--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף
דף הבית >> קהילות >> ערים (+1000) >> גורה הומורה >> גורה הומורה
 


גורה הומורה Gura Humorului

עיירה בדרום אזור בוקובינה במחוז סוצ'אבה שבצפון רומניה
 

 

תולדות הקהילה היהודית בגורה הומורה
מתוך הספר 'גורה הומורה עיירה בדרום בוקובינה'
בעריכת שרגא ישורון

תקופת השלטון האוסטרי

המסמך הראשון הידוע לנו שבו מוזכר שם של יהודי הגר בגורה הומורה, הוא משנת 1782, שמונה שנים לאחר השתלטותה של האימפריה האוסטרית על בוקובינה. המסמך שנחתם על ידי ראש המנזר וורנץ  מאשר כי המנזר החכיר את "אחוזת סטולפיקני" לשני יהודים: היהודי מרקו מסוצ'בה והיהודי סולומון מגורה הומורה, למשך שנה אחת במחיר ארבעים ליי "קיסריים".
ברשימות האוכלוסין שבארכיון המחוזי בצ'רנוביץ מופיעה לראשונה משפחה יהודית בגורה הומורה בשנת 1790. אולם משפחה זו נעלמת מן המקום כעבור שנה שנתיים ורק כיובל שנים מאוחר יותר, בשנת 1835, אנו מוצאים כמה משפחות יהודיות כתושבי קבע בגורה הומורה שהייתה מורכבת אז ממאתיים בקתות עץ ובהן כשבע מאות תושבים (רומנים, גרמנים, ארמנים, ליפובנים ורק שש משפחות יהודיות). עשר שנים מאוחר יותר, בשנת 1845 כבר גרו במקום עשר משפחות יהודיות ואלו שמותיהן: אייפרמן, הארט, יוראן, לאופמן, פרמינגר, שפירא, שיבר, ונקרט, וינדיש, וולפר. עד שנת 1848 הוכפל הישוב היהודי בגורה הומורה. היו בה עשרים משפחות ובאותה שנה התארגנה הקהילה היהודית במקום ואולתר בית כנסת באחד מבתי היהודים.
בשנת 1856 היו כבר בעיר מאה ושלושים יהודים (נפשות) ובאותה השנה החלה הקהילה לנהל את פנקסי מרשם התושבים, פנקס הלידות, פנקס הנישואין ופנקס הפטירות. הפנקסים נוהלי על ידי ראש הקהילה שלום שיבר וכשמונה רק לקהילה, הרב משולם גבירר, בראשית שנות השישים של המאה התשע עשרה, עבר ניהול הפנקסים לידי הרב. בשנת 1857 שבה מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר מאה ושבעים נפשות, הוקם בית הקברות היהודי בסוף רחוב קלוסטר-הומורה.
בשנת 1869 התקיים מפקד אוכלוסין בבוקובינה. בגורה הומורה היו אז אלפיים חמש מאות שלושים ותשע נפשות ומתוכן שמונה מאות יהודים – קרוב לשליש מכלל האוכלוסייה. היחס המספרי הזה בין היהודים בגורה הומורה לבין כלל תושבי העיר, נשמר פחות או יותר עד לגירוש לטרנסניסטריה באוקטובר 1941. באותה שנה, שנת 1869, נבנה ברחוב קלוסטר-הומורה בית הכנסת הראשון בעיר שקיבל לאחר זמן את הכינוי "בית המדרש הישן". לאחר השרפה הגדולה בשנת 1899 שבה נשרפו רוב בתי העיירה ובתוכם גם "בית המדרש הישן", בנו חיים שיבר ואברהם פישלר את בית הכנסת מחדש ומאז קראו לו "בית הכנסת שיבר" (די שיבערישע שיל).

   בחצרו של מנדל שיבר שליד הרחוב היהודי. עקב גידול האוכלוסייה היהודית, לא הספיק המקום בשני בתי הכנסת הקיימים ובשנת 1871 הוקם ביזמתו של התעשיין וולף קליינברג "בית הכנסת הגדול" ברחוב היהודי. באותו הזמן הוקם גם מניין של בעלי המלאכה שהתקיים בשנותיו הראשונות בחדר שכור בבית פרטי.
בראשית שנות השמונים של המאה ה-19 הקימו חסידי ויזניץ בית כנסת קטן משלהם בקרבת בית הכנסת הגדול. היו אז, אפוא, חמישה בתי כנסת בעיר אשר שירתו אוכלוסייה של כאלף נפש.
בשנת 1894 בנו חסידי ויזניץ בגורה הומורה את בית הכנסת שלהם ברחוב שמאחורי הכנסייה הארמנית. היה זה בתקופה שבה שכן בגורה הומורה האדמו"ר משה האגר, ממשפחת אדמורי ויזניץ שעבר מאוחר יותר, בשנת 1900 לערך, לגור בסוצ'בה. אחרי שהושלם בית הכנסת שלהם מכרו חסידי ויזניץ את בית הכנסת הקטן שהקימו ליד בית הכנסת הגדול לארגון בעלי המלאכה אשר עד אז התפללו בחדר שכור.


הנהלת הקהילה היהודית
 
 בהתאם לחוק האוסטרי שהקנה אוטונומיה לקהילות היהודיות, בחרה קהילת גורה הומורה את מועצת הקהילה והנהלת הקהילה אשר בשנת 1880 קיבלה את אישור השלטונות. באותה שנה מנתה הקהילה כבר תשע מאות שישים ושלוש נפשות. 
בשנת 1916 – 1918 הייתה הנהלה שמונתה על ידי שלטונות הכיבוש הרוסי ובה שלושה חברים: משה לקר, יעקב בוכבינדר ואולריך פכנר.
 בשנת 1921 התקיימו הבחירות הראשונות לוועד הקהילה לפי החוק הרומני. בבחירות אלו נבחר ד"ר יונה גרטנלאוב לתפקיד ראש בתקופה משנת 1926 ועד לגירוש לטרנסניסטריה עמדו בראש הקהילה: חיים רחמוט, אנשל שטינהורן, ד"ר רפאל מיק ופייבל לאופר.


רבני העיר גורה הומורה

רבה הראשון של גורה הומורה היה הרב משולם גבירר שנתמנה בשנת 1860. כיהן כרב משך ארבעים ואחת שנים....
     ועד הקהילה מינה את הרב גינסברג לתפקיד רב העיר וגם הרב באבד קיבל מעמד של רב.
שניהם הוגלו לטרנסניסטריה  יחד עם כל יהודי העיר. אחרי המלחמה חזר הרב באבד לגורה הומורה וכיהן כרב העיר משך שנים אחדות, עד שעלה לארץ ישראל. הרב גינסברג עבר מטרנסניסטריה לבוקרסט ולאחר שהייה קצרה בעיר זו עלה לארץ ישראל. בארץ עסק בעבודה ספרותית בעיקר – פרסם ספרים אחדים וכתב ערכים לאנציקלופדיה התלמודית. בחוגים הרבניים בארץ זה הרב גינסברג להערכה רבה עקב בקיאותו בכל מקצועות היהדות וכשרון הכתיבה שלו.


בין שתי מלחמות העולם

 לשיא פריחתה הגיעה קהילת גורה הומורה בשנים שבין שתי מלחמות העולם. באותה תקופה היוותה בוקובינה כולה חלק "מרומניה הגדולה". חוזה "ורסיי" כפה על רומניה משטר דמוקרטי ומתן שוויון זכויות ליהודים כליתר המיעוטים הלאומיים, במיוחד באזורים שסופחו לרומניה לאחר מלחמת העולם הראשונה. ואכן הממשלות הרומניות השונות ביצעו פחות או יותר את ההתחייבויות שקיבלה רומניה על עצמה כלפי המיעוטים הלאומיים ובתוכם
היהודים, וזאת על אף המסורת האנטישמית של מדינה זו. המצב השתנה לרעה בשנים האחרונות שלפני מלחמת העולם השנייה בהשפעת עליית הנאצים לשלטון בגרמניה.
 בשנות העשרים ובמחצית הראשונה של שנות השלושים הגיעו יהודי גורה הומורה לשגשוג כלכלי (יחסי) ולפריחה תרבותית. המסחר היה כמעט כולו בידי היהודים. כתשעים אחוז מהחנויות בעיר היו בבעלות יהודית (רק חנויות בודדות נפתחו בשבת), רבים מבעלי המלאכה היו יהודים והתעשייה העיקרית, תעשיית העץ, הייתה כולה בבעלות יהודית. רק בשנים האחרונות שלפני מלחמת העולם השנייה הוקמה בעיר מנסרה (בית חרושת לעיבוד עץ) על ידי קרן הכנסייה האורתודוקסית שהייתה בעלת רוב היערות בבוקובינה, אך גם מנסרה זו נוהלה בידי יהודים. בעלי המקצועות החופשיים היו ברובם הגדול יהודים – רופאים, עורכי דין, רוקחים, מהנדסים וכו'. גם הבנקים בעיר הופעלו בעיקר על ידי יהודים.
 האוכלוסייה היהודית בגורה הומורה הייתה מעורבת בכל הנושאים שעמדו על סדר יומה של היהדות בשנים ההן. כל הזרמים הציוניים והבלתי ציוניים היו מיוצגים בגורה הומורה. היו תנועות נוער פעילות של צעירי אגודת ישראל, המזרחי ובני עקיבא, הנוער הציוני, בית"ר, פועלי ציון, השומר הצעיר ואף הנוער הקומוניסטי שהיה מחוץ לחוק.
 הקהילה היהודית הייתה מאורגנת היטב ודאגה הן לשירותים הדתיים רבנות, שחיטה, כשרות, מקווה, בית עלמין והן לצרכיה התרבותיים של האוכלוסייה היהודית. כן דאג ועד הקהילה לבעיות הסוציאליות בקרב האוכלוסייה היהודית שאותה ייצג גם כלפי השלטונות. בשנת 1940, כאשר המשטר האנטישמי במדינה נעשה חמור יותר ויותר, סולקו היהודים ממערכת החינוך הממשלתית. תלמידים יהודים לא יכלו יותר ללמוד בבית הספר
היסודיים ובבתי הספר התיכוניים. בגורה הומורה אורגנה מיד על ידי סטודנטים ואנשי חינוך, בסיוע ועד הקהילה – מערכת חינוך שלמה כמעט לתלמידים היהודים. הלימודים התקיימו בבית הקהילה ובבתי כנסת. מערכת זו פעלה עד לגירוש לטרנסניסטריה באוקטובר 1941.
 עד שנת 1940 למדו ילדי היהודים בבית הספר הכללי (הרומני) יחד עם כל ילדי העיירה. הלימודים בבית הספר התקיימו בשעות לפני הצהריים ואילו אחר הצהריים הלכו רוב הילדים היהודים ללמוד ב"חדר".
 בספטמבר 1940 גורשו היהודים מהכפרים שבסביבה. רובם הגיעו לגורה הומורה עם המיטלטלים שאותם יכלו להביא עמם. יהודי גורה הומורה התגייסו לעזרת המגורשים. לכולם נמצאה קורת גג ושום משפחה לא רעבה ללחם.
 יהודי הכפרים נקלטו בקהילה היהודית של גורה הומורה, מצאו איכשהו מקורות פרנסה, הילדים צורפו למערכת החינוך היהודית המאולתרת וכולם יחד חיכו לימים טובים יותר. באוקטובר 1941 גורשו כולם יחד, הוותיקים עם החדשים לטרנסניסטריה.
     חלק גדול מהציבור היהודי בגורה הומורה היה דתי (כבר הזכרנו כי כמעט כל החנויות היו סגורות בשבת). שישה בתי כנסת היו בעיר ובכולם התקיימו התפילות יום יום, בוקר וערב. בחלק מבתי הכנסת התקיימו "חדרים" שבהם לימדו מלמדים תורה לילדי ישראל. הלימודים החלו בקריאה ובכתיבה בעברית, לימוד "חומש" ותנ"ך והגיעו עד ללימוד גמרא. לא היה כמעט ילד יהודי בגורה הומורה שלא למד בחדר פרק זמן כלשהו.
 מכיוון שב"חדר" למדו רק בנים, הוקמו בתי ספר יהודיים עבור הבנות – בית הספר "בית יעקב" של אגודת ישראל וגן ילדים של ויצ"ו. במשך שנים אחדות התקיים גם בית ספר עברי לבנים ולבנות, שבו שפת הלימוד הייתה עברית.
 הזרמים החסידיים ובמיוחד אלה שחצרות האדמו"רים שלהם שכנו בבוקובינה, היו מיוצגים יפה בגורה הומורה. היה בית כנסת של חסידי ויזניץ שבו התפללו חסידי ויזניץ ואטיניה ובית הכנסת של חסידי סדגורה שבו התפללו חסידי סדגורה ובויאן. החסידים זכו לביקורים של האדמו"רים שלהם וכל ביקור כזה, שארך בדרך כלל שבוע, הפך לאירוע לכל יהודי העיירה. היה לגורה הומורה גם אדמו"ר משלה – הרב מאיר שמרלר, נכד של ר' מאיר מפרמישליאן. ליד ביתו שברחוב היהודים היה בית כנסת שבו התפלל יחד עם חסידיו תושבי גורה הומורה והחסידים שבאו אליו ממקומות אחרים.

     גורה הומורה זכתה לרבנים ששמם יצא לפניהם. הודות לרבנים אלה התפרסם שמה של העיירה בעולם היהודי. המושג של "כולל אברכים" לא היה קיים בגורה הומורה. חלק קטן מן הצעירים נסעו ללמוד שנים אחדות בישיבה – רובם בישיבת ויזניץ שהייתה הישיבה היחידה בבוקובינה (שנים אחדות התקיימה ישיבה גם בעיר סירט). לאחר שחזרו מן הישיבה נכנסו למעגל העבודה או שהמשיכו בלימודים גבוהים באוניברסיטה. רבי העיר קיימו שיעורים בש"ס ובפוסקים לצעירים וגם למבוגרים. שיעורים אלה ניתנו, לאחר שעות העבודה, בבתי הכנסת ובביתו של הרב והיו פתוחים לכול.
 התנועה הציונית על גוניה השונים הייתה פעילה בגורה הומורה. התקיימו דיונים והרצאות, נערכו מגביות ובודדים עלו לארץ כחלוצים. הייתה גם פעילות תרבותית כללית בקרב יהודי גורה הומורה. מרצים ידועי שם, מנהיגים מדיניים, סופרים ומשוררים, חוקרים ואנשי רוח, פקדו מדי פעם בפעם את העיירה והרצו לפני אולמות מלאים. מעניין לציין כי בטרם הוקם "בית הקהילה היהודית" שכלל אולם להרצאות, התקיימו האירועים התרבותיים היהודיים דווקא ב"בית הגרמני" – ביתה של הקהילה הגרמנית בעיר. מדי פעם הגיעו לעיירה להקות תיאטרון שהציגו מחזות ביידיש. היו גם הצגות של חובבים מצעירי העיירה. האידיליה הזאת פסקה בשנים שלאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה.
האנטישמיות שהייתה טבועה בעם הרומני זה דורות רבים, החלה להרים ראש (המנהיג האנטישמי פרופ' א.ק. קוזה, אמר כי האידיאולוגיה האנטישמית שלו קדמה לזו של היטלר). המצב הלך והידרדר. החלו להופיע חוקים מפלים נגד היהודים שהלכו והחמירו ככל שמשטרו של היטלר התבסס בגרמניה והצליח להשתלט על מדינות אחרות במרכז אירופה. באוגוסט 1940 החל שלטון הדיכוי האנטי יהודי של אנטונסקו וכעבור שנה הקיץ הקץ על קהילת גורה הומורה כאשר כל יהודי העיירה גורשו לטרנסניסטריה באוקטובר 1941. בזה נסתיימה תקופה של למעלה ממאה וחמישים שנה שבה חיו יהודים בגורה הומורה, תקופה שה תרמו רבות לפיתוחה ולשגשוגה של העיירה.


התקופה שלאחר לטרנסניסטריה

 לאחר הגירוש לטרנסניסטריה (אוקטובר 1941) הייתה גורה הומורה "יודנריין" (נקייה מיהודים). יהודי גורה הומורה עברו שבעה מדורי גיהינום בטרנסניסטריה (פרטים ראה בפרק השואה) ורק מחצית המגורשים חזרו לגורה הומורה אחרי המלחמה ומצאו רבים מבתי העיירה הרוסים, בתי הכנסת חרבים ואוכלוסייה מקומית (רומנית בעיקר כי הגרמנים הועברו לגרמניה בראשית ימי המלחמה) שלא קיבלה אותם בברכה מחשש שיהיה עליה לתת את הדין על מעשי הביזה ברכוש היהודי שנעשו לאחר גירוש היהודים. היו יהודים שלא רצו כלל לחזור ולהתיישב בגורה הומורה וחלקם הצליחו להגיע לארץ ישראל בעלייה הבלתי לגאלית. 
 יהודים אחרים ניסו להשתקם בעיירה ולבנות שוב את הקהילה היהודית שאותה זכרו לטובה מהתקופה שלפני המלחמה. הניסיון לשקם את גורה הומורה יהודית הצליח במידה רבה ובמחצית השנייה של שנות הארבעים נפתחו שוב חנויות של יהודים, שוקמו מפעלי תעשייה ובתי מלאכה, נפתחו בתי הכנסת ששרדו וחיי התרבות בעיר שבו ופרחו. בראשית שנות החמישים, לאחר השלטת המשטר הקומוניסטי ברומניה, לא ראו עוד רוב היהודים טעם בהישארותם במקום ולקחו שוב את מקל הנדודים ביד. רוב תושביה היהודים של גורה הומורה עלו לישראל בשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה. חלק מהם אף הספיק להשתתף במלחמת השחרור.
       הישוב היהודי בגורה הומורה הלך והצטמק. הסוף שנות השבעים היו בעיירה כחמישים יהודים (נפשות). בבית הכנסת הגדול התקיימה תפילה בשבתות בלבד ובחדר קטן בבניין בית הכנסת (שבו התקיים לפני המלחמה
ה"חדר" של המלמד פדר) שוכן משרד "הקהילה היהודית". בית הכנסת של חסידי סדגורה הפך להיות מוסך לתיקון פנצ'רים. בשנת 1990 גרו בגורה הומורה עשרים יהודים בלבד.
 המזכרת היחידה שנשארה מהקהילה היהודית המפוארת בגורה הומורה הוא בית העלמין היהודי אשר המצבות המטות לנפול שבו מספרות על מאתיים שנות קיומם של חיים יהודיים תוססים בעיירה שלמרגלות הקרפטים.

(חלק מהנתונים בסקירה זו לקוחים מספרו של שלמה וינינגר ז"ל על גורה הומורה)
צבי וגנר

היהודים האחרונים בגורה הומורה

 "לך לבקה פיול, היא יודעת הרבה על היהודים כאן, גם בעבר וגם בהווה." כך אמר לי ליביו מקובי, שאצלו התארחתי באותו יום. בנו של עורך דין מוכר לוותיקי העיירה. ליביו מקובי, פנסיונר וחובב מושבע של מסעות צילום (יש לו מעבדת צילום בביתו), איסוף תמונות, קלטות, ספרים מיוחדים בתחומי ההיסטוריה, האמנות והמסעות. ביתו דומה יותר למוזיאון מאשר לבית פרטי.
הוא מראה לי עשרות שקופיות על תולדות העיר מראשיתה ועד ימינו. יומיים שהיתי ארוכות בביתו.
 "הבית השלישי מצד שמאל אחרי הגשר הוא ביתה של בקה פיול. לא אליה ותצא נשכר". אחרי ארוחת צהריים שהוזמנתי לסעוד בביתו, אני שם לדרך פעמיי. ברחוב הראשי בצד שמאל "הפארק הגדול" שכבר אינו כל כך גדול, הכנסייה הרומנית, בית הכמורה, בית הספר מספר אחת שבו למדתי בילדותי, הכנסייה הגרמנית ואחר כך קומפלקס חדש של חנויות במקום ההריסות שלאחר המלחמה. ממול, מימיני, שני בתים עוד מלפני המלחמה, בית ספר בן שלוש קומות, המוזיאון האתנוגרפי, משכן של בית המשפט לשעבר ושני קומפלקסים מסחריים. כאן זה לב לבו של המרכז, מכאן פונה דרך אחת ימינה לרחוב מנזר ההומורה ולידו רחוב אחד שמאלה הלא הוא רחוב היהודים. אני מישיר דרכי אל הגשר. עובר גינה, מסעדה וקולנוע ואילו בצד שממול בניין העירייה ומתקני השוק . שלושה בתים מעבר לגשר בצד שמאל אני דופק על הדלת.
 בחדר שאליו אני נכנס יושבות כמה נשים קשישות ומשוחחות. "אני מחפש את גב' בקה פיול," אמרתי ולעומתי פוסעת אישה מחייכת ועיניה נוצצות משמחה. אני מציג את עצמי ואז אורו פניה  ועיניה מלאו שמחה. היא מכניסה אותי לדירתה הפרטית. החדר בסגנון ישן, מגובב דברים רבים, חדר המשמש כחדר שינה וגם חדר אורחים. החדר קטן אולם מבריק בניקיונו. מיד אני מרגיש את עצמי נינוח, שליו ונזכר בקולות, בטעמים ובריחות מתקופת ילדותי. היא מגישה לי קפה תורכי, חם, מהביל וטעים מאוד. אנחנו משוחחים על ענייני משפחה כי זאת לדעת, היא אינה רק סתם מכרה אלא בין החברות הטובות ביותר שהיו להוריי ז"ל.
 תראה היא אומרת לי, "אין לי טענות, אני מתפרנסת איכשהו. פנסיה קטנה ודמי שכירות שמשלמות לי דיירותיי מספיקים למחייתי. היחסים ביני לבינן וביני לבין הרומנים בעיירה הוא לבבי ביותר. איש לא מציק לי. אולם הרגשת הבדידות לא נותנת לי מנוח. בעלי מת לפני כמה שנים, בני משפחתי נפטרו או עזבו. בדידות זאת מעיקה במיוחד בימי החגים בזוכרי את המוני היהודים העוברים ברחובות אל בית הכנסת או ממנו. אתה דממו רוחות העיר ואפילו בליל 'כל נדרי' לא יהיה לנו מניין להתפלל.
 "ליהודים תמיד היו זכויות שוות כלשאר האוכלוסייה. היו להם משרות ממשלתיות. לא עסקו בפוליטיקה ולכן היחסים בינם לבין השלטונות ובינם לבין שכניהם היו טובים. כיום נשארו סך הכול שמונה עשר יהודים אשר בחלקם הצטרפו לכאן ממקומות אחרים. היהודים ברובם זקנים." וכך עוברת לה שעה של שיחה ואני נפרד ממנה לא לפני שאני מבטיח לה שאם אזדמן בשנים הקרובות למקום אבוא לבקרה.
 אני עושה את דרכי חזרה, עובר את הגשר, השוק, פנייה שמאלה ואני ברחוב לנין הלא הוא רחוב היהודים. בתים נמוכי קומה, חצרות קטנות שבהן שוכנים כבוד "בתי הכבוד" (השירותים) כמו אז לפנים, לפני שנים. הנה הפרק הקטן וממול במקום המגרש הריק שבו נודעו לי לראשונה שחסידות אינן מביאות ילדים לעולם וכו' וכו', נבנו בתי דירות בני כמה וכמה קומות. ביתו של דוקטור דרוקמן, מול בית הקהילה, שכבר אינו שייך לה והנה אחרי כמה צעדים בית הכנסת הגדול, מבנה המצוין בפשטותו ורק החלונות העטורים מגיני דוד מסגירים זהותו של הבית. במעלה הרחוב אני שואל היכן גר דון יוני, נשיא הקהילה. בית מספר ארבעים ושמונה. חלון פתוח, זוג ישישים יושבים ליד החלון ומשוחחים עם עובר ושב. אני פונה ושואל ומיד מאירים אליי פניהם של הזוג.
הוא שואל אותי ביידיש מי אני ומה חפצי. מיד יוצא לחצר ומזמין אותי להיכנס לביתו. אני נכנס לאכסדרה המשמשת גם מטבח קיצי ולחדר שני. חפצים מגובבים כמנהג הימים, אבל אותה נינוחות ושלווה ועצב גם יחד משמשים בערבוביה. האיש מרפא שיניים, עטור זקנקן, לא גבוה במיוחד, מזמינני לאכול ארוחת ארבע. אני מעדיף לשוחח והוא מספר לי על קהילתו.
 תעודות הקהילה אינן קיימות כלל. קרה המקרה וכמה בריונים פרצו למשרדי הקהילה והשמידו את התעודות. מאז 1974 הוא משמש כנשיא הקהילה. באותה שנה היו שבעים יהודים אולם כעת חיים כאן כחמישה עשר שישה עשר יהודים (בקה פיול, הזוג דוקטור דרוקמן, הוא עצמו ואישתו, גב' ברנפלד מזכירת הקהילה, גב' רפפורט אחות אישתו, העורך דין דוקטור שכטר, רופא השיניים דוקטור גרופר, ארתור דולינר, משפחת הופמן המונה שלוש נפשות, גבק פטטי, אימפגט וגב' וסילסקי). ארבעה אנשים נשואים נישואי תערובת עם נוצרים, אולם מתעקשים להשתייך לקהילה היהודית. דון יוני הקורא לעצמו ר' פנחס מוצאו בפראסין שעל יד גורה הומורה. הוא היה חבר
טוב של ליצי שיבר ז"ל הלא הוא דקטור שיבא המפורסם שעל שמו בית  החולים תל השומר. "שמואל שיבר הביא מלמד לבנו ליצי ואני הצטרפתי ללימודים. לשנינו היה חבר בגורה הומורה והוא המהנדס שטינהורן. אני זוכר שבשבתות הלכנו ליצי ואני ברגל מפראסין לגורה הומורה כדי לפגוש את שטינהורן."
 רב' פנחס למד רפואת שיניים אך לא לתואר דוקטור אלא לתואר מרפא שיניים וזאת מפני שלימודי רפואת  שיניים היו חסומים בפני היהודים. בסיימו את לימודיו קיבל תעודה ושמו פורסם בעיתון הרשמי "מוניטורול אופיצ'יאל".
בזמן הגירוש לטרנסניסטריה נלקחה ממנו התעודה אולם לאחר שובו לטרנסניסטריה הוחזרה לו.
 עם התבססות המשטר הקומוניסטי נערך חיפוש אצל מרפאי השיניים וכמות זהב עצומה הוחרמה וכמה אנשים נאסרו לתקופות שונות. מלבד אי הנעימות הזו לא היו כל בעיות מצד השלטונות. גם השלטון הקודם וגם הנוכחי. כל יהודי עסק בעבודתו ולא התערב בפוליטיקה. "גם בעת המהפכה בדצמבר 1989 לא פחדתי כלל. הייתי מועסק כרופא שיניים בבית הספר וחזרתי הביתה בשעות הערב ללא כל חשש." כיוון שהערב קרב והולך ואני חייב ללכת לדרכי הסכמנו בינינו שנמשיך את שיחתנו למחרת.
 ושוב אני בביתו של ר' פנחס. "אתה רוצה לאכול ביצה? אולי ריבה? אולי קפה?" אני מבקש קפה ולחם בריבה. אדון יוני מעמיס על שולחני צנצנות ריבה מכל הסוגים. אני: "אדון יוני לא כל כך הרבה." והוא בשלו: "אולי אתה רוצה בכל זאת ביצה? זה מה שאני יכול להציע לך." לאחר שסוף סוף מתיישבים לשתות ולאכול אנחנו ממשיכים את השיחה מאתמול. בעוד יומיים יום כיפור. ר' פנחס מספר לי שהוא משמש כחזן. כבעל קורא וגם מלמד קצת תורה. דבקותו בדת לא באה לו כתוצאה מהתמנותו לנשיא הקהילה אלא היא שורשית מאז ימי ילדותו בפראסין. "אבי היה מחסידי בויאן. בראש השנה היו עשרה אנשים (נשים וגברים). בבית הכנסת בכל זאת תקעתי בשופר והתפללתי את כל התפילות וכך אעשה גם ביום כיפור. צריך לשמור על הגחלת היהודית. אנחנו יודעים שאנחנו אחרוני היהודים." הוא אומר זאת בנחרצות אולם המבט מסגיר את העצב הנורא. "מה אפשר לעשות בגילנו? לאן ניטלטל? כמובן שבנפשנו אנו אתכם בארץ ישראל אך בגופנו אנו תקועים באדמה הזאת עד אשר נתאחד איתה.
 "אשר לשמירת החיים אני קשור למוסדות הפדרציה היהודית בבוקרסט ובסוצ'יאבה. מדי פעם אני מקבל טלפון לבוא לסוצ'יאבה לקנות בשר כשר עבור הקהילה. לימים הנוראים האלה לא היה בשר והסתפקנו באכילת שימורים תוצרת ישראל שחולקו בעבר. לא מתים מרעב." יצאנו, הוא, אישתו ואני לטיול קצר לכיוון בית הכנסת. כמה דקות ואנו שם. בית הכנסת הגדול נעול והמפתחות אצל מזכירת הקהילה. בבית הכנסת הגדול כבר אין מתפללים וזאת מפני שיש לערוך בו שיפוצים רבים והוא – ר' פנחס – החליט לא לפנות בעניין זה לפדרציה.
 אולם בחצר יש מבנה שהיה בית כנסת של בעלי המלאכה שכונה בשם ה"דראבס שיל" ושם מתפללים. המפתח מוחזק בידי ר' פנחס. הוא פותח לי את בית הכנסת ששימש בזמנו גם "חדר". החדר קטן מאוד. במה, ארון קודש ותנור חימום עומד מאחור. על הקיר טבלה ישנה בה רשומים מתפללי בית הכנסת מאז ימים ימימה.
 יש אמנם עזרת נשים אך הנשים מעדיפות לשבת בחדר יחד עם הגברים, כמובן שבספסל אחורי. עצב וחמימות, תוגה ושלווה משמשים בערבוביה.
 אנחנו יוצאים לחצר ור' פנחס מספר שלפני כמה שנים הוא עשה שיפוץ לגגות של שני בתי הכנסת. במקום לבני העץ (דרניצס) כוסו הגגות בפח. זהו תהליך סטיכי הכרחי וחיוני אולם קשה להיפרד מן המקום מבלי להרגיש הרגשה של עצב ומועקה. שני מפתחות בידי שני אנשים, כל אחד מחזיק בחוזקה במפתחו. אני את המפתחות לא ביקשתי. הם אף לא הוצעו לי.
 אני שנולדתי כאן, איני שייך לכאן. אני הזר בתוכם.
 המפתחות שמורים אתם. המפתחות ייטמנו שם יחד אתם באדמתם.
שרגא ישורון


יחסי יהודים נוצרים בגורה הומורה

 במשך תקופה ארוכה היוו הגרמנים המספר הגדול ביותר בקרב האוכלוסייה המקומית.
 בהיות היהודים מקורבים לתרבות הגרמנית, טבעי היה, שהקשרים בין שתי האוכלוסיות יהיו הדוקים. זה התבטא בעיקר במישור הכלכלי  והתרבותי.
הקשרים החברתיים היו מצומצמים יותר. לבד מהיותם בעלי משקים חקלאיים זעירים, היו הגרמנים השדרה הטכנית בגורה הומורה. הם היו הבנאים, הצבעים, הנגרים, המסגרים, החבתנים – מקצועות שבהם לא היו יהודים. הם אף היו הסגל הטכני-מקצועי במנסרות הרבות הפזורות בגורה הומורה ובסביבה.
בית התרבות הגרמני היה גם מקום מפגש בין הגרמנים לקהל היהודי שוחר התרבות הגרמנית. כאן הציגו להקות שחקנים נודדות מחזות בשפה הגרמנית. לעיתים הושכר האולם להצגות ביידיש.              
 יחסים טובים אלה נמשכו כמעט עד לשוב הגרמנים למולדתם בסתיו 1940.
 בסוף שנות השלושים, עם התגברות ההיטלריזם בגרמניה קמה בעיר תנועת נוער היטלריסטית, אולם אין עדויות על פגיעתם ביהודים.האוכלוסייה הרומנית היוותה מיעוט שלא קיים יחסים מיוחדים עם היהודים.
 מעט מאוד רומנים גרו בשכנות עם יהודים. היהודים, ברובם הגדול, לא דיברו רומנית והרגשת הניכור בין שני העמים הייתה רבה.
 נוצרו קשרים כלכליים, אך קשרים חברתיים ותרבותיים היו רופפים ביותר.
 רוב הרומנים היו חקלאים וחלקם עסקו בהעברת עצים מן היערות אל המנסרות. ימי שלישי בשבוע היו ימי השוק. השוק שפע ירקות, פירות ותוצרת חקלאית מגוונת. הארמנים היוו מיעוט שבתחילת המאה העשרים הלך ונעלם. סמל להיעלמותם היה מכירת כנסייתם לעדה האוונגלית.
 ליפובנים היוו קבוצה קטנה של רוסים, שגרו על יד נהר המולדובה ועסקו בגידול עצי פרי. הופעתם המזוקנת של הגברים, סירובם לשרת בצבא וחיי הסיגוף שלהם, הם הקווים המייחדים אותם. היחסים בינם לבין היהודים היו מועטים וטובים בדרך כלל.
 ניתן לומר שגורה הומורה, ברובה של התקופה, הייתה עיירה שלווה, שבה חיו בשלום בני עמים שונים עד ערב תקופת השואה. השנאה והטינה כלפי היהודים רחשו גם לאחר השואה, בעידן הקומוניסטי, דבר שהביא לעליית רוב היהודים לארץ ישראל.                                                                ש.י.

השואה של יהודי גורה הומורה

 דממת בוקר. בוקר שוטף שמש. פתאום רעם תופים מהדהד. קול כרוז מפלח את הדממה.
"המפקד העליון של הצבא החליט על פינוי האוכלוסייה היהודית מן העיר גורה הומורולוי.
 האוכלוסייה היהודית מוזמנת בזה להתכונן למסע, היום, העשירי באוקטובר 1941. נוסעת ברכבת, כל האוכלוסייה היהודית של העיר גורה הומורולוי.
אלה המוזכרים לעיל יימצאו על רציפי תחנת הרכבת בגורה הומורולוי  ביום 10.10.1941 בשעה ארבע אחרי הצהריים..."
 באותו בוקר שטוף שמש, בוקר מר ונמהר, בא הקץ ליובלות של חיים יהודיים פורחים בעיר. חיי מסחר ומלאכה, חיי תעשייה ותרבות, יהודים עוסקים ומפתחים את תעשיית העץ, יהודים המושרשים בתרבות היהודית והגרמנית. יידיש וגרמנית שימשו כשפות הדיבור של כל איש, אישה, ילד וזקן.
חיים שלווים ונינוחים. הליכה לבית הכנסת ערב ובוקר, לימוד בחדר ובבית הספר, מסחר ומלאכה, אווירת קדושה בשבתות ובחגים, תנועות ציוניות רוחשות פעילות חיונית: לימוד עברית, ריקודי הורה, שיר עברי, שיחות על ארץ ישראל, חתונות, בריתות, בר מצווה ובת מצווה, שיחה וצהלה ורוב חדווה. אולמות גדושים קהל נלהב המאזין להרצאות אורח או מריע לשחקני תיאטרון אורח.
כל אלה ורבים הסממנים של חיים שלווים ושקטים. דומה שחיים אלה לא ייפסקו לעולמים. אולם בבת אחת בדממת בוקר אחד, בוקר שטוף שמש, רעמו קולות תופים וקול כרוז פילח את הדממה וגם את הלב:
"כל תושב יהודי יכול לקחת אתו לבוש עליון, הלבשה, הנהלה ומזון בכמות הניתנת לנשיאה. אסור לקחת מטבע חוץ, תכשיטים או אבנים יקרות. אלה שברשותם מטבע חוץ או אבנים יקרות ימסרו אותם
לוועדה שתשב בבניין העירייה..."
באותם תופים, באותו כרוז מתחילה השואה – מתחילה מגילת הייסורים.
אבדון, שכול, יתמות, גירושים, שוד רכוש, פירוד משפחות, התבוססות בבוץ האוקראיני, שמים קודרים, יריות בנכשלים, גוויות צפות בדנייסטר, גוויות בצד הדרך, צפיפות איומה, מגורים בתוך הריסות, קור אימים, חוסר תנאים היגייניים, טיפוס, דיזנטריה, קפיאת אברים, רעב, רדיפות, עבודות פרך, פחד מתמיד ועוד כהנה וכהנה. זה גורלם של יהודי גורה הומורה. גורלם של יהודי בוקובינה בטרנסניסטריה. זה גורלם של היהודים בכל אירופה.
 וכאילו לעלות החימה ולהגדיל הפליאה, התחיל כל זה בבוקר שטוף שמש, בבוקר יפה ונעים, בבוקר דמום ושליו, כשלפתע הדהדו קולות רעם תופים ונשמע קול כרוזים:
"כל אלה שחייבים להופיע בתחנת הרכבת בשעה הייעודה ולא יופיעו, אלה שיגלו התנגדות, אלה שיסיתו או שיבצעו פעולות אלימות.... אלה שינסו לברוח, אלה שינסו לחבל ברכוש הנעזב, אלה שלא ימסרו
את המטבע חוץ, הזהב או התכשיטים או האבנים היקרות, כל אלה
יירו במקום. כמו כן יירו כל אלה שינסו להסתיר יהודים..."
ליל שבת דומם. העיר חשוכה. מבתי היהודים לא מנצנץ יותר האור. נרות השבת כבר אינם דולקים. על העיר נסוכה דממה כבדה.
למחרת לעת בוקר שוב תזרח השמש ושוב יאיר היום. ובדממת בוקר שטוף    השמש לא יהדהד עוד קול רעם תופים ולא יישמע עוד קול כרוזים. יהודי העיר יתגלגלו בקורונות מהדהדים וייסעו לקראת הגורל שייעד להם אלוהים.
 אלפיים תשע מאוד נפש גורשו מגורה הומורה למחנות לטרנסניסטריה. אלף וחמש מאות חזרו לעיר אחרי המלחמה. חלק הארי מתו לטרנסניסטריה.
 מסכת הייסורים ארוכה וקשה לתיאור.
שרגא ישורון - חיפה

במחנות לטרנסניסטריה

סיפור מספר 1
 הייתי מורה בבית היתומים במוגילב. במקום זה לימד גם המורה שכטר.
בגלל התנאים הקשים הלימודים לא היו רציניים. הילדים סיפרו לי בגרמנית על חייהם בבית הוריהם. הוריהם מתו לא מכבר ממחלות ומרעב. הרעב הביא את הילדים להתגנב בלילה לגנו של איכר שגר בסמוך לבית היתומים. היו לוקחים מה שמצאו באותו גן. האיכר התלונן בפני האחראים. הילדים קיבלו עונש של הפחתת ארוחות למשך אותו יום. הרבה ילדים קיבלו פצעים בתוך הפה ולא יכלו לאכול. הרבה מתו כתוצאה מזה. אחד הילדים היה בן של הורים עשירים מאוד מצ'רנוביץ. הייתי מספרת להם על תולדות היהודים ותולדות רומניה, לימדתי אותם קצת חשבון ועברית. ספרים ומחברות לא היו קיימים. אני זוכרת שיום אחד כיבסו את בגדי הילדים וכך הם שכבו ללא בגדיהם במיטותיהם ואני ישבתי על ידם וכך לימדתי אותם.
 ילדים שזכו להישאר במחיצת הוריהם שמעמדם היה סביר עזרו לאסוף אוכל ובגדים למען הנצרכים. בין אלה זכורים לי הילדים זיגי יורן ובתו של דוקטור וינקלר. בחורה בת שש עשרה הייתה חולה במחלת הטיפוס, התהלכה ברחובות כמעט מעולפת. שני ילדים אלה שהוזכרו הצילו את חייה.
 מחלת הטיפוס הפילה הרבה קורבנות. הרופאים, יוצאי גורה הומורה, דוקטור וינקלר ודוקטור לרר, נאבקו בלי אימה ופחד במחלה הקשה. נפתח בית חולים ושם מצאו הרבה את מותם. בין הקרבנות היו גם אישתו ובתו של אחי יהודה ז"ל. לקראת הקיץ נחלשה המחלה והתחילה להתקבל עזרה מרומניה.
 סודרו שני בתי יתומים. אחד בהשגחת זוניו טאובר ז"ל והשני בהשגחת מורה אחד פעיל מאוד. זוניו טאובר טיפל ביתומים בצורה יפה מאוד, ארגן הצגות ושירים וכך עודד אותם. 
רחל הזנפרץ – חיפה

סיפור מספר 2
 התנדבתי לעזור בבית היתומים מס' אחת. אני עם האחיות בינוביץ היינו צריכות לשמור על האוכל שלא יגנבו אותו. יום אחד, בהיותי בדרך, ראיתי אישה זקנה, כפופה. פתאום שמעתי קול מוכר: "יולנטה, יולנטה, אל תלכי!" הסתכלתי וראיתי שזאת ילדה בשם הילדה גבור. היא סיפרה שהוריה מתו, אחיה יצא מדעתו והיא נשארה לבדה.
 לקחתי אותה למשרדי הוועדה (הקואורדונרה) וסידרו לה מקום בבית יתומים. מצבה הגופני היה כל כך גרוע שהרופאים אמרו שהיא תמות בקרוב.
כמה משפחות מגורה הומורה גרנו בשכנות והיה ביכולתנו להגיש לה עזרה. הבאנו לה אוכל וזאת בנוסף למזון שקיבלה בבית היתומים. בנס היא ניצלה.
יולנטה וסרמן – ירושלים

סיפור מספר 3

 גרנו במוגילב בביתה של משפחה יהודית מקומית. יום אחד נודע לנו שבעירייה יש קצין רומני בשם איליוצה והוא מעוניין להשאיר במקום בעלי מקצוע, במיוחד במתכת. פנינו אליו אני ואבי, ותמורת כסף הוא נתן לנו אישור הישארות במוגילב והפניה לעבודה בבית היציקה – הטורנטוריה. אני הייתי בין ראשוני העובדים בטורנטוריה. היה שם מפעל שנהרס במלחמה. ב"שלקה", היו מפוזרים חלקי מכונות שהרוסים פירקו לפני שנסוגו. התחלנו לעשות סדר ולהרכיב את המכונות וזה היה הדבר הגדול ביותר שהצלחנו לעשות. במשך הזמן עשו גם גטו. הדירה שבה גרתי נכללה בגטו. הייתי יוצא בבוקר לעבודה וחוזר אחר הצהריים. המפעל התחיל לאט לאט לפעול וקיבלנו הזמנות ייצור.
יום אחד הופיע במפעל מהנדס יהודי אחד בשם יגנדרוף. הוא קיבל את ניהול המפעל. במשך הזמן באו הרבה בעלי מקצוע. הגרמנים שהיו מעבר לנהר בוג הביאו לנו הרבה הזמנות. במשך הזמן, כשהעסק התפתח, הפעילו גם מטבח. קיבלנו מרק לפי מספר אנשים במשפחה, גם לחם קיבלנו אבל מעורב בקש וזה גרם לי לחלות בכיס המרה (הפנדציט) והיו צריכים לנתח אותי.
 בבית החולים היה רופא אחד דוקטור ש. הוא בדק אותי ורשם כל הדברים הנחוצים לניתוח. הוא שלח את אבי לקנות את כל הדברים למקום כלשהו שכנראה קיבל שם עמלה. אבל לפני שאבי הלך לקנות הרשום במרשם הוא התייעץ עם הרופא במפעל. הרופא אמר לו שצריך חצי הכמות שרשם לו דוקטור ש. כשאבא סיפר את זה לדוקטור ש. הוא צעק עליו ואמר לו: "עליך תחול האחריות למות בנך אם לא תביא לי מיד את הרשום במרשם!" בלית בררה קנה אבי את כל הרשום.
 לאחר מכן התברר שהרופא הזה תפר את מקום הניתוח בחוט פשוט במקום בחוט המיוחד שאבא קנה. הפצע לא התרפא, נוצרה מוגלה והרבה חודשים לאחר מכן סבלתי כאבים. כשחזרתי לרומניה בתום המלחמה הייתי צריך לעבור ניתוח נוסף. במוגילב חלינו כולנו בטיפוס. סבי עקיבא שטייגר נפטר וכן סבי משה וסבתי. כל בוקר נתגלו מראות זוועה שהוציאו את המתים מן הבתים וזרקו אותם לעגלה בדרך לבית הקברות. כך היה המצב עד שנת 1944, כשהגרמנים נחלו מפלה קשה והגרמנים ובעלי בריתם נסוגו מפני הצבא האדום. 


עלייה וקליטה ראשונית בארץ ישראל
חבורת ילדים עולה ארצה

 דצמבר 1947. קבוצת ילדים, בני נוער ומבוגרים, עוזבים את העיירה גורה הומורה, על מנת להגיע לארץ ישראל.
קרון הרכבת אשר מיועד במקורו להעברת משאות ובהמות – מלא מפה לפה. הצפיפות והדחיסות מעיקות, המתח רב. ופתאום פורץ קול אדיר של בכי מפי אחת הנערות הצעירות – ואחריה כולנו... הבנו – לפתע – כי עוזבים אנו מאחורינו את משפחותינו (זאת לדעת שלרבים מאתנו היה רק הורה אחד – אם או אב, שכן "יוצאי לטרנסניסטריה" היינו). בבולגריה, בנמל בורגאס, עלינו על אניית המעפילים הגדולה – PAN-YORK וממנה הובלנו על ידי האנגלים לקפריסין. הקבוצה שלנו – אשר השתייכה לתנועת בני עקיבא – הורכבה מבנים ובנות בגילים חמש עשרה – שבע עשרה.
 בקפריסין התארגנו כקבוצה כאשר הבוגרת שבינינו מונתה כמדריכה וכאחראית עלינו – אלקה הס ז"ל ניסיון קודם בהדרכת נוער לא היה לה – אך תבונה ולב היו לה. היא דאגה לכולנו בכל המישורים.
 בהדרכתה נוצר קשר חברי בין ילדי הקבוצה מגורה הומורה. החילונו להתייחס איש לרעהו כאחים מלידה. ה"ייחוס" המשפחתי או כלכלי אשר בעבר אולי היה משפיע על התחברות ורעות – נעלם עתה. הפכנו ל"קבוצה" ואכן, כך כינו אותנו: "הקבוצה מגורה הומורה". במקווה ישראל – ביה"ס החקלאי הוותיק שקלט באותה עת את ילדי אירופה במסגרת "עליית הנוער" – הוצבנו מול מציאות לא קלה. אלקה ז"ל פנתה לדרכה ואילו אנחנו כקבוצה רצינו להישאר יחד. זכור לי ויכוח ודיון אשר התקיימו בהנהלה – הציעו להפריד בינינו – כי הגרמנית הבוקובינאית שלנו הייתה זרה לאוזני המדריכים יוצאי גרמניה. אבל למרות הדיונים נשארנו יחד. מעניין – הפער האינטלקטואלי בין ילדי הקבוצה לא עניין אותנו – חשוב היה ה"היחד".
 ילדי גורה הומורה אשר במקווה ישראל יצאו לעבודה חקלאית בימות החופשה שלהם, על מנת להעניק את התמורה בעד עבודתם – להורים. לא כל ההורים הגיעו באותה עת, אבל כל ילדי הקבוצה יצאו לעבוד. איש לא עשה חשבון פרטי או אישי.
 היום - אני מביטה מנקודת מבט של הורה – ומהרהרת בקול: ילדים – בגיל ההתבגרות – יצאו בגפם לארץ הנתונה במלחמת קיום – והם אלה אשר עמדו לקלוט את בני משפחותיהם העולים לארץ. באילו אמצעים? בשכר עבודה יומית בחקלאות...
 אשר לקליטת השפה העברית. אחדים מאיתנו למדו עברית בגורה הומורה בקורסים של הגברת מכלוביץ, שנערכו לפני הגירוש לטרנסניסטריה. אחרים, למדו עברית בגורה הומורה, אצל הגברת הזנפרץ. לכולנו היה ידע מסוים בעברית ואולי גם בתנ"ך אבל כולנו דיברנו גרמנית בוקובינאית שהפריעה לתהליך קליטת השפה והפנמתה. התנתקות מן הגרמנית הצריכה יזמות יצירתיות. סיפרה לי יפה (לוצ'י) יורגראו ז"ל שאחת הבנות הציעה הצעה מעשית: מדי יום ד' היה עלינו לשוחח בינינו עברית בלבד, אם אחד או אחת מאתנו יחטא בדיבור או בשיחה בשפה הגרמנית, אחת דתו... לדבר עברית יום נוסף בשבוע.
 סיפור עובדתי זה מזכיר לנו את דבריו של מר זוניו טאובר ז"ל אשר היה המנהיג הרוחני והארגוני של סניף בני עקיבא ותורה ועבודה בגורה הומורה.
 הוא התבטא באחת ההזדמנויות – כאשר שמע את ה"גרמנית" שלנו. "זהו דור שאינו שולט כהלכה בשום שפה – ילדים אלה מדברים בשפה לא תקנית תוך עירוב גרמנית, רומנית, יידיש, וגם קצת צרפתית". אכן צודק המנהיג – "הדור הזה" אליו התכוון מר טאובר הוגלה לטרנסניסטריה בגילים שבע, שמונה ותשע. ארבע שנים ויותר, ילדים אלה לא למדו. הם רעבו ללחם איבדו יקיריהם – ובשובם למדו "בקבלנות" על מנת להשיג את המופסד במישור הלימודים.
 את תרבות. המתהווה בתהליך. קשה היה להשיג אותה עת. אבל בארץ, במקווה ישראל- הקבוצה שלנו עשתה חיל בלימודים. עם סיום לימודינו במסגרת עליית הנוער חשנו מבוססים יותר, רכשנו את השפה העברית וכל אחד פנה לדרכו המקצועית והאישית. מדריכי בית הספר עזרו לנו רבות במציאת דרכנו בהמשך.
מרים (מאיה) ויינפלד (הס)

התארגנות של יהודי גורה הומורה בישראל

 המפגש הראשון של יוצאי גורה הומורה היה ב-1961 באולם "דן" בתל אביב. יוזמי המפגש ומארגניו היו עמנואל בן יוסף ז"ל (לשעבר מנצי איזק) ושמעון שיבר. לידם עזרן דוקטור ישראל לאופר ז"ל, יעקב כ"ץ ז"ל, שמרל לסטר, יהודה לינדר, וישראל אלנבוגן. למפגש הגיעו למעלה ממאתיים איש וההצלחה הייתה רבה. להתארגנות זאת לא היה המשך.
 המפגש של דור צעיר יותר מיוצאי העיירה התקיים ביום העצמאות 1977 ביערות מנשה. הרעיון לקיום המפגש הועלה על ידי יפה ברגר ז"ל (לשעבר לוצ'י, יורגראו) המפגש היה מרגש מאוד, אולם הופסק עקב ירידת גשם פתאומית. ההרגשה הייתה שיש צורך לארגן מפגש גדול יותר, ממוסד ובתוך מבנה.
 התכנון למפגש השלישי החל בעת פגישת חברים מילדות בביתם של רחל ויעקב יורגראו. נכחו הח' פני ודוד ארז (הזנפרץ), בורשי דרמר, זיגי לקר, בנו פכט. הוחלט לעשות הכול כדי לארגן כנס של רוב יוצאי העיירה. הודות לפעולה מאומצת של איתור כתובות ופעולות ארגון שונות שבוצעו בעיקר על ידי אוקה וז'קי יורגראו, בנו פכט וזיגי לקר הצליחו המארגנים לקיים את הכנס הראשון של יצאי העיר בבית הארחה של קיבוץ שפיים בסוף שבוע של חמישה ושישה בדצמבר 1986. הכנס הצליח מעל למשוער. חווית הפגישה של חברים שלא ראו אלה את אלה במשך למעלה מארבעים שנה, הרמה הגבוהה של הפעולות התרבותיות והבידוריות שבוצעו כולם על ידי יוצאי העיר, הארוחות המשותפות בחדר האוכל המפואר של בית המרגוע, אווירת הנינוחות של המקום האנשים היפים שמילאו אותו –כל אלה נסכו הרגשת שמחה ועונג שלא פגו זמן רב לאחר קיום המפגש.
 בישיבת הנעילה של הכנס הוחלט לקיים מפגש כזה אחת לשנתיים, לוועדה הקיימת נוספו כמה חברים: שלמה אפטר, זאב אלנבוגן, דוסיו רול, אברהם מיק, זיגי שוורץ, צפלר משה ושרגא ישורון (יורגראו), ליו"ר הוועדה נבחר יעקב יורגראו.
הכנס השני התקיים בסוף שבוע של השישה עשר ושבעה עשר בדצמבר 1988 בבית ההבראה "מבטחים" בזכרון יעקב. השתתפו בו למעלה ממאתיים איש וכן האחים ברנדמן ומר זליג וורטר מארה"ב, גם הפעם ההצלחה הייתה גדולה.
בטקס הפתיחה שנוהל על ידי משה צפלר דיברו הא': יעקב יורגראו, ישראל פולק, ברנדמן מארה"ב. שלמה אפטר קרא את מכתב הברכה של ארגון יהודי בוקובינה בישראל מר זאב אלנבוגן העלה על נס את דמויותיהם ותרומתם הציבורית של כמה אישים בגורה הומורה והסביבה. הטקס הסתיים בהתייחדות עם זכרם של קרבנות השואה. אחרי סעודת ליל שבת התקיים ערב בידור. קטעי עיתונים ישנים מצ'רנוביץ, כרוניקה על העיר גורה הומורה פרי יצירתו של שלמה וינינגר ז"ל ושירים נוסטלגיים ביידיש שימשו חומר למסכת שחוברה
על ידי ש' ישורון.
הח' פני ארז, מיצי דרוקמן, ושרגא ישורון הקריאו קטעים ואילו הח' מיק אברהם שר את השירים בקולו הנהדר.
האנשים נהנו מאוד אם לשפוט לפי מצב רוחם ולפי דברי העיתונאי ש' אבני שנכח במקום. "בשבילי זה היה פשוט בידור, אולם הם, שהכירו את הדמויות המוזכרות, היו מוקסמים. יכולת לראות זאת בעיניהם הנוצצות". (23.12.88 VIATA NOASTRA) למחרת אחרי ארוחת הבוקר נערכה מסיבת "עונג שבת" ספרותית שנוהלה על ידי מר זאב אלנבוגן. ההרצאות היו על תולדות יהודי גורה הומורה, תולדות יהודי בוקובינה והמאבק לחיים בגטו מוגילב. המרצים היו זאב אלנבוגן, דוטקור דוד שערי ושרגא ישורון. באותו הזמן נערכה באולם סמוך תערוכה של ספרים על תולדות יהודי בוקובינה.
בטקס הנעילה התקבלה החלטה להנציח את הקהילה היהודית על ידי הקמת אנדרטה. לוועדה נוספו הח': שלמה אפטר, צבי וגנר, מרים וינפלד (הס) מיכאל הס, אלוני אריה.
בין הכנס השני לשלישי נרשמה הוועדה כ"עמותה" ונוסדה קרן גמילות חסדים במטרה לעזור לנזקקים יוצאי גורה הומורה. בעקבות תרומתו הנכבדה של מר י' פולק מקרן אדית פולק ז"ל פנה הוועד ליוצאי העיר לתרום תרומה חודשית. ההיענות הייתה חיובית ומידית והודות לכספים שנאספו יכולנו להושיט עזרה לנזקקים. למבקר העמותה נתמנה מר דוד קיסמן שמונה גם לגזבר בעקבות פרישתו ש מר בנו פכט מתפקידו. יעקב יורגראו הציע להוציא ספר הנצחה ליהודי גורה הומורה, אחיו שרגא ישורון הסכים לקבל על עצמו את עיקר המשימה ובאותה הזדמנות נוצרה ועדת הספר שחבריה הם: שלמה אפטר, צבי וגנר, מרים וינפלד (הס) משה שרף, זאב אלנבוגן ושרגא ישורון יו"ר.
כמו כן נוצרו עוד שתי ועדות: ועדת ארגון ותרבות המורכבת מהח': צפורה ארז, אלוני אריה, שורץ ישראל ויעקב יורגראו, ועדת גמילות חסדים שכוללת את הח': אפטר שלמה, צפלר משה ויעקב יורגראו.
הכנס השלישי התקיים בתשעה ובעשרה בנובמבר 1990 ששמחו לפגוש שוב אלה את אלה, ליהנות בחברותא מן התכניות, הארוחות ולעלות שוב זיכרונות נעורים.
בכנס הפתיחה שנוהל גם הפעם על ידי משה צפלר נשאו דבריהם: יעקב יורגראו, שלמה אפטר. צפורה ארז קראה מכתב ברכה מרגש מאוד מדודתה גב' רחל הזנפרץ ששימשה מורה לרבים מן הנוכחים. זאב אלנבוגן התעכב הפעם על דמותם ופועלם של שני אישים: פייבל לאופר ופרופ' חיים שיבא (שיבר).
 הטקס הסתיים גם הפעם בדקה של דומייה לזכר קרבנות השואה. לאחר ארוחת ערב חגיגות קיים גם הפעם ערב בידור שנוהל על ידי צפורה ארז. שירים של היום ושל פעם וריקודים נמשכו עד שעות מאוחרות בערב. במקביל התנהלה תכנית לחברינו הדתיים.
 למחרת אחרי ארוחת הבוקר נישאו שלוש הרצאות. שרגא ישורון נתן סקירה על ההתקדמות בהכנת הספר. דוקטור שמואל בן ציון הרצה על היתומים בטרנסניסטריה ומר י' פולק דיבר על כלכלת ישראל. בישיבת הנעילה סיפר מר ישראל אלנבוגן על סיור שנערך במחנות טרנסניסטריה לשעבר ומר צבי וגנר הקרין שקופיות שצילם בגורה הומורה. הטקס הסתיים בשירת התקווה.
 בעת כתיבת שורות אלו מתחילות ההכנות לקראת הכנס הרביעי שנקבע לשישה ולשבעה בנובמבר 1992 גם הוא בבית ההבראה "מבטחים" בזכרון יעקב. הכנס יעמוד בסימן פרסומו של ספר ההנצחה של הקהילה שנמצא עתה במלאכת ההכנה הסופית לקראת הדפסתו.
 נקווה שכולנו נהיה בריאים, שהשלום יהיה קרוב יותר מאי פעם ושהספר ימלא את הציפיות של יוצאי העיר.
יעקב יורגראו, ישראל אלנבוגן


אישים

נחום שפירא

נחום שפירא בנם של חיים וזנט נולד ב-22.7.1933 בגורה הומורה.
ב-1941 גורש יחד עם משפחתו לטרנסניסטריה (למוגילב). לטרנסניסטריה אבדה חלק ממשפחתו המורחבת. מיד עם שחרור המקום על ידי הפרטיזנים של הצבא האדום ב-1944 החל תהליך החזרה לגורה הומורה. השלים לימודי עממי ותיכון בגורה הומורה ובסוצ'יאבה עד לעלייתו ארצה ב-1950.
 ב-1951 התגייס לצה"ל. מיד עם שחרורו (חטיבת גולני) ב-1953 החל בלימודיו בטכניון. השלים תואר ראשון B.S.C כהנדסת מכונות ב-1958 ובתחילת59' החל את עבודתו ברפא"ל. הוא התקדם צעד אחר צעד והגיע לדרגה הבכירה ביותר ומילא שורה ארוכה של תפקידים בכירים.
ב-1971 הוענק לו פרס בטחון ישראל במעמד שר הביטחון כראש צוות של פרויקט שנבחר בין שמונה עשרה הצעות שהוגשו.
 תוך כדי עבודתו סיים תואר שני M.S 1975 ובמסגרת אחד השבתונים השתלם באוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה. נחום ממשיך לעבוד ברפא"ל, הוא נשוי ואב לשלושה, גר על הכרמל שבחיפה.


שלמה וינינגר (1877-1968)
 
 שלמה וינינגר, הביוגרף היהודי הגדול, נולד בגורה הומורה בשנת 1877. בנו של החייט פייביש וינינגר שהיגר מרוסיה בשנת 1830 1 למד בבית הספר היסודי בעיר וסיים את לימודיו התיכוניים בצ'רנוביץ. למד את מלאכת הרצענות וסיים את שירותו הצבאי בדרגת תת קצין. מ-1910 עד 1921 היה פקיד דואר בצ'רנוביץ. בעת מלחמת העולם הראשונה שהה בווינה במשך שלוש שנים. אז החליט להקדיש את חייו לכתיבת ביוגרפיות של אנשי שם יהודים בעולם ובכל הזמנים. הדחיפה לביצוע מפעל חיים זה באה כתוצאה מאכזבתו מן הרעיונות שהילכו בקר הנוער היהודי בווינה, רעיונות של שנאה יהודית עצמית בהשראת הפילוסוף היהודי אוטו ויינינגר. במפעל הביוגרפי רצה שלמה וינינגר להוכיח שאין סיבה לשנאה ולבושה של הנוער היהודי בגלל מורשתם היהודית. אדרבה, יש להם כל ההצדקה להיות גאים וזקופי קומה הודות לתרומה האדירה שהעניקו גדולי השם היהודים לעולם התרבותי במשך כל התקופות. כעבור עשרים וחמש שנות עבודה קשה, ללא כל עזרה מצד גורם כלשהו, הצליח לסיים את כתב היד הגדול שהכיל כשמונה עשר אלף ביוגרפיות. העולם המדעי היהודי הכיר בחשיבותה ובערכה הגדול של העבודה הספרתית של וינינגר, אולם לא נמצא שום מוסד שיואיל להשקיע כספים בהדפסה. הגאולה באה מצד יהודיסוחר גרביים פשוט שלקח על עצמו את ההוצאה הכספית מתוך אמונה שבזה הוא משקיע את כספו בעם היהודי.

 ("אז אני אמרתי לאדון פאלנבאום: ומה יהיה אם נפסיד חס וחלילה!! אתה יודע מה הוא ענה לי? הוא ענה: נו הער וינינגר, אם נפסיד, אז השקעתי ארבעת אלפים דולר בער היהודי!" רפאל בשן, מעריב 5.10.60 עמ' 11)

שבעה כרכים של ה – "LEXIKON DER GROSSEN JUDISCHEN NATIONAL BIOGRAPHIE"  (הלקסיקון של הביוגרפיה הלאומית היהודית) יצאו לאור בצ'רנוביץ ובלייפציג. הספרים זכו להצלחה רבה. וינינגר המשיך לעדכן, להוסיף ולשנות מתוך תקווה להוציא גם מהדורה שנייה. בינתיים נמסרה בוקובינה הצפונית והעיר צ'רנוביץ לשלטון הסובייטי. מדענים סובייטים בליווי אנשי צבא באו אל וינינגר ועיינו בלקסיקון כולו ובמיוחד התעכבו על הערך ברונשטין-טורצקי. מלומדים אלה וגם מנהל ספריית לניגרד מסרו לו מידע חשוב מאוד על גנרלים, ספרים ואנשי שם יוהדים בברה"מ, מידע זה לא היה ידוע אפילו בברה"מ עצמה. ב-1941 פרצה מלחמת גרמניה נגד ברה"מ, בוקובינה נכבשה על ידי רומניה ורוב היהודים הושמדו או נשלחו לגלות לטרנסניסטריה. באורך נס ניצל וינינגר מן הגורל המר ולאחר המלחמה חזר לעיר הולדתו גורה הומורה. כאן המשיך בעבודתו הספרותית על הלקסיקון וסיים עוד כמה כתבי יד וביניהם הכרוניקה: "גורה הומורה – סיפורה של עיר קטנה בבוקובינה הדרומית:
GURA HUMORA GESCHICHTE EINER KLEINSTADT IN DER SUDBUCOVINA
עלה לישראל בשנת 1950 וכאן נכונה לו אכזבה רבה. שום מוסד אקדמי לא התעניין במפעלו הגדול והוא חי חיי עוני, במגורים ארעיים ובתנאי חיים קשים ביותר. ארבעה כרכים של כתבי יד, שהם השלמות ללקסיקון שלו, לא התפרסמו וכתב היד מונח כאבן שאין לה הופכין בספרייה הלאומית בירושלים.
 בשלב מסוים הוצע לו על ידי בית הוצאה בלייפציג להוציא מחדש את כל הלקסיקון בתוספת כרכי המילואים. וינינגר העמיד תנאי שהספרים יוקדשו לזכר ששת מיליוני היהודים שנרצחו על ידי גרמניה הנאצית. הסגנון החריף של ההקדשה ועצם הרעיון של הטלת אשמה בלעדית על גרמניה לא נראו לבעלי ההוצאה והם ביקשוהו לרכך במקצת את ההקדשה. הוא לא הסכים לוותר ועל כן ירד הפרויקט לטמיון.
בריאיון שראיין אותו העיתונאי רפאל בשן (מעריב 5.10.60) מגדירו בשן כגדול הביוגרפים היהודים בדורנו. בין היתר כתב:
 "הוא האדם הבודד, חסר הניסיון, נעדר קשרים ואמצעים, בלי משרד, מזכירות ומכונת כתיבה – עשה מלאכה המבוצעת בכל מדינה מתוקנת על ידי אקדמיות ממלכתיות, על עשרות מלומדיהן, ותקציבהן השוטפים".
 ב-1968 נפטר לאחר שנים שלמאבק במחלת השיתוק, בעוני ובמחסור. ביום ההלוויה כתב עליו העיתונאי דוד לאזר (מעריב 20.12.68)
 "שלמה וינינגר, היהודי היפה, בעל הקומה הזקופה שאת כל חייו הקדיש למפעל הביוגרפיה היהודית הלאומית מפעל שבמקומות אחרים מעמידים לרשותו תקציבים ממלכתיים גדולים והוא מבוצע על ידי אקדמיות למדע וצוותי מומחים, לא זכה אצלנו לשום עזרה כמעט, משום צד, בודד היה בחייו ובודד במותו"... צר לומר זאת: שום עיתון עברי לא הקדיש ולו שורה אחת של דברי הערכה ואזכרה לביוגרף היהודי הגדול אולי לגדול הביוגרפים בימינו..." ספר זה של הנצחת קהילת יהודי גורה הומורה לא היה נכתב אלמלא הכרוניקה רחבת היריעה של וינינגר על העיר גורה הומורה. 
ש.ישורון

 

סיפורים של תושבי גורה הומורה ורשמי מסע


גורה הומורה – עיירת נעורי
פרופ' סמי לאופר – ירושלים
 המשפחה שלנו באה לגורה הומורה מומה. אני הייתי אז בכיתה ב'. כמדומני ב-1922 – 1923. הדירה הראשונה הייתה דירה שכורה קטנה, צנועה לא רחוק מבית הכנסת הגדול. אנחנו גדלנו על המסורת של ויזניץ. עם רכישת הבית ערכנו "חנוכת בית" לפי המסורת החסידית כלומר בריקודים ובשירה במשך כל הלילה.
 העיירה מאז, עד היום שעזבתי אותה ב-1939, הייתה מורכבת מאוכלוסייה שחלקה יהודים, חלקה גרמנים וחלקה רומנים בעלי דת אורתודוקסית-יוונית. היהודים היו מרוכזים לרוב במרכז העיר וברחובות הראשים שבהמשך התחילולהיות מעורבים עם אוכלוסייה גרמנית. הרומנים האורתודוקסים גרו הרבה יותר בפריפריה, אולי נכון יותר בכפרים מסביב לעיר גורה הומורה.  היהודים חלקם היו סוחרים וחלקם בעלי מלאכה כמו חייטים, נגרים, סנדלרים, וחלקם היו גם סוחרים גדולים במיוחד, סוחרי עץ, היות שהסביבה הייתה עשירה ביערות ואי לכך חלק מן האוכלוסייה היהודית המבוססת עסקה ביערנות ובבתי מנסרות.
 החיים בעיירה היו שקטים ואחד המאורעות היה יום השוק, יום שלישי בשבוע. ביום זה התאספו מן הכפרים שבסביבה רומנים וגרמנים כדי למכור את הסחורה החקלאית ולרכוש דברים כגון: בדים, נעליים, וכו' בחנויות שהיו בבעלות יהודית. זוכר אני את הימים האלה שבעלות הבית היו הולכות בהשכמת הבוקר לפגוש את האיכרים שהביאו את התוצרת ולהתמקח כדי להוזיל הסחורה. היה לי רבי ר' נתן המלמד, איש חביב שאותו אני מעריך וזוכר לטובה עד היום הזה. אני הייתי קורא לו "רבה" והוא היה בא לפעמים הביתה, אבל לרוב אני הייתי הולך אליו.
זוכר אני חורף קשה במיוחד ואני בא לחדר הקטן שבו גרו הרבה והרבצן והייתי לומד את פרשת השבוע, קצת רש"י. לפעמים קרה שאחרי השיעור הייתי מכניס לתוך החדר עצי הסקה ומים מן הבאר. הייתי ילד ואני זוכר את הפחד שהיה תוקף אותי בהליכתי אל הבאר, הכול היה מלא קרח ובקלות אפשר היה להחליק. הרבי הזה השגיח עלינו, על אחי איז'יו (ישראל) וגם עלי ודאג ללמדנו היטב את קריאת העברית. מה שמרגש אותי עד היום הזה, הזיכרון על מסירות הנפש של רבי זה לתפקידו.
לפעמים בחורף כאשר היו לי בחינות קשות בגימנסיה, הייתי מתכונן בבית והייתי מתחמק מללכת לחדר. ר' נתן המלמד היה מופיע עטוף במעיל ובכל מה שניתן לעטוף עצמו נגד הקור, היה בא, לא היה מסתכל לא ימינה לא שמאלה אלא ניגש אליי נותן לי סטירה ואומר לי "גוי, גוי, מה אתה יודע? שב תיכף ללמוד!" בלי להתווכח התיישבנו ללמוד בזמן שהוא הקציב ללימודים. כה הרבה אהבה וחום לב העטיר הרבי עליי ועל אחי שאין ביכולתי לשכוח.
 לא אוכל לזכור מן החיים בעיר היות שבגיל ארבע עשרה חמש עשרה כבר הייתי בגימנסיה בצ'רנוביץ ובאתי הביתה רק לחופשות. ואחר כך, עם התחלת לימודיי באוניברסיטה כבר לא הייתי בעיר אלא רק פעם בשנה. פעם זאת הייתה לרוב בקיץ. העיירה לבשה צורה אחרת לגמרי, מלאה אנשים שבאו לנפוש מערים גדולות מבוקובינה ומבסרביה. המוסיקה הצבאית היתה מתנגנת בפארק, האנשים היו קונים גלידות, מבלים שעות לאורך הנהר ומטיילים ביער.
אלו היו חלק מחוויות הקיץ ובחורף בילו יותר בבית או בהחלקה על הקרח ועל השלג. הרבה זיכרונות נושאת העיירה ואין לשכוח אותה. הקשר ההדוק שהיה קיים בין הקהילה היהודית והתושבים ללא הבדל במעמד החברתי, והמסירות שהייתה קיימת לעזור זה לזה, היו לדוגמה.


לאור הזיכרונות בדמדומי המציאות – רשמי ביקור

 כשברצוני לכתוב זיכרונות מגורה הומורה, מתעוררת בלבי שאלה: על איזו גורה הומורה לכתוב? כי הרי לא הייתה גורה הומורה אחת. כמו שגם היום המקום אינו דומה כלל למה שאנו זוכרים ואל מה שאנו, אולי מתגעגעים. מתגעגעים.
 אני אומרת "אולי", כיוון שלמעשה אני אישית הפסקתי מזמן להתגעגע לגורה הומורה, בעיקר אחרי הביקור האחרון שלי שם ב-1987. עד אז, חלמתי על עיר מולדתי, תמיד אהבתי לדבר עליה, להתפאר ביופיה, ובעיקר לחלום עליה.
 למעשה, גורה הומורה כבר לא הייתה יפה מזמן, אך לא רציתי לראות את זה. לא רציתי לפקוח עיניים – וכשחזרתי הביתה אחרי המלחמה, אמרתי שלא אעזוב אותה יותר לעולם. אהבתי את המקום הזה בכל לבי, וכשאוהבים, רואים את הכול רק בוורוד. אבל גורה הומורה עברה מטמורפוזה רצינית ביותר, היא השתנתה כל הזמן ודווקא לא לטובה, וממה שהייתה פעם, לא נשאר זכר. בביקורי האחרון, ב-1987 נסעתי לטיפולים בווטרה דורנה וניצלנו יום ראשון חופשי לביקור בגורה הומורה. למעשה, כשנסענו לדורנה והרכבת עברה בארבע לפנות בוקר בתחנת הרכבת של גורה הומורה, רצתי לחלון ודמעות זלגו מעיניי. פגישה עם אהבת לבי, שכל כך הרבה חלמתי עליה. ראיתי את היער, את הבתים הקטנים וזה היה הכול – הרכבת עברה במהירות.
 ובאותו יום ראשון, כשסוף סוף התמלאה משאלת לבי ונסעתי לעיר האהובה שלי, ראיתי את עצמי כילדה קטנה, אז, מזמן. הדבר הראשון שנשאר טבוע בזיכרוני, היה כשעברנו לבית החדש. כולם היו עסוקים ואיש לא שם לב אליי. אני זוכרת שבעגלה עם סוסים הועברו דברים, לא ידעתי מה בדיוק מתרחש, כולם היו עסוקים ועצבניים. הלכתי על יד הגדר של השכנים, משפחת וינינגר. על הגדר היה חוט תיל, נגעתי בזה ופתאום דם התחיל לנזול מהאצבע. ראיתי את עצמי פצועה קשה, התחלתי לצרוח, לבכות, לאיש לא היה זמן. דוד יעקב בא בריצה, ראה את הפצע, הוציא את קופסת הטבק שלו בה היו ניירות קטנים ודקים, שהיה מגלגל מהם סיגריות. הוא הדביק נייר קטן על האצבע, והדם פסק. התפעלתי מאוד מהנס שקרה ולא שכחתי את זה לעולם.
 והנה גרנו בבית החדש, מול ההר. ההר שיחק מקום מרכזי מאוד בחיים שלנו. כמעט כל יום לפני הצהריים, בילינו על ההר, אימא הביאה את ארוחת העשר. הייתה יושבת ומתקנת גרביים או עוסקת בעבודת יד אחרת ואנחנו היינו משחקים, רצים, מתחבאים, ללא סוף. אימא הייתה טוענת שבהר יש לנו תיאבון טוב יותר ולכן זה היה שווה את המאמץ. בימים החמים של הקיץ, הייתה לוקחת אותנו, אחרי הצהריים, להתרחץ בנהר ההומורה. זה היה קרוב יותר לביתנו, מאשר חוף המולדובה. היינו הולכים לכיוון הפוך מהעיר, עברנו חצר של איכר, והיינו צריכים לקפוץ מעבר לגדר. והנה מקום טוב ועמוק להתרחץ בו.
כמה שאהבנו את זה, איזה אושר. בסתיו ההר היה יפהפה. היו לו שורות שורות של יערות מעצים שונים, שכל אחד מהם קיבל צבע אחר, שלל של צבעים. מירוק כהה לצהוב, חום ואדמדם.
 אהבתי לשבת על המרפסת למעלה ולהתבונן ביופי הזה, שהעניק לי הרבה אושר. גשמי הסתיו והרוחות הורידו את העלים ופתאום העצים היו עירומים, כאילו שנדחקו אחד לתוך השני – התביישו. אבל לא עבר זמן רב והחורף הגיע, העצים שוב היו יפים, מכוסים בשלג לבן וקיבלו כל מיני צורות מוזרות, נצצובשמש, כמו אלפי אבני חן. ושוב ההר נתן לנו בילוי יומיומי: מה יכול להיות תענוג גדול יותר מלהחליק עם מגלשה קטנה – למעלה ולמטה – שוב ושוב. כן – ילדות מאושרת.
 החורף הביא אתו את החג הגדול ביותר של הנוצרים, חג המולד. כולם מתרוצצים, ממהרים, מתכוננים. היהודים עושים עסקים טובים והגויים קונים הרבה. והנה, אני בגן הילדים, והגננת הביאה מעטפות קטנות וכל ילד ניגש אליה לפי התור, והיא שואלת מה את מאחלת לעצמך שסבא כריסטמס, יביא לך, והיא רושמת פתק ושמה במעטפה. אני לא חשבתי הרבה. ידעתי מה אני רוצה. חלום חלומותיי הייתה מטרייה אדומה. והיא רשמה. את המעטפה הקטנה שמתי בחלון, ז"א בין שני החלונות כמו שהיה אצלנו, והלכתי לישון עם הרבה תקוות. בת דודתי שהייתה בכמה שנים מבוגרת יותר ממני, באה לישון אתי כדי לראות האם אקבל את משאלתי. כשהתעוררתי בבוקר, ורצתי לחלון, שקישט את עצמו בפרחי קרח יפהפיים בלילה, ראיתי חבילה.
להפתעתי החבילה הייתה עטופה בנייר עיתון בדיוק כמו של אבא, עם אותה התמונה עליו שראיתי אתמול, או, אבא, צעקתי מאושרת, אלוקים קורא אותו העיתון כמוך – הנה – תראה את החבילה שלי. אבא חייך קצת במבוכה ואני פתחתי את החבילה. היו שם הרבה ממתקים שונים ואפילו גם בובונת – אבל המטרייה האדומה לא הייתה. מדוע, שאלתי מאוכזבת, הוא לא הביא את מה שביקשתי? התשובה הייתה שאנחנו גרים רחוק מהמרכז. והוא התחיל לחלק את המטריות האדומות ועד שהוא הגיע אלינו – הן כבר אזלו לו. ואני האמנתי עוד הרבה שנים שבאמת קיים סבא כריסטמס שמביא מתנות, עובדה שהוא היה גם אצלי. ופעם בוויכוח חריף עם חברות יהודיות שאמרו שזה שטות מה שאני אומרת, קראתי לבת דודתי כעדה. בלית בררה, היא התוודתה שהיא שיקרה לי ושהיא באה לישון אתי רק כדי לראות את השמחה שלי. אני התאכזבתי ממנה קשות ולא דיברתי אתה יותר, הרבה, הרבה זמן.
 הרכבת הגיעה לגורה הומורה ואנחנו מתחילים לרדת ברחוב הארוך, למרכז העיר. הכול נראה מוזר. הבתים שהיו פעם שייכים ליהודים מטופלים מאוד, כאילו השתנו. זה לא זה. והנה הגשר מעל ההומורה. לא יאומן, ההומורה כבר לא קיים. הנהר יבש לגמרי ורק ערימות זבל מפוזרות בערוצו. עצוב. למעשה העיר צריכה לשנות את שמה. זו כבר לא גורה הומורה – ההומורה כבר לא קיים. ואיזה שיטפונות היו לפעמים כשהנהר היה עולה על גדותיו. אנו מתקרבים למרכז. העיר זרה. איש לא מוכר והבתים האלה, שחיים יהודיים תוססים מילאו אותם, זרים וכאילו מסתכלים עלינו בשנאה. ואנחנו מתחילים מין משחק – מתחילים להיזכר בכל משפחה שהייתה גרה פה – בית אחרי בית – חנות אחרי חנות. ממשיכים ללכת ומגיעים לביתה ספר העממי. ושוב תמונות מהעבר עוברות לפניי...
בגיל שש שלחו אותי ללמוד גרמנית אצל המורה ברגר. כל יתר התלמידות בקורס היו כבר תלמידות בית ספר, רק אני עדיין לא. מהר מאוד למדתי לקרוא ולכתוב גרמנית. המורה אמרה שכדאי להכניס אותי בגיל שבע לכיתה "ב" ישר, אחרת יהיה לי משעמם מאוד בבית הספר. אבל זה דרש אישור של רופא העיר, דוקטור גרטנלאוב. אימא הלכה אתי לרופא, הוא בדק אותי ואמר: מדוע להטיל עליה כבר עול כבד, היא עוד קטנה. ולי הוא אמר: ילדונת, תמשיכי עוד לשחק, מגיעה לך עוד שנה לשחק. תספיקי עוד להיות גדולה. ואני חיכיתי עוד שנה, ואחר כך באמת בית הספר שעמם אותי מאוד. הייתי תמיד התלמידה המצטיינת, בלי להתאמץ. לא זכיתי להרבה שבחים בבית, הכול היה מובן מאליו. רק פעם, במצעד של אחד במאי, שהיה חגיגי מאוד, עם תזמורת וכל העיר ברחובות, נתנו לי ברגע האחרון להוביל את הבנות של בית ספרנו. כולנו היינו צריכים לבוא בלבוש הלאומי, אבל לא היה מדובר שאוביל. עד היום אינני יודעת מה קרה לבחורה הרומנייה ומדעו החליפו אותה אתי. והאושר של הוריי לא ידע גבול כשראו אותי צועדת בראש המצעד ומובילה את כל הבחורות. אבא שלי ז"ל לא שכח לעולם את ה"מרש" שניגנו באותה הזדמנות והיה שר אותו שוב ושוב.
 כשהייתי בת תשע נפתח בגורה הומורה ביה"ס לבנות. כמעט כל הבנות היהודיות נרשמו. זאת הייתה יזמתו של מר יעקב אפטר, ראש הקהילה היהודית של אז. אנחנו, מחוסר ידע, קראנו לזה "ביה"ס לעברית", אבל לא היה לזה שום קשר עם עברית. זה היה בית ספר שלימוד אותנו להבין בתרגום לגרמנית, את כל התפילות של יום חול ושל חג, מתי מתפללים מה. למדנו גם חומש והלכה - מה אסור ומה מותר. המורות באו מגרמניה והיו דתיות מאוד. זאת אומרת תמיד הייתה רק מורה אחת שאחרי תקופה מסוימת התחלפה עם אחרת.
השלישית שהגיעה הייתה כשרונית מאוד וארגנה הצגות תיאטרון עם נושאים מהתנ"ך בלשון הקודש וגם קומדיות קצרות בגרמנית. בדרך כלל ההצגות היו בחנוכה ובפורים וכל הקהילה היהודית הייתה נרגשת לקראת האירוע. ההצגות התקיימו באולם הקולנוע שהיה מלא עד אפס מקום. תמיד היו לי תפקידים ראשיים וזכיתי להצלחה גדולה.
 אנו ממשיכים לטייל, והנה, בצד שמאל של הרחוב, בניין יפה, גדול, צבוע בירוק. אין לי מושג למה זה משמש היום, בית ספר תיכון זה כבר מזמן לא. הוא נסגר אחרי שגמרתי את בחינת הבגרות הקטנה – מחוסר תקציב. אבל בזמני הוא היה בית ספר טוב ורציני, שהתחיל כבר אז, בשנות השלושים, לתת לך, תלמיד יהודי, להרגיש שאתה לא רצוי פה. אמנם היו לנו גם עוד כמה מורים יהודיים, כמו למשל פרופ' קליין ז"ל לצרפתית ועוד שתי מורות למתמטיקה לתקופות קצרות מאוד. אבל הרוח שהתחילה לנשוב מגרמניה של היטלר, הורגשה היטב גם פה. אנחנו הילדים עסקנו בעיסוקים שלנו, היינו מאושרים עם דברים קטנים, חלמנו על דברים גדולים והיינו מלאי תקוות. הגברות היהודיות היו פעילות ב"ויצו", ארגנו ערבים ספרותיים בהם הקריאו סיפורים של הקלסיקאים היהודים הגדולים, כמו שלום עליכם, י' ל' פרץ, מנדלה מוכר ספרים ואחרים. הן גם ארגנו נשפים יפים שכל הכנסותיהם היו למטרות עזרה לנזקקים. ופעם, לנשף פורים, הכינו קבוצת בנות (וגן אני בתוכן) לתכנית הערב, רקדניות מזרחיות בריקודים יפים ומיוחדים.
היינו כבר תלמידות תיכון ובביה"ס הייתה משמעת. לתלמידים אסור היה ללכת לשום סרט או הצגה, חייבים היינו ללכת במדים שמספר התלמיד תפור על השרוול, כך שקל היה לזהות אותו ולהודיע לביה"ס במקרה של עברה על החוק. לנשף, ביה"ס אישר לנו להישאר עד שעה שתים עשרה בלילה וכמובן שכל בת הגיעה מלווה בהוריה. התוכנית שלנו הייתה מוצלחת מאוד ונגמרה קרוב לשעה שתים עשרה. מוסיקה לריקודים התחילה תיכף אחרי גמר התכנית וכמה בנות היו מוזמנות לרקוד, עם בחורים כמובן, מבוגרים יותר. נהנינו מאוד וההורים גם, ולא לחצו שנלך הביתה. בשעה שתים עשרה ושלושים הופיע פתאום אחד המורים על המרפסת הפנימית של האולם, מקום שהתזמורת הייתה ממוקמת שם ורשם כל בת ובת שהייתה עוד באולם ורקדה. התוצאה: הורחקנו מבית הספר לשבוע ימים, כעונש. קשה לתאר היום איזה אסון זה היה בעינינו אז. למעשה, אני הייתי היחידה מכיתתי שהשתתפה בתכנית הזאת. כל יתר הבנות היו בכיתה גבוהה יותר ממני, כך שהיו לפחות יחד. אני שקלתי ברצינות שעליי להתאבד, כי לא אוכל להמשיך לחיות עם הבושה הזאת!
 אנו ממשיכים הלאה, עוברים לצד השני של הרחוב, לא רחוק מבית הספר אחרי התיכון, הפרק. אינני זוכרת בדיוק באיזו שנה סידרו את הפרק, אבל בשביל גורה הומורה זה היה משהו גדול וחשוב מאוד. אני חושבת שזה היה בשנת 1933, אולי אפילו שנה לפני זה. פרק עם הרבה ספסלים, ערוגות פרחים, עצים פרחוניים, ובאמצע פביליון קטן, במקום שתזמורת צבאית ניגנה שלוש פעמים ביום. בערך מתשע עד אחת עשרה ניגנו מוסיקה לריקודים, היה גם משטח לריקודים והקהל נהנה מאוד. בכלל, הפרק היה פתאום תכנית  יומיומית לאוכלוסיית העיר, בעיקר בערב.
כל אחד נפגש עם כל אחד, הספסלים היו תפוסים עד אפס מקום, האנשים היו מבלים יפה והיו מאושרים. כמובן שהמוסיקה נוגנה רק בשלושת חודשי הקיץ. וזה היה צריך להנעים לנופשים הרבים שבאו לגורה הומורה ליהנות מהאוויר הצח ומהסביבה היפה. איש לא חלם אז שכל זה הולך להסתיים כל כך מהר ולעולם זה לא יהיה יותר כמו קודם. הסוחרים עשו עסקים טובים, גם בעלי המלאכה והפועלים הרוויחו כסף וחיי הקהילה היו טובים מאוד. בכל הרחוב הראשי הזה, שעברנו כעת, היו 98 אחוז חנויות של יהודים. גם בתי מגורים יפים ומטופחים משני צדי הרחוב ומקובל היה לטייל ב"פרומנדה" הזאת כל שבת ויום ראשון לפני הצהריים, להיפגש, להחליף מילה, לשוחח על פוליטיקה ולרכל. היה יפה ועכשיו, הכול שונה. אלה אומנם אותם הבתים, אותו הרחוב, אותם עצי ערמונים מצדיו – אבל זה לא זה. זה פשוט זר.  זה ממש דוחה. אנחנו מסתובבים כבר הרבה זמן וכמעט שלא פגשנו איש ברחוב. ואם פגשנו מישהו,, הוא מיהר בפנים קודרים. מעט החנויות שישנן, ריקות, אין סחורה. הפרק מוזנח, הספסלים שבורים, אין פרחים ואין עצים פרחוניים. אפילו הגדר שבורה. כל כך הרבה שנים אחרי המלחמה ולא מתקנים. רק הורסים. חזרנו למרכז העיר. היינו עייפים. ראינו שלט "קונדיטוריה". נכנסנו וביקשנו קפה ועוגה. קפה אין להם. אז ביקשנו תה. גם תה אין להם – אין להם גז להרתיח את המים. עצוב. שאלנו את עצמנו למה באנו.
מה באנו לחפש. הלכנו לראות את הבתים שלנו, שלי ושל בעלי. הבתים קיימים, אבל אנשים זרים גרים בהם. כבר בכניסה לחצר אתה מרגיש שאין בבית הזה, בחצר הזאת, ובכלל, כל קשר אתך. לא לזה התפללתי, האנשים שגרים פה שונים ממך לגמרי, והבית התאים את עצמו אליהם. צבעו אותו בצבעים אחרים, לא יפים, לא תיקנו שום דבר ומה שכן עשו, זה לפי טעמם, לא לטעמי. בעיניי זה מכוער, זר, קר.
 אנו בורחים מפה מהר. יש אמנם עוד מספיק זמן לרכבת, אבל אין לנו מה לעשות פה. מצטערים שבאנו. מסתכלים על ההר שבילינו בו כל כך יפה, ילדות מאושרת ורואים מרחוק את היער על שפת המולדובה, אבל לא רוצים להתקרב. לפחות לא לקלקל גם את הזיכרון הזה. שיישאר משהו יפה בלב. בתחנת הרכבת הרבה אנשים. אנחנו עומדים מהצד. הם מכירים אותנו תיכף, יודעים שאנחנו יהודים. אחד לבוש בבגדים הלאומיים, קצת שתוי, מתקרב: "אתם בוודאי מישראל". הוא אומר. נכון, אני עונה לו. "ולמה באתם", הוא שואל. נוסטלגיה אני אומרת לו. ואז הוא שואל: "תגידי, כשאת רואה את כל הבתים של היהודים וגם, בוודאי, את הבית שלך, מאוכלס באנשים זרים, את לא מקבלת צביטות בלב, זה לא כואב לך?" וצוחק. לא, אני אומרת לו זה בכלל לא כואב לי. יש לנו ארץ יפהפייה ודירות הרבה יותר טובות ויפות ממה שהיו לנו פה – ובעיקר, יש לנו מולדת משלנו ואנו מאושרים. הרכבת מגיעה, אנו עולים. נסענו עוד הרבה פעמים לטיפולים לווטרה דורנה. את גורה הומורה לא רציתי יותר לראות.
מיצי דרוקמן (רול) - חיפה

 


Go Back  Print  Send Page
 jbukowina@gmail.com רח' ארנון 12 תל אביב 63455 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים