--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף
דף הבית >> שואה >> ספרים >> 15 מכל 100 שרדו >> תוכן העניינים >> הלימודים באוניברסיטה
 
 
 
 

 
 


פרק יב'

הלימודים באוניברסיטה

הלימודים באוניברסיטה היו מהנים. כל נושא היה מעניין, מקנה דעת ומרחיב אופקים. לא היו מקצועות משעממים. המרצים  ביחסם האדיב אל הסטודנטים תרמו ליצירת אווירה נינוחה ששררה בדיונים שהתנהלו כחלק מן הלימודים.
מקצוע אחד היה שנוא עלי, ובטוחני שגם על סטודנטים אחרים: "יסודות המרקסיזם והלניניזם". כולם למדו, נאנחו ושתקו - נושא חובה בכל הפקולטות. חויבנו להגיע לבקיאות בתוכן כולל ציטוט מובאות מהמקור, בעיקר של מנהיגי ברית המועצות. עבורי היה זה מקצוע טראומטי הן בבית הספר התיכון והן באוניברסיטה. בעונת הבחינות כל סטודנט היה חייב להיבחן במקצוע זה במועד ראשון והוא נקבע כשבועיים לפני הבחינות במקצועות האחרים. מי שלא עמד במבחן במקצוע זה לא היה רשאי לגשת לבחינות האחרות.
היו כמה מקצועות חובה מעניינים ומהנים לפחות בשנה הראשונה, הקשורים בפקולטה הצבאית - האקדמיה לקצינים.
וזה סיפורה של הפקולטה הצבאית - האקדמיה לקצינים בתוך האוניברסיטה. בשלהי המלחמה כל אוניברסיטה חויבה לפתוח פקולטה צבאית תחת השם "אקדמיה לקצינים". כל סטודנט, בכל פקולטה, למד במחלקתו חמישה ימים בשבוע ויום אחד הוקדש ללימודים בפקולטה הצבאית. לאחר ארבע-חמש שנות לימודים זכה הסטודנט לתעודת מוסמך בתחום התמחותו ולתעודת קצין בצבא האדום. רק בעלי מום ונכים היו פטורים מלימודים צבאיים. סטודנט שלא עמד בדרישות "האקדמיה הצבאית" סולק מן הלימודים באוניברסיטה.
בראש האקדמיה עמד תת-אלוף (גנרל-מיור), לימינו צוות קצינים - מדריכים בקורסים השונים. כולם לבשו מדי צבא. יום הלימודים באקדמיה לקצינים נמשך משבע בבוקר ועד שבע בערב, להוציא "ימי שדה" - שהתקיימו בחופשות מהלימודים. היו אלה אימונים באחד ממחנות הצבא מחוץ לעיר או בשדה אימונים באחד הכפרים. בלימודים הצבאיים בקמפוס השתתפו בנים ובנות. המחלקה לאנגלית כיתר המחלקות בפקולטה הפילולוגית הייתה מאוכלסת ברובה בנשים (60%-50%). רוב הגברים בפקולטה היו יוצאי צבא, נכים ושורדי מחנות הריכוז.
חלק מן הלימודים היה בקבוצות לימוד לביצוע משימות שונות: עבודות סמינריוניות, הצגת נושא וכקבוצת ביקורת לנושא מוצג ע"י עמיתים. הסטודנטים הרכיבו את הקבוצות מבין החברים הקרובים.
פעם בשבוע נתקיימו לימודים בשעות אחר הצהריים. היו אלה לימודים משותפים לשלוש המחלקות בפקולטה: אנגלית, צרפתית וגרמנית.
באחד השעורים המשותפים פגשתי להפתעתי ולשמחתי את ציבי, שלמדה במחלקה הצרפתית. מאותו יום שמרנו על מקומות צמודים בהתכנסויות משותפות של שלוש המחלקות. תלמידי הפקולטה כיבדו את  המקומות הצמודים שלנו. מפיה נודע לי, שאובדן הוריה במחנות הריכוז ופרידתה מאחיה היתום, שהועבר לרומניה עם יתומי טרנסניסטריה - מוטטו את עצביה. היא אושפזה בבתי חולים ועתה מחפשת מזור בלימודים באוניברסיטה, סובלת מסיוטים וגעגועים בלתי פוסקים והתקפי בכי תדירים. הלימודים והשהייה בין עמיתים מרגיעים אותה.
במפגש הפקולטה למחרת לא הגיעה ציבי להרצאה והמקום על ידי נשאר פנוי. נודע לי מפי חבריה למחלקה שציבי לא תהיה במפגש הפקולטה וגם לא הייתה בבוקר בלימודים.
הייתי טרוד בהגשת העבודות האחרונות ובעמידה בבחינות בפקולטה הצבאית, שם היו בחינות מעשיות, שברובן היו לי הישגים טובים למדי, בתיאורטיות ובמעשיות כאחד. אולם בחינה אחת הטרידה אותי מאוד: טיפוס על חבל - שלב א', עליה מן הרצפה עד התקרה בעמידה, בעזרת רגליי, עברתי כמעט ללא קושי. שלב ב' - עליה ללא עזרת הרגליים, עלה בידי לבצע עד מחצית החבל והמדריך בטוב ליבו קבע: "ציונך יהיה 50%, חצי חבל". ביליתי שעות באולם ההתעמלות, תרגלתי תרגיל זה עשרות שעות, אך ללא הצלחה. לפי תקנות האוניברסיטה סטודנט שאינו עומד בדרישות הפקולטה הצבאית אינו זכאי לקבל ציוניו במקצועות העיוניים. למעשה הוא נושר מן הלימודים.
בסמסטר הראשון זכיתי במלגת לימודים רגילה של 150 רובל לחודש; סטודנטים מצטיינים בלימודים זכו בתוספת של 50 רובל לחודש ושמותיהם התנוססו על לוח המודעות בפקולטה תקופת מה אחרי סיום הלימודים בכל סמסטר. הייתי אומלל! בגלל חולשה פיזית, בעקבות תת-תזונה במשך שלוש שנים, אני עלול להיפלט מן האוניברסיטה וגם להפסיד את הכבוד ששמי יתנוסס על לוח המצטיינים.
 החלטתי לפנות אל המדריך הצבאי, כי יאשר לי ציון של 60% - המינימום הדרוש. הבהרתי לו, כי ציון זה יאפשר לי להמשיך בלימודים, למרות שאפסיד את הסטיפנדיה המשופרת. התחייבתי לעשות כל שאדרש בסמסטר ב' כדי לשפר את הישגיי גם בתחום ההישגים בפקולטה הצבאית. הבחור התרשם מהדמעות שזלגו מעיניי, העניק לי ציון 3 (60%) והוסיף הערה: "ציון זה מוענק לנ"ל על יסוד מאמציו להגיע להישג המינימום". למזלי איש לא קרא את ההערות, והציון 3 נרשם כ"עובר". הותר לי להמשיך בלימודים בסמסטר ב', בלי לזכות בסטיפנדיה המשופרת.
חופשת הסמסטר הוקדשה כולה להשלמת העבודות הסמינריוניות. בו בזמן שיכנעתי את ההורים לעשות את כל ההכנות לשם הגשת המסמכים  להגירה לארץ-ישראל דרך רומניה. הגירוש מהבית וכליאה במחנות ריכוז לא הותירו בידינו כל מסמך. העיירה בנילה בה נולדה משפחתי נשלטה בידי כנופיות "בנדרה" - רוצחי יהודים ונציגי השלטון הסובייטי. באמצעות שליח אישי אל ראש המועצה המקומית בבנילה ו"תשורה נאה" הונפקו למשפחה המסמכים הדרושים. רוב יהודי בוקובינה הצפונית נרשמו להגירה, מיעוט זעום שהצטרף למפלגה הקומוניסטית ומלא תפקידים בכירים לא העז להגיש בקשה להגירה מ"גן-העדן" הסובייטי שמא יאסר ויוגלה לסיביר.
אל נחטא לאמת - יהודי בוקובינה הצפונית ובסרביה, רובם שרידי מחנות הריכוז, הועמדו בפני דילמה קשה: הצבא האדום הציל אותנו מידי הרוצחים הנאציים, התקבצנו מחדש בערים הגדולות, התמקמנו בבתים; העירוניים חזרו לבתיהם, הכפריים לבתי המשפחות שנספו בגירוש. קמו קהילות יהודיות בלתי רשמיות, הבוגרים מבין השורדים הסתדרו בעבודות הולמות את כישוריהם, בניהם חזרו לספסל הלימודים. הגירה משמעה לנטוש את הכל מחדש, ליטול מרצון את מקל הנדודים, לארוז תרמיל עם חפצים אישיים  ולצאת למסע נדודים בשבילי אירופה בתקווה להגיע אי-פעם לארץ-ישראל. השאיפה להגיע למקום בטוח בו נוכל לבנות מעון קבע לנו ולבנינו - הכריעה את הכף. גם הפסיכוזה ההמונית תרמה את חלקה - ההמונים  בחרו את מקל הנדודים, רובם  המכריע מחוסר אמצעים כלכליים, אך היו מצוידים בתפילה בלב לעתיד טוב יותר.
היות שאבי מלא תפקיד כלכלי בכיר בעיר קטנה, חשש שמא יודח מתפקידו ונהיה חשופים להגליה לסיביר. הדבר היחיד שהרגיע אותנו ועודד להגיש את הבקשה להגירה - טיפוח קשרי אבי עם מפקד הנ.ק.ו.ד. (המשטרה והשירות החשאי) ומציאת דרך של גישה ישירה אל האיש הקובע, בעזרת שלמונים, תשורות ומתנות יקרות ערך, כך הובטח שינופק לנו היתר ההגירה. אהרון היה לשליח הטוב של רבים מבני הקהילה שהיו בסכנה שאישור ההגירה יעוכב. בין האישורים הרבים שעברו תחת ידיו היה גם האישור עבור עצמו.
במחצית פברואר חזרתי ללימודים. הורי שכנעו אותי להמשיך ללמוד במלוא המרץ, כאילו הבקשה לא הוגשה, שמא יחול עיכוב כלשהו או שינוי במדיניות השלטון וההגירה לא תצא לפועל. כשחזרתי ללימודים הקדשתי את מירב המאמצים ללימודי האנגלית, השפה שעשויה לשרת אותי בהמשך נדודיי ברחבי אירופה עד הגיעי לחוף מבטחים בארץ-ישראל.
החזרה ללימודים הייתה מלאכותית, ראשי היה נתון לנושא ההגירה. חבריי ללימודים חשו כי חל שינוי בהתנהגותי ובהתעניינותי. נשאלתי מדי יום מדוע אני מוטרד. ניסיתי להבהיר שיש לי בעיות אישיות במשפחה. הודיתי שחל בי שינוי, אך הוא זמני ואני מבטיח שהוא יחלוף במהרה. הוזמנתי לארוחת צהרים "מסורתית" במסעדת הסטודנטים, ידידיי חקרו אותי על סיבת השינוי שחל בי. לכולם ניתנה אותה תשובה, "בעיות משפחתיות, אודותיהן אין באפשרותי לשוחח".
באחד הימים ציבי פגשה אותי בטרקלין הפקולטה וביקשה לשוחח עמי. פניה הקורנות, אותן זכרתי ממסע ההצלה מטרנסניסטריה, הפכו ל"פני תשעה באב". קבעתי להיפגש עמה בסוף הלימודים וללכת יחדיו הביתה. בדרך היא סיפרה לי, כי חתנה המיועד, הסטודנט לרפואה שנה אחרונה, יליד אחת הרפובליקות בברית המועצות, אינו רשאי לצאת מרוסיה ואילו דודה ודודתה נרשמו להגירה לרומניה ומשם לארץ-ישראל. הוא נכון להפסיק את הלימודים ולצאת עמה לרומניה. "אבל אני לא מוכנה שהוא יפסיק את הלימודים בשום אופן וגם אינני מוכנה שיסתכן לעבור בצורה בלתי לגאלית את הגבול לרומניה." יעצתי לציבי, שהיא תירשם להגירה, תיסע עם קרוביה, המיועד שלה יסיים את הלימודים, יתגייס לצבא, דבר שהוא חייב, וכרופא צבאי יחפש דרך להגיע לביקור ברומניה. זו הייתה אחת האפשרויות שאהרון חשב לעשותה, לכן ההצעה הייתה מוכנה גם בעבור המיועד שלה.
ציבי התלהבה מן הרעיון והחליטה להציעו לאהובה. ההצעה עשויה להתקבל על דעתו ועל ידי כך גם לשמח את דודה ואת דודתה.
שמחתי, כי הצעתי עשויה להקל על קבלת החלטה גורלית, שתקל עליה את הפרידה הזמנית מבחיר ליבה והיא לא תישאר ללא קרוביה היחידים שנותרו לה אחרי השואה. גבר האוהב את נערתו יחפש ערוצים בלתי שגרתיים ואפילו יסתכן בנתיבים "אפלים" להגיע אל אהובתו, גם אם ידרש לזחול עד סוף העולם. נסיתי לשכנעה שכל עתידה עוד לפניה.
לאחר שנפרדתי מציבי צעדתי לבדי הביתה. כל מחשבותיי היו נתונות לספיחי הגירוש ותלאות האירועים במחנות הריכוז, שמהם שרדו רק צעירים ובוגרים, אך לא זקנים וילדים.
עוד לא הגלידו הפצעים ואנו המעטים כל כך נוטלים ביזמתנו את תרמילנו על שכמנו ואת מקל הנדודים בידינו ויוצאים לנדוד על פני ארצות, שרק תמול שלשום רדפו את היהודים ופרעו בהם, אך הפעם היעד ברור והתקווה מקננת בלבנו כי בסוף הנדודים נגיע למחוז חפצנו ובו נשליך מאחורינו את מקל הנדודים לעד!
רוב ההיסטוריונים מציינים רק פן אחד שהניע את הסובייטים להתיר יציאת יהודים תושבי השטחים "המשוחררים" ערב מלחמת העולם השניה: המניע המדיני - חיזוק היישוב היהודי בארץ-ישראל ומלחמתו נגד המנדט הבריטי ותפיסת ראש גשר סובייטי במזרח התיכון, עשיר בזהב השחור.
לדעתי קיננה דאגה בלב המנהיגים הסובייטיים, שהאוכלוסייה בשטחים שסופחו לברית המועצות נושאת ערגה בליבה לשלטון  בו האדם לא ירגיש  מאויים. היהודים ילידי השטחים החדשים היוו השכבה המתווכת - במנהל הצבורי, במפעלים הכלכליים ובתרבות - בין האוכלוסייה המקומית לבין "ברוני" המפלגה. הענקת היתרי הגירה לשכבת ביניים בשלטון תאפשר הבאת חברי מפלגה, משוחררי צבא בכירים ואקדמאים ילידי ברית המועצות, שלא טעמו ולא ידעו שלטון אחר, למלא את מקום אלפי היהודים, שהשלטון הטיל ספק בנאמנותם וביכולתם למלא את התפקיד של החדרת הסובייטיזציה בקרב אוכלוסייה בלתי מרוצה הרואה ביהודים שלוחי המשטר השנוא עליהם. עם הגירת היהודים מבוקובינה הצפונית הובאה כפליים ויותר אוכלוסייה רוסית לחבל ארץ זה ממספר היוצאים. ללא ספק חילופי אוכלוסין אלה הגבירו והאיצו את הסובייטיזציה של השטחים החדשים.
למרות שהאוכלוסייה היהודית בשטחים שסופחו לברית המועצות שיקמה את הכלכלה והתרבות, חיפשו דרך להפטר מהם.
הוכחה נוספת: יהודי ככל שיתרום לרווחת החברה הזרה שבה חי - ייראה זר העושה לרווחתו ולעושרו האישי. המשטר הנאצי הגביר תחושה זאת גם בארצות שלחמו בנאצים.
באפריל 1945 כאשר השלטונות הודיעו, כי יהודי בוקובינה שנולדו בה בימי השלטון הרומני רשאים להירשם להגירה לרומניה. רק מעטים נרשמו, כ- 5,000 מתוך 80,000 שחיו באותה עת בבוקובינה. ההמון לא האמין להודעת השלטון. היה חשש לפרובוקציה מהשלטון כדי לבדוק את נאמנותם של יהודי בוקובינה לשלטון הסובייטי. לאחר שיהודי בוקובינה ובסרביה נוכחו, כי אכן הייתה זו הודעת אמת, נפתח לימים ספורים שער בחומה הסגורה והמסוגרה לרשאים להגר ממנה והחלו התעניינות ולחץ בין לאומי לחדש את הרישום להגירה. כאשר החלה ההרשמה לגל השני של ההגירה במארס-אפריל 1946 רוב יהודי בוקובינה ובסרביה נרשמו להגירה לרומניה, שהתירה את כניסתם והתיישבותם הזמנית עד למעברם לארץ-ישראל או למדינות אחרות. לפי הערכת יודעי-דבר נותרו בשתי הערים צ'רנוביץ וסטרוז'ינץ כאלפיים יהודים, ילידי בוקובינה ובסרביה, שלא ביקשו היתר הגירה; חלקם זקנים, חולים, ערירים וחלק קטן מאוד שתפס עמדות בכירות ביותר במשטר הסובייטי ובמפלגה הקומוניסטית.
שקעתי בלימודים, היה בי איזה דחף לסיים את העבודות של סמסטר ב' תוך ארבעה עד שישה שבועות, לסיים את חובות השנה הראשונה, להקדים את סיום לימודיי עד חודש אפריל, כאילו הדבר תלוי בהחלטתי אני. ביליתי כל ערב בספריית האוניברסיטה עד שעת היציאה מן ההצגות בתיאטרון והצגה שנייה בקולנוע, שעה 11:00 בלילה, כדי לצעוד יחד עם ההמון ברחובות העיר.
באחד הלילות של סוף חודש מרס 1946 ירד שלג והקור חדר עד לעצמות. הרחובות היו מכוסים שלג שנערם כל הערב. המדרכות לא נוקו. ההליכה הייתה ממש קשה, מעט אנשים היו ברחוב. הלכתי רחוק מן הבניינים בצד החיצוני של המדרכה. פתאום הרגשתי כי עוקבים אחרי. הייתי קרוב לדירת אחותי, ברחוב קוצ'רמרה. חשתי, כי המרחק בין העוקבים אחריי לביני הלך וקטן. ואכן שלושה בריונים הקיפוני מכל צד ותבעו ממני להתפשט. נעמדתי עם הגב אל הקיר והתחלתי להיאבק עמם. צעקתי, נאבקתי, אנשים מיהרו לביתם, כל אחד שקוע בעולמו. איש לא שם לב למאבקי ולצעקותיי. הבריונים הצליחו להסיר את כובע הפרווה שלי ואת המעיל העליון והסתלקו. רועד מקור ומהתרגשות הגעתי הביתה. ערב זה חתם ואישר שאין לי, כיהודי, מה לחפש בארץ הבולשביקים.
למחרת, בשעות אחר-הצהרים המאוחרות, ראיתי את קבוצת הבריונים ב"כיכר האדומה" - במרכז העיר. בקרבת הכיכר הייתה תחנת משטרה. פניתי אליה וסיפרתי את סיפורי מאמש וביקשתי כי שוטר יצא עמי ואצביע על קבוצת הבריונים. אכן, יצא שוטר עמי. הוא התבונן בקבוצה ולחש באוזניי, שאין ביכולתו לעשות מאומה, כיוון שראש הקבוצה הוא בנו של מפקד המשטרה בעיר. תסכולי ניכר על פניי. הנה נוסף עוד נדבך להתנגדותי לאורח החיים תחת המשטר הסובייטי וחוזקה החלטתי ל"ברוח" כל עוד נפשי בי ממאורת הנחשים הנקראת ברית המועצות.
תכננתי לבלות סוף שבוע בבית הוריי בעיר סטרוז'ינץ. ביום שישי התחיל לרדת שלג, שירד ללא הפוגה ונערם לגבהים של מטרים אחדים, הכבישים נחסמו. מכוניות משא צבאיות שנסעו בדרך כלל כל יום מצ'רנוביץ עד מבואות סטרוז'ינץ להביא עצים להסקה למחנותיהם והיוו כעין תחבורה ציבורית בקו בין שתי הערים. תמורת חצי ליטר וודקה או כמאתיים רובל נתקבלת כנוסע "נכבד", ישוב על רצפת ארגז המשאית, נוסע כ- 16 ק"מ מתוך 21 הק"מ שהפרידו בין שתי הערים. את חמשת הק"מ האחרונים עשו הנוסעים ברגל. סופות השלג מנעו תחבורה מוטורית בין שתי הערים. הקשר היחיד היה ברכבת שהקיפה את האזור ההררי שהפריד בין הערים. הנסיעה ברכבת ארכה כשלוש שעות במקום שעה אחת במכונית, במשאית או באוטובוס. אחרי המלחמה לא חודשה תנועת האוטובוסים בין צ'רנוביץ לערי השדה. באין אפשרות פיזית לבלות את סוף השבוע בעיר המושלגת, החלטתי לנסוע ברכבת לבית הוריי. בשעה 9.00 בבוקר יצאתי מהתחנה הגדולה בצ'רנוביץ ברכבת נוסעים לכיוון בית הורי שבעיר הסמוכה. הרכבת אמורה להגיע בצהרים לסטרוז'ינץ. בתחנה קניתי כרטיס, הקרונות היו מלאים בני אדם, עירוניים ואיכרים שחזרו עם סליהם הריקים מן העיר וסוחרים זעירים שנסעו לכפרים לרכוש תוצרת חקלאית. בקושי מצאתי מקום לשבת ליד זוג איכרים, לבושים בבגדיהם הלאומיים, מעשה ידיהם. חלונות הרכבת היו מכוסים שכבת קרח, בקושי ניתן היה לראות את מראות הנוף דרך הסדקים שנוצרו בשכבת הקרח שעל החלונות. השדות, גגות הבתים, העצים, הכל מכוסה שלג. רק פה ושם נותרו אי אילו ענפים של עצי אשוח  ואשוחית מזדקרים בצבעם הירוק כהה, מנערים את השלג מעליהם ומברכים את הצופים בהם. לאחר שעה וחצי הגענו לתחנה שבאמצע הדרך - הליבוקה, ברומנית אדנקטה. שני שוטרים עלו בתחנה הקודמת ובדקו  את היתרי הנסיעה של הנוסעים. האיכרים, תושבי הכפרים, היו משוחררים מהיתרים אלה, העירונים חויבו להצטייד בהיתר, או באישור המשרד בו עבד האיש שהוא נוסע בתפקיד.
ניסיתי להבהיר לשוטר, שאני סטודנט ואני נוסע לסוף שבוע לבית הוריי להצטייד במזון לקראת השבוע הבא. לא הועילו הסבריי ותחינותיי, השוטר בשלו: "אין פרופוסק (היתר) - אתה יורד בתחנה הבאה. שם תסביר לקצין את הסברך". המשכתי ושאלתי האם הרכבת תמתין לי. תשובתו הייתה: "מה פתאום, תיסע ברכבת הבאה". אני: "אבל זו נוסעת רק למחרת". "נכון", אמר לי השוטר, "תמתין באולם ההמתנה. הוא מחומם ומחר תמשיך בנסיעתך". הגענו לתחנה ואכן השוטר "עמד בדיבורו"; הוא ציווה עלי לרדת, הוביל אותי לתחנת המשטרה שבתחנת הרכבת. לאחר המתנה של כשעתיים, הגיע תורי להתייצב בפני קצין המשטרה הממונה על התחנה, הסברתי את ענייני. הקצין הוציא קללה על השוטר והודיע לי שאני חופשי ורשאי להמשיך בדרכי. הוא חזר על הצעתו של השוטר להמתין באולם ההמתנה לרכבת הבאה.
אולם ההמתנה היה מלא אדם, רובם איכרים, עמוסי סלי מזון, עופות וסחורות אחרות. חלקם יושבים על הרצפה, סועדים את ליבם במזון שהביאו עמם מביתם ומתוצרתם. אחרים מסתובבים אנה ואנה ואני בתוכם. החלטתי לשוב ברכבת של אחר-הצהרים לצ'רנוביץ, תוך דאגה כיצד להודיע להורי על קורותיי. הגיעה רכבת משא, ובה קרונות פתוחים, ריקים, שנסעה לכיוון סטרוז'ינץ לאסוף בולי עץ. ללא היסוס עליתי לתא סגור שבקצה אחד הקרונות המיועד לטכנאים המלווים רכבות עמוסות בנסיעתן בחודשי הקיץ. לא שיערתי מה מידת הקור השורר בתא לא מחומם שחציו פתוח. קיוויתי שהרכבת תיעצר באיזו תחנה בדרך ואוכל למצוא מחסה בבית איכר. אך זו עצרה רק כעבור שעה ומחצית השעה בתחנתה האחרונה בעיר סטרוז'ינץ. בדרך שקלתי לקפוץ מן הרכבת הנוסעת, אך ארבה סכנה גדולה, חששתי שלא אוכל לפלס דרך בשלג העמוק עד לכפר ואקפא באמצע הדרך, אי שם בשדות אדנקטה.
 

בכוחות אחרונים ירדתי בתחנת הרכבת, נכנסתי לאולם ההמתנה המחומם, התאוששתי וצעדתי לכיוון בית הוריי מרחק כקילומטר וחצי. ההליכה אוששה אותי. בבית המשפחה דאגה לי. התביישתי לספר את מלוא הסיפור. כולם התפלאו שעוד רכבת נוסעים הגיעה באותו יום. ביקשתי להתאושש, לשתוק ולא לספר על מעשה ה"חלם" שעשיתי בעלותי על קרון פתוח בחורף הקר. כאלה וכאלה היו ה"סדרים" הממלכתיים בברית המועצות!
 


 

 jbukowina@gmail.com דרך בן גוריון 24 רמת גן 5757345 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים