--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף
דף הבית >> שואה >> השואה בטרנסניסטריה >> רשימת מחנות וגטאות >> מנס >> מיכיילובקה


TR WGCP BR RS  מחנה עבודה בפיקוד גרמני
מִיכַיילוֹבְקָה

מיכיילובקה (ברומנית Michajlowka כפר באזור ויניצה ממזרח לנהר בוג, 12 ק"מ ממזרח ל-גייסין.
 


הצג מפה גדולה יותר

 

תאריך הכיבוש בידי הצבא הרומני-גרמני : סמוך ל 25 ביולי 1941.

המחנה ויושביו
במיכיילובקה הקימו הגרמנים מחנה עבודה שבו ריכזו במרוצת הזמן 1,350 יהודים מגורשים מאוקראינה ומבוקובינה.
בראשונה הביאו הגרמנים למחנה מיכיילובקה יהודים אוקראינים. גברים ונשים, יוצאי טפליק ו-אומאן (Llman) שבגדתו המזרחית של הבוג לשם העסקתם בעבודת כפייה. כ 400 מהם נותרו בחיים באמצע אוגוסט 1942, כולם צעירים, כי הקשישים והילדים נרצחו במהנה קודם לכן. ב 18 ו 19 באוגוסט אותה שנה הובאו למיכיילובקה 700 יהודים, רובם יוצאי בוקובינה מצ'רנאוץ,  ויתרם יוצאי באסאראביה ומחוז דורוהוי  הללו גורשו קודם לכן לקאריירה דה פיאטרה לאדז'ין ולצ'טוורטינובקה (Cetvertinovka) שבמחוז טולצ'ין . ממחנות אלה הועברו במשאיות של ארגון "טוט" (Todt) בשמירת חיילי .O.D גרמניים וליטאיים אל הבוג, ולאחר חצייתו, למחנה מיכיילובקה .לפני חציית הנהר ואחריה נשדדו היהודים בידי הזקיפים שנטלו מהם כסף, חפצי ערך ואת מסמכיהם האישיים.
המפקד הרומני של משטרת הגבול המקומית הזהיר את היהודים, כי כל ניסיון לחזור ייענש בהוצאה להורג במקום.
קבוצות מגורשים נוספות הובאו למיכיילובקה: ב 28 באוקטובר 1942 50 יהודים אוקראיניים ממוגילב וכן ב 13 במארס 1943, כשהועברו למיכיילובקה עוד 200 יהודים אוקראיניים מן המחנה הגרמני בטאראסיווקה.

השלטון והמשטר.
המחנה היה בפיקוחה של המשטרה הגרמנית' ב 20 חודשי קיומו התחלפו בו מפקדים וסגני מפקדים שונים שכולם התאכזרו ליהודים. גם אלה, שלא הרגו יהודים בעצמם, ציוו על פקודיהם לבצע מעשי רצח, והעלימו עין ממעשיהם. פרט לסמל אחד, איש ארגון "סוט", היו כל מפקדי המחנה כפופים למשטרה הגרמנית, נספח אליהם היה שליש ה-ס.ס. המפקד הראשון היה איש המשטרה הגרמנית, ואכטמייסטר (SVachtmeister) גנרטור קימל Kiessel Arthur ועוזריו היו שארפירר (Scharfhrer) ה-ס.ס. ואלטר מינטל Mintcl SValter ורב סמל ליטאי זלינסקאס Zelinskasj בסוף נובמבר 1942 הועברו קימל ומינטל למחנה אחר, ובמקומם בא מפקד חדש מטעם המשטרה, וילי בודר מארגון "טוט", שהוהלף ב 14 בפברואר 1943 בוילי קזסטין  כעבור חודשיים, ב 15 באפריל הועבר קוסטין לטפליק, והמחנה במיכיילובקה נמסר לידי שלושה סמלים מן המשטרה הגרמנית : גלאסברנר ,Glassbrenner הארטמאן Hartman לונוויל . בחודשים מאי ויוני 1943 הועברו שני האחרונים למתנות אחרים, וגלאסברנר נישאר מפקד יחיד במיכיילובקה.
השמירה על המגורשים הופקדה בידי חיילים של גדוד מתנדבים ליטאיים. ככל שהתקרבה החזית והוגברה הפעילות של הפארטיזאנים, חוזקה השמירה.
בקיץ 1943 החלו הגרמנים שולחים צעירים אוקראיניים לעבודה בגרמניה, ואחדים מהם העדיפו להתנדב לתפקיד זקיפים במחנות המגורשים, כדי להתחמק מלהישלח לגרמניה. גם במהנה מיכיילובקה נמצאו מספר צעירים מעין אלה. וביניהם היו אף פארטיזאנים. יחסם אל היהודים היה הוגן.,
לעתים תכופות באו מגייסין אנשי החברה לבניין, שפעלו במסגרת ארגון "טוט", לשם ביקורת העבודה הם היו בעלי דרגות ולבשו מדים. היו אלה : דורמאן ,~Dohrman) אחיו של בעל החברה, בדרגת שטורמפירר (SturmfUhrer) המהנדס ורנר ברגמאן , מנהל ההברה, אף הוא בעל אותה דרגה וכן יוזף אלזסר (Elsisser) מנהל העבודה. בדרגת טרופנפירר .(TruppenfQhrer) אך הביקורים שהמיטו מדי פעם בפעם אסון על היהודים במהנה, היו אלה של אנשי ה-ס.ס., שמושבם היה בגייסין, ובמיוחד ביקוריהם של אוברשארפירר (Oberscharfiihrer) ברנהארד מאס Maass שהביא את המגורשים מטראנסניסטריה, ואונטרשטורמפירר  ה - ס.ס. אוסקאר פריזה Friese Oskar .
המפקד קיסל הוציא הוראות, כיצד על המגורשים לנהוג : היה אסור עליהם לבוא במגע עם אנשים שמחוץ למחנה. העובר על פקודה זו או המנסה להימלט מל המחנה, דינו היה מוות בירייה או בתלייה.
לפי עצתם של יושבי המהנה  הוותיקים, יוצאי אוקראינה, שהיו למודי ניסיון, לא הצהירו המגורשים שמקרוב באו על גילם האמיתי, מכיוון שכל היהודים מתחת לגיל 15 ומעל 45 נרשמו ברשימה מיוחדת יחד עם תשושי הכוח והחולים. הרשומים ברשימה זו היו הראשונים לחיסול, כאשר נערכו "אקציות".

עבודת כפייה .
יושבי המהנה הועסקו בעבודת כפייה. רובם עבדו בסלילת הכביש, ובעלי המלאכה המועטים, שהיו ביניהם, עבדו בכפר.
הפיקוח על העבודה היה בידי הגרמנים מארגון "טוט". רובם היו יוצאי רמשייד Remscheid שבמערב גרמניה, מקום מושב החברה לבניין "אוגוסט דורמאן", שבידיה מסר ארגון "טוט" את הביצוע של חלק מן העבודה ב"דורכגאנגשטראסה 4" tDetrchgangstrasse.
עם עלות השחר היו כל היוצאים לעבודה מצווים להסתדר בשורות, חמישה חמישה, גברים לחוד ונשים לחוד. לאחר מיפקד בוקר יומי יצאו למקומות העבודה בשמירת הזקיפים הליטאיים שהאיצו בהם תוך איומים לפגוע בהם, אם יפגרו בקצב ההליכה. נערכו שתי שיירות : אחת יצאה למקום סלילת כביש, שהתחיל כ 6 ק"מ מן המחנה, והשנייה כוונה למחצבה, במרחק 3-2 קילומטרים מן המחנה. שם חצבו הגברים אבנים מן הסלע, בעוד שהנשים והילדים אספו את החצץ וערמו אותו בערימות. העבודה במחצבה נחשבה כעבודה קלה יחסית, וכמן כן היתה הדרך אליה קצרה  יותר. מכיוון  שהועסקו בעבודה זו כ-100  איש בלבד, שימש הדבר לזלינסקאס עילה לסחיטות, וכל מי שרצה להישלח לעבודה זו, נאלץ לשלם לו תמורת זכות זו, מי בכסף ומי בחפצי ערך. זלינסקאס הודיע על נוהל זה מן היום הראשון שבו יצאו היהודים לעבודה במחצבה.
בשני מקומות העבודה לא היה הפיקוח נתון בידי אנשי "טוט" בלבד, כי אם אף הזקיפים הליטאיים המזוינים השגיחו על העובדים. כן הופיעו מפקד המחנה ועוזריו במקומות העבודה, כדי לפקח על המתרחש בהם.
על עבודת הסלילה הופקדו משגיחים גרמניים מטעם ארגון "טוט" : הרמאן קייזר. הרמאן שניידר (Schneider) וקארל אולריך Ulrich Karl ואילו במחצבה שימש המשגיח הגרמני אוטו קארל קינה  גם הזקיפים התחלפו מידי פעם בפעם, אולם בתקופה הראשונה היו מציקי היהודים שביניהם : לוניא סרסקוס SerskLls Lonia אליושא ויסוצקאס (Aliosa Wisotskas) סיקרקא  ורומקו .(Romko) זלינסקאס עצמו נמצא במחצבה כמעט כל הזמן.
בשני מקומות העבודה היו האנשים מחולקים לקבוצות. על כל אחת מהן הוטלה מיכסת עבודה שעלתה בהרבה על כוח העבודה של איש שאינו רגיל לעבודה גופנית, ומי שלא הספיק לסיים את המיכסה, הוכה באכזריות בידי הליטאים.
גברים ונשים עבדו בפרך מבוקר עד ערב, ורק בצהרים ניתנה להם הפסקה למשך חצי שעה. כשהפסיק מישהו את עבודתו לרגע קט למען החלף כוח, היו הזקיפים מלקים אותו. מבין היהודים החזקים יותר היו שעזרו לחלשים להשלים את מיכסתם, וכך  הצילום.
עם בוא הימים הקרים, בסוף אוקטובר, הופסקה העבודה במחצבה, וכל העובדים הועברו לעבודת הסלילה. עבודה זו הלכה וקשתה עליהם מידי יום ביומו, כי האדמה החלה קופאת, והמעדר התקשה לחדור לתוכה. העובדים רעדו מקור בבגדיהם הבלים והקרועים, מאחר שבגדי החורף שלהם חלקם נשדד וחלקם נמכר תמורת מצרכי מזון. רק אחרי שהשתוללה סופת שלג במשך ימים מספר, בסוף נובמבר, הופסקה העבודה גם בכביש. עם כיסוי הדרכים בשכבה עבה של שלג הוצאו היהודים יום יום להרחקת השלגים. גם בעבודה זו לא פסקו הזקיפים מלהציק ליהודים והיכו נשים וגברים כאחד. לאחר שנוקו הדרכים, ולא נשאר עליהן שריד של שלג, נשלחו היהודים להסיר את השלגים גם מעל השדות, פן יישארו היהודים ללא עבודה מפרכת. לאחר שהסתיימה עבודה זו בשדות, נשלחו לעבודה דומה בכפר אדאמובקה  האיכרים בכפר זה הכירו טובה ליהודים, והביאו למגוריהם תפוחי אדמה. לחם ובצל. אולם רבים מן היהודים הוכו בידי הזקיפים, על שקיבלו מצרכי מון מידי האיכרים.
ב 14 במארס נשלחה קבוצת יהודים ממיכיילובקה לטאראסיווקה, כדי לנקות את המחנה, שבו היו עד אז 200 יהודים, אשר הועברו למיכיילובקה.
ב 26 במארס התחדשה העבודה בשני מקומות העבודה הקודמים על אף הקור העז שעדיין שרר באותה תקופה של השנה. קבוצת גברים נשלחה לגייסין, מקום שם פירקו פסי רכבת בשירות הברת "דורמאן". בשעות הערב היו היהודים שבים למיכיילובקה.
עם הפשרת השלגים באביב כוסו הדרכים בוץ סמיך, וההליכה לעבודה בבוץ העמוק נהפכה לעינוי, בעוד הזקיפים מאיצים ומכים בהם. באפיסת כוחות הגיעו למקום שבו הוכרחו להתחיל .בעבודה מיד.
עם רדת הגשמים היתה גם העבודה טעונה מאמץ מוגבר : האדמה נהפכה לרפש דביק, והמעדרים נתקעו בו, שעה שהשומרים המטירו מכות נמרצות על העובדים, כדי לזרזם. באמצע יוני 1943 נשלהו כמה יהודים לעבודה זמנית בטאראסיווקה ובגייסין.
היהודים עבדו במיכיילובקה כל ימות השבוע, פרט ליום א', ולא הורשו לשמור חג כלשהו.

תנאי החיים
המגורשים אוכסנו באורווה שאורכה היה 45 מטר. כאשר הגיעה הקבוצה השנייה למחנה, שוכנה במחציתה של אורווה אחרת שממנה לא הוצאו הסוסים. היהודים ניקו את מחצית האורווה והפרידו באמצעות קיר קרשים בינה לבין המחצית שבה נשארו הסוסים. עד גמר עבודה זו לנו המגורשים לילות אחדים בחצר ליד מטענם. לאחר מכן הכינו להם מקומות לינה לאורך קירותיה של האורווה ובעלייתה. הילדים הושכבו באבוסי הסוסים. שתי האורוות היו מוקפות גדר תיל, ועליהן הופקד משמר זקיפים ליטאיים. המגורשים קיבלו את ארוחותיהם ממטבח המחנה שבו עבדו מספר נשים מבין המגורשים. במשך כל היום ניתנה להם ארוחה אחת בלבד, ואף היא רק בשעות הערב אחר שובם מן העבודה. האוכל היה מורכב מ 215 גר' לחם וממעין תערובת מדוחן ומקרמית. מנת הלחם, שחולקה אחת ל 10 ימים, לא הספיקה אלא ל 4-3  ימים. מדי פעם היו מקבלים גם 70 גר' ירקות, 250 גר' תפוחי אדמה ולעתים רחוקות 20 גר' בשר ממין גרוע. בבוקר, לפני צאתם לעבודה, ניתן להם ספל מים חמים ללא סוכר.
במאמציהם להחזיק מעמד, החליפו היהודים את חפציהם בצורכי מזון אצל האיכרים. אולם מכיוון שנאסר עליהם כל מגע עם האיכרים, היה מן הצורך לשחד קודם את הגרמנים והליטאים לשם מתן רשות, והללו ציפו לשוחד מעין זה.
לא אחת אירע שיושבי המחנה, שקנו מצרכי מזון מאחד האיכרים, מבלי לשחד את זלינסקאס, הולקו בשוטים. אולם נוהג זה לא האריך ימים, כי הכסף והחפצים אזלו עד מהרה. היהודים ההלו סובלים רעב וגוועו לאטם.
מעולם לא הגיע למחנות הגרמניים הסיוע. שנשלח מוועדת העזרה בבוקארשט, ואף התרופות  שנשלחו, לא נמסרו להם. כל אלה עוכבו בצדו המערבי של הבוג. בשער המחנה היה תלוי שלט  "מחנה ליהודים", ולידו הותקן עץ תלייה.

התארגנות פנימית.
בזמן שבו היו במחנה היהודים האוקראינים בלבד, לא עמד איש בראשם. במחנה היתה קיימת כעין משטרה יהודית, שהיתה מורכבת משני אנשים, בני 22 24-1, אשר הפכו כלי שרת בידי השומרים הליטאיים נגד יהודי המחנה.
עם בוא המגורשים הרומניים מינה מפקד המחנה אחד מהם, נתן סגאל  יוצא דורוהוי לנציג כל יהודי המחנה  רומנים כאוקראינים. הוא פעל בתפקידו עד סוף ימי חייו , סגאל התלבט קשות בק רצונו לסייע בידי המגורשים לחובתו לרצות את רצונם של השלטונות. מצבו היה טראגי מאוד, כי נדרש לערוך את רשימת הקשישים, החולים והילדים שנועדו להוצאה להורג. מדי פעם בפעם ניסה בשיטות שונות להוציא מצפורני הרודפים לפחות חלק מן הנועדים למוות, לעתים הוכתרו ניסיונותיו בהצלחה, ולפעמים נכשל בכך. כשנוכח במצבם הנואש של היהודים האוקראיניים, שהיו מחוסרי כול, לבושים סחבות ויחפים, יזם סגאל מבצע מיוחד לעזרתם : הוא התרים את המגורשים, שבידיהם היו עוד דברי לבוש, ואמנם אסף 300 חולצות, חליפות אחדות ונעליים, וחילק את הכול בין הנצרכים,  ב 15 בספטמבר 1942 הועברו 150 יהודים ממחנה מיכיילובקה למחנה נאראייווקה , במרחק של 10 ק"מ ממיכיילובקה.

המגפה
בסוף אותו חודש הופיעו המקרים הראשונים של טיפוס המעיים במחנה. סגאל הצליח  להעלים מעיני אנשי ה-ס.ס. את האבחנה האמיתית של המחלה, ואמר למינטל שהחולים סובלים משפעת  שגרמה סיבוכים בדרכי העיכול. נוסף על כך שיחד אותו בסכום ניכר, כדי שלא יודיע על מקרי המחלה לאנשי ה-ס.ס. בגייסין, דבר שבעיקבותיו היה צפוי חיסול מידי של המחנה. המגפה נמשכה כשלושה חודשים וחצי. למרות העדר תרופות - כל התרופות והמכשירים הרפואיים נשדדו על ידי קציני ה-ס.ס., כשביקרו במחנה - ניצלו רוב החולים הודות לטיפולם המסור של הרופאים סיפרשטיין (Sieperstein) ולוקר Oocker שהיו אף הם מבין המגורשים. באותה עת נספו במחנה כ 15% עד 20% מן המגורשים.

העברה לבניין חדש
תנאי מגוריהם של יושבי המחנה החמירו שבעתיים בחודשי החורף. בראשית נובמבר 1942 ירד השלג  הראשון שחדר  לאורווה.  האנשים רעדו מקור, כאילו היו תחת כיפת השמים. הכבדה נוספת חלה, כשראש מועצת הכפר ציווה להכניס לאורווה את הסוסים שהוצאו ממנה עם כניסת המגורשים. עתה היו תנאי המגורים ללא נשוא, ובסופו של דבר עלה בידי סגאל להשיג את העברת המגורשים לבניין בית הספר לשעבר של הכפר.
ב 6  בנובמבר 1942 הועברו לבניין החדש רובם של 300 יהודי רומניה שהיו במיכיילובקה באותו זמן, וכן 60--50 מיוצאי אוקראינה. הנותרים מהם, נשלחו 100 יהודים אוקראיניים למחנה אחר ו 106 מגורשים, שלא נמצא להם מקום, נהרגו בירייה (ר' להלן).
הבניין החדש כלל שלושה חדרים שהיו עשויים לקלוט יחד 100 איש לכל היותר, אך נאלצו להידחק  בהם פי שלושה ממספר זה ולמעלה. בחדרים כוננו שתי  שורות של תאים, כעין לולים, זה על גבי זה. רוחבו של כל תא היה 1,60 מ' וגובהו 0,80 מ'. בשלושת החדרים התגוררו בצפיפות רבה ארבעה  בכל תא - גברים, נשים וילדים, בריאים וחולים - ללא מיתקנים היגייניים, בעוד התולעים והכינים  מכרסמות את בשרם.
ב 14 בדצמבר הועברו 120 יהודים, רובם בעלי משפחות מטופלות בילדים מתחת לגיל 14, וכן זקנים לאיוואנגורוד .(Iwangorod) מחנה במרחק של כ 14 ק"מ ממיכיילובקה. מצד שני הועברו לשם ב 13 במארס 1943 ממחנה טאראסיווקה כ 200 יהודים אוקראיניים. כולם היו מזי רעב ולבושים סחבות.
ב 24 באפריל, לאחר אחד הביקורים של מאס במיכיילובקה נצטוו היהודים לשאת על חזם אות היכר בצורת סמרטוט צבעוני לשם סימונם. כן נערכו רשימת המגורשים לפי גילם ולפי מקצועם.

חיי התרבות
על אף היותם רעבים תשושים. מעונים, ואחוזי אימה, ועם ידעם מראש את אשר צפוי להם, שמרו היהודים על אורח חייהם הרוחניים, עד כמה שתנאי המקום התירו להם להתמסר לכך, מכאן נבעו במידה ניכרת רצונם וכושרם להחזיק מעמד עוד זמן מה. רובם היו בעלי השכלה--מורים, רופאים, עורכי דיך מדענים וכיו"ב-- ובעם המנוחה, אחר שהתרחצו ותיקנו את בגדיהם, היו מעיינים בספרים שהביאו עמם. באחת מפינות האורווה ובחדרים הצפופים התווכחו קבוצות קבוצות בהתלהבות על בעיות שהיו רחוקות מרחק רב מן המציאות שהיו נחונים בה בהעלותם את מאווייהם לבוא יום השחרור נשמעה לעתים בת צחוק ואף זמר. פה קרא ילד בן 12 פרקים מן התנ"ך בתרגום גרמני ושם חילל ילד בן 15 בתאו פרקים מסונאטה לבראהמס ; מספר קשישים התפללו בלחש או למדו פרקי נביאים. בערב האירו שתי עששיות זעירות את החדרים באורן הקלוש. כאשר ניתן האות לכיבוי האור, נכנסו איש איש לתאו.
בליל ראש השנה תש"ג (1942) הדליקו יהודי המחנה באורווה נר תמיד מאולתר---בקבוק קטן ממולא נפט, שבו הבהב פתיל מצמר גפן באור חיוור. הקשישם התפללו בעליית האורווה, בימי החג עבדו כרגיל. אולם ביום הכיפורים, בעת הפסקת הצהריים, אמר כל אחד מן המגורשים בלבו "יזכור" לזכר הנפטרים, וכלי העבודה בידו ורובם אף צמו. הריגת שתי נשים באותו יום הוסיפה על הכאב שבנפשם.

מעשי סחיטה ושוד
הגרמנים והליטאים גם יחד ניצלו את המגורשים במעשי סחיטה ושוד. לשם כך נקטו תחבולות  ואמצעים שונים. ימים מספר לאחר בוא היהודים הרומניים למיכיילובקה תבע עוזר המפקד של ה-ס.ס. מינטל, סכום של 1,000 מארק כופר על מנת שלא יצווה לירות במספר תינוקות שנמצאו במחנה. המגורשים אספו ביניהם את הסכום הנדרש ומסרוהו לאיש. שלוש פעמים, ב 10, ב 13 וב20  בספטמבר 1942, באו למחנה מגייסין אנשי ה-ס.ס. בפיקודו של מאס. בכל אותם הימים נצטוו היהודים להסתדר במעגל ליד האורוות, תרמיליהם ומזוודותיהם בידיהם, ולפתחם. הגרמנים עברו בין הצרורות הפתוחים ובחרו מהם בכל הנראה להם, במיוחד בגדי פרווה, כומתות פרווה, מעילי עור וכו'. בלוייתו של קיסל אסף אחד הקצינים טבעות וחפצי ערך אחרים כן דרשו כסף תוך איום בהוצאה להורג.  מספר מגורשים מסרו לידיהם כל שנדרש מהם, אחרים נתנו רק חלק מחפציהם, והיו ביניהם אף בעלי אומץ לב שסירבו למסור דבר.
מלבד השוד המאורגן הטילו שומרי המחנה החל במפקד וכלה בזקיפים --על היהודים לתת להם "מתנות" להזדמנויות שונות, כגון חגים נוצריים, יציאה לחופשה וכד' המסרב נענש בהוצאה להורג. במרוצת הזמן התרגלו המגורשים להגיש מתנות מעין אלה אף ללא פנייה אליהם.
הליטאים לא נפלו מאדוניהם הגרמניים, ובאיומים סחטו מן היהודים כסף, כדי לקנות להם משקאות חריפים. היהודים אספו ביניהם את הכסף הנדרש במידת האפשר. אך גם לאחר שבאו תביעותיהם של השומרים על סיפוקם נהגו ביהודים אכזריות ללא גבול, והממונים עליהם התירו להם לעשות ביהודים כחפצם. לחיי היהודים לא היה כל ערך בעיניהם. יהודי שלא מילא את דרישותיהם בו במקום. דינו היה מוות. בידי השומרים הליטאיים הופקדה גם ההכרעה, מי נחשב למסוגל לצאת לעבודה ומי לאו -- והועד לחיסול בקרוב . יהודים רבים, שעל אף קשיי גילם סיימו את עבודתם במאמץ עילאי נרצחו ללא הבחנה וללא עילה בידי הליטאים במקום העבודה.

מעשי רצח יחידים
מעשי רצח בוצעו תכופות במחנה. ב 21 בספטמבר 1942 נורו שתי נשים בידי הזקיף רסוצקאס בשדה התירס הסמוך למקום עבודת הסלילה בכביש. כעבור שבוע, ביום הכיפורים, נלקחו ממקומות העבודה שתי נשים אחרות, הועלו על עגלה, הובאו למקום סמוך לכביש ונורו שם. גם רצח זה בוצע בידי ויסוצקאס בעזרתו של סרסקוס. כעבור שבוע, ב5 באוקטובר, בשעות אחר הצהרים, שוב נלקחו שתי נשים ונורו בקרבת המקום בידי סרסקוס. ב 12 באוקטובר הוצא להורג בירייה יהודי אוקראיני מישא, שבוי מלחמה, שנלקח ממקום עבודתו בכביש. בשעת תפיסתו  התנגד לויסוצקאס,  הוציא מידיו את נשקו וירה בו. ויסוצקאס נפצע קל, ומיד ניסה אחד הזקיפים לירות במתקומם. אותו רגע נשמט הרובה מידי מישא, ויסוצקאס הרים אותו והרג את מישא בו במקום ב 2 בנובמבר רצח ויסוצקאס בירייה צעיר בן שבע עשרה שהתרחק מטרים אחדים ממקום עבודתו, כדי לעשות את צרכיו. כמו כן הומתו רבים מבין העובדים שנראו עייפים.
במחצבה הפגינו זלינסקאס וחבריו הזקיפים את תכונותיהם הסאדיסטיות בתלותם בקבוקים ריקים בקירות הסלע, מעל ראשיהם של העובדים לאחר מכן החלו יורים בבקבוקים. גם בעיקבות מעשי אכזריות אלה היו פגיעות.
במקביל למעשי הרצח במקומות העבודה, חזרו ונשנו תדירות  מקרים של  הוצאה להורג במחנה ב 20 באוגוסט 1942, למחרת בואם של יוצאי רומניה למיכיילובקה, נורו בידי מינטל וזלינסקאס שני צעירים מצ'רנאוץ בטענת כזב, כי הם כביכול חולי רוח. ב 6 באוקטובר 1942 בלע יהודי מצ'רנאוץ רעל שהביא אתו מביתו. הרעל לא פעל כמצופה, וונינטל ציווה על אחד הזקיפים לירות בו. ב 12 בדצמבר אותה שנה רצח המפקח של חברת הבנייה, קארל אולריך. יהודי אוקראיני, לאחר שעינה אותו.
מעשי רצח אלה לא היו אלא אחדים משורה ארוכה של הריגות שבוצעו כמעט יום יום במחנה מיכיילובקה ובמקומות העבודה שבהם הועסקו יושביו. במרוצת הזמן התלוננה חברת "דורמאן", כי ההריגות לעיני המגורשים מורידות את התפוקה בעבודה. על כן הורחקו הקרבנות למרחק מסוים ממקום העבודה לפני רציחתם.

קציות"
מלבד מעשי הרצח השרירותיים ביחידים נערכו שבע "אקציות" במשך קיום המחנה.
עוד לפני שבאו למיכיילובקה היהודים שמוצאם מרומניה, עברו על היהודים האוקראיניים, שהיו הראשונים במחנה, "אקציות" שבהן חוסלו ילדים, קשישים ומגורשים אחרים שלא נמצאו כשרים לעבודה.
ב 29 באוגוסט 1942 נערכה ה"אקציה" הראשונה במחנה המורחב שבה הומתו 16 מבין היהודים הרומניים והאוקראיניים, אמהות עם תינוקותיהן, קשישים ונכים. ביום שלפני כן נכרה בור גדול מאחורי האורווה, לאחר צאת המגורשים לעבודה נאספו  הנועדים  להוצאה  להורג ליד הבור. שם נצטוו להתפשט ולעמוד - גבם אל היורים. לאחר שירו בהם הליטאים, נפלו  הלקרבנות לתוך הבור.
ב 14 בספטמבר, לאחר מיפקד הבוקר ולפני צאת האנשים לעבודה, עבר הסמל הליטאי סטרין'נסקאס  Stryjenskas בין שורות המגורשים, ותוך דקות ספורות הוציא 25 מהם ופקד עליהם לעמוד ליד הגדר. במעמד זה נוכחו גם המפקד קימל ועוזרו מינטל. אחר צאת השיירה למקום העבודה הובאו ה 25 אל היער, במרחק של 500 מטרים מן האורוות. לאחר שנורו כולם, נצטווה אחד מן המגורשים לכסות את הבור, אולם מתוכו נשמעו עדיין אנחות. סטריז'נסקאס שמע את האנחות, התקרב אל הבור והוסיף לירות לתוכו.
ב"אקציה" השלישית, ב 12 בנובמבר, נורו בפקודת מינטל 106 המגורשים, רובם יוצאי אוקראינה, שלא נמצא להם מקום בעת העברת  המגורשים  לבניין החדש (ר' לעיל). מינטל טען, כי הם חולים וחלשים מדי, כדי להיות כשרים לעבודה, אולם למעשה היתה הסיבה נעוצה בסירוב לפנות להם מקום לשם אכסונם.
ב 20 באפריל 1943, שעה שהמגורשים עמדו לצאת לעבודה, הופיע במקום מאס וציווה על האנשים להסתדר בשורה לפני המחנה. איש ה-ס.ס. עבר לפניהם וביקש מן המפקד הארטמאן פרטים על גילם של אחדים מהם. לאחר צאתו של מאס קרא המפקד לנתן סגאל ודרש ממנו למסור לו את שמותיהם של הילדים עד גיל 14, של המבוגרים מעל גיל 50, וכן של החולים והבלתי-כשרים לעבודה. סגאל טען, כי במחנה לא נותרו עוד אנשים בני 50 ולמעלה,  וכולם כשרים  לעבודה.  כעבור  ימים אחדים ביקר מאס פעם נוספת במחנה, ולאחר מכן נדרש סגאל לערוך רשימת כל  יושבי המחנה בצירוף הגיל. ליד שמותיהם של למעלה מארבעים איש, בני 50  ומעלה,  רשם סגאל גיל נמוך יותר. בכל זאת הוצאו ב 26 באפריל 1943 בשעות הבוקר -והוא היום האחרון של פסח תשי"ג - 55 איש מבין אלה שעמדו לצאת לעבודה. אחר צאת שיירת העובדים הופיע מאס, ו 55  האנשיים הועלו על משאיות והוסעו ליער שבו נכרה בור כבר ביום שלפני כן. הם נצטוו להתפשט, להיכנס לבור ולשכב בו. במצב זה נורו כולם. בין הקרבנות היו קשישים וצעירים, גברים ונשים.
בהשתדלותו של סגאל ניצלו מספר ילדים, בני 12-9. התינוק היחיד שהיה במחנה, בן שנה וחצי, קיבל מאמו סם הרדמה והוחבא בציקלון. הזקיף סוקרקא ערך היפוש אחריו ומצאו, אך ויתר על מסירתו לידי אנשי ה-ס.ס., לאחר שקיבל סכום כסף מנתן סגאל.

מעשי התנגדות ובריחה
ב 8 במאי  1943 תקפו הפארטיזאנים  את  הגרמנים בכפר, ובמהלך הקרב נהרג אחד הגרמנים. באותו יום לא הוצאו היהודים מן המחנה. ככל שהתקרבה החזית, כן גדלה העזת הפארטיזאנים, ורבתה עצבנות הגרמנים. באותו פרק זמן נודע ליהודים במיכיילובקה מפי חיילים גרמניים, שעברו במקום, על המרד בגיטו וארשה, ועל כך שצמרת הנאצים ציוותה בעיקבות ההתקוממות לחסל את הגיטאות והמחנות במזרח. משסיפרו להם האיכרים, כי ב 25-24 במאי נכרה בור גדול ביער, אחזה אימה את המגורשים. עם גבור  הייאוש החלו  קבוצות בודדות בורחות מן המחנה. ב 26 במאי נמלטו שתי קבוצות, כל אחת מהן בת שלוש נפשות, בהפרש זמן של שעות ספורות בין קבוצה לרעותה. לשם הבריחות נוצלה העובדה שהעובדים נשלחו לשני מקומות עבודה שונים, אחד בתוך הכפר ואחד בכביש. הנמלטים לא נתפשו, אולם משנתגלו מעשי הבריחה, הולקו היהודים, כשחזרו מן העבודה. בעיקבות מעשי הבריחה הוגברה השמירה. מספרם של הזקיפים שולש, ולמחרת יצאו לעבודה בלוויית המפקדים גלאסברגר והארטמאן. אף על פי כן עלה בידו של אחד המגורשים, שעבד בביתו של איכר בכפר, להימלט באותו יום. סגאל אמנם הצליח להציל את אשתו ואת ילדיו של הנמלט  בספרו  למפקדים, כי האיש סבל מדיכאון והתאבד כנראה ביער. הנמלט אף שלח איכר, שהיה מוכן להביא את בני משפחתו אליו ליער, אולם האשה נרתעה מלכת אחרי האיכר.
בצורה דומה נפרדו בימי הבהלה והפחד בנים מהוריהם ובעלים מנשותיהם, מחוסר אפשרות להימלט יחדיו.
בינתיים התאמתה הידיעה על חיסול המחנות והגיטאות. אם כי החל מסע ההשמדה המוחלט במחנות מספר, נדחה ביצוע ההוראה במיכיילובקה הודות להתערבותם הנמרצת של שני האחראים של ארגון "סוט", אלזאסר וברגמאן, שאמנם קיבלו פיצוי מלא תמורת התערבותם זו מידי נתן סגאל. אולם עינויי היהודים נמשכו ואף גברו. ברם, אף האיום, כי תמורת כל נמלט יירו מיד עשרה מן הנותרים, לא מנע את המשך הבריחות ב 18 ביוני נמלטו שלושה יהודים אוקראיניים שאחד מהם היה מקודם סרן בצבא הסובייטי. לתמיהתם של הנשארים לא באה כל תגובה עד בריחתו, ומכאן שאבו יושבי המחנה עידור ב 15 ביולי נמלט זוג, הצייר דגני ואשתו, מן הבניין של חברת "דורמאן" ב-גייסין, מקום שם עבדו בפסיפס דקוראטיבי בגן החברה. בריחתם אופשרה הודות לסיוע הרב שהושיט להם יהודי אוקראיני, אברשא, שכונה לפי מקצועו אכרשא סאפוז'ניק (סנדלר). הלה היה נשוי לנוצרייה, ונחשב לנוצרי בעיני הכול. לאמיתו של דבר היה פארטיזאן, ועזר לכל יהודי שרצה להימלט לטראנסניסטריה או להצטרף לשורות הפארטיזאנים.
באמצע אוגוסט 1943 תקפו הפארטיזאנים את מחנה מיכיילובקה דקרו למוות את המפקד גלאסברנר, תלו אחד הזקיפים ופרקו את הנשק מחבריו. לאחר מכן חתכו את חוטי התיל ופתחו ליהודים פתח לבריחה. אולם רוחם וגופם של המגורשים היו כבר שבורים לחלוטין, ואף שידולי המשחררים לא היו עשויים להסיר מהם את אדישותם כלפי הסובב אותם. חמישה מן המגורשים בלבד נאחזו בהזדמנות זו ונמלטו. בעזרתו של הזקיף ואנקא, צעיר אוקראיני מקומי שהתנדב לשמש זקיף, כדי לחמוק מלהישלח לעבודה בגרמניה, ויחד אתו עברו שניים מן החמישה, צעיר וצעירה,לפארטיזאנים, שלושת האחרים חצו את הבוג בעזרתו של אותו סנדלר אברשא, והגיעו לגיטו ברשאד . אך בסופו של דבר נתפש אברשא ונורה יחד עם בני משפחתו. אולם כל היהודים, שברחו בעזרתו, הצליחו לחצות את הבוג.
למחרת התקפת הפארטיזאנים חוסל המחנה במיכיילובקה המגורשים הועברו לטאראסיווקה, מקום שנחשב בעיני הגרמנים כבטוח יותר מפני התקפות הפארטיזאנים כולם נרצחו כעבור שלושה חודשים, ב 10 בדצמבר.
עם המגורשים במחנה מיכיילובקה נמנה הצייר ארנולד דגני. כל ימי קיום המחנה רשם את אשר עבר על המגורשים ומה שהתחולל במחנה. כומר הכפר סיפק לו בסתר פתקי נייר, ועליהם כתב את רשימותיו. יחד עם רישומיו, שצויירו בצבעי מים, שם אותן בתוך שק שנשאו על ראשו בעברו את הבוג בלילה שנמלט. לאחר המלחמה יצא לאור "יומן" זה, ושמו "הבור נמצא בגן הדובדבנים" .


 

מפה כביש ויניצה - אומן
מפה אזורית

  
 
 
 

Go Back  Print  Send Page
 jbukowina@gmail.com דרך בן גוריון 24 רמת גן 5757345 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים