--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף
דף הבית >> שואה >> השואה בטרנסניסטריה >> רשימת מחנות וגטאות >> ו >> ואפניארקה


TR WPCP AR מחנה לאסירים פוליטיים
וַאפְּנִיאַרְקָה

(Vapniarka) עיירה במחוז ויניצה  (Vinnitsa)  באוקראינה, ובימי הכיבוש הרומני ( 22 באוקטובר 1941 עד מרס 1944 ) בצפון טרנסניסטריה. באוקטובר 1941 הוקם בו' מחנה מעצר בבתי-הקסרקטין של בית-הספר הצבאי הסובייטי שבקצה העיירה. יהודי המקום, כ- 700 במספר, ברחו או נרצחו בידי הכובשים הגרמנים והרומנים. באוקטובר הובאו למחנה 1,000 היהודים הראשונים, מרביתם מאודסה, ביניהם גם יהודים מבסרביה שברחו לאודסה. כ 200- מהם נספו במגיפת טיפוס הבהרות. הנותרים הוצאו בשני משלוחים, בהשגחת ז'נדרמים רומנים, ונורו בחפירות נגד טנקים.


View Larger Map
View Larger Map
ב 1942- הובאו לו' עוד 150 מגורשים מבוקובינה, ביניהם גם יהודים שבסתיו 1939 נמלטו מפולין לבוקובינה. ב 16- בספטמבר 1942 הובאו למחנה 1,046 יהודים רומנים שנחשדו בקומוניזם והוגלו, ביניהם 554 יהודים מערים שונות ברומניה, שנעצרו לפי דרישת השלטונות המקומיים בלי האשמה של ממש. בהגיע המשלוח האחרון הוכרז המקום למחנה ריכוז לאסירים מדיניים הכפוף במישרין למשרד הפנים בבוקרשט (לא לז'נדרמריה של טרנסניסטריה), למעשה היה זה מחנה ליהודים בלבד, מכיוון שפרט להם היו בו פושעים פליליים אוקראינים, אך לא אסירים מדיניים. בין 1,179 האסירים היהודים היו 107 נשים, והן שוכנו בשני ביתנים מוקפים שלוש שורות של גדר תיל.
בין המגורשים היו כ 130- קומוניסטים, כ 200- סוציאל-דמוקרטים, וכן טרוצקיסטים וציונים. רוב האסירים לא השתייכו למפלגה או לתנועה כלשהי ונעצרו באורח שרירותי. האסירים הקימו ועד שמטרתו העיקרית היתה למנוע את חיסולם כתוצאה מן המשטר במחנה: רעב, מחלות, עבודה מפרכת ועינויי הגוף והנפש. ההנהגה המחתרתית של האסירים והוועד הרשמי שלהם הצליחו להשיג משמעת מרצון. מפקד המחנה הנהיג הגבלות חמורות בהספקת מים ואף מנע אותם כליל. האסירים התגברו על מגיפת טיפוס הבהרות, על-ידי שמירה קפדנית על נקיון המחנה, אך נפגעו מן המזון שניתן להם ושכלל אפונה להזנת סוסים ולחם שעורים ובו כ 20%- קש. כעבור כשישה שבועות הופיעו הסימנים (Latyrus Sativus) התוקפת ומנוונת את תאי מוח חוט השדרה, ,הראשונים של מחלת Paraparesa Spastica
משתקת את שרירי הגפיים התחתונות ואחר-כך את הכליות. בינואר 1943 היו מאות כלואים חולים במחלה זאת. האסירים הכריזו שביתת רעב ודרשו עזרה רפואית ותרופות, ועדת העזרה היהודית בבוקרשט הורשתה לשלוח תרופות, והחלו להגיע למחנה משלוחי עזרה מקרובים. 117 יהודים הפכו למשותקים, אבל רק בסוף ינואר 1943 הופסקה ההזנה באפונה לבהמות שגרמה את המחלה. בצילום: דגם המחנה בופניארקה
ועדת חקירה שהקימו השלטונות במרס 1943 קבעה, ש 427- יהודים נאסרו בלי כול סיבה, והם הועברו לגטאות בטרנסניסטריה, ואולם, רק בדצמבר 1943 וינואר 1944 הוחזרו לרומניה ושוחררו. באוקטובר 1943 , משהתקרב הצבא האדום, הוחלט לחסל את המחנה. האסירים חולקו לשלוש קבוצות. קבוצה אחת ובה כ 80- יהודים פוזרה בין המגורשים בטרנסניסטריה, קבוצה אחרת, ובה 54 קומוניסטים, נשלחה לבית הכלא ברבניצה ( שבטרנסניסטריה, וב 19- במרס 1944 נרצחו בתאיהם בידי אנשי ס"ס. רוב ,(Rabnita ,(Tirgu-Jiu) האסירים, 565 במספר, הועברו במרס 1944 לרומניה ונכלאו במחנה טירגו-ז'יו וב 24- באוגוסט 1944 , לאחר נפילתה של ממשלת יון אנטונסקו, שוחרר מהמחנה.
לימים היו רבים מבין האסירים לבעלי תפקידים בכירים במשטר החדש ברומניה. בצילום: קבוצת אסירים בופרניארקה 1940
מקור: יד ושם

מפה אזורית


 

ואפניארקה (ברומנית:  ,Vapniarca ברוסית: (Banllnpaa . עיירה במחוז ז'וגאסטרו מסעף רכבת חשוב, בחלקו הצפוני של קו מסילת הברזל ז'מרינקה (Smerinca); - אודסה .(Odessu)
ב1926- היו בואפניארקה 667 יהודים, שהיוו 46.5% מכלל האוכלוסייה.

תאריך הכיבוש בידי הצבא הגרמני-רומני: 22 ביולי 1941
באוקטובר 1941 אורגן בואפניארקה מחנה ריכוז בבתי הקסרקטין של בית הספר הצבאי הסובייטי שנמצא בקצה העיירה, סמוך ליער. בהגיע המגורשים מרומניה שוב לא נמצא במקום אף יהודי אחד ; חלקם עזבו יחד עם הצבא הסובייטי ויתרם נרצחו על ידי הכובשים הנאציים.
לראשונה הובאו למקום כ1,000- יהודים,  מרביתם  מגורשים מאודסה. ביניהם נמצאו גם יהודים מבאסאראביה ובוקובינה שנמלטו לעיר זו עם כיבוש מקומות מושבם בידי הנאצים. מיד להגיעם פגעה בהם מגפת טיפוס הבהרות, וכ200- מן המגורשים נספו עד ליוני 1942. הנותרים נלקחו בשני משלוחים - הראשון ביוני והשני ביולי של אותה שנה - והובלו בקרונות, תחת שמירה של ז'אנדארמים, לעבר טריהאטי .(Trihati) מחוז אוצ'יאקוב (Oceacov) ; משם הובלו כ20- ק"מ ברגל, ל-קולוסובקה ,(Kolosovca) ושם נורו בתוך חפירה נגד טנקים.
מסתיו 1941 נמצאו במחנה גם אסירים אוקראיניים נוצריים, אולם בהם לא נגעו לרעה בעת מסע ההשמדה.
בחודשים אוגוסט-ספטמבר 1942 הובאו לואפניארקה עוד כ150- מגורשים בוקובינאיים, ביניהם גם יהודים פולניים שנמלטו לבוקובינה בסתיו 1939, עם כיבוש פולין. ב 16 בספטמבר 1942 הגיעו למחנה1046 יהודים, שנחשדו בקומוניזם, והוגלו כתוצאה מהחלטת הממשלה הרומנית. משלוח זה הורכב מ407- יהודים שהובאו ממחנה הריכוז הפוליטי טארגו-ז'יו  85 שהיו עצורים בבית הכלא קאראנסבש (Caransebe~) באשמת קומוניזם ו554- יהודים מערים שונות ברומניה שנעצרו לפי דרישתם של השלטונות המקומיים ללא האשמה של ממש.

תנאי החיים והמשטר. בהגיע המשלוח האחרון הוכרז המחנה בואפניארקה כמחנה ריכוז פוליטי הכפוף במישרין למשרד הפנים בבוקארשט, ולא לז'אנדארמריה של טראנסניסטריה. אולם למעשה היה זה מחנה ליהודים בלבד, מכיוון שמלבד פושעים פליליים אוקראיניים לא נשלח לואפניארקה אף קומוניסט נוצרי. מבין נוצרי הכלואים הקודמים עוד היו בחיים 133 איש, ויחד עמם הגיע מספר יושבי המחנה היהודיים ל 1179. בהגיעם נתקבלו המגורשים על ידי מפקד המחנה, רב סרן הז'אנדארמים איליה מורג'סקו שהראה להם את הקברות ההמוניים, שהשתרעו מאחורי הקסרקטינים והכריז באוזניהם, כי הובאו למקום שממנו יצאו "על ארבע" או "על קביים".
הכלואים שוכנו בשני הביתנים בהם אוכסנו קודם לכן המגורשים הראשונים. בניין שלישי הוקצה לאסירים פליליים אוקראיניים נוצריים, וכן ל100- באפטיסטים שנאסרו בגלל דעותיהם. אחדים מן היהודים, אשר הובאו למחנה שבועיים לאחר מכן, אוכסנו גם הם בביתן זה. שלושת הביתנים הוקפו בשלוש שורות של תיל דוקרני, ליד הגדר הוצבו עמדות שמירה קבועות ובהן ז'אנדארמים רומניים.
בביתנים היו שתי קומות, ובכל אחת מהן אולם גדול וחדרים קטנים אחדים מכל צד. בביתן מס' 1 התגוררו בקומה השנייה 107 הנשים, ואילו בקומת הקרקע התקינו המגורשים מאוחר יותר מעין מרפאה. בביתן מס' 2 התגוררו הגברים, כ400- בכל אחד מן האולמות הגדולים, והשאר בחדרים הצדדיים הקטנים. 85 האסירים לשעבר בבית הכלא קאראנסבש ישבו יחד בשני חדרים בקומת הקרקע. בחצר היו מטבח ומחסן, שם שמרו המגורשים את המזון, לאחר שהתחילה להגיע עזרה מרומניה. סמוך למטבח היה מתקן ישן של מקלחות, שלא פעלו. ליד הביתן, שבו שכנו האסירים האוקראיניים, נמצא בית השימוש היחיד של המחנה.
מחוץ לאזור המגודר נמצא בניין קטן ובו מעין מגדל. בקומתו העליונה התגורר מפקד המחנה, ובקומת הקרקע היו חדריהם של הז'אנדארמים הממונים על השמירה ושל עובדי המינהלה. באותו בניין היתה גם מרפאה עבור השומרים. דרך המחנה עבר מוביל מים, שמימיו זרמו לעבר ברז, שהוצב לפני ביתן הנשים, מתוך מתקני שאיבה, שנמצאו במרחק של 3-4 ק"מ, בתחנת הרכבת של ואפניארקה בתחילה היו הצינורות שבורים והמתקן מקולקל, כך שהאנשים סבלו רבות מחוסר מים. הביתנים היו מוזנחים ומלוכלכים, ולא היו מיטות בחדרים.
המגורשים באו משכבות חברתיות שונות ומזרמים מדיניים נבדלים : קומוניסטים (כ150--130-), סוציאל-דמוקרטים (כ200-), טרוצקיסטים וציונים. רוב האסירים לא השתייכו לשום זרם מדיני ונעצרו באורח שרירותי.

ההתארגנות העצמית. אלה מבין המגורשים שהיו רגילים לחיי כלא ובעלי משמעת קבוצתית, נטלו מיד לידיהם את ארגון המחנה. מנהיגיהם החליטו לבחור בוועד שהיה מורכב מאנשים מסוגים שונים, כגון: תעשייו בנקאי כלכלן מנהל חשבונות, עורך דין ורב. ועד זה היה המקשר בין הכלואים והשלטונות, בעוד הנהגת המחנה נמצאה בידי קבוצה המורכבת מאישים בולטים משתי המפלגות : קומוניסטים וסוציאל-דמוקרטים. בהבינם, שהובאו למקום לשם השמדתם ע"י רעב ומחלות, עבודה מפרכת ועינויים גופניים ורוחניים, החליטו הכלואים מקבוצת ההנהגה להחזיק מעמד כנגד כל אלה בכוחה של התארגנות מושלמת.
הכלואים התארגנו בקבוצות של 10-12 איש, כשבראש כל אחת מהן עמד אחראי, שהיה, בדרך כלל, אחד מן האסירים הוותיקים מבתי הכלא או ממחנות הריכוז הפוליטיים. אחראי נוסף היה לכל אהד משלושת חדרי השינה. משכביהם של אנשי כל קבוצה היו סמוכים אלה לאלה, ועל האחראי על הקבוצה היה לבדוק בכל בוקר, בעזרת חובש, את ניקיון הגוף, הבגדים והמשכב של אנשי קבוצתו. עליו הוטל גם לחלק את האוכל ולארגן את חיי התרבות של הקבוצה, בעזרת אנשים המיוחדים לכל תפקיד. ראש הקבוצה ייצג את אנשי קבוצתו בפני האחראי על חדר השינה. בכל אולם היו 40-35 קבוצות. נבחר גם אחראי למטבח, מכיוון שהמזון ניתן על ידי מיפקדת המהנה, אך הכלואים היו חייבים להכינו בעצמם ולחלקו ביניהם.
בצילום: ציור המתאר את תנאי האסירים בואפרניקה
בידי ההנהגה המחתרתית, יחד עם הוועד הרשמי, עלה להשיג משמעת מרצון. קודם כל התחילו הכלואים בתיקון המבנים, לאחר מכן הכינו מקרשים שלוש שורות של מיטות משותפות בכל חדר שינה. בכל שבוע שטפו אנשי כל קבוצה את הרצפה ואת המשכבים שלה. בקושי רב השיגו את אישור המיפקדה לכך, שיתקנו בעצמם את מוביל המים. לאחר 4-3 חודשי עבודה יכלו להפעיל את המתקן, וברגע שעמדו לרשותם מים, התקינו גם את המקלחות.
אולם מצב טוב זה לא היה לרצונו של מפקד המחנה, והוא הנהיג הגבלות חמורות בהספקת המים, ולעתים אף מנע אותם כליל. עם זאת התגברו כלואי ואפניארקה על מגפת טיפוס הבהרות, על ידי שמירה קפדנית על ניקיון המחנה. הודות למאמצים אלה היתה ואפניארקה לאחר המחנות המועטים בטראנסניסטריה שבהם לא הפילה המגפה חללים. לעומת זאת, פגעה בשוכני המחנה מחלה אחרת, שלא היתה בידי הכלואים כל אפשרית לחשוד בקיומה ולמנעה ; מזונם של הכלואים היה מורכב מ400- גר' של אפונה ממין מסוים, Sa'ivus Lalyrus אותה אכלו מבושלת במים מלוחים, וכן 200 גר' לחם שעורה שהכיל כ 20% קש. תוצאותיה של תזונה זו הופיעו לאחר ששת השבועות הראשונים, משנתגלו סימני חולי אצל רבים מן הכלואים. ב27- בדצמבר 1942 הופיע המקרה הראשון של פאראפארזא ספאסטיקא מחלה המתקיפה ומנוונת את תאי מוח חוט השדרה, משתקת את שרירי הגפיים התחתונות ומאוחר יותר את הכליות. ב5- בינואר 1943 כבר היו מאות כלואים חולים.
הרופאים מרומניה לא הכירו עד אז מחלה זו. בין הרופאים הכלואים היה גם ד"ר ארטור קסלר Kessler Arthur מצ'רנאוץ (כיום רופא במרפאת קופת חולים זאמנהוף בת"א), אשר איבחן, כי הסיבה האפשרית היחידה למחלה היא התזונה הבלעדית במין זה של אפונה. הוא הזהיר את הוועד, וזה שלח את הדו"ח הראשון אל השלטונות, שבו הודיע על מקרי ההרעלה ודרש להביא למקום ועדה רפואית ולספק תרופות. הדו"ח נשאר ללא מענה. הוסיפו לתת להם כמזון אותה אפונה, אשר - כפי שהתברר-שימשה את הסובייטים בהזנת סוסיהם, וכמות גדולה ממנה נותרה באזור. הכלואים הכריזו שביתת רעב.
בינתיים ביקר במחנה מושל טראנסניסטריה, גיאורגה אלכסיאנו Alexeanu Jheorghe לאחר ששוחח עם אחדים מן הכלואים, שהיו בעבר חבריו בלשכת עורכי הדין, הבטיח שתישלחנה להם תרופות. התרופות הגיעו כעבור זמן מה, אולם לא מטעם אלכסיאנו, אלא מוועדת העזרה בבוקארשט.
ב17- בינואר 1943 עלה מספר החולים ל600-, ביניהם 66 משותקים לחלוטין, 20 שלחץ הדם שלהם עלה במידה מסוכנת, וכמה מקרים של נמק (גאנגרנה) מתקדם של השוקיים. יום קודם לכן הופיע רופא בביקורת שגרתית, בקשר למניעת מגפת טיפוס הבהרות. הוצגו בפניו החולים בעלי הרגליים המשותקות, והוא הבטיח לשלוח נאורולוג, תוך ימים מספר עלה מספר המשותקים ל105-. האחראים למחנה שלחו דו"חות הזעקה חדשים לשלטונות והצביעו על כך, שמופעלת רציחה המונית על ידי הרעלה. אולם רק ב23- בינואר, לאחר שביתת רעב שנמשכה קרוב לשלושה שבועות, הופסקה ההזנה באפונה, ובמקומה ניתנו פירות יבשים מבאישים ולפעמים בשרו של סוס מת. מזונות אלה ניתנו בכמויות קטנות, והכלואים סבלו רעב. למזלם החלו להגיע למהנה משלוחי עזרה מקרובים ומוועדת העזרה בבוקארשט. באישורו של השליט אנטונסקו נשלחו גם בגדי חורף לכלואי ואפניארקה.
ב30- בינואר 1943 הגיע לבסוף הנאורולוג, הוא בדק בשטחיות שניים מן החולים, וכיוון שסבר, כי המדובר בזיהום כתוצאה מוירוס, דרש את הנתונים האישיים של החולים ובדיקות של נוזל חוט השדרה. ב4- לפברואר נמסרה רשימת 117 המשותקים עם כל הנתונים שנדרשו, וכן דו"ח של הרופאים הכלואים שהצביע בבירור על סיבת התחלואה. צורפה גם דוגמה של האפונה עם בקשה שזו תיבדק במעבדה.
ב22- בפברואר 1943 הופיעה במחנה ועדה רפואית בראשותו של אותו נאורולוג. נערכו בדיקות, וכתוצאה מהן התברר שההרעלה נגרמה מחומר המצוי באפונה לבהמות.
בהנחייתו של ד"ר קסלר הפעילו כ20- הרופאים, שהיו בין הכלואים, טיפול נגד ההרעלה. הודות למסירותם של רופאים אלה, שנאבקו בידיים ריקות ללא תרופות מתאימות וללא בית חולים - נעצרה המחלה, בטרם הביאה כלייה על כל הנמגעים בה. אולם ביחס לרבים מהם התחיל הטיפול מאוחר מדי ; הם נותרו נכים למשך כל ימי חייהם.

עבודת כפייה. מכיוון שואפניארקה היתה מסעף חשוב של מסילת ברזל, שימשה כמקום הצטיידות בדלק של הקטרים אשר משכו את הרכבות אל החזית. קרונות עמוסים פחם הגיעו ללא הרף וחייבים היו לפרקם במהירות, כדי לפנות את המסילות לרכבות הצבאיות. כחודש לאחר שהובאו למחנה המגורשים הפוליטיים, דרשה הנהלת תחנת הרכבת ממיפקדת המחנה כוחות עבודה לשם פריקת הפחמים.
הכלואים היו מרוצים לצאת לעבודה תחת הבידוד שבו הוחזקו עד אז. האחראים למחנה ארגנו את היציאה לעבודה לפי תור, כך שבכל יום יצאו 25-20 אנשים בלוויית אחראי שמונה מטעם הנהגת המחנה. הם יצאו בשעה שמונה בבוקר בליווי ז'אנדארמים וחזרו בערב, לאחר שכל הקרונות נפרקו. לעבודה נשלחו רק אנשים שכוחם עמם, בפרט הצעירים, והעובדים קיבלו מזון נוסף : 200 גר' לחם ו100- גר' נקניק ליום.
בצילום: ציור המתאר את מחנה ואפרניארקה
תפקידו של האחראי, שליווה את הפועלים לעבודה, היה בעיקר לנסות ליצור קשרים עם המשפחות, ארגוני העזרה או הארגונים המדיניים המחתרתיים שברומניה, באמצעותם של אנשי צבא או אזרחים יתעברו דרך תחנת הרכבת בדרכם מן החזית ואליה, אשר אחדים מהם הסכימו להעביר לרומניה ידיעות מן המגורשים.
בצורה זו נודע ברומניה, שבתחנת הרכבת של ואפניארקה נמצאת בכל יום קבוצה של כלואים, והמעוניינים יכלו לשלוח בסתר, באמצעותם של בלדרים מקריים, מכתבים, כסף וחבילות. אם השליח רצה להתקשר במישרין עם יהודי מסוים על מנת למסור לו ידיעה או חבילה, דאג האחראי לעבודה, שאותו איש ייכלל בקבוצה, שבאה לעבודה למחרת היום. כדי להחליש את ערנותם של הזקיפים, השתדל האחראי לזכות באמונם של כמה מחיילי השמירה, ואלה התעלמו מפגישותיהם של הכלואים עם הבלדרים.
בצורה זו נקבע הקשר בין האסירים הקומוניסטיים והסוציאל-דמוקרטיים שבמחנה לבין תנועותיהם שפעלו במחתרת ברומניה. על ידי כך נודע לאנשיהן של תנועות אלה על הנעשה במחנה, והם העבירו לכלואים הנחיות לדרכי ההתנהגות, ידיעות על מהלך המלחמה וכו'. כן מסרו להם-חלק אחר חלק-מכשיר רדיו. באמצעותם של האוקראינים המקומיים, שעבדו יחד עם היהודים בתחנת הרכבת, נקבע הקשר גם עם שליח קבוצות הפארטיזאנים שבסביבה, אשר-בהתקרב החזית-שלח למחנה נשק לצורכי הגנה עצמית וכן הוראות לדרכי הפעולה בבוא הזמן.

חיי החברה והתרבות אורגנו בעיקר על ידי הקומוניסטים שבמחנה. הם היו מחולקים ל30--25- חוליות בנות 5- איש, כבראש כל אחת עמד אחראי לחוליה. אחד מהם היה אחראי לעיתונות ולתעמולה.
על קסמו של מכשיר הרדיו, אשר הוסתר במחסן המחנה לא ידעו אלא שלושה מהם: לאזאר גרעברג  ראש הקבוצה הפוליטית ומקודם חבר הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, יעקב קאליקא לוחם ותיק במחתרת וקומוניסט בעל ניסיון שידע גם רוסית, והאחראי לתעמולה ברנארד צוקרמאן Zukerman Bernard בכל לילה, לאחר שכבו האורות בחדרים חדר יעקב קאליקא בהסתר למחסן החשוך והפעיל את מכשיר הרדיו. הוא האזין למהדורות ההדשות של תחנות השידור של לונדון, מוסקבה וכו' ומסר אותן למחרת בעל פה, לאחראי לתעמולה. זה היה בוחר את הידיעות הראויות להפצה ומוסר אותן הלאה, שוב בעל פה ומבלי להודיע מניין השיג אותן, לקבוצה של 5-4 כלואים שנבחרו במיוחד לשם כך. הם למדו על פה את הידיעות ואחר העבירו אותן ל30-25- ראשי החוליות, אשר מסרו אותן כל אחד לאנשי חולייתו. הידיעות הגיעו אפוא, לכ150- איש, שסיפרו אותן לאחר מכן גם ליתר המגורשים, כאילו שמעון במקרה מחיילים או אזרחים בתחנת הרכבת.
בצורה זו התקיים במחנה ואפניארקה עיתון בעל פה, שקיים במידה מרובה את רוחם של הכלואים. היסודות הקומוניסטיים שבהנהגת המחנה התכוונו, מלבד יצירת רוח של התנגדות אצל הכלואים, גם לעשיית נפשות לרעיון הקומוניסטי. ואמנם, השפעתם על חבריהם, שלפחות כמחציתם היו עד אז רחוקים מרעיונות אלה, היתה עצומה, בעיקר מפני שהקומוניסטים היוו את הקבוצה המגובשת ביותר.
על מנת לקרב גם את אלה, שגילו התנגדות לרעיונותיהם, כגון הדתיים והציונים, פנו לרגשותיהם היהודיים ; ארגנו חגיגות לרגל החגים השונים : חנוכה, פורים, פסח וכו'. חיברו מחזות קטנים ושירים שנושאיהם נלקחו מחיי המחנה. לפני החגיגות עבר כל החומר לידיו של האחראי הקומוניסטי לתעמולה, אשר השלימו במגמה הרצויה לו. כן פעלה במקום חוליה ("בריגדה") אמנותית קבועה, שתפקידה היה לבדר את קבוצות הכלואים. הם שרו וניגנו בחדר האוכל או בביתנים, ופעמים אף השתמשו בשירים, כדי להעביר ידיעות, כגון על הגיעם של משלוחי עזרה מן החוץ. צורה אחרת של מופע תרבותי התקיימה בקבוצות, שבהן נדון ספר ידוע או סרט אותו ראו בעבר, והתקיים ויכוח אודותיו.
כן התקיימו הרצאות, ניתנו שיעורים בתורה המרכסיסטית, לימדו שפות זרות או דקלמו שירים.
בין הכלואים התעוררו ויכוחים רעיוניים, כשכל אחד מנסה להבליט את נקודת השקפתו ולמשוך לצדו אותם אנשים שטרם הגדירו עצמם מבחינה פוליטית. לעתים הביאו ויכוחים אלה לידי ניתוקם של קשרים אישיים, וזאת מכיוון שהן הקומוניסטים והן הסוציאל-דמוקרטים היו חייבים להכריע בכל מקרה לפי הקו שנקבע על ידי הוועדים המרכזיים שלהם. כך, למשל היתה אחת הבעיות  השנויות במחלוקת היחס כלפי השלטונות. מכיוון שהקומוניסטים החזיקו למעשה את הנהגתו של המחנה בידיהם, נקטו לפעמים באמצעי גמול כלפי האחרים -שללו מהם את מנות המזון הנוספות או סירבו להשאיל להם ספרים.

מפקדי המחנה ועוזריהם. מחנה ואפניארקה נוהל, בזה אחר זה, בידי ארבעה מפקדים. הראשון היה הרב-סרן הנזכר לעיל, שמונה אחר כך לסגן אלוף הז'אנדארמים, איליה מורג'סקה הוא השתייך לקבוצת מפקדי המחנות שהוכשרה במיוחד לכך בבית הספר שבעיר פיטשט במשך חודש מאי 1942. התנהגותו כלפי המגורשים היתה בהתאם להוראות שקיבל: לנקוט כלפיהם במשטר של השמדה עקיפה. כשהצביעה בפניו קבוצה של רופאים מבין המגורשים, על כך שהאנשים נכחדים בשל הזנתם באפונה המיועדת לבהמות, ענה להם שלא הובאו לשם במטרה אחרת. איש מניצולי המחנה אינו יכול לשכוח, בעדותו, את הסאדיזם אותו הפגין מפקד זה בדרך אספקת המים למחנה. לאחר שהכלואים תיקנו בעצמם את מוביל המים, התקין לעצמו במיפקדה ברז שבעזרתו יכול היה להפסיק את הזרם ולחדשו כרצונו. לאחר שהפסיק את אספקת המים למשך זמן רב, היה מודיע על פתיחתם מחדש : בצינורות נשמע הרחש שלפני נזילת המים, האנשים ציפו בתור רדופי צמא, אולם המים נסגרו עוד בטרם נזלה טיפה. מורג'סקו הנהיג והפעיל עונשי גוף ; הכלואים הוכו בשל האשמות פעוטות וללא כל אשמה.
בכל זאת עלה בידי הכלואים לקיים את חיי המחנה בתקופה שבה נוהל בידי מורג'סקו, וזאת בעזרתו של לויטנאנט נאום קריסטו Cristu Naum מורה בחייו האזרחיים.
קריסטו היה שיכור מועד, ובהזדקקו לכספי השוחד של היהודים, נהג בהם יפה. כשנסע לחופשה לרומניה, הביא להם מכתבים  ממשפחותיהם וכן  הבילות  כסף, ממנו  נהג לקחת לעצמו את חלק הארי. אולם ברגע מסוים הבינו השלטונות הרומניים ובפרט הגרמניים, שכל מה שנודע בחוץ אודות מחנה זה, וכן ההתנגדות שגילו המגורשים, מקורם בארגונם על ידי אנשים מנוסים. הם החליטו לשבור התארגנות זו והתחילו בכך על ידי החלפת המפקד בתקיף ממנו.
המפקד הבא, קפיטן קריסטודור פופסקו Cristodor Popescu התחיל מיד בהנהגת משטר חמור. הוא הרעיב את הכלואים באסרו עליהם קבלת חבילות מן החוץ, ובסגרו את התמחוי, אשר פתחו בעזרת מזון שקיבלו מחוץ למחנה. כן הקטין את מנת הלחם. בחורף הקשה של 1942/43 הוציא מן החדרים את תנורי הברזל הקטנים אותם התקינו הכלואים על חשבונם. במטרה להרוס את הארגון הטוב הפך למרגל את היהודי, ששימש כנהגה של מיפקדת המחנה, באלצו אותו למסור על כל המתרחש מבין המגורשים. אולם לכלואים נודע הדבר, והם בידדו את המרגל.
גם המפקד החדש לא הצליח לשבור את התנגדותם של הכלואים. ב6- בפברואר 1943 בא במקומו לויטנאנט- קולונל קריסטאה פופוביץ Popovici Christache משנכנס לתפקידו, השתדל להקל על מצבם של האסירים ולרסן את מעשי האכזריות של פקודיו. במסעיו לבירה אף שימש מקשר בין יושבי המחנה לבין ועדת העזרה בבוקארשט בהעבירו מכתבים וכסף, הן מן הוועדה והן מידי משפחות הכלואים. אולם מאמציו עלו בתוהו, וכעבור זמן מה אף נעצר, מאחר שלסגנו מונה איש מנאמני הגסטאפו, קפיטן סוור בוראדסקו Buradescu Sever שהוטל עליו לדכא את גילוי ההתנגדות של אסירי המחנה.
בימי כהונתו פתח בוראדסקו, שהיה צייר בחייו האזרחיים, בהשמדה מכוונת של המגורשים. הוא צמצם עוד יותר את מנת הלהם וציווה שיינתנו רק חומרים מקולקלים כמזון.
הוא קיצב את המים עד למינימום בהשאירו את האנשים במשך ימים שלמים ללא טיפת מים לשתייה. במצוותו נחפר באדמה מעין צינוק צר מאוד בעומק של 3 מטרים, מכוסה במכסה. הנענש נכלא שם במשך יום או יומיים,כשהוא נאלץ לעמוד על רגליו במשך כל הזמן ללא כל מזון.
ב1- במאי 1943, התקיפו את היהודים פושעים פליליים רומניים שהובאו בינתיים מבית הכלא ז'ילאווה (Jilava) שליד בוקארשט. בוראדסקו העלים עינו מכך, ועוד איים על היהודים שיירה בהם, אם יימצא אצלם נשק.
לבסוף הצליח מפקד זה להרוס את הגיבוש שעמד ביסוד ארגונם המשוכלל של מגורשי ואפניארקה. הוא הכניס אל המחנה אשה נוצרייה, אשר התיידדה עם אחד מאנשי הוועד, סחטה ממנו סודות מחתרתיים והודיעה עליהם לבוראדסקו. על ידי כך נודע לו, מי הם האנשים המנהלים את חיי המחנה, והוא הציע למשרד הפנים לשלוח לכלא ראבניצה את 54 הקומוניסטים, אשר הובאו מבתי כלא, וטרם ריצו את תקופת עונשם.
בינתיים, הודות למאמציו של ד"ר פילדרמאן מבוקארשט, הוחלט כבר בחודש ינואר 1943 על הקמתה של ועדה שתמיין את כלואי המחגה לשם שחרורם של אלה אשר גורשו בטעות. ב17- במארס, משסיימה ועדת המיון את פעולתה, קבעה ש427- מבין קבוצת 554 היהודים, שהובאו מערים שונות ברומניה, נאסרו ללא כל סיבה. אולם תחת לשלחם לרומניה הועברו אלה, שנמצאו חפים מפשע באפריל-מאי 1943, וזאת לפי דרישתו של אלכסיאנו מושל טראנסניסטריה, לגיטאות במחוזות גולטה ,(Golta) ובאלטה ,(Balta) טרידיבי ,(Tridubi) סאווראן (Savrani) ואולגופול (Olgopol)  שבעים מהם הגיעו למחנה העבודה הגרמני בטריהאטי.

רק בדצמבר 1943 ובינואר 1944 הוחזרו לרומניה ושם שוחררו. לאחר יציאתם נותרו בואפניארקה 407 הכלואים, שהובאו ממחנה טארגו-ז'יו ; 85 יוצאי בתי הכלא, 127 האסירים, שלא זכו להמלצת השחרור של ועדת המיון, וכן כמה עשרות יהודים, שנמצאו במקום עוד לפני בוא הנאשמים בעבירות פוליטיות, ויהודים מספר שהובאו בינתיים למחנה זה לשם הענשתם, מגיטאות שונים בטראנסניסטריה.
הרכב מוצאם של 700 אסירי ואפניארקה היה : 390 מן הרגאט, 150 מטראנסילוואניה, 110 מבוקובינה ו50- מבאסאראביה.
באמצע חודש מאי 1943 הוחלף בוראדסקו בסגן אלוף מוטורא ,(Motora) המפקד הרביעי, שנהג במגורשים בהגינות. בהנהלתו הוטב בהרבה המצב במקום. אך כיוון שהחזית התקרבה, והצבא הנסוג נזקק לקסרקטינים, הוחלט ב14- באוקטובר 1943 על חיסול המחנה.
לפי הוראות משרד הפנים חולקו אז הכלואים לשלוש קבוצות : אנשי הקבוצה הראשונה המורכבת מאלה, שהובאו מגיטאות טראנסניסטריה, הוחזרו למקומותיהם הקודמים. הקבוצה השנייה כללה 54 קומוניסטים, שהובאו מבתי כלא, וטרם ריצו את תקופת עונשם. אלה נשלחו לפי הצעתו הקודמת של בוראדסקו לבית הכלא בראבניצה, ובלילה שבין ה18- וה19- במארס 1944 נרצחו בתאיהם בידי קציני ס.ס. בין הקרבנות היו לאזאר גרינברג, וכן ברנארד אנדרי Andrei ,Bernara מזכיר הוועד המרכזי של ארגון הנוער הקומוניסטי.
הקבוצה השלישית הורכבה מ31- יוצאי בתי כלא, שסיימו בזמן היותם בואפניארקה את ריצוי עונשם, כל 407 הכלואים, שהובאו ממהנה טארגו-ז'יו, וכן 127 האנשים, אשר הוועדה הבודקת סירבה לאשר את שחרורם, בסך הכול 565 אנשים. אלה נשלחו תחת פיקודו של סגן אלוף מוטורא ל-גרוסולובו ,Grosolovo) ע"ע). במארס 1944 הועברה כל הקבוצה הזאת לרומניה, ואנשיה נכלאו שוב במחנה טארגו-ז'יו, ומשם שוחררו ב24- באוגוסט 1944 לאחר נפילתה של ממשלת אנטונסקו.
רבים מהם הפכו לאחר מכן לאישים בעלי שם של המשטר החדש : שרים, שגרירים, דקאנים של פקולטאות, פרופסורים באוניברסיטאות וכו'.
במאי 1945 נשפטו מפקדיו לשעבר של מחנה ואפניארקה ע"י בית הדין העממי בבוקארשט. כולם, פרט למוטורא, נידונו לעונשי מאסר.

 


Go Back  Print  Send Page
 jbukowina@gmail.com דרך בן גוריון 24 רמת גן 5757345 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים