--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף
דף הבית >> שואה >> השואה בטרנסניסטריה >> רשימת מחנות וגטאות >> מנס >> מרקולשט


TR CP AA מחנה
מרקולשט


מחנה הסגר ליהודים ברומניה, שהוקם בכפר מרקולשט (Marculesti) שעל שפת הדניסטר (dniester). קרוב למסילת הברזל באלץ-סולדאנשט (Balti-Soldanesti), כ-45 ק"מ מעיר המחוז סורוקה (Soroca). תושבי הכפר מרקולשט היו חקלאים יהודים, וב 1930- נפקדו בו 2,319 יהודים.
כמה ימים, מ 9 - ביולי 1941, שדדו איכרים רומנים בסביבה את יהודי מרקולשט, ויחידה צבאית רומנית, שלפני-כן השתתפה בפרעות ביש, רצחה את יהודי הכפר. בתחילת יולי 1941 התגוללו מאות גוויות בחוצות מרקולשט, ופשטו שם להקות זבובים והמוני עכברושים.
ב 1- בספטמבר 1941 הוקם מחנה מרקולשט בידי הז'נדרמריה הרומנית בפקודת שלטונות הצבא הרומני. המחנה נועד למעצר יהודים מבסרביה ששרדו אחרי גל הרציחות הראשון ביולי- אוגוסט 1941 ואחר-כך גם היה מחנה מעבר ליהודים מבוקובינה עם התחלת הגירושים . משם לטרנסניסטריה ( 14 בספטמבר 1941)
תחילה הובאו למחנה מרקולשט 11,000 מיהודי הסביבה, ובשלושת חודשי קיומו הובאו אליו, ברכבות או ברגל, עוד אלפי מגורשים בדרכם לטרנסניסטריה. ב 28- בספטמבר הובאו למרקולשט  היהודים מן המחנות הקטנים במחוז באלץ שנסגרו בפקודת הצבא הרומני: לימבן (Limbeni) ב 22- באוקטובר רוכזו במחנה שרידי היהודים ראוצל (Rascani) וראשקאן (Rautel) במחוז צ'רנוביץ.
במחנה שררו משטר אימים, שוד, אונס ועינויים שיטתיים, שהנהיגו שלושת המפקדים של מחנה ורטוז'ין שהועברו למרקולשט. העצירים הועבדו בעבודות כפייה שונות גם בשבתות ובחגים, והוכרחו לחלל בית-קברות ולקחת ממנו את המצבות לריצוף הרחובות במחנה. בעת הגירוש  לטרנסניסטריה הופרדו המשפחות ונשלחו לטרנסניסטריה דרך יער קוסאוץ (Cosauti) ומשם ליאמפול (Iampol) ורזינה (Rezina) בטרנסניסטריה. התמותה במרקולשט הגיעה אז למאות נפש ביום. המגורשים הובלו רגלי, 2,000-1,000 בכול משלוח, עד לנקודת הגבול ברזינה, ואלפים נרצחו בדרך בידי השומרים – ז'נדרמים וצעירים לפני גיוסם שהיו כוח עזר לז'נדרמים.
מחנה מרקולשט חוסל ב 16- בדצמבר 1941 . רק במאי 1948 , ארבע שנים לאחר שחרור רומניה, נשפטו מפקדי המחנה לתקופות מאסר ארוכות.

מקור: יד ושם

מפה אזורית


ראדביץ' - מרקולשט
ע"פ פרק רביעי בספר 'ההסתר והגילוי' שכתב הרב אהרון ישעי' רוטר
 
ראדביץ מרקולשט מרקולשט קוסאוץ קסאוץ וורהיבקהכי בכו העם הרבה בכה (עזרא י')
זוכר אנכי שבהושענא רבה אמרתי הושענות ב"ביאנער קלויז" והבכיות והיללות היו כל כך גדולות, עד שהרצפה היתה ספוגה.מדמעות ממש בלי גוזמא כלל וכלל, אמנם הגזירה כבר נגזרה "גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי" (איכה ג') ובכל זאת "שערי דמעות לא ננעלו" (ברכות ל"ב) לאלה שזכו להשרד, בחשבונו של היודע תעלומות.

היום האחרון
היום האחרון בראדביץ' היה ביום ב' שמיני עצרת תש"ב (13 באוקטובר 41) התפללתי אותו יום כבר בבית, ולקראת הצהרים כבר ראינו שקצים מחוץ לבית כבר מוכנים לשוד ולביזה מיד כשנעזוב את  הבית.
אחרי שעה הגענו לתחנת הרכבת, יהודי "סערנו" ביחד עם יהודי "ראדביץ", והעמסנו את חפצינו על הרכבת. בערב ליל שמחת תורה עדיין עמדנו בתחנה, וזוכר אני ששוחט אחד מראדביץ עדיין שר  עננו עננו ביום קראנו" בנגון של ההקפות, אבל לבנו לא התמזג איתו.
באמצע הלילה התחילה הרכבת לזוז ונסענו יומיים והגענו ביום רביעי (כ"ד תשרי, 15 באוקטובר) ל"מרקולשט" - עיר ב"באסארביא" – כאן נצטווינו לרדת, והתברר לנו שלא כל הרכבת הגיעה, וביניהם האדמו"ר מסערט והרבי מנדבורנה ועוד הרבה מכרים, ולא ידענו פשר הדבר, ואבי ז"ל מאד הצטער מדוע הוא לא נמצא איתם. אחרי זמן רב התברר לנו, שעדיין לפני שיצאנו מראדביץ חילקו את  הרכבת, חלק מהקרונות נסעו ל"מרקולשנו" וחלק מהקרונות נסעו ל"אטקי-מוגילוב". היתה זו חלוקה גורלית, כי יהודי "סערנו" שנסעו דרך "אטקי-מוגילוב" לא סבלו אפילו עשירית ממה שאנחנו סבלנו, וכמעט כולם נשארו בחיים, ולא בחנם הצטער אבי מזה, כי לבו ניבא לו רעות וידע מה ניבא.

מרקולשט
כשירדנו מהרכבת היה יום יפה, וחיפשנו עגלות להעמיס את חפצנו, אבל כאן אמרו לנו הז'נדרמים, שמכאן איל ייתר תחבורה אלא כל אחד יעמיס על עצמו כמה שהוא יכול לסחוב ויותר לא, ויש לנו ללכת רגלי כארבע מאות קילומטר עד שנגיע ליעד המיועד בשבילנו באוקראינה. בשמענו את הדברים האלה חשכו עינינו, ובדלית ברירה השאיר כל אחד את חפציו היקרים ולקח בידו כמה שאפשר. כאן התגלה לפנינו מחזה מרהיב עין, בשטח האדיר שלפני הרכבת, יכולת לראות אלפי חפצים חדשים יקרים מהביגוד ושאר כלי הבית שכל אחד הכין לו עבור החורף האוקראיני, הכל מושלך על פני  האדמה "הפקר", אתה יכול לקחת מה שאתה רוצה, ואין דורש, והיו הרבה אנשים שגם את חפציהם האישיים לא יכלו לסחוב, כי עולליהם קדמו להם, והנה בין כל החפצים הפזורים והנזרקים ראינו ספר תורה קטן ונחמד מונח על הארץ, ואין מי שיחמול עליו, ומיד אבי זללה"ה הרים אותו וחיבק אותו בידיו והחליט לא להפרד ממנו ויהי מה.

הגיטו במרקולשט
מתחנת הרכבת הלכנו כמה מאות מטרים עד שהגענו לגיטו, הגיטו במרקולשט זה היה המקום  שיהודי המקום היו גרים בו לפני שהגענו לשם. כשנכנסנו לבתים נפל עלינו פחד, עדיין ראינו דם על הקירות, ולפני כל בית היה גבעה קטנה, וספרו לנו הגוים שאלה הם הקברים מיהודי המקום שנורו ונקברו שם. עדיין מצאנו שם את הפמוטים שהיו מונחים על מקומם, עדיין שמענו כביכול את דפיקות הלב של הדיירים שגרו כאן לפני זמן לא רב. נשארנו שם ללון, אבל קשה היה לנו הלילות שם [א] בגין כל התמונה שהתגלתה לעינינו והשרתה עלינו עצב ודכאון [ב] בגין מחנות אדירים של עכברים שדילגו עלינו בחוצפה לא רגילה.

כספם וזהבם בחוצות ישליכו (יחזקאל ז' י"מ)
למחרת הוזעקנו כולנו לאמצע הגיטו, והופיע קולונל רומני ופתח את נאומו במלים אלה: "עכשיו הגיע הזמן שלנו" ובכן למי שיש לו כסף וזהב ואלפקה או שאר דברי חפץ, ישים אותם כאן לפניו, ומי שלא ישים וימצאו אצלו אחד מהדברים ההל, אחת דתו להמית. וראיתי בתוך הקהל הגדול הרבה אנשים שהוציאו את תכשיטיהם וחפרו אותם באדמה במקומותיהם שעמדו, העיקר לא למסור להם, ובכל  זאת ראיתי שנערמה ערימה די גדולה של כסף וזהב, וספרו אחר כך שבכל זאת תפסו אחד שהחביא זהב בתוך לחם והוא קבל מכות מות.

גם בארזים נפלה שלהבת
בכל יזם היו מגיעים ברכבות שיירות חדשות של מגורשים, וכחמשת אלפים איש הגיעו מטשרנוביץ, וביניהם הרבי מהורדנקה ובנו הרב ר' ברוך האגר, כמו כן הרבי מבויאן ר' אהרניו ואחיו ר' מוטלה [כולם זכר צדיקים לברכה, השם ינקום דמם] ועוד אנשים חשובים, ולמעשה התאספנו כאן מחנה גדול מאד, יותר מעשרת אלפים, ושבתנו שבת בראשית במרקולשט.

ערי קדשך היו מדבר (ישעי' ל'ד)
בתוך הגיטו עדיין מצאנו הרבה בתי כנסיות על רהיטיהם וספריהם, עם ציורים מאד יפים על הקירות. ציור אחד אני זוכר, שבו מופיע "סוס ורוכבו רמה בים" ולבי היה נצבט בהשוותי את הנגוד בין התמונה על הקיר ובין מצבנו העכשווי. עליתי לעזרת נשים באחד מבתי הכנסת והוצאתי חומש והתחלתי ללמוד את הפסוק הראשון של בראשית עם רש"י בחשק רב, ופתאום הופיע הרב מהורודנקא ובראותו אותי לומד, אמר למלוויו בתימה גדולה, אם יתכן שבזמן כזה עוד יושב ילד יהודי ולומד ?

בחרפה הכו לחיי (איוב ט"ז י')
כל יום בבקר התחילו לגרש דרך שער הגיטו שיירות שיירות, אנשי "סערט" היו מהראשונים, וכאן  התגלה לפני מחזה אכזרי לא מובן, תיכף כשהאנשים יצאו משער הגיטו, הופיעו ז'נדרמים במדים כחולים כולם שמנים ובריאים, והתחילו להפליא מכות איומות על האנשים בלי שום סיבה. כוונתי, כידוע שבכל פעם שהגוים עשו פוגרום ביהודים, הרי מקודם העלילו איזה "עלילה" שכביכול עשו היהודים, אבל כאן בהיותי ילד לא הבנתי איך אפשר להכות באנשים שחטאם היחידי הוא רק היותם יהודים. אנחנו שעדיין לא הצטרפנו לשיירא הזאת, בעמדנו מצד הזה של המתרס, נצבט לבנו  בראותינו את המכות הגדולות שהוכו יקירנו וידידנו, ביניהם ראיתי את הזקן ר' שמואל אבא רפפורט, ואת הגאון עדין הנפש ר' יודל הלברכט ועוד ועוד הי"ד, אוי לעינים שכך רואות. ככה נשנה המחזה הזה יום יום בבקר בבקר.

 

 
 

Go Back  Print  Send Page
 jbukowina@gmail.com דרך בן גוריון 24 רמת גן 5757345 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים