--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף
 




קהילת צ'רנוביץ Chernivtsi
 
 

מחניים, גיליון ק"כ, מרחשוון תשכ"ט 
ברשות ההוצאה לאור של משרד הביטחון 


תמצית: המאמר סוקר את היסטוריית היהודים בעיירה טשרנוביץ. זכויות היהודים, הסדריהם הקהילתיים והאנטישמיות נגדם. 


קשה לקבוע בדייקנות מאימתי נמצאים יהודים באזור טשרנוביץ, עיר הבירה של בוקובינה. קיימת האפשרות, שעם פיזור הכוזרים מממלכתם, חלק מהם הגיע לכאן ולהם נתווספו יהודי מרכז אירופה בתקופת רדיפות מסעי הצלב. אין ספק שגם היהודים במקום סבלו בגלל התנפלות הטטרים במאה ה- 13, אבל במהרה הם התאוששו עקב המסחר המשגשג בין פולין ותורכיה דרך טשרנוביץ. הם מוזכרים במסמכים מסחריים מזמנו של אלכסנדר הטוב, שליט מולדובה (המאה ה- 15). וגם ע"י הכרוניקן הרומני (המולדבי) יון ניקולטשיא. מאז ומתמיד (עד לסוף המאה ה- 18) בוקובינה הייתה חבל מארץ מולדביה, בה שלטו התורכים החל מהמאה ה- 15. גישת שליטי מולדביה לגבי היהודים לא הייתה תמיד ידידותית. כך למשל השליט אלכסנדר ליפושניאנו (מהמאה ה- 16) הוכרח ע"י דון יוסף הנשיא לוותר על דיכוי היהודים. התורכים לא לקחו "מעשר ילדים" (ינוקרים) מהיהודים, אלא רק מהרומנים. לדון יוסף הנשיא היו קשרים מסחריים חשובים עם הנסיכויות הרומניות (מונטניה ומולדביה), וסוכניו פעלו במרץ רב בעריהן הגדולות, כמו בוקרסט ואססי, בוטושן וטשרנוביץ. בהתנגשויות הרבות בין הפולנים, הרומנים והתורכים סבלו גם יהודי טשרנוביץ. במאה ה- 16 תושבי טשרנוביץ התלוננו לפני נסיך מולדביה שהיהודים תופסים את כל המסחר ורוכשים גם אחוזות. הנסיך ציווה החרמת הקרקעות. היהודים היו מופקרים ללא זכויות. 

במאה ה- 17, תחת שלטונו של הנסיך וסילה לופו, אנו שומעים בפעם הראשונה על הענקת אוטונומיה (חלקית) לקהילת היהודים. הקהילה נחשבה למין שלטון פנימי מכונה "סטרוסטה", לידו פעלו רבנים וחזנים. החינוך היה חובה. הקהילה דאגה לעיני בריאות, סעד, קשר עם השלטונות וכו'. עקב גזרות ת"ח - ת"ט נמלטו הרבה פליטים גם לטשרנוביץ והקהילה גדלה. במאה ה- 18 התורכים שלחו לנסיכויות הרומניות שליטים יוונים מקושטא. הללו, בהיותם מעונינים להתעשר על חשבון האוכלוסייה הרומנית, השתדלו להגדיל את האוכלוסייה והזמינו יהודים להתיישב בהעניקם להם פריבילגיות. באו יהודים, בפרט מפולין, ביניהם גם רבים מאוכזבים מתנועת שבתאי צבי ויעקב פראנק. הורגשו בהם געגועים משיחיים, בלי להיות מלומדים גדולים. אין פלא שכאן בבוקובינה השתרשה החסידות מראשית ימיה. 

הונהגו הרבה הגבלות בחיי היהודים, למשל, מותר היה להקים רק בית כנסת אחד ביישוב (עיר או כפר) ורק מעץ, (בתי תפילה בבתים פרטיים - ללא הגבלה), ורחוק מהכנסייה הנוצרית. הונהגה השבועה הנבזה "מורה יודאיקא" וגזרות אחרות. לפעמים ידוע היהודים להתחמק מהגזרות. קהילת טשרנוביץ הקימה גם בית חולים, תלמוד תורה, חברא קדישא, בית עלמין, וכו'. 

בתחילת המאה ה- 18, הרוסים, שכבשו זמנית את טשרנוביץ, הרסו את בית הכנסת. ב- 1774 הורשו היהודים לבנותו מחדש. המצבה הישנה ביותר שנמצאה בטשרנוביץ היא משנת 1718. בתלמוד תורה למדו גם רומנית. הרב מכונה "חכם באשי". מהמאה ה- 18 ידועים הרבנים מטשרנוביץ: ר' מאיר בר' יחיאל ז"ל. על מצבתו רשום "תם וישר, מופלג בתורה ויראת שמים" (נפטר 1740). ר' מרדכי ב' יצחק סג"ל מסירט ז"ל "איש תם וישר וירא אלוקים, רבנו המופלא הותיק" (נפטר 1752). ר' שמחה זאב מקוטי ז"ל (נפטר 1780). ר' ברוך בן שלמה "התורני והרב הישר והחכם המופלא" (נפטר 1793). 

משירי עם ופתגמים מאותה תקופה מתברר שבטשרנוביץ התרחשו גם קונפליקטים חברתיים, תלונות על מנהיגי הקהילה, התנגשויות בין המנהיגים. יהודי פולין שהתיישבו בטשרנוביץ התעשרו. היו ביניהם גם תלמידי חכמים וגם משכילים. היהודים התארגנו גם לפי אגודות מקצועיות, וכל אחת דאגה לחינוך חבריה, חברא קדישא, סעד, מנית ההתחרות וכו'. המסחר היה רוב רובו בידי "הזרים" יהודים ויונים. הרומנים התביישו (או התעצלו) להתעסק במסחר (לפי הכרוניקון הרומני דימיטריה קאנטמור, 1716). הסרסרות (בין האיכרים והסוחרים) שגשגה בימי היהודים שהתעשרו גם ע"י מתן הלוואות. היו גם הרבה איכרים יהודים (תופעה די נדירה בזמן ההוא באירופה). היהודים פיתחו את המלאכה ואת התעשייה, ידעו להתנהג בצניעות, ללא חיי מותרות, הם היו דבקים במסורת ללא חקירה. היו חסידים נאמנים, בפרט לאדמו"ר ר' נחמן מקוסוב ז"ל, שהשפעתו עליהם היתה עצומה. 

ב- 1774 סופחה בוקובינה לאימפריה האוסטרית. בתחילה אישרו האוסטרים את אוטונומית הקהילה, אבל החל משנת 1786 הונהגו הגבלות בפרנסת היהודים. עניים גורשו לפעמים (אם לא יכלו לשלם את המסים), הגבלות במתן אישור לנישואין, ולא פעם הוחרם רכוש יהודים. שאיפת השלטונות היתה התמזגות האוכלוסייה לחטיבה אחת בעלת אופי גרמני. הובאו גרמנים להתיישבות וכאשר הורגשה התנגדותם הנמרצת של היהודים להתבוללות, ניסו השלטונות למעט אוכלוסיה עקשנית זו. 

ב- 1776 חיו בטשרנוביץ 112 משפחות (495 נפש). המפקד האוסטרי הפלני, קבע בכיבוש בוקובינה שהבתים היפים ביותר בטשרנוביץ שייכים ליהודים. השלטונות ניסו לגרש את היהודים שהסתננו אחרי הכבוש. היהודים הותיקים ראו בהם מתחרים במסחר ויש רק להצטער שאפילו ראש הקהילה, אליעזר ישראל, עזר לשלטונות להציק להם ואפילו לגרשם. 

עקב זריזותם וחריצותם בכל, התעשרו יהודי טשרנוביץ ועוררו קנאת הגויים ושנאתם שגרמו הטלת גזירות שונות על היהודים. אמנם ידעו היהודים לא פעם ל"הסתדר" עם הגויים ועם גזירותיהם, אבל הם סבלו גם מהמלשינים היהודים. מאות משפחות גורשו, בפרט בשנת 1782. וכאשר שלחו יהודי טשרנוביץ משלחת לקיסר מוינה, היא נאסרה בדרך וחבריה עונו בכלא. הם שלחו תזכיר בדואר וגם משלחת חשאית הגיעה לוינה, אבל ללא תועלת. הקיסר רצה שהיהודים יעסקו בחקלאות או במקצועות יותר "מעשיים". כמעט שבוטלה אוטונומיה הקהילה. עד 1786 היגר כמעט שליש מהאוכלוסייה היהודית. רק ב- 1789 בוטלו חלק מהגזירות. הונהג חינוך חובה בבתי הספר ולימוד הגרמנית, הוכתר "רב גליל" בטשרנוביץ, הוכרה אוטונומיה חלקית של הקהילה. הקיסר יוסף השני רצה בהתבוללות היהודים, שינוי מבנה חייהם מבחינה לאומית, חברתית ומקצועית - או גירושם מהמדינה! 

ילדי היהודים החסידים למדו ב"חדר" (גם גרמנית). ואילו ילדי העשירים והמשכילים ביקרו בבתי הספר. השלטונות הכירו רק במסמכים הנכתבים בגרמנית. הרבנים הוכרחו לשדל את היהודים לרשום את ילדיהם בבתי הספר הגרמניים "המתוקנים" ולהדגיש שאין בזה פגיעה בדת. הונהגו שמות משפחתיים גרמניים. גדולה הייתה התמרמרותם של היהודים נגד הקיסר יוסף השני "הנאור". 



אחרי מותו אמנם חלו אי-אלו שינויים לטובה, על ידי ביטול מספר גזירות, אבל הופיעו גזירות אחרות ושוב ניסו היהודים "להסתדר". האוכלוסייה היהודית גדלה. בתחילת המאה ה- 19 נשבה במידת מה רוח חדשה. הורגשו השפעת המהפכה הצרפתית ועקרונותיה, ושל ההשכלה הגרמנית והתנגשויות בין החסידים והמשכילים. ידי החסידים על העליונה, בפרט הודות להשפעתו המכרעת של מנהיגם הרב המפורסם ר' חיים טורר, המכונה "ר' חיים טשרנוביצר", רב הגליל, בעל הפירוש הידוע על התורה "באר מים חיים". הוא היה אישיות כה חזקה עד שהצליח להשפיע על השלטונות לסגור את בתי הספר הגרמניים ליהודים. השלטונות האנטישמיים הציקו לו. כך למשל, פעם הטילו עליו קנס על שאמר "קדיש" במניין פרטי בבית אבל, ופירשו את הדבר הזה כאילו הוא ארגן בית תפילה ללא רשיון השלטונות. הוא היה גם נואם בחסד עליון וסופר מזהיר. 15 שנה פעם רבות בטשרנוביץ, עד לשנת 1807, כאשר עלה ארצה, השתקע בצפת, שם נפטר ונקבר. הוא היה כל כך נערץ בקהילתו, עד שיהודי טשרנוביץ לא יכלו למצוא (עד 1833) ממלא מקום מתאים. אז, סוף סוף, בחרו למשרה זו של "רב הגליל" את הרב ר' יצחק שמשון הורביץ - מייזלס. 

בבוקובינה לא הונהג שירות צבאי חובה ליהודים, כמו בגליציה, ולכן רבים ברחו מגליציה לבוקובינה. מספר יהודי טשרנוביץ עלה ושוב נטו השלטונות לגרש את המסתננים ואת נתיני החוץ (פרט לאלה המוכיחים שעוסקים בחקלאות). בשנת 1811 גורשו 479 משפחות. בשנת 1812 חלה הקלת-מה, ובשנת 1817 הופסק הגירוש וחלק מהגזירות בוטלו, ומאז התחיל היישוב היהודי בטשרנוביץ להתפתח מאד. 

לשם פרסום מחקרים על תולדות בוקובינה, העיר טשרנוביץ ויהודיה, חיטטתי בשנת 1937 בארכיון האימפריאלי המרכזי בוינה ושם מצאתי מסמכים מעניינים גם בנדון זה. כך למשל נודע לנו, שהיהודי קרל נדלר היה הראשון שבנה בית בעל שתי קומות בטשרנוביץ. השלטונות לא הרשו לו לבנות והוא פנה ישר לקיסר והשיג את רשיונו האישי (ארכיון ממלכתי מס' 1828/853). בשנת 1830 ביקשה קהילת טשרנוביץ ביטול מס המשפחה (המיוחד ליהודים), בקשתם נדחתה, אבל השיגו הקלות ניכרות (ארכיון ממשלתי מס' 1830/9212). 

גם רמתם התרבותית של יהודי טשרנוביץ עלתה. בית הדפוס שבעיר הדפיס את "הש"ס מטשרנוביץ" המפורסם (1835). גדול היה מספר תלמידי החכמים, חסידי האדמו"רים מגליציה, בפרט של ה"קוסובר" וה"ויז'ניצר" (שהקים גם ישיבה גדולה) וה"סדיגורר" (הריז'ינר). השניים האחרונים היו מבוקובינה ממש, וגאים היו יהודי בוקובינה שהצליחו להקים שושלות חסידיות בוקובינאיות משלהם. 

אבל טשרנוביץ סימלה אז גם את "הקידמה". המחלוקות בין שני הזרמים הללו לא פסקו. עד ל- 1840, בערך, החסידים היו בהתקפה. ילדי העשירים רכשו השכלה כללית ע"י מורים בשיעורים פרטיים. בתחילה רק מעטים חדרו לבתי הספר הנוצריים (ב- 1850, בערך, רק כעשרה תלמידים). בשנת 1830 הונהג שירות צבאי חובה גם ליהודים. 

בעקבות המחלוקות בין החסידים והמשכילים, נאלץ רב הגליל מייזלס לעזוב את הקהילה בה פעל רבות. הוא היה מלומד גדול, מחבר שו"ת גאוני בתרא (1860) וספרים אחרים (מצוטט ע"י החתם סופר בחלק אבן העזר ס"ו מ"ה). 

בשנת המהפכה, 1848, דרשה קהילת טשרנוביץ, הפרדת בוקובינה מגליציה האנטישמית (ובעלת נטיות לפוליניזציה) וסיפוחה ישר לאוסטריה ישר לאוסטריה. בשנת 1849 הושגה האמנציפציה היהודית, שבוטלה אח"כ ע"י הקונטרה רבולוציה, אבל לבסוף, בשנת 1861, הוחלט על הענקת אוטונומיה לבוקובינה, תלותה (כ"חבל-הכתר") ישר מוינה. הוכרזה אמנציפציה שלמה של היהודים. היהודים עודדו מאד את הגרמניזציה של בוקובינה, נהנו מאהדה רבה בוינה ושגשגו באופן יוצא מן הכלל, בכל המובנים. כל האומות בבוקובינה היו שוות בכוחן (הרומנים, הרותנים, היהודים, הגרמנים והפולנים) ושווי שמקל ביניהן היה מכריע בכל. הוקמו בתי ספר יהודיים (1853), הוחלט שרב החרדים יוכר כאב בית הדין של הקהילה וכרב הגליל נבחר (1853) הרב ד"ר אליעזר איגל (בלתי מוכר ע"י החרדים), ת"ח גדול, מאד פעיל" איש מדע" דרשן ידוע, סופר מהיר (נולד באיטליה, למד באיטליה ובפולין). היהודים נתפלגו לשתי קהילות, נאמני שני הרבנים הנ"ל. קהילה אחת לא הכירה בכשרות השוחטים של הקהילה השניה. 

בשנת 1875 הושכן סוף סוף השלום בין שתי הקהילות. במידה רבה הודות להשתדלויותיהם של שני הרבנים דווקא, האב"ד הרב בנימין ויס והרב ד"ר איגל, רב המתקדמים. האחרון הוכרז כרב הראשי והראשון כאב"ד של הקהילה (הסדר זה נשאר עד להשמדת הקהילה בשנות השואה). 

בשנת 1857 היו בטשרנוביץ, מלבד בית הכנסת הגדול, 22 בתי כנסת. בשנת 1859 פרצה דליקה גדולה שהרסה את רוב הקהילה והעיר. אולם הוקמה עיר חדשה יפה עוד יותר. 

המשכילים התחלקו לקיצונים, מתונים, ציונים, אנשי מדע, אנשי ספרות ואמנות. אשר לדתיות, חלק היו כופרים, אבל רבים היו שומרי מסורת ואף אדוקים לגמרי. נזכיר כמה מהם הידועים בעבודתם ההשכלתית בשטחים שונים: משה ארנשטיין, ישראל טלר, דוד מילר, שלמה שורץ, קרל אמיל פרנצוס (סופר ומשורר מפורסם ומצליח בשפה הגרמנית). 

בטשרנוביץ חיו ופעלו גם הטרובדור המפורסם וולוול זברז'ר (בנימין זאב ארנקרנץ) וגם אברהם גולדפגן, חלוץ תיאטרון האידיש. הופיעו הרבה עתונים, שבועונים וירחונים יהודיים בגרמנית ואידיש, למשל: טשרנוביצר טגבלט, טשרנוביצר אלגמיינע צייטונג, טשרנוביצר מורגנבלט וכו' וכו'. 

ב-1890 נבחר ראש עיר יהודי (בפעם הראשונה), ד"ר וגנר. 

ב- 1867 חיו כאן 10.000 יהודים בקירוב. הקהילה נהנתה מאוטונומיה שלמה. 

אחרי הרב ד"ר איגל, חיו ופעלו בטשרנוביץ כרבני הגליל - הרב ד"ר יוסף רוזנפלד והרב ד"ר אברהם מארך (נהרג על קידוש השם בשנות השואה) ואילו כאב"ד הרב בן-ציון כ"ץ והרב משולם ראייל כולם רבנים מפורסמים, פעילים, מחברי חיבורים וספרים חשובים. 

אחרי ייסוד האוניברסיטה הגרמנית בטשרנוביץ, הודו שם פרופסורים יהודים, אנשי מדע מפורסמים, גם כרקטורים. 

היהודים גירמנו את בוקובינה אפילו יותר מאשר התושבים הגרמנים. הם הגיעו למשרות הגבוהות ביותר בהנהלת המדינה וזה גרם להגברת האנטישמיות. בעיר הודבקו כרוזים הדורשים "מות ליהודים" (בו בזמן שהמתבוללים הקיצונים דורשים התנצרות). ב- 1870 בוצע טקס חגיגי של הנישואין האזרחיים הראשונים לזוג יהודי והרב סירב לסדר להם חופה וקידושין. 

בקהילה פעלו עשרות אירגונים והסתדרויות יהודיים בכל השטחים. האנטישמיים התארגנו גם הם להלחם ביהודים - מחד, והציונים הגבירו את פעילותם, מאידך. לא קלה היתה בתחילה פעילות זו, הם לא מצאו אוזן קשבת. 

בין הפעילים העיקריים בחיים הציבוריים היה ד"ר בנו שטרויכר, נשיא הקהילה. הוא היה גם חבר הפרלמנט בוינה והגן במרץ רב על כבוד היהודים. במקביל לו פעלו כאן באופן אינטנסיבי מאד העו"ד ד"ר מאיר אבנר (השתתף בקונגרסים הציוניים והתיידד עם הרצל, שהתחשב בו הרבה), שכבר ב- 1900 דרש כיובש הקהילות ע"י הציונים, ד"ר נתן בירנבוים, ברל לוקר, וד"ר קלנר גם הוא ידידו של הרצל. 

בשנת 1910 חיו בטשרנוביץ 28.000 יהודים בקירוב שהיוו 32% מהאוכלוסיה. 

הסטודנטים היהודים הלאומיים באוניברסיטת טשרנוביץ הוכרו כ"בני האומה היהודית" והשיגו ביטול השיעורים בחגים היהודיים. 

בשנת 1908 התקיימה בטשרנוביץ "ועידת הלשון האידיש", בה הוכרזה האידיש כשפה לאומית של היהודים. ב- 1909 התפרסמה תחיקה המכירה רשמית בחמישה גופים לאומיים: הרומנים, הרותנים, הגרמנים, היהודים והפולנים. ב- 1905 נבחר לראש העיר ד"ר רייס, וב1913- ד"ר ויסלברגר. ב- 1913 שני שלישים מהתלמידים התיכוניים בטשרנוביץ היו יהודים. 

ב- 1914, עם כיבוש העיר ע"י הורסים (אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה), הקהילה כמעט נהרסה, מנהיגיה הוגלו לסיביר והרבה יהודים נמלטו על נפשם לאוסטריה. 

אחרי המלחמה חזרו חלק מהיהודים והחלו לשקם את הקהילה ב- 1918 הם הקימו ועד לאומי יהודי. ד"ר אבנר היה יו"ר ההסתדרות הציונית ואילו ד"ר שטרויכר ראש המפלגה הארצית היהודית. גם הסוציאליסטים היהודים התבלטו ובעיקר מנהיגם המוצלח ד"ר פיסטיר (בעד האידיש, נגד הציוניים). פעלו גם הציונים הסוציאליסטים. הועד הלאומי היהודי ביקש אמנציפציה ואוטונומיה ליהודים, כולל זכות עליה לא"י. 

ב- 11.6.1918 כבשו הרומנים את בוקובינה. היהודים דרשו מהשלטון הרומני החדש אוטונומיה לקהילתם והשיגו אותה. פותחים בתי ספר יהודיים (גם עם שפת הוראה עברית!). שוב התפתחו ארגונים יהודיים למיניהם. בכל השטחים. פרץ מאבק רציני בין תומכי העברית ובין האידישאים, כאשר ידם של הראשונים על העליונה. הרומנים ביטלו את הועד הלאומי היהודי ואמנם חתמו בחוזה השלום והכירו באמנציפציית היהודים שמצאו אותם בשעת הכיבוש, אבל ניסו בכל הדרכים להציק להם והאנטישמיות שיגשגה. בפרט נתקלו היהודים בקשיים גדולים בהשגת האזרחות הרומנית המלאה, והם נחשבו כאזרחים מדרגה שניה, הופלו לרעה בהרבה שטחים ורגליהם נדחקו ממקורות שונים בחיי המדינה. הואשמו בקומוניזם, הונהג "נומרוס קלוזוס" או "נומרוס נולוס" באוניברסיטת טשרנוביץ, כלפי היהודים, המורים רדפו את התלמידים היהודים, וכו' וכו'. וכל זה - אעפ"י שבעיר טשרנוביץ היהודים ( 43.555 נפש ב- 1920) היוו רוב מוחלט של אוכלוסיית העיר 47%). 

בינתיים, התנהלו בעיר חיים יהודיים תוססים, בקהילה המבוססת מאד, בארגונים הרבנים והמגוונים. הרמה התרבותית הייתה גבוהה, הופיעה עיתונות רצינית, כאן פעלו במלוא המרץ סופרים, מחברים, משוררים, עיתונאים, אנשי מדע ידועי-שם, כמו יעקב בוטושנסקי, יעקב גרופפר, אליעזר שטיינברג וכו'. הוקם אפילו בית ספר עם שפת הוראה אידיש (חוץ מבתי הספר העבריים). 

יש להצטער שהיהודים לא היו כל כך מאוחדים. התבלטו במיוחד 3 זרמים; הלאומיים (ד"ר אבנר וחבריו), איגוד היהודים הרומניים (ד"ר שטרויכר, ד"ר קסנר) והסוציאליסטים (ד"ר פישטינר), ובתקופת הבחירות לפרלמנט לא "רצו" יחדיו - דבר שהיה בעוכרם. 

בדצמבר 1937 עולה לשלטון ממשלת גוגה - קוזה, אנטישמית מובהקת. יום יום היא המטירה גזירות על יהודי רומניה, אבל למזלם מצב זה נמשך שישה שבועות בלבד. ממשלה זדונית זו נפלה, עקב הפעילות המדינית הבין-לאומית נגד רומניה. 

אולם גם אחרי ממשלה זו, יהודי רומניה היו אזרחים מדרגה שניה וסבלו מהפליות חמורות מאד. 

ב- 26.6.1940 סופחה צפון בוקובינה, כולל טשרנוביץ, לרוסיה הסובייטית. הרבה יהודים ברחו מטשרנוביץ ומבוקובינה לרומניה, אבל רבים מהם נהרגו על ידי הרומנים, בטענה כי הם, יהודים "הזמינו" כביכול, את הבולשביקים לכבוש את צפון בוקובינה. היהודים האומללים הללו הואשמו שכביכול ירו על הרומנים מצפון בוקובינה שברחו לרומניה, מפני הרוסים. 

שואת יהודי בוקובינה מתחילה ביום 22.6.1941, כאשר צפון בוקובינה, כולל טשרנוביץ, נכבשה בחזרה ע"י הגרמנים והרומנים (שהתקיפו אז את רוסיה הסוביטית). שוד, גזל, רצח המונים, מחנות ריכז (בפרט בטרנסניסטריה האיומה), הרסו לגמרי קהילה זו. אין לתאר את סבל היהודים, בגלל אכזריותם הבלתי משערת של הפשיסטים הגרמנים והרומנים. 

כך שקעה אחת הקהילות המפורסמות ביותר של יהדות הגולה - קהילת טרשנוביץ המהוללה. 


           

 


 

 

 jbukowina@gmail.com דרך בן גוריון 24 רמת גן 5757345 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים