--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף
דף הבית >> קהילות >> ערים (+1000) >> סירט >> דווקא ציוני
 
 
דווקא ציוני
מאת יצחק ארצי
פרק 2 סירט
גן עדן אירופי קטן
 
 

יצחק ארצי

 גן עדן אירופי קטן 

את אור העולם ראיתי בעיר סִירֶט ביום קר של נובמבר, שנתיים לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. סירט שוכנת באזור של גבעות מוריקות, עטורות בעצי מחט והיא אחת הערים העתיקות בבוקובינה, חבל ארץ בצפון רומניה, המחולק עתה בין רומניה לאוקראינה. חוקרי ההיסטוריה מציינים כי כבר בשנת 1371 ישבו בה יהודים. בהיותה צומת הדרכים המסחרית בין גליציה להונגריה וארצות הבלקן, התפתחה סירט במהירות ויהודים מגליציה השתקעו בה לפני המאה השש-עשרה. אפשר שאחד היהודים האלה היה אחד מאבות אבותי, בן למשפחת כהנים בשם כ"ץ. כיום זוהי היא עיר גבול, הישוב הצפוני ביותר תחת שלטון רומניה. במרחק קטן, מעבר לנהר, הנושא אף הוא את השם סירט, ניצבים משמר הגבול האוקראיני ובית המכס, אותם יש לחצות על מנת להגיע מרחק ארבעים קילומטרים לצ'רנוביץ', כיום צ'רנובצי בלב אוקראינה.
בקיץ זרם הנהר לאיטו לעבר שפך הדנובה. עם הפשרת השלגים, שטפו זרמי המים מן ההרים את "הלוּנְקָה" - איזור החורשות שעל גדות הנהר. הייתי ילד כאשר הכה השיטפון בגשר המוביל אל צ'רנוביץ. רגלי העץ הענקיות שלו התנפצו כמו גפרורים ונסחפו בזרם הגואה. גדלתי בחיק הטבע, אבל סירט היתה "שטעטל" במלוא המובן החברתי והספרותי. אותן עיירות קטנות, שבהן לבלבו החיים היהודיים במזרח אירופה. רחוב ראשי צר, לאורכו משתרעים שני טורים של בתים דו-קומתיים, אחדים מוקפים גינה מטופחת. החלונות הגדולים, עוטרו בוילונות מעשה תחרה, ועל האדנים הוצבו אגרטלי פרחים.

בניין העירייה בסירט

בבתים כאלה התגוררו בצפיפות יהודי העיירה; חנוונים, בעלי מלאכה ופקידים. בימי השבוע היו החיים שלווים. עיירה שבה לא מתרחש שום אירוע יוצא דופן. ואילו ביום שלישי - "היַארְמֶרוֹק" - השוק השבועי, נהרו לסירט איכרי הסביבה. ליד הגשר נדרשו לשלם "דמי שוק וחניה". אחד מיהודי המקום היה בדרך כלל בעל הזיכיון לגביית מס זה, שריד מימי הביניים. זו לכשעצמה היתה סיבה מצוינת לאיכרים לתעב את היהודים. השוק היה חזיון ססגוני. איכרים גוררים עגלות עמוסות בבולי עץ, ירקות טריים ומיני מרכולת. סוחרים סוחבים על גבם שקי תבואה וקמח תירס המשמש להכנת "ממליגה" - המאכל העממי הרומני. נשים עמוסות בסלים שריח נפלא עולה מהם; שמנת, גבינה וחמאה, עטופים בעלים ירוקים ענקיים שנקטפו ביער, מעין אריזה לשמירת הטריות. ביום ההוא היו החנויות גדושות, ובמיוחד המו ה"קרעצ'מעס" - בתי המרזח. "הערל", כפי שכונה האיכר בפי היהודים, משתכר ומתהולל, מוכר וקונה. עם רדת החשיכה הוא שב לכפרו והעיירה מתעטפת שוב בשלוותה.
את פניה שינתה סירט שוב ביום ששי. לקראת הצהרים הואט קצב החיים. החרדים מיהרו למקווה ואילו הדתיים הלכו אל בית-המרחץ העירוני. ה"ערל" שהפעיל את בית ההזעה - "השְוִויץ", ליבן תחילה את האבנים ענקיות עד לחום של מאה מעלות ואחר כך שפך עליהן מים קרים. בתוך ענן האדים התנהלה תחרות בין אלה שטפסו במדרגות והיו מסוגלים להישאר על המדרגה העליונה, לבין אלה שנותרו למטה. במדרגה העליונה שרר חום נורא והמתרחצים שפכו על עצמם ללא הרף דליי מים. בעזרת מטאטא זרדים מיוחד עיסה הבלן את גופו הלוהט של "הגיבור".
סבא ואני לא העזנו לטפס עד למדרגה העליונה. אני זוכר כיצד קרס יום אחד "גיבור" כזה, והמתרחצים נשאו אותו החוצה על כתפיהם חסר הכרה.
עם כניסת השבת המו שבעת בתי-הכנסת שבעיירה במתפללים; בית-הכנסת של חסידי ויז'ניץ, שבו התפללנו סבא ואני, "הסאדיגערער קלויז" של חסידי סאדיגורה, בית-המדרש, בית-הכנסת של החייטים "די שניידערישע שול", "נאדווערנער שול", "בויאנער שול", ובית-הכנסת הגדול "די גרויסע שול" - היחיד שנותר היום בסירט.
מעת לעת הופיע בבית-הכנסת שלנו חזן שזימר את נוסח התפילה גם על פי מנגינות מהאופרות "ריגולטו" ו"כרמן". מרבית המתפללים לא שמעו על ורדי ובִּיזֶה מעולם, אבל נהנו לזמר יחד איתו. בכל בית-כנסת ניתן היה למצוא אורחים שנטו ללון בעיירה. הם באו לסירט לקבץ נדבות או לקיים מצוות "הכנסת כלה". מכיוון שהמלון היחיד בעיר היה מעבר לכיסם, מצאו לינה בבית-הכנסת שהיה מחומם היטב בחורף. בתום התפילה נהגו המתפללים, כמו גם סבי, להזמין הביתה אורח שהיה יוצא מיד לאחר ההבדלה לקבץ נדבות.

ארון הקודש בבית הכנסת בסירט


שני אתרים היסטורים היו בעיירה סירט: כנסייה עתיקה מן המאה האחת-עשרה, אשר שירתה את אחד מנסיכי מולדובה ובית-הקברות היהודי העתיק. בעת הגירוש למחנות טרנסניסטריה ב1941- מנתה סירט עשרת אלפים תושבים, כאשר היהודים מהווים את הקבוצה הגדולה בעיר, למעלה משלושת אלפים במספר. השאר; רומנים, גרמנים ורותנים, היוו שני שליש מכלל האוכלוסיה.
על גבעה הנשקפת לעבר האחו שלחוף הנהר, שוכן בית-הקברות של סירט. המצבה העתיקה ביותר נושאת את התאריך 1510. למרות שמרביתן שקועות באדמה, מכוסות עפר ודרדרים, אפשר היה להבחין בכישרונם האמנותי של בוני המצבות שחקקו על האבן סמלים יהודיים ודברי הספד בלשון מליצית.
ביתנו שכן ברחוב המוביל אל בית-הקברות. כילד הייתי שב מן ה"חדר" בשעות הערב. חשמל עדיין לא היה אז והעיירה כולה היתה שרויה באפלה. אצלנו ידעו לספר כי זו השעה בה יוצאים רוחות ושדים לשוטט. אמי ציידה אותי בפנס איכרים פשוט, מין קופסה עם דפנות זכוכית ונר דולק. בפנס הזה נאחזתי כדי להפיג את פחדַי.
בשנות השמונים החליט נשיא רומניה ניקולאו צ'אושסקו לחסל את בית-הקברות, שכן  מיקומו הפריע לו בתכנון האוטוסטרדה שעמדה לחצות את סירט. הרב הראשי של רומניה ד"ר משה רוזן נזעק, והוא דאג להפיץ את הידיעה על כוונת צ'אושסקו ברחבי העולם היהודי. מן הארץ שוגר למקום האתנוגרף וחוקר המצבות זוסיה עפרון, איש קיבוץ עין חרוד, לתעד את בית העלמין בטרם ייחרב כליל. חודשים ארוכים שהה  במקום, ואולם נוכחותו של ישראלי סמוך לגבול בין רומניה לבין "מסך הברזל", עוררה את חשדם של השלטונות הרומנים. להם לא היה ספק שעפרון הוא מרגל ואיש "המוסד" וכי חקר המצבות הוא רק סיפור כיסוי. עפרון נצטווה לעזוב. למזלנו הספיק לצלם את כל המצבות בשחור-לבן ובצבע, והאוצר ההיסטורי נשמר בארכיון "בית התפוצות".
סמוך לבית-הקברות, בין הגבעה העתיקה לבין החלקה החדשה, שכן בית-הזקנים - ה"זיכענהויז". ב"חדר" התלחשו הילדים שהדייר היחיד הוא מטורף העיר, המשוטט בלילות וחוטף ילדים. סיבה נוספת לרעוד מפחד בשעות האפלה. את המטורף לא פגשתי מעולם, אבל זכורה לי דיירת קבועה אחרת: אשה מטונפת, לבושה בבלויי סחבות, שערה פרוע ומגופה המוזנח נודפת צחנה. זכרו של מוסד מפחיד זה נשאר טבוע עמוק בתודעתה של אמי. בערוב ימיה, ברגעי צלילותה הנדירים, נאחזה בבקשה אחת ויחידה "אל תכניסו אותי ל'זיכענהויז'". בעיניה היה כל בית-אבות כאותו מוסד מפלצתי למנודים.

סירט נשאה אופי מערבי. בית-הספר התיכון נבנה בימי הקיסר האוסטרי פרנץ-יוזף וריכז סביבו אנשי הרוח שנהגו לשבת בבית הקפה שב"רינג פלאץ" - כיכר העיר  שבה עצרו האוטובוסים בדרכם לצ'רנוביץ. בביתן הקטן שבלב הכיכר ניצב קיוסק העיתונים של אדון תיאופיל צורקן - "מרכז התרבות" של העיירה. באיחור של יומיים הגיעו העיתונים מבוקרשט והיומונים בשפה בגרמנית שהודפסו בצ'רנוביץ. צורקן מכר גם אביזרי כתיבה והיהודים היו לקוחותיו הטובים ביותר. אף על פי כן, שנא אותנו. תמיד דיבר אלינו בזלזול, מתאפק שלא לפלוט את מלת הגנאי "ז'ידאן".

 

בשעות הצהרים אפשר היה לראות חתך חברתי של העיירה חולף במצעד קבוע. הכומר גיאורגה דושציאק, גבר עב בשר, שפניו הסמוקים העידו על תאוותו לאוכל, משקה ונשים. עוטה בגדי כהונה שחורים וחגורה אדומה, היה מסתובב הלוך ושוב, שקוע בשיחות  עם המורה גריגורוביץ' הרווק, שהיה מדריך הכיתה שלנו. לחבורה זו הצטרפו מדי פעם ראש העיר, ראש המשטרה, הפרצ'פטור - ראש שירותי מסים, ויון איצקוש, מנהל בית-הספר. הללו נהגו להיכנס לשתות כוס צויקה, או יי"ש %96 בבאר של מלון "אנאהוף".
ברחוב הראשי שכנו החנויות הגדולות בעיירה: המכולת של הערש קליפר ושל מנדל שטרלינג; חנות הממתקים של יוסף דלפינר הג'ינג'י, ושל גלייכר; חנות הטכסטיל של יוסף גרינברג ובית-המרזח של משה שייב. בקצה הרחוב עמדו בתי המלאכה של הרצענים, המסגרים והנפחים אשר שירתו את האיכרים.
גיבור האירוע השנתי בסירט היה השען קוצמן, סוציאליסט ואיש ה"בּוּנד". פעם בשנה נדרש לטפס עד לקצהו של מגדל הכנסיה, כדי לנקות את השעון מפרש הציפורים ולכוון את מחוגיו. אני זוכר את המראה המצמרר. יהודי קטן תלוי על בלימה, נאחז בבליטות בקירות ומסובב את המחוגים, כמו ציור סוריאליסטי של שאגאל. יחד עם כל ילדי העיירה ניצבתי למטה רועד. מה יקרה אם יאבד השען את שיווי משקלו וייפול? כאיש אחד נשמנו לרווחה בראותנו את האיש הקטן יורד לרחוב, בריא ושלם.
חנות החשמל היחידה בעיר טמנה בחובה קסם מיוחד - מכשיר רדיו. לא אחת עצרתי ליד החנות, כדי להקשיב לצלילים שבקעו מתוך התיבה הקסומה. הקולות הגיעו ממקומות רחוקים כמו וינה, ברלין ובוקרשט. יום אחד  הזמין בעל החנות את סבא, את דוד סרול-לייב ואותי לחנותו. הוא ידע שאנו ציונים וביקש לגרום לנו נחת. "אני רוצה שתשמעו את רדיו פלשתינה", הכריז.
בשעה היעודה, לאחר אינספור סיבובים בכפתורי התחנות, בקעו לפתע קולות בעברית ואחר כך שירת "התקווה". הרגע הזה חקוק בי. בפעם הראשונה שמעתי ברדיו צלילים מארץ-ישראל הרחוקה ואת ההמנון.
ביתנו הראשון ניצב ב"שאצער בארג", ההר שהוביל לסוצ'אבה בירת בוקובינה העתיקה, המכונה "שָאץ". כעבור שנים עברה המשפחה לבית מרווח יותר. למטה שכנו החנויות שפירנסו את בני המשפחה, ואילו אזור המגורים היה בקומה העליונה. בשכנות עמדה הוילה של עורך הדין רוזנצוייג, הבית המהודר ביותר בעיירה. ניוסיה הבת המיטה חרפה על משפחתה, שכן היתה לאהובתו של ראש המשטרה ובסופו של דבר נישאה לגוי.
בבית מרהיב התגורר הברון פון פלונדור, בעל אחוזות שהעסיק מאות אריסים. יהודים רבים מצאו אצלו עבודה כמנהלי חשבונות, חנוונים ובעלי בתי-מרזח, ערובה כנגד הטרדות או גירוש.
שכננו הקרוב היה הרוקח זילברבוש, עם קרחת מבהיקה, לבוש בבגדים הדורים וסינר לבן מגוהץ. בבית המרקחת עבדו גם קרוביו מישו פרנקל ורעייתו קלייר שהיתה ידידתה הטובה של אמי. דורה בתם היתה יפהפיה, בעלת פני מדונה ומחזרים רבים הידפקו על דלתה. כילד הייתי עד לחיזורים אלה. ממיטתי שליד החלון, יכולתי לצפות היישר אל תוך חדרה. הייתי מציץ בתקווה לראות את דורה בכותונת לילה אוורירית. בלילות ירח באו מעריציה ולוניו ואגנר בראשם לזמר לה סרנדה של שוברט. נגן גיטרה ליווה אותם ב"לחש שירי מרחף דרך הליל אליך". אני זוכר היטב את המראה הרומנטי. דורה פותחת את החלון, מחייכת ומודה למעריציה. אינני יודע מה עלה בגורלה. לוניו ואגנר המאוהב עלה לישראל, התעוור והתפרנס ממכירת סמרטוטים.

בראש המשפחה עמד סבא אברהם כ"ץ. על תולדות המשפחה אני יודע מעט מאוד. כאשר גיליתי עניין כבר היה מאוחר מדי, ולא היה את מי לשאול.
יהודים מרבים להעיד על עצמם שהם צאצאים של רבנים מיוחסים, או שארי בשרם של מייסדי שושלות החסידות. אני לא מצאתי שום עדויות כאלה. סבי מצד אמי - ר' אברהם כ"ץ, היה ממשפחת כוהנים. לפיכך הייתי "בן בת", דהיינו בן בתו של כהן.
מצד אבי גבריאל הייתי בן-ישראל פשוט, צאצא של משפחת חיים הערציג, שקיימה חיים יהודיים מסורתיים בכפר מיהובה, שעל גדות נהר הצ'רמוש. שני הסבים היו חסידי ויז'ניץ.
אני יכול ללכת אחורנית שלושה דורות בלבד, עד סבא רבא ר' ישראל לייב כ"ץ. היכן  נולד אינני יודע. אני משער שהגיע לסירט יחד בגל היהודים שברחו במאה ה18- מגליציה ומצאו מקלט בבוקובינה, אזור שבו גילו השליטים המקומיים סובלנות רבה יותר כלפי היהודים, בבקשם למשוך למקום אנשי מסחר ושירותים. אפילו את עיסוקו של הסבא-רבא אינני יודע, וגם שם זוגתו נשכח. לכן אני מקנא באלה המסוגלים לשחזר עץ יוחסין.
14 בנובמבר 1920 היה יום של סערת שלג ורוחות. הרוחות המשתוללות "קילפו" בקלות את גג הפח של הבית. כך חגג סבא אברהם את יום לידתי - נכדו הראשון, בן בתו הבכורה פייגה  -פאני. כאשר צף סבא בזיכרוני, עולה דמות שכולה דאגה לבני המשפחה. אהוב ומכובד היה בסירט. יהודי גוץ, חבוש כובע פרווה - "קושמה" בחורף ומגבעת בקיץ. בשבת חבש שטריימל. עד לאותו יום נורא בשנת 1940 כאשר השתוללו הלגיונרים הפשיסטים של "משמר הברזל" בסירט ותקפו יהודים. בדרכנו לבית-הכנסת נתפסנו. סבא הוכנס לחדר החקירות, פיאותיו נמרטו והחיילים התעללו בו והזהירו אותו לבל יעז לחבוש יותר "כובע  של רוסים".
סבא היה בשבילי הכל. הוא היה האב שנעלם לי והאם שלא התגברה לעולם על הנטישה. סבא היה מקור החום, הסמכות והביטחון בעולם שאין בו ודאות.
השכם בבוקר היה כבר היה מסב בחדר אפוף הצינה, מנורת נפט מפיצה אור קלוש והוא מעיין בספרי קודש. נהגתי להתעורר למשמע קולו המפזם משניות או "פרשת השבוע". בשעה חמש נהג סבא לצאת לתפילה. קיץ, חורף, בגשם או בשלג,  תמיד היה הראשון לפתוח את בית-הכנסת של חסידי ויז'ניץ. על כתפיו רבצה אחריות כבדה לפרנסת המשפחה כולה. כאשר היגר אבי לארצות-הברית, נשארנו אמי ואני בביתו והוא דאג לכל מחסורנו.
ב1935-, בכיתה החמישית לתיכון, השמיץ חברי לכיתה ניקולאייה טאוטו את החברים היהודיים לכיתה באמרו שחיללנו את דגל המדינה. הוא טען שהנפתי סמרטוט והכרזתי כי זהו דגלה של רומניה. בעיני טאוטו היתה זו הוכחה לכך שאנו קומוניסטים. בסוצ'אבה נאסרו אז כל הבנות היהודיות בתיכון, כחלק מציד מכשפות. הסברי שמדובר בעלילת שווא נפלו על אוזניים אטומות. הוחלט להוציא נגדי צו סילוק מכל בתי-הספר בארץ. ביאושו פנה סבא לברון פון פלונדור וביקש להיפגש עם מנהל בית-הספר יון איצקוש. 
"כיצד אתם מעלים על דעתכם שנכדי אשר גדל בביתי, יכול להיות קומוניסט?" אמר להם, מלווה את הסבריו במתנות נדיבות ובשוחד. התערבותו הביאה להקלה בעונש. נאסר עלי לגשת לבחינות. פירושו של דבר היה להפסיד את שנת הלימודים.
לימים נודע לי שהמלשין ניקולאייה טאוטו נפל בשבי הרוסי, לאחר קרבות סטלינגראד עבר שטיפת-מוח, וב1944- בשובו לבוקרשט, כבר היה לקומוניסט נלהב. בראשית שנת 1945 נשלחתי על ידי "החלוץ", ארגון הגג של תנועות הנוער הציוניות, לכנס הראשון של "הנוער הפטריוטי" בבראשוב, כינוי הסוואה לתנועת הנוער של הקומוניסטים. להפתעתי נתקלתי שם בניקולאייה טאוטו. מאז ההלשנה בתיכון לא פגשתי אותו. גם הוא הופתע לראות אותי. אני זוכר את שאלתו המביכה "הערציג, אתה חי?"
"עיניך הרואות". לא יכולתי להתאפק. "אתה זוכר איך טפלת עלי אשמה שאני קומוניסט? עכשיו אתה קומוניסט, ואילו אני אינני קומוניסט גם עכשיו, כאשר דווקא טוב להיות קומוניסט".
"זו היתה משובת נעורים", ניסה טאוטו להצטדק. מאז לא נפגשנו. ברומניה הקומוניסטית עשה המלשין חיל והיה למשורר ולסופר ידוע.

את סבתי חנה אני זוכר רק במעורפל. מוצאה היה ממשפחת גייגר. אחדים מבני משפחה בשם זה קבורים בצפת. הייתי בן-שש כאשר נפטרה ממחלה. סבא נשאר אלמן ואמי פאני ניהלה את הבית. בבית סבא התגוררו עוד ארבע בנות; בסי (בתיה) מלי (מלכה) ושתי הצעירות רבקה ואווה. והיה גם בן, הדוד סרול-לייב שהיה ציוני פעיל. את פניו החיוורים עיטר זקנקן בנוסח חיים ויצמן. בניגוד לסבא שלבש בגדים מסורתיים, היה סרול-לייב מודרני, מקפיד על לבוש אירופאי אופנתי. בצבא לא שירת, שכן לקה בריאותיו ולכן נסע מדי קיץ להחלמה באוסטריה.
עד לפטירת סבתי חנה ב1927- התגוררו הסבים בחדר השינה. אמי פאני ואני גרנו בחדר הסמוך. הדודה בסי, בעלה קלמן ובתם אלזה, גרו בחדר אחר של הבית, מעין דירה נפרדת, עד שהיגרו בשנות השלושים לאורוגוואי.
דודותי רבקה ואווה התגוררו בחדר שבו ניצב גם הפסנתר, אחד המעטים שבעיר. צלילי שוברט, באך ובטהובן מילאו את הבית. סרול-לייב, רעייתו אלה ושלושת ילדיהם פסח, חנה ובן הזקונים מנדלי, התגוררו בדירה נפרדת. הדוד שימש עוזרו הראשי של סבא במחסן הסיטונאי ובבית-המרזח. יחד עם זאת מצא זמן לעסוק גם בפוליטיקה ציונית. זיכרונותי ממנו הם העדות היחידה לקיומו ולקיומם של בני משפחתו. כולם, לרבות חמותו סבתא מירל פרידמן, ניספו בדרך לטרנסניסטריה, בעת הגירוש בסתיו 1941. כל מאמצי ללקט מידע ופרטים על גורלם עלו בתוהו. ביוני 1941 עם פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות, נחשבו יהודי סירט ל"בוגדים" וגורשו לקלפט שבדרום רומניה, שם שוכנו בבתי ספר ובמבני ציבור. חודש לאחר הגירוש הוחזרו לסירט וגילו כי בתיהם נשדדו. בטרם הספיקו להתאושש ממכת הגירוש יצאה הוראה בסוף אוקטובר לגרשם בשנית והפעם לארץ לא נודעת. על פי השמועות היו אמורים להיות מוגלים לאזור שבין נהר הדנייסטר לנהר הבוג, המכונה "טרנסניסטריה". חבל ארץ זה באוקראינה שסופח לרומניה, היה אזור חקלאי רחב ונמסר על ידי היטלר לבני בריתו הרומנים.
חוה אוסטפלד, בתו של אהרון שטיינברג ז"ל, שהיה נשוי לגיטל כ"ץ דודניתה של אמי רשמה עדות בחוברת הזיכרון שהוציאה לאור לזכר קרוביה שנספו. העדות חושפת את זוועות הגירוש של יהודי סירט.
קור נורא שרר בחודש אוקטובר בטרנסניסטריה. רוחות השתוללו, מלוות בסופות שלג עזות. מלווים בז'נדרמים שהתעללו בהם, הולמים בהם בשוטים ובקתות רובים, נעו המגורשים בשלג ובבוץ, בדרכים לא דרכים של בסרביה ואוקראינה. מי שכשל נעזב בצידי הדרך. הז'נדרמים אסרו להושיט יד לחלשים. רבים מתו בתעלות, ללא קבר וללא ציון מקום. לאחר ימים ארוכים הוכנסו המעטים ששרדו את מסע האימים לאורוות ריקות שבציבילובקה, ליד בתים מופצצים או נטושים. צעירים וזקנים, נשים ותינוקות נעזבו, ללא מזון וללא סיוע רפואי. מגפת הטיפוס התפשטה. מי שעדיין עמד על רגליו דאג לחולים ולחלשים. ניסו לגרוף מהם את מעטה השלג, ולכסותם בכל פיסת בד אפשרית. מגופות הישישות שנפטרו נלקחו צעיפי הצמר, כדי לחמם במעט את הגוססים. בקוראי את התיאורים הנוראים בספרה של חוה אוסטפלד, ראיתי בעיני רוחי את דודי סרול-לייב ומשפחתו. גורלם היה זהה לגורל שמונים אלף יהודים שנספו בטרנסניסטריה.
בראשית שנת 1944 הגעתי לטרנסניסטריה כדי לחפש יתומים ולהעלותם ארצה. עברתי את הגיטאות של מוגילב ויאמפול, סורק את בתי היתומים. הייתי בטוח שאמצא ביניהם מישהו מבני משפחתי. אחרי הכל חלפו רק ארבע שנים מאז נפרדתי מהדוד וילדיו. לא מצאתי איש. גם מקום קבורתם לא נודע. מלבדי אין איש בעולם שזוכר כי היו קיימים. אני אומר לעצמי שרק בזכרוני הם חיים עדיין.

בראש דאגתו של סבא עמדו שתי בנותיו הצעירות. שתיהן היו מודרניות בהשקפתן והשתייכו לחוג של חובבי פילוסופיה על פי משנתו של קונסטנטין ברונר, ניאו-שפינוזיאני, שתורתו "מטריאליזם של השכל ואידיאליזם של הרוח" נגעה לכל תחומי החיים. מסביב לתורה פילוסופית זו התקבצו בסירט אינטלקטואלים צעירים. הם נהגו להתכנס בבתים ולקרוא בצוותא את ספרי הגותו של ברונר, מחליפים אגרות עם חוגים דומים בחו"ל. מתוך סקרנות עיינתי בספרי הדודות, תוהה אם אמנם הן מבינות את התורה של מורן הרוחני. דבקותן בו דמתה לאמונה ברבי או בגורו. אחרי מותה של דודה אווה אספתי לביתי את ספריו של הפילוסוף ברונר. אינני יודע אם יש לתורתו ממשיכים. אולי חלפה מן העולם יחד עם בני דור השואה שניספו.

דודתי בסי דמתה לסבתי חנה. אשה שבת צחוק לא נחה על שפתיה לעולם. גם את בעלה קלמן נטל סבא נטל תחת חסותו ופתח בשבילו מחסן למכירת בירה. קלמן ושותפו יעקב שויארמן, אביו של חברי לייבו, היו קונים בירה ממבשלת הבירה של אדון יוליוס בייל. במרתף הבית ניצבה מכונת מילוי. הבירה הועברה לבקבוקים ונמכרה לאיכרים ביום השוק. לסבא היה גם פועל, שלמה פיטנר, יהודי מזוקן וצנום. בהגיע לחצר הבית עגלות עמוסות חביות מתכת כבדות, שהכילו את הנוזל היקר "זעקס און ניינציגער" - יי"ש - 96% אלכוהול, היה הפועל הצנום מרים בזריזות את החביות ומגלגל אותן פנימה. המסחר ביי"ש התרחש בחצר שליד הבית. מדי יום שוק הגיע אלינו הדוד לייב אונטערפורט, היהודי היחיד בכפר קנדשט, שהיה בעלים של מכולת ובית-מרזח. בחורף בקעו אדים מנחירי הסוסים שמשכו את המזחלת בתוך מדבר השלג הלבן. סבא היה מקבל את פני הדוד בלבביות והלה היה מסיר את מעיל הפרווה הענק שלו, לוגם כוסית וסועד ארוחת בוקר דשנה. לביקוריו של הדוד שהיה מספר סיפורים מלידה ציפיתי בשקיקה. היה מפליג בעלילותיו על ימיו כלוחם במלחמת העולם הראשונה, בשירות קיסר אוסטרו -הונגריה. אני זוכר את עצמי מקשיב בפה פעור לתיאורו את קרב איסונצו המפורסם בחזית איטליה. באחד מרגעי ההפוגה ישבו החיילים לשחק בקלפים. הדוד לייב עשה חיל והרוויח סכום גדול. אי אפשר היה לצאת מן המשחק ולכן נשא תפילה לאלוהים: מי יתן ותתחיל עכשיו הפגזה. לא עברו דקות מעטות ורעם התותחים נשמע. לייב שלשל לכיסו את הרווחים והודה לאל על נדיבותו. "עכשיו היה לי כסף כדי לקנות נעלי חורף לילדי", סיפר.

סבא היה חסיד ויז'ניץ נאמן שנהג לארח בביתו את הרבי הזקן ישראל האגר זצ"ל. זה היה ציון לשבח לאמי על רמת הכשרות שלה. בבואו נהג סבא לפנות בשבילו את כל הקומה העליונה, ואילו אנחנו עברנו זמנית להתגורר באגף התחתון של הבית. בשבוע הביקור התקבצו בעיר חסידים מכל כפרי וישובי הסביבה, במטרה לבלות שבת במחיצת רבם הנערץ. המונים יצאו לטרבלשטי, כפר על הכביש הראשי במרחק שני קילומטרים מסירט, והמתינו לבואו במשך שעות ארוכות. בין מקבלי פניו של הרבי היה גם ראש העיר הגוי, שאפילו בעיניו היה היהודי הישיש איש קדוש.
נצמדתי לסבא. העיניים היו נשואות לעבר קו האופק. המתח גבר כאשר הצטייר ענן של אבק, אות כי שיירת הרבי קרבה ובאה. מרכבתו עצרה ליד החסידים ממתינים. הרבי ירד ממנה, עובר ביניהם והם מנשקים את ידיו.
אחר כך פנתה השיירה לעבר האכסניה - בית סבא. בימי שהותו של הרבי בביתנו, נזהרתי מלהיתקל בו. פחדתי שמא ירצה לערוך לי מבחן בחומש, ב"פרשת השבוע", או בפירוש רש"י. למרות נסיונותי להתחמק הזמין אותי פעם אל חדרו. תחילה הייתי מבוהל, אבל כשנשאתי את עיני ראיתי מולי פנים חביבים וזוהרים. הבטתי בזקן השיבה שלו ובעיניו הטובות ופחדי נעלמו. סבא היה גאה מאד שעמדתי במבחן. הוא עשה הכל כדי להכניס אותי לעולמה הקסום של חסידות ויז'ניץ. גלגולי הרוחניים והמהפך לחיים חילוניים, לא שינו במאומה את יחסי החם לעולם החסידי. עד היום אני ידוע כמי שמתרפק על המסורת.
בשנת 1935 לקח אותי סבא לעיירה ויז'ניץ, לב ליבה של החסידות. הוא ביקש להעניק לי חוויה של שבת בחצר הרבי. מצאנו אכסניה אצל משפחה מקומית ובליל-שבת, לאחר התפילה, הלכנו לסעודה שנערכה באולם ענק. החסידים המתינו במתח לדרשה, לשיריים ולזמירות. את הסעודה ניהל הגבאי ר' ניסן יוסט, נע בזריזות בגרביו הלבנות בין השולחנות הערוכים, מקבל מידי הרבי את השיריים מחלק אותם למאות החסידים, שהיו אמנם רעבים למזון, אך להוטים עוד יותר לקיים את המצווה. בשבת בבוקר נמשכה התפילה שעות ארוכות בנוסח ויז'ניץ; השתפכות הנפש ובעקבותיה סעודת צ'ולנט דשנה.
במוצאי שבת הגיעה השעה הגדולה - המפגש פנים אל פנים עם הרבי. חסיד נאמן כמו סבי לא היה צריך להמתין הרבה. הטקס המכונה "זיך פראווען" - דהיינו כניסה אל הרבי, מתן "קוויטעל" - פתק בקשות, שיחה והתייעצות אישית. על סבא העיקה הדאגה לרבקה בתו הצעירה שטרם נישאה. כל מאמציו למצוא לה בעל עלו בתוהו. ועוד מצוקה היתה בלבו. בנוכחותי סיפר לרבי עד כמה כואב לו שעזבתי את תנועת הנוער החרדית "פרחי אגודת-ישראל" ועברתי לשורות "הנוער הציוני" החילוני. הרבי לא הזדעזע. "שיהיה ציוני ובלבד שיהיה יהודי טוב", אמר. מאז לא היוותה הפעילות הציונית מחלוקת ביני בין סבא.
בחג שמחת תורה אחד החלטנו בני "הנוער-הציוני" ליטול חלק בהקפות. על פי עולם המושגים של היום יצאנו למבצע יחסי-ציבור. היו בינינו חלוצים לבושים ברישול  ובנעליים מסומרות. בבית-הכנסת קמה מהומה: "בריונים, החוצה"! קראו לעברנו בזעם. אבל הרבי הרגיע את חסידיו המשולהבים: "הם צעירים. הם יהודים. גם הם באו לשמוח עם התורה. הניחו להם." דבריו מנעו תגרת ידיים.

בימי חייו של סבא וגם ולאחר פטירתו, קיימתי קשר רצוף עם משפחת האדמו"ר מויז'ניץ. לאחר פטירתו של ר' ישראל, עברה האדמו"רות לבנו בכורו ר' חיים מאירל האגר. בשנת 1940 עברה ויז'ניץ לשלטון הסובייטים. מרכז החסידות עבר לעיר גרוסווארדיין בטרנסילבניה. במרץ 1944 התחוללה בהונגריה ההפיכה הפרו-נאצית ויהודיה גורשו בהמוניהם לאושוויץ. באותם ימים גונבה לאוזני השמועה שהרב הגיע לבוקרשט והוא מתאכסן אצל הרבי מבוהוש, שניהל חצר חסידית בבירה הרומנית והיה ידיד הציונים. כאשר הלכתי לבקר אצלו מצאתי רב בעל מראה שונה לחלוטין. פניו המגולחות הסגירו את אשר עבר עליו. אל הגבול ההונגרי-רומני הצליח להגיע בעזרת "מבצע הבריחה" של התנועות הציוניות, כשהוא מחופש לחוטב עצים. את ביתו החדש בישראל הקים הרבי מויז'ניץ בבני ברק, שהפכה במרוצת הזמן לממלכה חסידית. בפעם האחרונה פגשתיו בשנות הששים. כיהנתי אז כמזכ"ל המפלגה הפרוגרסיבית, מפלגה שלא היתה מקובלת בחוגי החסידות בשל תמיכתה בהפרדת הדת מהמדינה, נישואים אזרחיים ומתן שוויון לכל הזרמים ביהדות. הרבי היה כבר בן למעלה משמונים. לזכר סבא החלטתי לבקרו. ידידי אליהו פסטרנק, חסיד ויז'ניץ, תיאם את הביקור.
היתה שעת צהרים. חדר ההמתנה היה שטוף שמש, לפני הכניסה הזהירו אותי כי ראייתו של הרבי נחלשה ואסור להטרידו יתר על המידה. כאשר הוכנסתי לחדרו של הרבי הציג אותי הגבאי כ"ר' יצחק ארצי, ממפלגתו של פנחס רוזן".
"מי אתה"? שאל הרבי.
"אני נכדו של ר' אברהם כ"ץ", השבתי.
"אתה הבן של פייגה?" שאל הרבי בשמחה. כל פרט על בני משפחתי הוא זכר. קרובי וולוועל - זאב כ"ץ, משרת עד היום בחצר בבני ברק. לאחר המלחמה הועברו ארונותיהם של רב ישראל זצ"ל ובניו לקבורה בישראל ונטמנו בבית-הקברות החסידי "זכרון מאיר" שבבני ברק. בבית-עלמין זה טמונים גם הוריה של מימי אשתי. ביום ה"יארצייט" כשאנחנו פוקדים את קברותיהם, אני נכנס גם ל"אוהל ויז'ניץ" ומתייחד עם המורה הרוחני של השושלת שלי.
למרות עולמי השונה חשתי צורך במרוצת השנים לקיים קשר, ולו רופף, עם חסידות ויז'ניץ בארץ. בגירוש הגדול של יהדות רומניה לטרנסניסטריה בשנת 1941 הוגלו גם שני בניו של האדמו"ר מסירט לגיטו דז'ורין, ושם מצאו דרכם לקן "הנוער הציוני", התנועה אליה השתייכתי. האדמו"ר רבי ברוכ'ל היה לאיש הקשר שלי עם המגורשים ובאמצעותו העברתי כספים לסיוע. לאחר עלייתו ארצה הקים הרב את חצרו בחיפה ולאחר מותו נענה בנו הבכור אליעזר חשמלאי במקצועו, להפצרות החסידים וקיבל על עצמו את תפקיד האדמו"ר. אחיו משה האגר, שעלה לישראל יחד איתנו בספינת המעפילים "כנסת ישראל", ואף שהה עם מימי ואיתי במחנה הגירוש בקפריסין, מכהן עד היום כראש הישיבה והממונה על גיוס הכספים למפעלי קרית ויז'ניץ - חיפה. במרוצת השנים חיפשתי דרכים לסייע להם. כאשר נסעתי בשנת 1993 לביקור בצ'רנוביץ, החלטתי לבקר גם בעיירה ויז'ניץ. ראש העיר הצעיר קיבל אותי בחמימות ואף ליווה אותי לקברו של אבי השושלת, סבא רבא של רבי אליעזר ורבי משה. על המצבה נערמו פתקאות בקשה ותחנונים.
"מה עושים עם הפתקאות הללו?" תהה ראש העיר.
"הנח לרוח לפזר אותם. ירטיבו אותן הגשמים והשלג, אך שלא תפגע בהם יד אדם." מצאתי את עצמי מסביר לאותו ראש עיר כי בכל פתק יש משהו מן הנשמה. מקופלים בו כאב, דאגה ופחדים. ראש העיר הבטיח לי כי פיסות הנייר יישמרו. ניהלתי איתו גם משא ומתן להחזרת בנייני הישיבה לבעלים החוקיים וראש העיר שראה בדמיונו זרם גואה של תיירים, כמו באוּמן  - מרכז חסידי ברסלב, נענה מיד. ואולם את הבניין המרכזי של הישיבה שהפך בינתיים לבית-חרושת לחמאה, סירב להחזיר. ברוב חוצפתו אף דרש תשלום תמורת הנכסים.
"עליך לשלם לנו!" צעקתי, "במשך חמישים שנה השתמשתם בבניינים הללו בחינם." בסופו של דבר נכנע ראש העיר ומסר בידי חוזה חתום, ואולם האחים אליעזר ומשה האגר החליטו לוותר, שכן ללא הבניין המרכזי של הישיבה לא ראו טעם בעיסקה.
מעת לעת אני נוסע לבקר אותם. כשאנחנו מתחבקים אני נזכר בסבא. עולמי היום שונה מאד ואילו ידידי הותיקים משמרים גם בישראל את העולם שאבד לי. לפני שנתיים הצטרפו אלי נאוה בתי ובנה אייר סמל. שעתיים בילינו במחיצתם של הרב אליעזר ואחיו משה בשיחה פילוסופית על אמונה וכפירה, יהדות מסורתית מול זרמים מודרנים והשסע בחברה הישראלית. אייר בן השבע-עשרה, עם עגיל בגבה ושורת עגילים מעטרת את תנוכי אוזניו, הקשה במיוחד בשאלות ושני הרבנים גילו סובלנות גם כלפי מי שעולמו זר לעולמם. גם נאוה ואייר יצאו מוקסמים ממאור פניהם ופתיחותם של רבי אליעזר ורבי משה. חשבתי בליבי, אילו היה דיאלוג כזה מתרחש לעתים קרובות יותר...

הייתי נכדו הראשון של סבא. ילד שזקוק לחום ותמיכה בהעדר אביו הביולוגי. מדי יום ליוויתי אותו לבית-הכנסת. כך נהגתי גם ביום שבו היה עלי להיכנס לעול המצוות ולהניח תפילין בפעם הראשונה. אמי ישבה בעזרת נשים. סבא קשר לי את רצועות התפילין. ככהן הניח את ידו על ראשי ובירך אותי בברכה המסורתית: "ברוך שפטרני". אני שומע את קולו כשאני עוצם את עיני. טקס בר-המצווה היה צנוע. אמא הביאה מהבית עוגת דבש ויי"ש. המתפללים הרימו כוס לחיים ואיחלו מזל-טוב. מעתה ואילך הייתי אדם בוגר, אחראי לכל מעשי.
בפעם האחרונה ראיתי את סבא בשנת 1938. עזבתי אז את סירט ועברתי לצ'רנוביץ, לסיים שם את השנה האחרונה של לימודי התיכוניים. בבוקר נסיעתי ליוויתי את סבא כרגיל לבית-הכנסת, הנחתי תפילין והתפללתי. כיוון שזה היה יום שני, עליתי גם לתורה. באותו בוקר היה סבא עצוב, שלא כדרכו.
כיוון שהאוטובוס לצ'רנוביץ עזב מוקדם, מיהרתי לעזוב את בית-הכנסת. נפרדנו ליד ארון הקודש. סבא אימץ אותי אל חיקו, מוחה דמעה. הוא ליווה אותי ונותר עומד על מרפסת ה"ויז'יצר קלויז". בפסיעות מהירות ירדתי. בטרם שפניתי לרחוב הראשי סובבתי את ראשי. מרחוק ראיתי אותו דומם על המרפסת, מלווה אותי במבטו. התמונה נשארה חקוקה. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי את סבא.
שבועות אחדים אחר כך הוזעקתי למזכירות בית-הספר בצ'רנוביץ. עלי לשוב הביתה בדחיפות. יצאתי מייד לסירט, מבוהל וחרד. כל שהצלחתי היה להגיע במועד להלווייתו של סבא. עוד באותו יום התרוצץ ברחבי העיירה, אוסף מעות ל"הכנסת כלה" עבור יתומה עניה. לפתע התמוטט ברחוב. אנשים הושיבוהו על כסא ונשאו אותו הביתה. ובטרם שהספיק רופאו ד"ר מאיר וייסמן להגיע, יצאה נשמתו. הלכתי אחרי האלונקה, ממרר בבכי ובעקבותי כל יהודי סירט.
תמונתו תלויה בחדרי ולעתים קרובות אני מהרהר בו. אני מספר עליו לילדי ולנכדי, אבל מרגיש את אוזלת המלים. הן דלות מכדי לתאר מה היה סבא בשבילי.
לאחר המלחמה שבתי הביתה לסירט. בבית לא מצאתי דבר. כל תכולת הבית נשדדה. באחת הפינות מצאתי דף גמרא קרוע מאחד מספריו של סבא. זה היה החפץ היחיד שהצלחתי להציל.
במרוצת השנים גיליתי עוד חפץ ששרד. יענק'ל כ"ץ שהיה נשוי לאחות אמי מלכה, הציל מהבית גביע כסף לקידוש, מלאכת מחשבת. נסעתי אל יענקל, שוחט במגדל העמק, והוא מסר אותו בידי. בכל ליל סדר אני מוציא את אותו מארון כלי הפסח ומקדש בו על היין.

לאותה סירט של פעם נשארה עדות בכתובים. לפני שנתיים הופתעתי לקבל בדואר ספר בשם "כפרים בלהבות", שנכתב בגרמנית בידי ליאו כ"ץ, בן דוד של אמי. ליאו היה אנטי-ציוני וקומוניסט אדוק, שחי שנים רבות כגולה במקסיקו ובארצות הברית ובתום המלחמה שב לוינה. בשנת 1949 בא לבקר את אחותו בישראל ואז פגשתי אותו לראשונה. למרות עברו האנטי-ציוני חשב ליאו כ"ץ לעלות לישראל. בכך ראיתי את ניצחון הציונות על הקומוניזם. ואולם תוכניתו של ליאו לא יצאה אל הפועל, שכן הוא שב לוינה ומת מהתקף לב בטרם הספיק להגשים את תוכניתו. הוצאת ספרים וינאית, שמתמחה בספרות מהגרים, הוציאה את ספרו לאור ושלחה לי עותק. למרות שנולדתי עשרים ושמונה שנים לאחר המאורעות שליאו כ"ץ מתאר בספרו, אני זוכר במעומעם מעמדים ציוריים שהספיקו לתפוס מקום במיתולוגיה המקומית של סירט. מעשה באותו אמריקאי מיסתורי שהגיע לעיירה וכבש לו מקום של כבוד ליד שולחנות ההימורים. היו שסברו כי בא לבצע חפירות ארכיאולוגיות, ואחרים היו משוכנעים שהאמריקאי מחפש אוצרות זהב עתיקים החבויים במעבה האדמה, או ... נפט. הפרק שהקדיש ליאו כ"ץ לטקס חנוכת פנס הגאז הראשון בסירט העלה בי חיוך. פקיד העיריה תופף בתוף ברחובות והזמין את התושבים להשתתף באירוע ההיסטורי. הויכוח שהסעיר את העיר הוא האם פנס בגובה של ששה-עשר מטרים יצליח לספק יותר אור מאשר כוכב? ראש העיר עב הכרס, המכונה "טונה", נשא נאום נרגש: "עמים וארצות מביטים היום בקנאה בסירט. כשם שהקיסר שולט בממלכתו הגדולה ומעניק לבני עמו בתי משפט, חוקים, משרדי מסים ובתי ספר ואינו מבקש מנתיניו תמורה מלבד אהבה ונאמנות, כך הפנס הזה, ההופך לילה ליום, אינו זקוק ליותר מאשר כמה ליטרים נפט ויד דואגת. הפנס שלנו הוא העד הזוהר לעוצמה ההבסבורגית". והמורה להיסטוריה הילריון טופן, שכונה בפי תלמידיו "טופי", בישר לתושבים הנרגשים כי "השמש עומדת בצל והירח יכול להסתתר."
פניתי להוצאת הספרים וביקשתי את עזרתה באיתור בנו יחידו של ליאו כ"ץ שעקבותיו אבדו לי לפני שנים. לבסוף נתגלה הבן פרדריק, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת שיקאגו. לפני שלוש שנים, עם צאת ספרה של נאוה בארצות הברית, נסעה לסיבוב הרצאות והוזמנה גם לאוניברסיטת שיקאגו. פרידריק חיכה לה שם.
למרות שלא ראתה אותו מעודה, טענה נאוה שזיהתה אותו מיד. "היו לו עיניים של משפחת כ"ץ. פרדריק דמה שתי טיפות מים לסבתא." השניים טיילו כל אותו אחר צהריים בקמפוס ושוחחו. נאוה הרגישה כמו עם בן-משפחה. כאשר נפרדו אמר לה: "כל האוטופיות של המאה העשרים קרסו. כמו אבי, האמנתי כל חיי בקומוניזם והוא התגלה כאשלייה. רק הציונות, אני מודה בהכנעה, ניצחה."

 

את סירט פקדתי עוד פעמים אחדות. בנסיעותי לרומניה עשיתי תמיד מאמץ לשוב לשם. מכל ידידי נותרה במקום רק מֵדִי וייניש, חברתי לספסל הלימודים, בעלה אלי אף הוא היה חברי לכיתה ול"חדר". השעות שביליתי במחיצתם החזירו אותי אל ילדותי. העצים, גן הירק והבאר. שירותים פרימיטיביים בחצר, ספריה שריח עש נודף ממנה ועומדת לקרוס. בין החדרים נעה כרוח רפאים הנוצריה ליאונטינה, אומנתה של מדי שהפכה לחלק מהמשפחה.
את בית סבא ראיתי תמיד מבחוץ, שמור ונאה, ואולם לא היה בי אומץ להיכנס. נכנעתי לבקשתה של מדי שלא לעורר תשומת-לב, שכן תחת שלטונו של הרודן צ'אושסקו נאסר על אזרח רומני לקיים קשר עם תושב חוץ, ומדי חששה מהלשנה.
בשנת 1986 יצאנו למסע שורשים משפחתי. עמדנו מול הבית בו נולדתי. מימי אשתי, שלמה ונאוה ילדי, כלתי מילכה וחתני נעם סמל. שלמה החליט לחצות את הסף ודפק על הדלת. אני זוכר כיצד בני מוליך אותי פנימה לבית ילדותי. המשפחה הנוצרית שהתגוררה שם לא הסתירה את מבוכתה. חלפנו בחדרים ואני רעדתי כילד. זכרתי את הגג הנפתח, אשר שימש לנו סוכה בחג הסוכות. מרוב התרגשות לא הצלחתי לאתר את הפתח בגג. שוב היה זה שלמה שנשא את עיניו וגילה את הפתח. בחדר שבו התגוררתי כילד ניצב על הכוננית כינור קטן. הפסנתר של דודותי אווה ורבקה נעלם, ואולם כלי נגינה אחר החליף אותו - כינור. שלמה סיפר לדיירים הנוצרים שהוא עוסק במוסיקה והם הציעו לו מיד לנגן.
 אחר כך הלכנו לבית-הקברות. הבאתי אותם למצבת סבא אברהם כ"ץ ושאר בני המשפחה. מצבת אחיו חונא ומצבות אחיותיו דינצה לנדמן ומימע רבקה בונאפורט ניצבות בסמוך. אלה בני המשפחה שזכו להיטמן בסירט. עצמותיו של בנו סרול-לייב מפוזרות אי-שם בטרנסניסטריה. בתו מלכה קבורה בבוקרשט, בסי במונטבידאו שבאורוגוואי, דודניתי אלזה נפטרה לא מכבר בניו יורק. דודותי אווה ורבקה מצאו מנוחה נכונה בחיפה, ואילו אמי פאני, טמונה בבית-הקברות בחולון.
חלפנו ברחובות המרכזיים של סירט. "הזמן כאן עצר מלכת", העירו בני הדור הצעיר. "גן עדן אירופי קטן", אמרה בתי נאוה.
היהודי היחיד שנותר כיום בסירט הוא הרברט גרופר, חבר ותיק ללימודים. הוא מופקד גם על בית-הקברות העתיק. בביקורי שנת 1995  פקדנו את המקום עם עוד שתי משפחות של ידידים וגילינו תמורה מדהימה. תודות לסיוע כספי שיקם הרברט גרופר את בית הקברות, וכיום זהו אתר היסטורי רשמי במסלול התיירים בצפון בוקובינה. "אני אחרון היהודים השומר על בית הקברות הזה, ראש קהילת המתים", כתב לי הרברט גרופר לאחר שובי לארץ. "אחרי מותי יעבור התפקיד לגוי, והוא זה שישמור על היהודים הראשונים הטמונים כאן." אני חושש כי בסופו של הדבר יהיה גורל בית הקברות בסירט כגורל שאר בתי-הקברות היהודיים ברומניה. באין משגיח תיעלמנה המצבות, מישהו יעקור אותן כחומר לבניין, או ששיני הזמן יכלו אותן. בית-הקברות ייחרש ויהפוך לכביש, או למגרש לבנייה.

בית הכנסת בסירט

סירט עתה עיר ריקה מיהודים. קומץ ניצולי העיירה נהג בעבר להתכנס בחצרו של הרבי מנדבורנה בבני ברק, ביום השנה למות בנו בידי האנגלים בקרב המעפילים על סיפון "כנסת-ישראל". כיום הם מתכנסים בבית-הקברות בחולון, ליד המצבה לזכר בני סירט שנספו בטרנסניסטריה. מספרם הולך ופוחת משנה לשנה.
כואב לי לחשוב שזכר משפחת כ"ץ יעלם מן העולם. לתהום הנשייה יצללו גם שלושת אלפים היהודים שחיו בסירט מאז המאה השש-עשרה. רצף חיים יהודיים של ארבע מאות ושבעים שנה, יגיע אל קיצו. ספק אם תתחדש אי-פעם קהילה יהודית בסירט. לא מכבר פירסם הסופר הגרמני הנודע אדגר הילזנראט, אף הוא בן העיירה, רומן שסירט במרכזו. יחד עם ספרו של בן דודי הקומוניסט ליאו כ"ץ, ינציחו שתי היצירות את זכר החיים היהודיים שהיו ואינם. כפרים ועיירות עלו בלהבות. סירט שלי תעלה אבק רק בספריה.

 

 

 

Go Back  Print  Send Page
 jbukowina@gmail.com דרך בן גוריון 24 רמת גן 5757345 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים