--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף
דף הבית >> שואה >> השואה בטרנסניסטריה >> רשימת מחנות וגטאות >> מנס >> מורפה


TR GT AA גטו
מורפה


הצג מפה גדולה יותר
מורפה
עיירה במחוז מוגילב שבאוקראינה כ-50 ק"מ צפון מזרח לעיר המחוז, וכ-12 ק"מ מעיירת שארגורוד מרכז האיזור. העיירה שכנה על גדות נחל ששמו כשם העיירה, אורכו 162 ק"מ יובל של הנהר דנייסטר. לעיירה היה עבר הסטורי בגין הקהילה היהודית שבה. מחקר של אוניברסיטת פטרסבורג חשף מצבות על קברים עם כיתוב באותיות עבריות מהמאה ה-17 (1638). ב-1926 חיו בעיירה 1421 יהודים. בפרוץ מלחמת העולם השנייה גויסו לצבא האדום הגברים היהודים הצעירים מהעיירה ובסתיו 1941, כאשר הגיעו למורפה יהודי דרום בוקובינה ודורוהוי, היו במורפה כ-800 יהודים מקומיים. יהודים אלה דיברו יידיש יפה, כתוצאה מכך שעד 1938 היה בעיירה בית ספר ששפת ההוראה בו היתה יידיש.
 
המגורשים מגיעים למורפה 
החל מסתיו 1941 הגיעו לעיירה כ-3,500 יהודים מסוצ'בה, קמפולונג, ראדאוץ ודורוהוי. הסטטיסטיקה של ועדת העזרה בבוקרשט ממרס 1943 קובעת כי במורפה נמצאו באותו זמן 4,500 יהודים מהם 3,700 מגורשים ו-800 מקומיים. חלק מהאנשים האלה הגיעו למורפה בהסעות עם משאיות גרמניות שהושגו בשוחד של הרבה מאד כסף. לא לכולם התמזל המזל (בתנאים ההם אפשר לקרוא לזה מזל גדול) וחלקם הגיעו למורפה אחרי שעברו את התלאות הנוראיות בשיירות שנקראו "קונבוי".
 
הקונבוי 
היו אלה שיירות של אנשים שנאלצו במכות ובאיומי נשק של הז'נדרמים הרומנים לצעוד ברגל, בגשם ובשלג עם מעט המטלטלים שהצליחו להציל על גבם. השיירות האלה כוונו ממוגילב לכיוון צפון מערב לעבר לוצ'ינץ, קופיגורוד ובַר על כביש שהיה כולו ביצה אחת גדולה. במחקר* שנערך מתואר אירוע שמשקף את הטרגדיה של הקונבוי: בהצטלבות של הדרך בה צעדו אנשי הקונבוי לבין הכביש הראשי מוגילב – אוזרינץ, שקעו 28 אנשים בבוץ. מאמציהם לחלץ את רגליהם מהבוץ גרמו לזה ששקעו יותר ויותר ואיש לא בא לעזרתם. כאשר העו"ד ד"ר אברהם שפירר ניגש וניסה לעזור, הז'נדרמים ירו בו למוות. השיירה המשיכה בדרכה ואיש לא יכול היה לעשות יותר מאשר להביט באומללים שחיכו למותם. כל ה-28 ניספו ולא יודע אם היו אנשי שוץ או הסביבה בין ה-28, אבל האירוע מתאר אסון הקונבוי. מוטי ווסרמן מספר שהלך בקונבוי עד בַר, שהיתה תחת שלטון הגרמנים ודוברוולצ'ס (מתנדבים אוקראינים). הם לנו בדיר בין חזירים ומשם ברחו והגיעו לשארגורוד . ד"ר טייך סירב לקבלם ואח"כ הגיעו למורפה ושם מצאו מקלט. גם אריה בן שלמה קוסטינר מספר על תלאות הקונבוי. הוא זוכר שבלכתם בקונבוי ברכו בשבת את החודש מר חשון והגיעו ללוצ'ינץ. שם אוכסנו ברפת ולמחרת עם התפילין על הראש נפטר לייביש הלר. אמו של אריה – מרים קוסטינר הצליחה לשכנע את הז'נדרמים ואלה הסכימו לקבורת לייביש הלר בבית הקברות בלוצ'ינץ. הם המשיכו עד סגורי ומשם הוצאו על ידי משפחתם למורפה.
 
השלטונות והמשטר 
מורפה היתה כפופה לשלטונות הנפה בשארגורוד . השלטון הצבאי של העיירה היה בידי יחידה של ז'נדרמים בפיקודו של רס"ר פסטרמה שהשוחד פתח את הדרך של המגורשים אליו. פקודיו היו פוקדים את העיירה בליווי כלבים ומשסים אותם ביהודים. בראש העיירה עמד גם "סטרוסטה" (ראש עיירה אוקראיני) בשם ניקיטה ותחנת מיליציה אוקראינית. בראש הקהילה היהודית נבחר ועד אשר התחלף אחרי כשנה. אלה השתדלו לארגן את החיים בגטו בתחומים של סדר ציבורי, עזרה סוציאלית, עזרה רפואית, ייצוג לפני שלטונות הצבאיים הרומנים והאוקראינים ואספקת אנשים לעבודות כפייה לפי דרישת שלטונות אלה. הגיוס של אנשים אלה נעשה על ידי משטרה יהודית. ועד הקהילה היהודית הקים מספר מוסדות סעד כמו בית תמחוי שסיפק ארוחות יומיות לכ-1400 נצרכים, מתקן לחיטוי, בית מרקחת. יש לציין שועד זה עזר לקליטת 1000 יהודים אוקראינים שנמלטו מאימת הגרמנים שמעבר לנהר בוג.
 
עבודות כפייה 
היהודים נאלצו לעבוד בתנאים קשים ביותר להרחקת השלג בקור של כ-30 מעלות מתחת לאפס, שלג שלפעמים הגיע לגובה של 2 מטר. הוקצתה לכל אחד נורמה למרות הכלים הפגומים שסופקו לעבודה זו. עבודה זו גם גבתה קורבנות ולהרבה אנשים קפאו הידיים והרגליים. כשעבודת השלג הסתיימה בחודש מארס 1942 גויסו האנשים לסלילת הכביש מורפה – ירושנקה (זמרינקה). עבודה זו נוהלה על ידי קניג, מהנדס כבישים ממגורשי שוץ.
 
לצורך סלילת הכביש חצבו האנשים אבנים במחצבה שנמצאה במרחק כמה ק"מ מהעיירה. העבודה במחצבה נמשכה משש בבוקר עד לשעה שש בערב בהפסקה של שעה אחת בצהריים. כל עובד קיבל בצהרים מרק אפונה ו-125 גר' לחם. באותו זמן רעבו ללחם בני המשפחה של העובדים שנשארו בביתם. חלק מהיהודים במורפה עבדו בחודשים ספטמבר-אוקטובר באיסוף טבק. הרבה יותר גרוע מכל עבודות המקומיות היו הטרנספורטים לעבודות כפייה למקומות שביצעו עבודות בניה בניהול הגרמנים. הועד היהודי נדרש לשלוח לעבודות אלה מכסה של כ-1000 אנשים. אתרי עבודה אלה היו ב- Trihati וב- Varvarovka. בשני האתרים האלה בנו גשרים על נהר הבוג.
 
נשלחו אנשים גם ל- Nestewarka לעבודה במכרות פחם ולטולצ'ין, שם חפרו כבול (Torf) בתעלות בעומק 8 מטר עם מים עד לברכיים. ב- Varvarovka היו התנאים במחנה העבודה מהגרועים ביותר. נוסף לעבודה קשה בקור מקפיא איברים, סבלו מרעב ומתנאים סניטריים קטסטרופליים. האנשים שחזרו משם למורפה ידעו לספר על אירוע במיוחד טרגי שקרה ביום חורף אחד, כאשר באה למחנה משלחת ביקורת מהגרמנים ומה'דוברובולצס'. (מתנדבים אוקראינים). אותו יום נמצאו במחנה 10 בחורים שמטעמי בריאות לא יצאו לעבודה. כעונש הגרמנים ציוו לתלות את עשרת הבחורים. נאספו במחנה כל מיני חוטים ושרוכים ששימשו כחבלי תליה וכל העשרה נתלו. לאחד מהם נקרא החוט, ולמרות הכלל הבינלאומי שאם לנידון למוות נקרע חבל התליה, הוא זוכה לחנינה, הבחור נתלה פעם שניה. גם בנסטרווארקה נספו הרבה אנשים והנשארים חזרו למורפה בסתיו 1943 ומטריהטי חזרו בחורף 1944.
 
עוד סכנה שריחפה על היהודים במורפה היתה הגליה ל- Peciora. מפקד הז'נדרמים ממחוז מוגילב Maior Oro, נתן הוראה לשלוח מהמחוז 3300 יהודים ל- Peciora ומהם 1000 ממורפה. רק בעזרת שוחד של טבעת בעלת יהלום של ½ 1 קרט בוטלה הגזירה והיהודים ניצלו ממוות בטוח כי מ-Peciora לא נשאר איש חי. נשלחו לשם מהמחנות השונים מוגבלים, קשישים, נשים וילדים שלא היו מסוגלים לעבוד. האנשים נורו למוות או גוועו ברעב. הם זחלו על האדמה ואכלו את העשבים ואת קליפות העצים סביב בקתותיהם וכשאלה אזלו חיכו למוות. המצב היה כל כך טרגי שהיו אפילו מקרים של קניבליזם.

 

תנאי החיים 
רוב המגורשים שוכנו בעיירה בבתי היהודים המקומיים ורק מעטים מהם בכפר, בבתי האיכרים ובמבנים ציבוריים כמו בנין בית ספר לשעבר. בבניינים אלה היתה צפיפות גדולה, המצוקה היתה איומה וגרמה להרבה קורבנות בנפש. בכל המקומות הנ"ל האנשים ישנו על פריצ' - משטח מוגבה מקרשים ובמקום מזרונים ישנו על קש. בחורף כאשר הקור לפעמים הגיע ל-30 מעלות מתחת לאפס היו אנשים שחיו בבתים לא מוסקים. בערבים הארוכים של החורף האנשים "האירו" את הבתים בעזרת קנץ - בקבוקון או צנצנת קטנה עם נפט ובפנים פתיל מסמרטוטים שבקושי האיר קצת את החושך.
 
אספקת המים היתה מבארות בעיירה והאנשים שאבו את המים כל אחד עם הדלי שלו. זה גרם לתנאים סניטריים גרועים. בוקובינאים ארגנו שאיבה רק עם כלי אחד שממנו נשפכו המים לכלי המבקשים וזה תמורת תשלום של תפוח אדמה אחד – גם היגייני וגם פרנסה. גם ביוב כמובן לא היה קיים והזבל והשפכים היו נאספים בחדרי המגורים ונשפכים בבורות איסוף בגדות הנחל. ליד הנחל היו גם בורות ספיגה של בתי שימוש, ורבים שבחצרם לא היה בית שימוש התיישבו על שפתם לעשיית צרכיהם.
 
הצפיפות והתנאים הסניטריים הירודים גרמו בחורף 1942 להתפרצות מגפת טיפוס הבהרות שהפילה מאות קורבנות. הנפטרים הובלו בעגלות או מזחלות שלג ונקברו בבית הקברות בקברים נפרדים וגם בקברי אחים. הטיפול בחולים נעשה במסירות על ידי הרופאים המגורשים ביניהם ד"ר ויידנפלד, ד"ר קרמר וד"ר שכטר מיוצאי עירנו וגם בבית החולים המקומי שנוהל על ידי רופאה (פלצ'רית) אוקראינית. עם כל הטרגדיה ולמען הדיוק יש לציין שבמורפה המגיפה הפילה פחות חללים מאשר במקומות אחרים. כך, בטריבוליובקה נשארו רק 180 נפשות מתוך 2000 איש.
 

תנאי קיום 
תחילה מכרו המגורשים את חפציהם המעטים שהצליחו להציל וקיבלו תמורתם מהאיכרים קמח, תפוחי אדמה ועצים להסקה. לכל אלה שידם לא היתה משגת שימש מאפה מאפונה טחונה כתחליף ללחם, ואם גם זה לא היה בנמצא, ניזונו מקליפות תפוחי אדמה. חלק מהמגורשים מצאו את פרנסתם במסחר ובמלאכות שונות. האנשים סחרו בפירות, ירקות, סוכר, מלח, סיגריות, גפרורים וכו'. הפחחים מבין הבוקובינאים יצרו מפחים ישנים תנורי בישול ואפיה ששימשו גם לחימום בחורף. אנשים בעלי יוזמה יצרו סבון מחלב של הבהמות שנשחטו וסודה קאוסטית שהוברחה בחירוף נפש מרומניה. בין היהודים המקומיים היו בעלי מקצוע נפחים, סנדלרים, חייטים, אופים, קצבים שעסקו במקצועם.
 

גם עלילת דם 
ימי אימה ובהלה עברו על יהודי המקום לאחר פורים תש"ג 1943. אחד היהודים הואשם שרצח את בתו של איכר כדי להשתמש בדמה לאפות מצות לפסח הקרוב. למזל היהודים חקירה נמרצת של הממונה על נפת שארגורוד , שקיבל סכום נכבד מהיהודים, גילתה שאותו איכר הסתיר את בתו כדי ליזום פרעות ביהודים. למרות היותו נורא, אפשר לראות את המקרה כתופעה יוצאת דופן כי היחס של האיכרים היה בדרך כלל סביר וחלק גם עזרו למגורשים.
 


יהדות, תרבות 
במורפה היה בית כנסת בו התפללו כל יום וכמובן גם בשבתות וחגים. נוסף לזה התארגנו גם מנינים בבתים פרטיים. היו מקרים שילדי המגורשים קיבלו שיעורים בקבוצות קטנות במקצועות שונים על ידי מורים שלימדו לפי זכרונם בע"פ כי ספרי לימוד כמובן לא היו. אצל היהודים המקומיים נמצאו מספר ספרים ביידיש שהלכו מיד ליד בין הצעירים והמבוגרים כאחד.
 


גילויי התנגדות והשחרור 
בקיץ 1943 הורגשה פעילות פרטיזנים, ביניהם היו גם יהודים. באחד הימים נלכדו במארב 12 ז'נדרמים ובראשם מפקד התחנה, הוא אשר שיסה את הכלבים ביהודים, וכל הז'נדרמים נהרגו. חילופי האנשים בתחנת הז'נדרמים כתוצאה מכך, הביאו להקלת מה במצבם של יהודי המקום.
 
במרס 1944 נסוגו הז'נדרמים הרומנים ויעצו ליהודים להסתתר מפני הגרמים שהתקרבו בנסיגתם למקום. לשמחת היהודים הגרמנים היו עייפים מדי והמשיכו בבריחתם בלי לפגוע באף אחד. חלק קטן מהם נכנס למחצבת האבן, שהיתה מול הדרך שבה הגיעו החיילים הרוסיים, הציבו תותחים קלים ומכונות ירייה וירו על החיילים הרוסיים שמהם נפלו קורבנות. בתכנית התקדמות החיילים הרוסיים היה להישאר בדרבצ'ין (עיירה 10 ק"מ ממורפה) עד למחרת היום, אולם יהודי דרבצ'ין פנו אל המפקד הרוסי שהיה יהודי והסבירו לו שבמורפה יש הרבה יהודים והם בסכנת מוות, ולכן המפקד נתן הוראה להמשיך להתקדם וכך ניצלו היהודים שבמורפה.
 
רק ב-19 במרס 1944 נכנסו הפרטיזנים ודלקו אחרי הגרמנים. האוכלוסייה קיבלה אותם בהתלהבות רבה. למחרת היום נכנס הצבא הסובייטי לעיירה. בחודשים אפריל-מאי החלו המגורשים יוצאים בדרכם לבתיהם.
 

מקורות 
(סיכם מאיר קוסטינר מידע אישי ושל שמחה וייסבוך, יהודה טננהאוס, ישראל היבנר, יצחק בסלר, אריה בן שלמה קוסטינר, מרדכי ווסרמן, וכן מארכיון "יד ושם" וממחקר המופיע באתר: The Holocaust Revealed: Life and Death in Transnistria)
 מאיר קוסטינר - ספר יהודי סוצ'אבה (שוץ) וקהילות הסביבה.

מקור: ויקיפדיה

קישורים
בית הקברות של מורפה

מפה אזורית

חפש במחנות וגטאות בטרנסניסטריה
 

Go Back  Print  Send Page
 jbukowina@gmail.com דרך בן גוריון 24 רמת גן 5757345 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים