--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף
דף הבית >> שואה >> ספרים >> 15 מכל 100 שרדו >> תוכן העניינים >> העלייה לישראל
 


 
 


פרק טו'

העלייה לישראל

החורף הקדים. ראשית דצמבר 1947. הארץ התכסתה בשכבת שלג, כעין שטיח לבן הפרוש על פני הארץ. עצי המחט היו לדו-צבעוניים, ירוק ולבן. העצים בשלכת עמדו ערומים. הגננים בעיר הסירו בזהירות רבה את השלג מעל לערוגות הפרחים וכיסו אותן בשכבת קש להגן על בצלי הפרחים מהכפור. גם הגן היפה במרכז העיר כוסה במעטה לובן. רק העצים הגבוהים והשיחים המטופחים העידו, כי הם שומרים על פינת החמד במרכזה של העיר.
פתאום הגיעו הודעות לעשות את ההכנות האחרונות לקראת העלייה הגדולה לארץ. רוב ותיקי הקן הצטרפו עוד בקיץ להכשרה החקלאית באחוזה השייכת ליהודי ליד העיר אורדיה מרה. כאמור, לאחר מאבקים אושרה הצטרפותם של ידידי אריה דולברג ושלי לעלייה הקרובה כמדריכים של בית יתומים יהודי בעיר קלוז'. חברי הקן קיבלו את הודעת העלייה שלנו ברגשות מעורבים. מחד-גיסא הם שמחו בשמחתנו ומאידך חששו מהמעבר החד של הנהגת הקן לידי אנשים לא מנוסים. בשבת האחרונה לפני העשרים בדצמבר, יום עזיבתנו את העיר והצטרפותנו לבית היתומים, נבחרה הנהגה חדשה. לראש הקן נבחר אחד מהוותיקים שלא גילה עד אותו מועד עניין בעלייה . סגניתו הצעירה  היתה מבין המצטרפים החדשים, סטודנטית שנטשה את לימודיה באוניברסיטת קלוז' והחליטה להקדיש את רוב זמנה לפעילות ציונית. הייתה זו גם השבת האחרונה בבית הוריי. כל המשפחה נאספה שם - דודים, דודות, בני דודים - להיפרד מהבן הבכור במשפחת שרצר, העוזב את בית המשפחה ויוצא בדרך בלתי לגלית למדינה שבדרך.
שלג ירד כל הלילה. המטען הנייד שמותר לקחת היה תרמיל גב שמשקלו אינו עולה על 16 ק"ג. איש לא הדריך אותנו אילו בגדים לקחת. הקור העז השפיע על הלבוש. הבגדים שלבשתי ואלה שנארזו, כמחציתם היו בגדי חורף חמים כדי שחלילה לא אקפא מהקור הארצישראלי. הקור הקפיא את האיברים ונאלצתי ללבוש בגדי חורף. הוריי הזמינו בעבורי בגדים חדשים. נצטוויתי לגשת לחייט למדוד אותם. החליפה הייתה מאריג כבד, מעיל חורף חדש עם צווארון פרווה, חולצות עם מונוגרמה (ראשי תיבות של שמי) וכדומה וכדומה.
מוצאי שבת. כל המשפחה מכונסת בביתנו. כולם לבשו ארשת 'תשעה באב'. הדמעות זלגו. אימי ואחותי לא הסירו את הממחטות מפניהן. גם אבי לא יכול היה להסתיר את התפרצויות הבכי שלו. הוא יצא מן החדר, ניגב את פניו וחזר כאשר עיניו אדומות ומבריקות כאש בוערת. העלייה שלי גרמה להפרת השקט במשפחתי. הציפייה הפסיבית לגורל טוב יותר של הקהילה היהודית בעיר סאטו-מרה, ובתוכה קבוצת הגולים מבוקובינה, החלה להתערער. כולם שאלו מה יהיה גורלנו.
השיחות, התוכניות החדשות והבכי החרישי נמשכו עד חצות. לאט לאט נפרדו ממני בני המשפחה, כל אחד באופן אישי, ופנו לבתיהם. לפני הפרידה הוחלט, כי רק אבי ודודי ילוו אותי לרכבת הנוסעת לקלוז'. עם צאת אחרוני הקרובים הכינה אמי עוד תיק יד ובו מספר חפצים קטנים וכריכים לדרך. התעקשתי לקחת רק שני כריכים בשקית נייר. בדף ההוראות שקיבלתי נאמר: רצוי רק חפץ אחד ותרמיל גב ושום חפץ אחר. הלילה האחרון בסאטמר: כולם פנו לחדריהם. שקט מוחלט בחוץ ובבית , אבל לא יכולתי להירדם. הייתי היחיד שהחזקתי מעמד בלי להזיל דמעה, אך בהיותי לבד בחדר ובמיטתי החלו הדמעות זולגות, כמעיין המתפרץ. הן שטפו את לחיי ונחתו על הכרית, שהייתה רטובה, כאילו יצאה ישר מהמכבסה. בפעם הראשונה בחיי להיות לבד בלי הורים, בלי קרובים, בדרך לא דרך - קשה ומפחיד. עליה לארץ בלתי נודעת, שעדיין כבושה בידי מעצמה זרה, הלוחמת נגד פליטים יהודיים ששרדו ממחנות הריכוז הגרמניים ומתדפקים על שערי ארץ-ישראל – מצב מטיל אימה. פתאום תקף אותי פחד ה"לבד". חיפשתי חיזוקים. בראש ובראשונה ידידי וחברי אריה דולברג יהיה איתי. אנו יחד, איש יחזק את רעהו. אני לא לבד, שכנעתי את עצמי. בעצם צירופנו לבית יתומים נהיה יחד עם מדריכים אחרים. הדאגה שלנו לחניכים תסייע לנו. האחריות כלפי תינוקות של בית רבן בונה את אישיותו של האדם ומחזקת אותו להגשמת החלום הגדול, עלייה לארץ ישראל והכשרת הקרקע לבואה של המשפחה מעודדת. הודות לניחומים העצמיים והעייפות מיום עמוס של אריזות ופרידה מבני המשפחה נרדמתי. ישנתי שנת ישרים עד אור הבוקר. פתאום הרגשתי את ידו הענוגה של אבי, המעיר אותי במלמלו בקול חנוק: "קום בני, לא יכולתי לתת לך עוד לישון, אתה עלול לאחר את הרכבת." קפצתי מן המיטה כנשוך נחש. התרחצתי והתגלחתי במהירות הבזק. בפעם הראשונה ארך טקס הרחצה והגילוח כחמש דקות במקום כמחצית השעה כרגיל. מיהרתי להתיישב לארוחת בוקר, לא היה לי תיאבון לאכול, אבל כדי לא לפגוע במשפחה ישבתי עם כולם ושתיתי את הקפה האחרון בבית אימי על אדמת רומניה. בחוץ ירד שלג. הכל היה מכוסה במעטה לובן. קבוצת עורבים התעופפה מול חלוני וקראה בקול צורמני קרע, קרע, קרע, כאילו באו אף הם להיפרד ממני. הפרידה מהמשפחה הקרובה הייתה קצרה. הוכחתי גבורה ולא בכיתי, למרות הבכי סביבי. ביקשתי מאהרון ידידי לא להילוות אלי ורק אבי יצא עמי לתחנת הרכבת. המשפחה ליוותה אותנו עד שער הכניסה לבית. נשיקות אחרונות. אבי עצר מזחלת שהביאה אותנו לתחנת הרכבת. שם חיכה לנו דודי לייבלה. הוא כיבד את בקשתי לא לבוא הביתה ולהפרד ממני בעלותי לרכבת. יצאתי לתחנת הרכבת כדי לנסוע לעיר קלוז' . שם הוזמנתי על-ידי בן דוד בשם יוז'ו אדלסברג, שהתגורר בעיר הזאת. יוז'ו הציע לי שאגור  בביתו עד ליום העלייה,  שמא לא ארגיש טוב בבית היתומים.  אכן, היה זה רעיון טוב. את כל היום עשיתי בבית היתומים ואת הלילה עשיתי בבית משפחת אדלסברג, כי הצפיפות בבית היתומים הייתה רבה ולא היה מקום  להלין אותי. כעבור יומיים עלינו על קרונות מטען ונסענו דרומה. הכיוון היה סודי ואיש לא ידע אותו. היו שמועות שהאניות ממתינות בעיר הנמל קונסטנצה. אחד המדריכים אמר שאנו נוסעים לטריאסט, עיר נמל על החוף האדריאטי. הרכבת נסעה ועצרה רק כדי לאפשר הליכה לשירותים למבוגרים. הילדים עשו צורכיהם בדלי בפינת הקרון, מאחורי וילון. בתחנות שהרכבת עצרה רוקנו את הדלי ושטפוהו. המטפלות של בית היתומים דאגו לניקיון הקרון. תחנות הרכבת דמו אחת לרעותה וכן הנוף מסביב. ארץ מושלגת. אבל ככל שהדרמנו נראו יותר ויותר פיסות אדמה בלתי מכוסות בשלג וגבעות קרחות. הנסיעה הייתה איטית, בעיקר בגין ההמתנות בתחנות הרכבת. אריה ואני נהנינו מן המזון שחולק לילדים. אמנם היו אלה מנות מוקטנות מאלה שהיינו רגילים לאכול, אבל הסתפקנו במועט. פה ושם השלמנו במנת מאלאי חם וכוס לבן שקנינו מהאיכרות שעמדו ומכרו מזון ביתי לנוסעי הרכבת. בליל שבת הגענו לתחנת הרכבת שליד הדנובה, בעיר גיורגיו. ניתנה הוראה לרדת מן הרכבת ולהמתין לעלייה לדוברה שתעביר אותנו לצד השני של הנהר - לבולגריה, שם ממתינים לנו קרונות רכבת כמספר הקרונות שהביאונו הלום. נתבקשנו לשמור על שקט מוחלט. עלינו להיות לפני זריחת החמה בקרונות בבולגריה. הביצוע היה למופת ובדממה, תוך משמעת פנימית ושיתוף פעולה מלא של כולם ללא ויכוחים.
ירדנו מן הקרונות. חושך ועלטה סביבנו. רק אורו של חצי ירח האיר במקצת על חלק זה של כדור הארץ ובעזרתו ראינו כי מסילות הברזל מונחות במקביל לנהר הדנובה רחב הידיים. שמענו את שקשוק זרימת המים בדנובה. תחילה חששתי שמא הנהר מכוסה בשכבת קרח ושלג, כפי שזכרתי מהדניסטר, אבל בתחנה וסביב לה לא היו סימני שלג, כאילו אנו במדינה אחרת. הזרימה הייתה חרישית למדי. פה ושם התנפץ גל אל סלע או אל גזע עץ שהזדקר מן המים ליד החוף. הדוברה - משטח גדול בנוי על סירות מוקף גדר חבלים מחוזקים בעמודי ברזל. מדריכי בית היתומים נצטוו לשמש כעין מעקה חי שהילדים לא יתקרבו לקצה הדוברה ולא יסכנו את חייהם בנפילה לנהר, שזרימתו חרישית אך חזקה וסוחפת.
המעבר בדוברה ארך כמחצית השעה. הגענו עם החניכים לצד הבולגרי. שביל צר הוביל לתחנת הרכבת שהייתה גדולה יותר מזו שבצד הרומני. בשני צדי השביל עמדו נערים ונערות, במרחק של 100 מ' זה מזה והקפידו, שהעוברים יצעדו רק בשביל המסומן על-ידי הצעירים. הם ברכו אותנו לאורך כל הדרך בברכת "שבת שלום". התקרבנו לתחנת הרכבת, למשטח מוגבה בגובה רצפת הקרון. העלייה הייתה נוחה. טרם כניסתנו לקרון כל מבוגר כובד בחלה קלועה קטנה, כעין לחמנייה גדולה, ובבקבוקון יין. ניסיתי לקשור קשר עם אחד הנערים. פניתי אליו ביידיש ושאלתיו מה שם המקום. תשובתו הייתה: "לא יידיש". עד כמה שניתן היה לראות בחושך לאור הירח, מראיהם לא היה דומה למראה הנער היהודי של מרכז אירופה. לשמע התשובה "לא יידיש" חששתי שהצעירים החסונים אינם יהודים. הרי לא ייתכן שיהודים לא ידברו יידיש, אם לא בשטף, לפחות מילים מספר. לפני "חריצת הדין" ניסיתי את מזלי ושאלתי את שני הצעירים שעמדו ליד הקרון - האם הם מדברים עברית? תשובתם הייתה חיובית, "קצת עברית". הם סיפרו בעברית "קלה", כי הם מסופיה. רובם חברים בתנועת הנוער "השומר הצעיר" וב"בית"ר". הם גויסו לסייע לנו בנסיעה לעיר הנמל בורגס, שם ממתינות אניות כדי להסיע אותנו לארץ ישראל. כשעתיים ארך המעבר מהרכבת ברומניה והעלייה לקרונות הבולגריים, שהיו זהים לקרונות הרומניים. עברנו לא רק ממדינה למדינה, עברנו גם מאקלים קר, מושלג, לעמקים ירוקים. פתחנו קצת את דלת הקרון, לזכות באוויר צח. עמדתי כל העת ליד החריץ והתבוננתי בנוף. הרכבת דהרה בין הרים קרחים, דוגמתם לא ראיתי בבוקובינה, ברומניה ובאוקראינה. הרים גבוהים ללא עץ אחד. העמקים ירוקים, כאילו החורף לא נגע בהם. לקראת הצוהריים הגענו לעיר הנמל בורגס. הרכבת התקרבה ממש לרציף. שם ירדנו. שוב עמדו צעירים יהודים בני הארץ הזאת והקפידו כי נעלה אחד אחד על כבש האנייה. ככל שהתקרבנו אל הנמל ניתן היה לקרוא את שמות האניות התאומות: פאן יורק (Pan York) ופאן קרסצ'נט (Pan Crescent). על סיפון האנייה המתינו שני צעירים דוברי רומנית, הונגרית ועברית שהובילו כל אחד באופן אישי ל"תאו", ל"מדף" שלו ברוחב של 60 ס"מ, אורך 1.80 מ' וגובה בין מדף למדף כ-60 ס"מ.
ברדתנו מקרונות הרכבת הקבילה אותנו שמש סתווית חמימה. מעיל החורף וצווארון הפרווה כבר הכבידו עליי. המעברים האלה מאקלים לאקלים הניעו אותי לחשוב שרוב הבגדים שהוריי טרחו ועמלו להזמינם אצל חייט צמרת, האדון פולגר, בסטו-מרה אינם מתאימים לאקלים זה בבולגריה, ועל אחת כמה וכמה לא יתאימו לאקלים הארצישראלי. פשטתי את המעיל, העמסתי את תרמילי על גבי ואת מעילי על שמאלי. החלטתי, כי אם ישאלוני למה לי שני חפצים, תרמיל וחפץ נוסף ביד, אתרום את המעיל לשואל. ואמנם כל נוסע נבדק כמה חפצים בידיו. עליי ריחמו בראותם אותי נושא מעיל חורף. פתאום הפרידו אותי מן הילדים. הם ומדריכיהם הצעירים הובלו לקומה עליונה. אני וידידי אריה נשלחנו לקומה לפני האחרונה. הוצבתי ליד תא פנוי. נאמר לי על-ידי המלווה "זהו התא - מדף שלך." נדחפתי לתוך התא. הנחתי את מעילי ומתחתי את תרמילי. כששכבתי - רגליי בלטו כשלושים ס"מ מעבר לתא. התחלתי לצחוק מן המראה. אני שרוע בתוך תא צר, נמוך וארוך, אך השוקיים מתנדנדות כשני ווים עבים, הפנויים לתליית חפצים עליהם ומפריעים לעוברים ולשבים. חשבתי כי רגליו של ידידי אריה יבלטו בארבעים ס"מ ויותר, כי הוא גבוה ממני בעשרה ס"מ. לאחר דקות ספורות החלטתי לעלות על הסיפון. למדתי  את הדרך. סימנתי את התא במספר 6552, שהוא כמדומני המספר הרשום ליד שמי ברשימת המעפילים.
סיפון האנייה, משטח ענק, הצטייר בעינינו בגודל של מגרש כדורגל כמעט. גדר חבלים הפרידה בין המעברים לתאים לבין ההמונים שהסתובבו על הסיפון. רוב המטיילים על הסיפון צפו לכיוון מזרח, הימה. האנייה נטתה במקצת לאותו צד שבו צפו רוב הנוסעים. נשמעו פקודות בעברית וברומנית להתפזר על פני הסיפון כולו, כדי לשמור על שיווי משקל האנייה אסור להתקהל בצד אחד שלה. עכשיו האנשים על האניות נקראו "עולים" (עד הגיעם לקפריסין, שם נקראו "מעפילים").
לזכותם של העולים יצוין, כי היו ממושמעים. לא היה צורך לחזור על ההוראה שנית. העולים החלו להתפזר ובדקו כל העת אם האנייה אינה נוטה לצד אחד. כל פעם הגיעו עולים חדשים. כולם הופנו לתאיהם. רובם הניחו את חפציהם ועלו לסיפון. מתא הקברניט בקעו קולות הוראה מדי שעה, להזהיר את החדשים שלא שמעו את ההוראה הקודמת שלא להתקהל בצד אחד של האנייה, להתפזר ככל האפשר על פני הסיפון כולו. הצפיפות הלכה וגדלה. רק אלה שעמדו מהשעות הראשונות על הסיפון הצליחו לראות משהו מעבר לאנייה, אל הים השחור, שמימיו הכחולים הפתיעו אותי. ציפיתי לראות מים שחורים. בעלותנו על סיפון האנייה התחבאה החמה והצבע האפרורי הקיף את ישותנו. צבע מדכא זה ליווה אותנו עד צאתנו לים התיכון. להקות שחפים לבנים הקיפו את שתי האניות והתקרבו אליהן , צנחו בפתאומיות לתוך מימי הים ועלו תוך קרקור. הקולות נשמעו בלי הרף, כעין תזמורת שכליה אינם מכוונים והנגינה חסרה הרמוניה. נגינת יחידים ללא מנצח. האדם האירופי, שגדל על מוסיקה שהושתתה על צלילים הרמוניים, הופרע מקולות השחפים. תוך זמן קצר נרגעתי והלובן הבוהק של נוצותיהם של השחפים בתוך הצבע האפרורי ששלט מסביב הוסיף חן. גם משק הכנפיים, הצניחות הפתאומיות לתוך המים הכהים, המפגש בין שני הצבעים המנוגדים משכו את תשומת ליבם של הצופים. הייתה זו 'הופעה' אור-קולית אומנותית שכללה צליל וצבע, תנועה ואקרובטיקה מרהיבה.

ברדתנו אל התאים למדנו על המלאכה הגאונית להפיכת אניית משא ל"אניית נוסעים" בקיבולת של 7,500 איש. בשתי האניות התאומות אוכסנו 15,500 (חמישה עשר אלף וחמש מאות) אנשים. כל אנייה נשאה יותר מפי שניים אנשים מנושאת המטוסים הגדולה "קנדי" שהיא אחת הגדולות בעולם. הגאוניות התבטאה בבניית תאי לינה לקרוב לשמונת אלפים איש. באנייה היו ארבע קומות. תאי לינה בכל קומה באניה נבנו כתאים זה על זה. בין התאים לא נבנו מחיצות. כל אדם היה צריך להשחיל את עצמו בשכיבה לתוך התא המיועד לו. איש לא הכיר את שכניו, להוציא זוגות נשואים שקיבלו תאים סמוכים, או חברים קרובים שביקשו תאים קרובים. מים ומזון חולקו במשורה, עיקר המזון היו כריכים בתוספת ירק או תפוז ועוד חצי ליטר מים ליום. איש לא בא בטענות. כולם הסתפקו במועט והרגישו מאושרים שזכו להיות בין העולים. קרוב לשמונת אלפים היו בתנועה, עולים ויורדים במדרגות לבטן האנייה או לסיפון. אלפי אנשים הסתובבו על הסיפון, השקיפו למרחבים שהים השחור מציע. אפילו מזג האוויר האפרורי, שכיסה את פניהם של המטיילים על סיפון האנייה בשכבת רטיבות דקה, הדורשת ניגוב מתמיד, לא העכיר את מצב הרוח המרומם ששרר בכול. בדיחות וסיפורים דמיוניים נשמעו למחרת ההפלגה על האירועים הליליים שאירעו  בין השכנים הלא מודעים זה לזה, ובהעדר מחיצות בין התאים. הסיפורים נולדו כבר לאחר הלילה הראשון. כל אחד וסיפורו הוא שנשמע כאגדה מפליגה כיד הדמיון הטובה עליו . כל אגדה התאימה את עצמה אל הציבור הצעיר המפליג בשתי האניות. כולנו היינו באופוריה של עלייה לארץ-ישראל. נסיעה לקראת עתיד חדש, ניתוק מארץ הרדיפות, קץ להשפלות, סוף לאלפיים שנות נדודים, גירושים מארץ לארץ. ובנוסף אתה נמצא תחת פיקוד של קצינים ישראלים, הפקודות וההוראות ניתנות בעברית, והטיפול בך הוא כן, אמיתי, ועל כל צעד ושעל מבקשים להיטיב עמך, לסייע לך, דואגים לשלומך ולהרגשתך הטובה, הייתה הרגשה של הגשמת חלום של ארץ ישראל. שתי האניות בנות שבעת אלפים וחמש מאות יהודים כל אחת  הפליגו תוך ציפייה למרחבים פתוחים, מלווים בתקווה, כי אלה יובילונו לקראת עתיד טוב ובטוח והגשמת כל החלומות.
חשתי תחושות שהרעידו אותי עד עומק נפשי, להיות אחד מן הקבוצה הגדולה ביותר השבה למולדתה לאחר אלפיים שנות גלות וכל המתלווה לזה.
בין התלהבות לבין התרגשות ירדו עלי גם עננים שחורים שנשאו על כנפיהם טיפות גשם עבות וקרות, שהצליחו לקרר את ההתלהבות של רבים מן הצובאים על הסיפון. העננים השחורים כרסמו במקצת בהרגשה העילאית והולידו שאלות ודאגות ופחדים מפני הבלתי נודע, הצפוי בעתיד הקרוב. למחרת היום, ברגע כניסתנו למים הטריטוריאליים של טורקיה, כרסמה בנו הדאגה: האם מדינה מוסלמית זו תכבד את האמנה הבינלאומית ותאפשר מעבר חופשי לשתי אניות נושאות רבבה ומחצית רבבה עולים לארץ-ישראל? מה מצפה לנו בצאתנו ממצר הדרדנלים וכניסתנו לים התיכון הפתוח? האם "אכל" המודיעין הבריטי את התרגיל של ההגנה, להציב שתי אוניות משא בנמל קונסטנצה - רומניה, לבנות במשך שבועות שישה-עשר אלף מקומות לינה, להפליג ריקם משם, להשיטן לבורגס - נמל שכוח אל בבולגריה - ולהעמיס בהסתר את המטען היקר מפז - עולים לארץ ישראל? ככל שהתקרבנו לים התיכון נע מצב הרוח של חלק קטן, בעיקר של ראשי התנועות למיניהן, בין איגרא רמא לבין בירא עמיקתא. עבר עוד יום של שיט ועוד יום של התרגשות. האניות שטות להן לאיטן, ואנו מביטים למעלה. רואים עננים היורדים למים הכחולים והופכים לגוש ערפל סמיך מתעתע ומפחיד. בכוח אתה מסיר את מבטך מן החשכה השחורה הרחוקה ממך ומטה את אוזניך לשירים העבריים הבוקעים מן הרמקול. אתה נהנה מן השפה העברית, הנשמעת מדי חצי שעה ומבשרת על המרחק מן היבשת האירופית, על המעבר ממים טריטוריאליים של בולגריה למים טריטוריאליים של טורקיה, וכהנה וכהנה.
השירים, המוסיקה, ההסברים בעברית, יוצרים את האווירה הנפלאה, שהכל נעשה למענך. דואגים לך, חסים עליך ומכבדים אותך. אינך עם נרדף, או במקרה הטוב נסבל. פתאום אתה מיישר את גבך הכפוף ואינך חייב עוד לכרוך את ידיך סביב ראשך ולהתגונן מפני מכות ובעיטות. לפתע אתה חש את ההבדל בין אזרח בדרגה שניה בהתאם למדיניותה של הממשלה במדינה בה חיית כלפי היהודים לבין אזרח מדרגה ראשונה. אתה חש שאתה בטריטוריה שלך ולמרות שזאת טריטוריה "שטה", שמנוהלת על-ידי זרים רק חודש לאחר הצהרת האומות המאוחדות על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, אתה מאמין באמונה שלמה, כי אכן מדינה זו קום תקום.
עם עלות השחר של היום השלישי לשיט עבר רחש בין כל העולים: "רואים את איסטנבול." תוך דקות ספורות יכולת לספור שבעת אלפים איש על סיפון האנייה.
פתאום בקע קול תקיף מן הרמקול: "העיר איסטנבול משתרעת על פני שני צדדיו של הבוספורוס. הציבור מתבקש להקפיד לא להתקהל בצד אחד של הסיפון. אני חוזר, אתם מתבקשים לשמור בשבע עיניים על שיווי המשקל של האנייה. התקהלות בצד אחד של הסיפון עלולה לגרום לאסון. כל עולה רשאי לעמוד מספר דקות ולא יותר מעשר דקות בצד אחד של הסיפון. יש לאפשר לכל הרוצה להביט במבט קצר על העיר לפנות מקום ולאפשר לרעהו לעשות כן."
הייתה זו הוראה חכמה להטיל על הציבור הרחב את השמירה על שיווי המשקל של האנייה. אלף פקחים לא היו מצליחים לעשות זאת טוב יותר. המשמעת העצמית פעלה כפעולת קסם. העולים הקפידו על ביצוע ההוראה כלפי עצמם ובעת הצורך גם העירו לזולתם. כולם הסתובבו על הסיפון, חטפו מבט לצד אחד של המיצר, עברו לצד השני וחזור חלילה. כן הייתה תנועה מתמדת של עולים ויורדים במדרגות מן התאים אל הסיפון ומן הסיפון אל התאים. בהתקרב האניות למיצרים הקבילו את פניהן קצינים טורקיים שהגיחו מן הנמל על גבי סירת מנוע קטנה. לאחר דין ודברים עם קברניטי האניות המשיכו האניות לנמל, שם עגנו, לחידוש אספקת המים והמזון. עולים - מומחים בחוקי ספנות, הפיצו את השמועה, כי לפי החוק הבינלאומי הטורקים אינם רשאים להתיר מעבר אניות הנושאות מטען חריג, ועל אחת כמה וכמה אניות משא שנהפכו למובילות בני אדם בתנאים תברואתיים ירודים. התנאים בהם שהינו באניות לא ענו על שום חוק שבעולם, מבחינת התנאים התברואתיים: מקומות לינה, מזון, מים ומעל לכל כמות הנוסעים. אכן הגיעה משלחת תברואה לאניות. המשא ומתן התנהל בחדר הקברניט, כנראה תמורת חופן שלמונים. הם הסתפקו בביקורת חדר הפיקוד. נתקבל האישור להמשך ההפלגה  ובשעות אחר-הצוהריים הפליגו האניות.
העולים ליוו בדאגה את מעשיהם, התלבטויותיהם ודאגותיהם של הקברניטים. חמישה עשר אלף וחמש מאות העולים היו "שותפים" של הקברניטים בדאגותיהם . כולם קיבלו באהבה ובהבנה כל הוראה, כל בקשה של האחראים להפלגה וביצעו כל הוראה תוך משמעת פנימית. שיט זה היה שונה מכל שיט אחר. בהפלגה רגילה הקברניט וצוותו נושאים באחריות לשביעות הרצון ולהצלחת השיט. תפקידו של הציבור לבצע הוראות, להיות ממושמע וליהנות מן השיט. השוני בהפלגה שלנו היה שהנוסעים והקברניטים היו ב"סירה אחת". כולם היו שותפים לציפייה של מעבר המכשולים בהצלחה!
מפגש הקברניטים עם שלטונות הנמל הטורקיים לווה על-ידי העולים בתפילה חרישית בלב, כי אכן הכל כשורה ויינתן לנו להמשיך. ביקורת קציני הרפואה על האנייה גרמה לכולנו חיל ורעדה והסתתרנו ב"מאורותינו". רק יחידים נותרו על הסיפון. קיווינו כי הזמן לא יאפשר להם לבקר במגורים. העולים שכבו על יצועם ודיברו עם אלוהיהם. ניסו לשכנע אותו, כי ישכיל את קברניטי האניות וישים בפיהם מילים חכמות ובכפות ידיהם שקלי זהב שיסנוורו את הבודקים.
תפילת כולנו נתקבלה, ניתן ההיתר מטעם השלטונות הטורקיים לאניות להפליג לדרכן. נשמנו לרווחה. שוב התקהלות על הסיפון. מראה העיר איסטנבול מרהיב עיניים . צריחי המסגדים הפזורים בעיר צמודים לכיפות העגולות הצבועות כל אחת בצבע בוהק אחר. המבט הכללי מרשים. בפעם הראשונה אני צופה על עיר שמראיה שונה לגמרי מן הערים האירופיות. המסגדים הרבים יצרו רושם כאילו זאת עיר המרכזת בתוכה בתי מקדש מוסלמיים וכל תושביה הם  כהני דת. דמיוני הפליג יחד עם האניות. נדרתי נדר כי בכסף הראשון שיהיה לי אסע כתייר לבקר בעיר זו. 
המשך השיט בים השיש היה משעמם. מזג האוויר החורפי גרם להתכרבלות בתא הצר והחשוך. רק צלילי המוסיקה, בעיקר שירים ישראליים, הנעימו את האווירה המדכאה. שיט זה שרואים בו רק מים, גלים, גשם, רוח עזה ותא חשוך, גרם לדכדוך ולאווירה פסימית.
השחר עלה. האנשים יצאו מהתאים, עמדו בתור לרחוץ ידיים ולשטוף עיניים. כמות המים שעמדה לרשות העולים הספיקה לנטילת ידיים ולהסרת קרום השינה מעל העפעפיים. את ארוחת הבוקר, כריך ותפוז, אכלנו בהליכה או בשעת הטיול על הסיפון. התקרבנו לדרדנלים. כולם היו סקרנים לראות את המיצר הידוע בהיסטוריה. המיצר פחות מרשים מאשר הבוספורוס, שבשני צדדיו שוכנת העיר איסטנבול (קונסטנטינופול), על-שם הקיסר קונסטנטין, שקיבל עליו את הנצרות והפך את העיר למרכז עולמי של הנצרות המזרחית האורתודוכסית. הטורקים שינו את שם העיר לאיסטנבול.
בשני צדי המיצר נראו עמדות צבא טורקיות ששמרו על המעבר אל הים השחור וממנו. האניות שטו לאיטן בלי לעגון. השלטונות סמכו על הביקורת שהאניות עברו באיסטנבול כשיצאו מהים השחור. המעבר מים השיש אל הים האגאי היה חד וחלק. השיט בים השיש היה נינוח. הים היה שקט, פה ושם התנפץ גל אל דופן האנייה, רק כדי להזכיר שאנו בלב ים.
מיד עם כניסתנו לים האגאי הקבילו את פנינו גלים ורוח סערה. ניתנה הוראה לרדת   לתאים. רק אנשים בתפקיד רשאים להישאר על סיפון האנייה. למרות גודלה של האנייה והעומס הרב, שבעת אלפים וחמש מאות אנשים, האנייה וקברניטיה נאבקו בסערה ובגלים החצופים שהתכוונו כל הדרך להגיע לגובה של הסיפון ולשטוף אותו מכל חפץ. הודות למיומנות הקברניטים המשיכו האניות בנתיב בו הושטו האניות עם המשא היקר מפז. אמנם אין גבול מסומן בין שני הימים, הים האגאי והים התיכון, אבל הגבול מורגש במקום שהגלים הגבוהים מפסיקים לזעום.
פתאום נשמעה פקודה מגשר הפיקוד להשאר בתאים, רק בעלי תפקידים רשאים להישאר על הסיפון - אניות מלחמה בריטיות שטות לקראתנו. כעבור שעה קלה האטו האניות את השיט. בשכבנו על יצוענו חשנו כאילו האניות עוגנות. שמועות נפוצו, זרמו כמי נהר גועש: הבריטים דורשים, כי האניות על נוסעיהן תשובנה לים השחור. החל משא ומתן עם הבריטים. האניות הרי שטו במים בין-לאומיים, קברניטי אניות העולים  לא הסכימו לדרישות הארמדה הבריטית. הם המשיכו בשיט. אמנם בקצב איטי להדהים. לאחר שעות מספר של דממה מוחלטת ניתן היתר לעלות על הסיפון, תוך הקפדה על פיזור הנוסעים על פני הסיפון כולו. כשבעת אלפים איש עלו על סיפון האנייה וכן על סיפונה של אניית האחות פאן-קרסצ'נט. מצאנו את עצמנו מוקפים בתשע אניות מלחמה מגדלים ומסוגים שונים - ארמדה בריטית שלמה יצאה ל"קרב" נגד שתי אניות עולים . נבהלנו בראותנו את הכוח הצבאי האדיר המקיף מכל הצדדים את אניותינו. בטוחני, כי גם הבריטים נבהלו בראותם חמישה עשר אלף וחמש מאות גברים, נשים וטף. דאגנו שאימהות עם תינוקיהן בידיהן תעמודנה בשורה הראשונה על סיפון האנייה. נשים בהריון לצדיהן, מבוגרים וילדים קטנים על כתפי הוריהם. זה היה הנשק "הכבד" שלנו. ידענו כי הבריטים לא יעזו לפגוע בנשים ובילדים. כנראה שהם לא האמינו, כי שתי אניות משא נושאות המון רב כזה. נצטווינו להצטייד בבקבוקים ובכל חפץ אחר אותם נשליך על המלחים הבריטים אם יעזו לעלות בכוח על אניותינו. בפעם הראשונה בחיי חשתי בכבוד עצמי - אדם המגן על כבודו כאדם, כיהודי, הזכאי להיאבק ולהילחם כשווה עם שווים. אמנם שווים בזכויות אבל לא שווים בנשק. הבריטים חמושים בנשק חדיש קל וכבד ואנו בבקבוקי מים ובשתי ביצים קשות אותן קיבלנו כמנת מזון יומי. היערכות חדשה זו בלב הים הולידה בדיחות והלצות על הכבוד הרב שהבריטים מעניקים לנו - תשע אניות מלחמה קיבלו את פנינו בכניסתנו בכבוד מלכים לים התיכון, שומרים עלינו וחיילי הוד מלכותה במסדר כבוד מצדיעים לנו וכו' וכו'. המסדר לא היה מלא לפי הפרוטוקול, כי שכחו להניף את דגל ישראל! המשא ומתן נמשך שעות ארוכות. בינתיים התקרבנו לחופי הארץ. המשא ומתן נסתיים בפשרה: אניות המעפילים הופנו לקפריסין. חולים, זקנים, אימהות לילדים קטנים ונשים בהריון הוסעו לנמל חיפה. כל האחרים - למחנות המעפילים בקפריסין.
אור ליום 31 בדצמבר 1947 עגנו שתי האניות בנמל פמגוסטה. נוסעי האנייה פאן-יורק הועברו למחנות מעפילים בעיירת האוהלים קאראאולוס ל"מחנות קיץ" ואילו נוסעי פאן-קרסצ'נט - למחנות חורף. היו אלה מחנות צבא בריטיים, שרק מבנים יחידים היו בהם וכמה  מחסני מזון ומטבחים צבאיים. היו אלה מבני בטון לא מטויחים מכוסים גגות פח גלי בצורת חצי עיגול.
מחנות חורף, לשעבר מחנות של הצבא הבריטי, היו משופרים יותר. היו בהם מבני בטון כדוגמת מבני המנהלה בקאראאולוס.
האניות עגנו בנמל. המתנו עד לשעה 09:00. הבריטים הציבו שולחנות וכסאות ליד כבש האניות והתחילה הורדה מהאניות. כל מעפיל נרשם. המפגש הראשון, פנים אל פנים, עם הצבא הבריטי היה קורקטי, למרות היותנו מפירי חוק, המנסים לחדור לארץ-ישראל - פלשתינה המנדטורית.
ניתנה הוראה להתקדם בשורה עורפית, להשיב על שאלות החיילים הרושמים את הפרטים האישיים, להציג תעודות מזהות, ארץ מוצא, גיל, מקצוע, מצב משפחתי, מספר ילדים ומצב בריאות. לפני רדתנו מן האניות נועצנו והחלטנו לא להציג שום תעודה מזהה. הרישום התנהל על-פי ההצהרה. ההתקדמות הייתה איטית למדי. הנרשמים הועברו משטח ההמתנה בנמל למשאיות שהסיעום למחנות הגירוש. הרישום על-ידי הבריטים, ההמתנה וההסעה ארכו שעות מרובות. למחנה קאראאולוס הגענו קרוב לחצות לילה. חיילים בריטיים קיבלו את פנינו, בדקו את רשימת הנכנסים וסימנו כי אכן הגענו. הם בדקו אם מספר המעפילים שעלו על המשאיות בנמל פמגוסטה תואם את מספר המגיעים ונכלאים במחנה המעפילים. נראה, כי בשלב זה לא היו נושרים בדרך. בכניסה  למחנה קיבלונו החיילים הבריטיים במנה גדושה של אבקת .T.D.D לבנה אשר נשפכה על גופינו המיוזעים. לא ראינו את עצמנו, אך צחקנו מן המראה של חברינו. היה זה ליל סילבסטר, 31 בדצמבר 1947. במרכז אירופה נוהגים בליל סילבסטר להתחפש, בעיקר אלה המשתתפים בנשפי סילבסטר הקדוש. לכן הערנו אחד לרעהו, כי הנה הבריטים מסייעים לנו בתחפושת לקראת הנשף הגדול שיימשך חודשים רבים!
לפנינו היה מחנה אהלים ענק, מוקף גדר תיל כפולה בגובה של ארבעה מטרים בערך, בין שתי הגדרות ומעליהן התנוססו מגדלי שמירה לגובה של שני מטרים מעל הגדר. כל מגדל מצויד בזרקור ענק, המסתובב כל העת בטווח של 180 מעלות ומאיר את השטח.
מעבר לשער הכניסה בשטח המחנה ישבה סוללה של אזרחים שערכו רישום נוסף של הנכנסים. להפתעתנו הרבה והנעימה היו אלה צעירים ארצישראליים, שרשמו בעברית את שמותינו ופרטים אישיים נוספים - וחשוב מכל, את השייכות התנועתית. כל תנועה זכתה לשטח מוגדר בתוך המחנה. קבלת הפנים בתוך המחנה, הדיבור העברי והרישום בלשון זו וכן הפנייה האישית תוך הקשבה ורצון לסייע למעפיל, נטעו בנו את ההרגשה, כי אכן הגענו ל"פרוזדור" של ארץ-ישראל, בו שוררת אווירה של המדינה בדרך. נערים מוותיקי העולים במחנה  הובילונו לאוהל צמוד לאוהלים של חבריי מהתנועה, יוצאי 'הנוער הציוני' מסטו-מרה. אריה ידידי ואני שמרנו כל העת זה על זה, שלא נפרד. שנינו קיבלנו חצי אוהל. כל אוהל היה מצויד בארבע מיטות ברזל. על כל מיטה היו מונחים שמיכות צמר ומזרן קש. הוברר לנו, כי עוד שני מעפילים יגורו באוהל שלנו. הנחנו את המטען על מיטותינו, אריה יצא למקלחת הציבורית, שהייתה במרחק לא רב מן האוהל, ואני נותרתי בו  לשמור על החפצים ולהמתין לבואם של שוכנים נוספים באוהל. אריה חזר מן המקלחת שמח ורועד מן הקור. אריה סיפר לי שאבקת ה-.T.D.D נדבקה לגופו והמים במקלחת היו מי-ים מלוחים. קשה היה להסתבן בהם. רק לאחר זמן ממושך אחרי שהמים הקרים זרמו על הגוף ושפשוף בכוח, נאותה האבקה להינתק מן הגוף. עכשיו תורי לצאת למלאכת ההפרדות מן הלכלוך שנצבר ו"התיישב" על גופי ונדחס היטב לנקבוביות עורי הודות לאויר הלח והמלוח במשך הנסיעה בקרונות מסע ואחר כך באנייה דחוסה. הרחיצה הלילית במי מלח במקלחת ציבורית הייתה המקלחת הראשונה לאחר כשבועיים מאז צאתנו את בית היתומים בעיר קלוז'. רק מי שעבר זאת יכול היה לחזור שמח וטוב לב ממקלחת לילית במים קרים ומלוחים!
הכניסה למקלחת הציבורית ממש הפחידה אותי. הרוח הקרה נשבה בפח הגלי והשמיעה קולות דומים לשריקות ציפורים טורפות. רק הבושה על חזרה בלכלוך לאוהל הניעה אותי לצעוד יחף על הבטון הקר ולפתוח את הברז הקולח מים קרים ומלוחים. עם פתיחת הברז נוספו שריקות הברזים שהוסיפו לאווירה האימתנית של המקלחת. עצמתי את עיניי והנחתי למים לזרום, לשטוף את הלכלוך, הזיעה, אבקת ה- .T.D.D ויחד עימם את שנות הגלות, הזרות, הסבל, ההשפלה שעברתי במשך שני עשורים כנרדף, כזר, ובשנים הטובות - כזר נסבל. המקלחת לא הייתה מקורה, היו רק קירות צדדיים ומחיצות. שתי כניסות לה, אחת לנשים ואחת לגברים. השמיים הבהירים המוארים ברבבות כוכבים האירו וחשתי כי הם מבטיחים לי כי הניעור מהלכלוך ומן העבר הגלותי בלילה קר במים קרים מהווה פרידה מן העבר המדכא וכניסה טהורה לעתיד מבטיח. חזרתי לאוהל נקי מלכלוך וטהור מההשפלה, הרדיפות והסבל. עד שובי מהמקלחת שיכנו באוהל שלנו שתי נשים, אם ובת. האימא בסוף שנות הארבעים שלה והבת בסוף שנות העשרה או תחילת העשרים. הנשים היו עייפות. הן התכרבלו במיטותיהן. המקלחת הקרירה הפיחה בנו רעננות והדירה שינה מעינינו. רק הנימוס כלפי שתי הגבירות הניא אותנו מלפטפט ולצחקק אלא לעצום את העיניים תוך החלטה לישון, לאגור כוח לקראת יום חדש, מדינה חדשה מחנה מסוג חדש, ולצפות לאורח חיים כשבוי בריטי, תוך החלטה, אותה קיבלנו ברגע שנמצאנו מוקפים בלב הים על-ידי הארמדה הבריטית: לשמור על מצב רוח מרומם!
חיזקנו איש את רעהו בסיסמה: יהיה אשר יהיה, נשמור על מצב רוח מרומם. כל אחד מאתנו הסתובב לצד והחלטנו לישון. הקור הציק לנו. השמיכה שפרשנו מתחתינו הוצאה והוספנו אותה כשמיכה שנייה. ידידי אריה, האיסטניס, לא הסכים לישון ללא סדין. הוא חיפש בין מטלטליו, מצא סדין, פרס אותו על יצועו וכיסה את גופו בשתי השמיכות. לי לא היו כוח ורצון לאתר את הסדין שאימי ארזה לי בין החפצים. נרדמתי חצי לבוש על המזרן ללא סדין ותרמילי משמש אותי ככרית. עם הנץ החמה לאור היום אריה ואנוכי תיכננו את אופן חלוקת האוהל לשניים, כדי ליהנות מפרטיות שלנו ושל הנשים . 
הנערים שליוונו מן השער אל האוהל הדריכו אותנו בסדרי המחנה. בשעות 08:00 - 09:00 ארוחת בוקר באחד הביתנים שבמרכז המחנה. חייבים לבוא עם כלי אוכל שאותם מצאנו ארוזים על מיטותינו. עם אור הבוקר פסק קור הלילה. לבשנו בגדים "קלים", מכנסי צמר עבים וחולצה עם שרוול קצר. מצאנו ברז לשתייה. בכלים שעמדו לרשותנו הבאנו מים מתוקים בעזרתם התגלחנו. הכרזנו על עצמנו נקיים, מגולחים למשעי ויצאנו לאזור הביתנים שבו שכן המטבח המרכזי. מזג האויר במשך היום היה חם . הבגדים החורפיים הכבידו עליי. הייתי מכוסה זיעה.  רוב העולים עמדו, התבוננו אחד ברעהו, חיפשו מכרים והמתינו לארוחת בוקר חמה. לשמחתי פגשתי את רוב חבריי שעלו לפניי כקבוצת החלוצים "התחייה". מן הביתן הסמוך למטבח בקעו שירים עבריים. סמוך לשעה היעודה 08:00 נשמע קול "צפרא טבא", ברוכים הבאים לגירוש קפריסין - מחנה קיץ 63. הציבור מתבקש להסתדר בזוגות זוגות בשורה עורפית. בשעה 08:00 תתחיל חלוקת ארוחת הבוקר". ההוראה ניתנה בשלוש שפות: עברית, אידיש ורומנית. אכן בשעה היעודה החלה החלוקה. כל מעפיל קיבל שליש לחם לבן טרי (כ- 300 גרם) וחצי ליטר שוקו. הוזהרנו, כי מנת הלחם שתחולק לארוחת בוקר היא מנה יומית. המעונין במנת דייסת קווקר (שיבולת שועל) יכין כלי ויקבלה יחד עם השוקו (דייסת קווקר היא מנת "חובה" של כל חייל בריטי). את השוקו האחרון שלי שתיתי ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. לגמתי את המשקה תוך ליקוק שפתיים וויתרתי על הדייסה, שהזכירה לי מאכל לחולים. בצעתי מן הלחם הטרי לכל אורך הדרך חזרה לאוהל. בהגיעי לאוהל מצאתי את עצמי עם שני כלים ריקים ללא לחם. את המנה היומית חיסלתי תוך כדי הליכה. נותר לי לצפות לארוחת צוהריים בתקווה שתהיה טעימה כמו זו בבוקר. ידידי אריה היה יותר מחושב ומסודר ממני. הוא חילק את מנת הלחם לשתיים, חצייה אכל בבוקר ואת החצי השני הותיר לארוחת ערב. אריה ניחם אותי שאם לא נקבל מנה משביעה לצהרים או לערב הוא יתחלק אתי בלחם שנותר בידיו.
הצענו לשכנות שלנו לתלות שתי שמיכות כמחיצה באוהל כדי לאפשר לגבירות פרטיות מוחלטת. הן תרמו שמיכה אחת ואנחנו אחת, בתקווה כי נמצא שתי שמיכות חלופיות במחסן המחנה. אווררנו את החפצים האישיים שלנו שהיו ארוזים בתרמילי הגב במשך שבועות, פרשנו סדינים, הצענו מיטות וקבענו סדרים לתקופת השהייה בגירוש קפריסין. מצאתי שימוש יעיל למעיל החורף האלגנטי שלי - כיסוי משני לשמיכה בלילות קרים. חיש מהר התקרבה שעת ארוחת הצוהריים. מכל קצות המחנה צעדו אנשים לכיוון המטבח כאשר בידיהם כלי האוכל הבריטיים המסורתיים (מסטינג בלע"ז). חששתי, כי התמונה הזו, שאנשי המחנה יחיו ויעסקו שלוש פעמים ביום בהליכה למטבח המרכזי, בעמידה בתור, באכילה וברחיצת כלים והמתנה לארוחה הבאה – תהיה לאופיינית וקבועה.
בשעה 13:00 החלה חלוקת ארוחת הצהריים: מרק ירקות סמיך מאוד, מנת בשר בקר, שני שליש שומן ושליש בשר ושתי תוספות, אחת קמחית ואחת ירק מבושל ותפוז כמנה אחרונה - המנה היחידה שערבה לחיכי.
בשעה שהאנשים המתינו לארוחות נשמעו הודעות ברמקול. הודיעו שמתבקשים מתנדבים לעבודה במטבח, במחסן האספקה וסדרנים / שוטרים בתוך המחנה.
ידידי אריה התנדב לעבודה. הוא הופנה למטבח. מפי חבריי מקבוצת "התחייה" נודע לי, כי הסוכנות היהודית עומדת לפתוח סמינר למורים. יתקבלו מורים שלימדו בבתי ספר עבריים בחוץ-לארץ ובעלי השכלה מקבילה. קיוויתי להתקבל וללמוד בסמינר זה ואת רוב זמני הפנוי הקדשתי לרענון וללימוד השפה העברית.
נפוצה שמועה בקרב חברים וידידים, כי אני דובר עברית והחלו לזרום אליי פניות למתן שיעורים פרטיים. הקדשתי הרבה מאוד זמן להכנת השיעורים. כל תלמיד ברמה אחרת. "מכל מלמדי השכלתי ומתלמידיי יותר מכולם". ההכנות לשיעורים הפרטיים ארכו לעתים יותר מאשר ההוראה. אך התחושה הייתה נהדרת. כל שיעור העשיר אותי מבחינת הידע ותרם לי לאושר נפשי.
החיים במחנה הפכו לשגרה. הרווקים ואלה שלא רצו לנהל משק בית רצו שלוש פעמים ביום למטבח הציבורי לקבל אוכל מבושל. למשפחות ולאלה שרצו לנהל משק בית ניתנה האפשרות לקבל מזון לבישול עצמי. המחנות, בין הגדרות, נוהלו על-ידי נציגי המעפילים. האנגלים סיפקו מזון, מים והחזקת המתקנים (על-ידי פועלים יוונים-קפריסאים, רובם אוהדי המעפילים). כל טענה או בקשה שהיו כרוכות בטיפול מחוץ למחנה הועברו על-ידי אנשי הקשר, נציגי המעפילים, אל קצין הקשר הבריטי. לשכתו של הקצין שכנה בחוץ - מעבר לגדרות. בדרך כלל היחסים היו תקינים ונוהלו ברוח טובה. הנושאים שהיו טעונים סידורי חוץ היו: אשפוז בבתי חולים, כי בתוך המחנה פעלו רק מרפאות לניתוחים קטנים ואשפוזי יום. בקאראאולוס הוקמו המחנות הבאים: 55, 63, 64, 65, 66, 67, 68 - שישה מהמחנות היו צמודים זה לזה ומחנה 55 היה במרחק של כשני קילומטרים. גדר תיל רגילה הפרידה בין המחנות הצמודים. הייתה זו גדר רגילה ללא שמירה, לא כדוגמת הגדר הכפולה ומגדלי השמירה שהקיפו את המחנות מסביב. כבר בשבוע הראשון לשהותנו במחנות, בלילה חשוך, נפרצו הגדרות שהפרידו בין המחנות. הבריטים כעסו, זעמו, תבעו החזרת הגדרות ותיקונן, אך ללא הועיל. הם אף איימו בסנקציות - קיצוץ במזון. למעשה לא העזו לקצץ במזון מפחד דעת הקהל  העולמית וההנהגה שלנו, שאיימה על הבריטים שנתנגד בכוח אם יעזו להיכנס למחנות להתקין מחדש את הגדרות המפרידות.
הבריטים חששו מקיום מחנה אחד, בו מרוכזים כעשרים אלף מעפילים, אבל ההנהגה שלנו התחייבה לשמור על הסדר והשקט בתוך המחנה. האוטונומיה הפנימית הלכה וגברה. הוקמו מוסדות ציבור ומנהל אזרחי פנימי, כמקובל במשטר דמוקרטי ובהתאם לצרכים של האוכלוסייה.
הוקמו גני ילדים ובתי ספר. כמנהל בית הספר נבחר אברהם קוגן, בחור צעיר, דובר עברית רהוטה. הוא גייס מורים מן המעפילים. להשלמת צוות ההוראה הוא הזמין ארבע מורות מישראל. בית הספר התנהל כמוסד חינוכי עברי מלא לכל דבר.
עם הקמת בית הספר היו בו כשלושים כיתות. אברהם ניהל את בית הספר בתבונה רבה, תוך כבוד הדדי, למרות היותו הצעיר שבצוות ההוראה. הוא והמוסד שבהנהלתו זכו ליוקרה ולהערכה רבה מצד הורי התלמידים, התלמידים וצוות המורים. גם אני זכיתי להשתלב בצוות ההוראה במוסד בתפקיד מורה - ספרן.
לשכה סוציאלית: בראש הלשכה עמדה שליחה מישראל. תפקידי הלשכה היו רבים ומגוונים. השליחה נעזרה בצוות מבין המעפילים, ששירתו את ציבור הפונים בנושאים: קשר עם בני משפחה בארץ-ישראל ובכל מקום אחר בעולם, משלוח כספים, בגדים, ספרי לימוד, תקליטים וקבלת חבילות מזון מקרובים.

מפגש עם מעפילים ותיקים

למדנו את סדרי החיים במחנה. לקח קצת זמן להפנים את העובדה שנגזר עלינו לעשות זמן ממושך בגירוש, במחנה אוהלים, מאחורי גדרות תיל. רק הרצון העז לנצל את הזמן להכשרה לשונית, תרבותית ומקצועית לקראת העלייה לישראל חיזק את המעפילים. נוצרה אווירה של ניצול יעיל של הזמן להכנות לקראת קליטה טובה ונוחה בארץ-ישראל והשתלבות בחיי עבודה ויצירה במדינה ובחברה הארץ-ישראלית. תנועות הנוער הזיזו את אוהליהן והקימו אותם מחדש בצורת האות ח' כמחנה . כל תנועה הניפה את הדגל התנועתי ואת דגל ישראל. סביב התורן נבנה מאבנים סמל התנועה בצבעיו המקוריים. התקיימו מפקדי בוקר, הנפת הדגל מלווה בשירת התקווה והמנון התנועה.
קבוצות הנוער חיו חיי קומונה, הכשרה והכנה לקראת חיי קיבוץ בישראל. חלק מקבוצות הנוער ידעו כבר בקפריסין לאיזה קיבוץ יגיעו בבואם לארץ, אם בגרעין  הכשרה במשק קיים או כגרעין עצמאי של נקודת יישוב חדשה.
השפה הרשמית בקבוצה הייתה עברית. החברים למדו עברית ועשו מאמצים לדבר עברית. אבל שפת התקשורת בין החברים נותרה שפה האם של כל קבוצה. האוהל שלנו היה צמוד למחנה של חבריי מן הקן בסטו-מרה, שעלו כקבוצת הכשרה "התחייה ב'". שפת הדיבור בין החברים נותרה הונגרית וזו אחת הסיבות שלא הצטרפתי אליהם. סיבה נוספת: תוכניותיי העתידיות היו שונות מאלה של חברי הקבוצה. חלמתי לסיים את לימודיי באוניברסיטה העברית, לימודים אותם התחלתי באוניברסיטה בצ'רנוביץ. קבוצת "התחייה" הצטיינה בארגון אירועים חברתיים ותרבותיים. חברי הקבוצה, במיוחד זולי דבלינגר ואימרה דוד, דאגו, כי אוזמן לכל האירועים בקבוצה, כאילו הייתי חבר בה. גם ראש הקבוצה, שלמה ברקוביץ', קיבל אותי במשך הזמן כאחד מן החבורה. שלמה, בחור מופנם, משכיל, הנהיג את הקבוצה בנועם ובתבונה רבה. הוא העניק לכל חבר בקבוצה הרגשה שהוא חשוב ותרומתו לקבוצה מכרעת. מעולם לא הרים את קולו. בשקט ובשלווה שלו הפעיל שלמה כל חבר בקבוצה בהתאם ליכולתו. 
השהייה הממושכת של קבוצת אנשים צעירים, כולם רווקים, בתוך מחנה תנועתי אחד - יצרה הזדמנויות לצעירים ולצעירות יחידים להתחבר לזוגות. באחד הימים נתבשרנו, כי זוג אחד עומד להינשא. היה זה אירוע וחג לכל הקבוצה. הנישואין נחוגו ברוב פאר. הכלה לבשה שמלת כלה והחתן חליפה. כל חברי הקבוצה לקחו חלק באירוע המשמח ואפילו הבעיה הגדולה לפנות את שכניהם מן האוהל, לשכן אותם באוהלים אחרים ולהקצות לזוג הנשוי הטרי אוהל פרטי, נפתרה ברוח טובה. הכיבוד בחתונה היה דל, אבל מצב הרוח מרומם!
החיים במחנות נכנסו למסלול קבע. קמו מוסדות במחנות קיץ ובמחנות חורף: ועד מחנה, ועד ייצוגי של המחנות כלפי הבריטים, לשכה  סוציאלית ואחרים. בראש הלשכה הסוציאלית  עמדה שליחה, עובדת סוציאלית מארץ ישראל. כן הוקמו  מוסדות חינוך - בית ספר יסודי שמונה שנתי, סמינר למורים ולמדריכים. רוב המרצים היו מוסמכי האוניברסיטה העברית בירושלים. עם שובם ארצה רובם השתלבו כמרצים באוניברסיטאות. ביניהם פרופסור דוב נוי, פרופסור עמנואל גוטמן, פרופסור שמריהו טלמון, פרופסור יוחנן אהרוני. גב' עדה ברוצקי עובדת ברשות השידור, דר' בר-דיין במשרד החינוך, ועוד. קבוצה נוספת של שליחים, כביכול מורים ומדריכים חברתיים, היו מפקדים מטעם ההגנה והאצ"ל, שהקימו מערך גיוס, השבעה והכשרה צבאית במתכונת המלאה של ההגנה בארץ-ישראל. כל בני 18 עד 30 חויבו בגיוס ובטירונות הכנה לקראת השתלבות מלאה בצבא ההגנה מיד עם עלייתם ארצה. המצטיינים בטירונות קודמו לקורסים למדריכים בשירות ההגנה.
האימונים, כגון ת"ס (תרגילי סדר), מעבר מכשולים, מקל קפ"פ, קרב יחידים, כל אלה נעשו בשטחים פתוחים שהוכשרו לכך לעיני השומרים האנגלים שישבו על מגדלי השמירה. לימוד השימוש ברובה, בסטן, ברימון ובמקלע - נעשה במבנים סגורים.
אנשי בית"ר הרחיקו לכת. גורלם הביאם למחנה 68. זה היה מחנה שהמגורים בו היו באוהלים הודיים גדולים, שמונה אנשים באוהל. אוהלים אלה היו מדופנים בבדים בשתי שכבות, אחד בצבע לבן ואחד בצבע כחול. הם הסירו את השכבות הפנימיות ותפרו מהבד מדים, חולצה לבנה עם קישוטים כחולים ומכנסיים קצרים מבד כחול וקישוטים לבנים. הם לא הסתפקו רק במדים. הם הכינו רובה דמי. וכך כל תרגילי הת"ס של צעירי בית"ר נערכו במדים ו"חמושים" ברובי דמה.
כל מי שרצה לעבוד או נכון יותר להיות עסוק בפעילות כלשהי, יכול היה למצוא לעצמו אפיק לעיסוק מהנה.
התמונה שאפיינה את האווירה הכללית במחנות, במזג אוויר נאה, היא כזאת: ישבו מאות אנשים, מכל הגילים, בפתח האוהלים שלהם, למדו, כתבו ושיננו פסוקים, אמרות, פתגמים ושירים בעברית. עורכי דין, מנהלי חשבונות ובעלי מקצוע חופשיים אחרים, שהשתלטו על השפה העברית, הזמינו ספרים מקצועיים מן הארץ, התכוננו לבחינות השלמה ולכניסה מיידית לתחום התמחותם. שתי ספריות נפתחו במחנות בקאראאולוס, ליד סמינר המורים והמדריכים וליד בית הספר. שתיהן היו פתוחות עד חצות. שתיהן היו תמיד מלאות עד אפס מקום.
ספורט: בקרב המעפילים היו ספורטאים חובבים ומקצוענים בהרבה ענפים. הבולט ביותר - כדורגל. בלטו ביניהם הכדורגלנים בעלי השם ששיחקו בליגות השונות בארצותיהם. קבוצת הכדורגל במחנה  התאמנה והזמינה את הבריטים לשלוח לתחרות במחנות את קבוצת הכדורגל של הצבא הבריטי ששכן באי. השחקנים היהודיים שיחקו במדים כחול-לבן. כל משחק "בינלאומי" היווה חגיגה והתרגשות במחנות. אלפי צופים איכלסו את מגרש הכדורגל המאולתר. לקראת המשחק הראשון התעוררה בעיה של מחסור בסיד לסימון קווים לפי התקן: גבולות המגרש, קווי 11 מטרים,  קו קרן וקו האמצע. מחסנאי המזון פתר את הבעיה כך: האנגלים הנפיקו למחסני המזון בכל מחנה את כמות המזון המקובלת לשבויי מלחמה, הדומה, הן בכמות והן ובאיכות, לזו של הצבא הבריטי ועל-פי התפריט הבריטי. תפריט זה כולל שיבולת שועל בכמות ניכרת להשלמת הקלוריות שנקבעו באמנת ז'נבה. יוצאי מזרח אירופה לא היו רגילים לאכילת דייסת שיבולת שועל (קווקר) .
המעפילים ביקשו תוספת לחם במקום דייסה. הצעקות וההפגנות לא הועילו. ברגע האחרון נכנס הג'וינט לתמונה והנפיק לכל מעפיל כיכר לחם שחור לשבוע. רבים מבין המעפילים ויתרו על חלקם בכמות שיבולת השועל (קווקר), שהונפק בקופסאות פח מגולון בנות עשרים ליטר כל פח.
ברגע של מצוקה בהכנת מגרש הספורט לקראת ה"משחקים הבין-לאומיים" עם האנגלים, כאשר לא נמצא סיד לסימון המגרש, הביאו המחסנאים שני פחי שיבולת שועל ופתרו את בעיית סימון המגרש. היה רק חשש שהשופט הקפריסאי ושופט הקו הבריטי יטענו שחומרי הסימון אינם תקינים. בעת בדיקת המגרש לפני תחילת המשחק חייך השופט הקפריסאי בלי לבטא את פשר החיוך שלו.
בחודשי הקיץ, בשמש לוהטת, האוהלים התחממו עד כדי חוסר יכולת לשהות בהם, למעט האוהלים ההודיים בעלי שלוש שכבות הבד. שכבת אוויר מפרידה בין שכבות הבד ומונעת חדירת אוויר חם. רק מחנה אחד, מחנה שישים ושמונה, היה מצויד באוהלים אלה. המחנות האחרים צוידו באוהלים קטנים, בני שכבה אחת. אהלים אלו היו עמידים בחורף מפני גשם ורטיבות, אבל הם היו קטנים יותר.  רק במרכז האוהל יכולנו להתהלך בגב זקוף. בצדדים הגובה שלהם ירד לכדי 70 ס"מ, ולשם דחפנו את המיטות. רק לשכב בהן היתה אפשרות. בקיץ קיפלנו את שתי קורות  האוהל כדי לאפשר כניסת אוויר ואוורור האוהל.
לא אמנה את כל עשר המכות בהן הוכינו במחנה. אחת המכות הייתה: הסערה שבה התמוטטו אוהלים על יושביהם. בעונת החורף יורדים לעתים קרובות גשמים עזים. כמויות אדירות של גשם מציפות שטחים פתוחים חסרי ניקוז. מחנות המעפילים נבנו על מישורים פתוחים. אמנם נחפרו תעלות ניקוז שהובילו את מי השיטפונות אל הים. אבל אחרי הגשם הראשון התעלות התמוטטו, נחסמו ומי הגשם הרבים הציפו את המחנה וחדרו לאוהלים. לעתים המים עלו עד גובה המיטות באוהלים. אחרי יום גשם המחנות נראו כעין "שוק פרסי". רוב החפצים הוצאו מן האוהלים לייבוש ולאוורור מן הטחב.
אתאר עוד מכה שהטרידה את רוב המעפילים והפתרון שמצאו בחורים יצירתיים כיצד להתגונן מפניה. המכה היא עכברים ועכברושים, שכרסמו את הבגדים וכל מזון שנשמר לשבוע כי הספקת המזון הייתה חד שבועית למשפחות שהעדיפו לנהל משק בית עצמאי.
קבוצת צעירים פיתחה מיומנות של בניית מזוודות מקופסות הפח הגדולות, שהכילו שיבולת שועל. מזוודות הפח המבריקות פתרו את בעיית השמירה על בגדים וחפצים אחרים שהיו קורבן לכרסום על-ידי העכברים.
נבנו גם ארוניות מפח למזון שנתלו על העמוד המרכזי באוהל. העמוד המרכזי באוהל היה למעין עמוד תצוגת מזון שייצג את יושבי האוהל, העדה וארץ המוצא. התפעלתי מהיכולת של מתן פתרונות לכל בעיה שנוצרה, ככל ש"המכות" הכבידו אלתרו המעפילים תשובה.
הניתוק התקשורתי מן הארץ ומן העולם החיצון העיק עלינו. הקשר היחיד היה באמצעות השליחים משורות ההגנה, המרצים הבכירים בסמינר למורים וארבע המורות בבית הספר. קשר זה היה במפגשים בעבודה ועם יחידים. טרנזיסטורים לא היו עדיין בנמצא ומקלטי רדיו היו אסורים בהחלט. גם חשמל לא היה במחנה. במוסדות ציבור, כגון ספריות, נעזרנו בלוקסים (( . חברי "התחייה" הצליחו להגניב מקלט רדיו קטן למחנה. בעזרת תעלה שנחפרה עד לקווי החשמל של מגדלי השמירה הצלחנו להתחבר לחשמל ולהפעיל את מקלט הרדיו, כדי לשמוע את "קול ישראל". מעשה זה היה כרוך בסכנה גדולה ובמאסר ממושך. אבל הסיסמה במחנה הייתה: פתרון לכל בעיה ותשובה לכל מכה!
תיאטרון: גם סופרים ושחקני תיאטרון היו בקרב המעפילים. משה יוסף שניידר, סופר יידי מן העיר צ'רנוביץ שהרבה לכתוב וליצור, נקט בקפריסין יוזמה והזמין אל אוהלו את כל מי שעסק אי פעם בתחום אומנותי כלשהו בתיאטרון להצטרף אליו להקמת תיאטרון.
בפגישה שניידר הוציא מאמתחתו את כתביו ויצירות של גולדפדן, שלום עליכם ואחרים, בחן את היכולת האומנותית של הפונים אליו, בחר את המוצלחים ביניהם והחל לעסוק במלאכת הבימוי. הוא מינה את ידידי אריה דולברג כאחראי לתלבושות לשחקנים. אריה ושניידר פנו אל המעפילים וביקשו את שיתוף פעולתם בהשאלת בגדים, כלים ומסכות לתיאטרון היידי החדש במחנות קאראאולוס. את אשר לא ניתן היה להשיג בהשאלה במחנות בנו אריה וקבוצת מומחיו - שתפרו, הדביקו ואלתרו בגדים הולמים ותפאורה.
האיש משה יוסף שניידר היה אדם שקט, ורק בקפריסין, במחנה הגירוש, נתגלה כסופר, כבמאי וכיזם גדול. הוא הקים תיאטרון באמצע שדה, בקצה מחנה שישים ושמונה, אסף שחקנים, בחר צוות אומנים, כולם צעירים בשנות העשרים שלהם, ביים הצגות מפרי יצירותיו ושל סופרים ידועים אחרים, דאג לצוות עוזרים מוכשר, לאחראים לתפאורה ותלבושות והעמיד תיאטרון אידי לרשות אלפי המעפילים המדוכאים, מתוסכלים ומשועממים מאחורי גדרות התיל. במה זו הציגה מחזות בהצלחה רבה באופן קבוע עד לחיסול המחנה. שניידר, האיש המופנם - כל חייו כתב ביידיש ורוב כתבי היד שלו נגנזו  במגירותיו.  כאשר נזדמנה לו ההזדמנות לבטא את עצמו בשפתו, הסופר שבו פרח ויצר. מראהו נתמלא גאווה, פניו קרנו. רבים וטובים ביקשו את קרבתו. פגשתיו אחרי שנים מספר בעיר חיפה, בה התיישב לאחר עלייתו ארצה. האיש חזר למראהו המקורי, כפי שהכרתיו מיד עם הגעתנו למחנה הגירוש. בחיפה הקים מפעל לבניית מטפים לכיבוי אש, שכנראה "כיבו" את התלהבותו ליצור. הוא חזר לכתוב למגירות. אף מוציא לאור בישראל לא רצה לפרסם את יצירותיו ביידיש. אז בקפריסין ראה בהקמת התיאטרון היידי קרש קפיצה לקראת פרסום יצירותיו הרבות, אותן ארז במזוודות לפני עלייתו ארצה. הוא חלם על הקמת תיאטרון יידי בישראל והספקת מזון רוחני לעולים הרבים ממזרח אירופה עד שיתאקלמו בתרבות העברית. הוא ראה בצוות שחקניו שגיבש בקפריסין גרעין לתיאטרון היידי בישראל. זה היה החלום אותו חלם עד שנפגש עם המציאות בישראל. אבל אחת השחקניות, שעשתה את צעדיה הראשונים על במת התיאטרון בקפריסין, הייתה גב' מרים זוהר. מרים זכתה להצלחה כבירה, הן בגין יופייה הטבעי והן בהצטיינותה בהופעותיה האומנותיות שזכו להתפעלות הקהל. ניסיונה הקצר של מרים זוהר על בימת התיאטרון המאולתר בקפריסין, הערצת הקהל וחיזוק הדימוי העצמי ומעל לכל כשרונה כשחקנית , העניקו לה כרטיס כניסה, מיד עם עלייתה ארצה, כשחקנית בתיאטרון הלאומי "הבימה". תוך זמן קצר נודעה כשחקנית מצטיינת. על הופעותיה המעולות זכתה בפרסים רבים .
ה' באייר תש"ח, 15.5.1948, יום הכרזת המדינה נחוג בעצרות המוניות, בקבוצות ההכשרה ובאוהל המשפחה. נתעוררה תקווה, כי הבריטים יתירו, עתה, עם הקמת המדינה, את עלייתם של המעפילים ארצה. אך לא כן הדבר. הבריטים רק התירו את עלייתם של נשים, ילדים, זקנים ונכים - כל אלה שאינם מתאימים לגיוס לצבא ההגנה לישראל. המחנות התרוקנו ממחצית אוכלוסיית המעפילים ולא נותרה נערה ולא בחורה צעירה שניתן היה להתרועע עמן ולבלות ערב עימן. נותרו רק נשים עם בעליהן, שהיו בגיל שנאסרה יציאתם ופה ושם צעירה עם  הוריה שעל אביה נאסרה העליה ארצה .
אוהלים התפנו. בשכנות לאוהל שלנו גרו אישה ובתה שנתגרשה מבעלה, שהיה רופא שיניים בסטו-מרה. שתי הגברות זכו לאוהל הודי גדול. איתן גרו גם שתי נשים אלמנות של עסקנים ציוניים ידועים ברומניה. כולן השתייכו לתנועת הבוגרים של הנוער הציוני. כל הימים בקפריסין חלמתי לזכות באוהל, שאוכל להתיישר בו ואוכל לשבת במיטה בלי שבד האוהל ילטף את פניי. כאשר שכנותיי עלו ארצה אריה ואנוכי החלטנו להשתלט על האוהל הזה. כבר ביום עלייתן ארצה העתקנו את מגורינו מן האוהל הקטן אל האוהל ההודי. חששנו כי הבריטים ייאלצו את שלטונות המחנה היהודיים להפנות עוד שני מעפילים לאוהל שלנו, כי המינימום היה ארבעה אנשים לאוהל. נזכרתי, כי במחנה חמישים וחמש, שהיה במרחק כשני קילומטרים מן המחנות שלנו, גרה דודתי רבקה דרוקמן עם בנה דוד. מיד נרשמתי לסיור במחנה חמישים וחמש שהתקיים בליווי חיילים בריטים והצעתי לדודתי ולבן דודי לעבור אלינו אל האוהל "המפואר" שלנו.
שכנתי לשעבר, תושבת האוהל ההודי, שימשה כעובדת סוציאלית במחנה. טרם עלייתה ארצה היא המליצה בפני ריבה השליחה מישראל, העובדת הסוציאלית הבכירה, שאני אמלא את מקומה. ריבה ראיינה אותי ואישרה את מועמדותי כעוזר ראשי לעובדת הסוציאלית. תפקידי הלשכה הצטמצמו לפתרון בעיות סוציאליות שהתעוררו מעצם השהייה במחנה, ובנושאים אלה טיפלה ריבה השליחה .
יש לציין, כי במחצית השנה השנייה לשהותנו במחנה, כאשר נותרו במחנות רק גברים צעירים יחסית ובנות זוגם, כמעט לא פקדו את הלשכה מקרים סוציאליים שנזקקו לטיפול מקצועי.
התחום השני בו טיפלה הלשכה - הנפקת חזיות וחגורות בטן לנשים בהריון, החל מחודש ההריון השישי. התהליך היה פשוט: אישה בהריון פנתה ללשכה, הציגה אישור רפואי שהיא בהריון בחודש השישי וקבלה זכאות לשני האביזרים הנזכרים לעיל. תפקיד זה הוטל עליי. כמו כן הזמנת כמות חומרי הגלם, איתור תופרת וחדר לבית המלאכה. מדידת האביזרים - משימה חשובה ביותר - בוצעה על-ידי התופרת שהתאימה את האביזרים  לדרישות הלקוחה.
התפקיד השלישי היה חלוקת דברי דואר, חבילות ומכתבים רשומים, בעיקר עם כסף, שנתקבלו בעבור המעפילים. תפקיד זה הוטל על בן-דודי דוד, שהודות למשרה המוצעת נאות להעתיק את מקום מגוריו ממחנה חמישים וחמש למחנה שישים ושלוש ולהצטרף לאוהל שלנו, יחד עם אמו - הדודה רבקה. בחודשים האחרונים הגיעו משלוחי בגדים מארצות-הברית באמצעות הג'וינט, רובם בגדים משומשים במצב תקין וחלקם חדשים לגמרי. דוד היה ממונה על חלוקתם לנזקקים והמשרה הזאת קסמה לו והניעה אותו ואת אמו לעבור כאמור מחנה.
תחילה הצענו לדודה רבקה ולדוד להתחלק באוהל הנוח והגדול ולחצות אותו באמצע בשמיכה כדי לא לפגוע בפרטיותם. דודה רבקה לא הסכימה בשום פנים ואופן לכך. היא הצהירה כי מיום בואה למחנה שישים ושלוש היא תטפל בי כמו בבנה. ניסיתי להבהיר לה, כי הדבר לא נעים לי כלפי ידידי אריה, אתו כרתתי "ברית" מאז צאתנו את רומניה, כי נשמור אחד על רעהו. הדודה רבקה הודיעה לי כי אין הדבר משנה במאומה, מהיום והלאה יהיו לה שלושה בנים.
אישה אצילה זו אימצה אותנו וטיפלה בנו כבבנה . היא בישלה, כיבסה וגיהצה עבורנו. חזרנו לשולחן אוכל משפחתי, המעט שהיה - היה חגיגי ומשפחתי. נדיבות ליבה, אדיבותה וחביבותה ילווני לעד!
השתדלנו לגמול לה ככל שעלה בידינו. אריה דאג לכרטיסי תיאטרון, אני בעמידה בתור במחסני המזון ובסחיבת המזון הביתה. לפעמים היה צורך ב"השלמת" מזון כדי ששולחן השבת ייראה "כמו בבית", מצרכים שנרכשו בחנות הפרטית שנפתחה מיד עם בואנו למחנה על-ידי יהודי קפריסאי, דובר עברית. וכך הודות למעשה האצילי של אישה אחת - זכתה הרביעייה, דוד ורבקה, אריה ואני, לאוהל נאה וחם, למאכלים ביתיים וטעימים, לידידות כנה ואימון הדדי. רק ההסגר, גדרות התיל ומגדלי השמירה העיקו עלינו.
ראשי המחנה היהודים עודדו לרווח את המגורים ובמקום ארבעה אנשים באוהל יגורו שניים, ועל ידי כך מספר האוהלים במחנה לא פחת. הראשונים שהשתלטו על האוהלים הפנויים היו צעירי ההכשרות, שהיו ממוקמים לפי תנועות פוליטיות. נאסר עלינו לדבר ולשאול על פשר 'היעלמותם' של יושבי האוהלים. הסוד נשאר סוד של יושבי המחנות: מידי שבוע בלילה יצאו צעירים החוצה דרך מנהרות שנחפרו מתחת לגדרות התיל שהקיפו את  המחנה. שם המתינו להם ספנים ודייגים יוונים קפריסאים שהשיטו אותם ארצה. למרות "דילול" אוכלוסיית המעפילים המשיכו הבריטים לספק מנות מזון כמספר הכלואים הרשום במחנות. עודף המזון חולק בין המעפילים ונמסר לשורות ההגנה.
בסוף ינואר 1949 נשמעה הבשורה המשמחת - המחנות מתחסלים! "עלייה למדינת ישראל." אחת מהאניות, הפאן קרסצ'נט, שופצה והפנים שלה נבנה מחדש על-ידי מדינת ישראל כאניית נוסעים,  שייעודה העיקרי הוא  הסעת עולים חדשים. נבנו תאים, חדר אוכל, מקלחות ומיטות ושירותים ל- 450 עולים. האניה  התאימה עכשיו להסעת עולים בתנאים טובים למדי מנמלי הים התיכון. מדי יומיים פקדה האנייה את נמל פמגוסטה (נמצא היום בשליטה טורקית-קפריסאית). המחנה שלנו היה האחרון בתור. ביום שישי 4 בפברואר 1949 לפנות בוקר נצטווינו לצאת את האוהלים ולהסתדר בזוגות ליד שער היציאה. השחר טרם הפציע. נהגתי להניח תפילין כל בוקר. הואיל והשחר טרם הפציע, תליתי את התפילין על העמוד המרכזי, כאשר כל חפציי כבר ארוזים. הבריטים קיבלו את הפיקוד על הפינוי. זאת הפעם הראשונה שראיתי חיילים בריטים בתוך המחנה.
הצעקות של הבריטים היו גסות ומלוות במכות על האוהלים. יצאתי בבהלה מן האוהל והתפילין נשארו מבוישים על עמוד האוהל. בהמתיני ליד השער נזכרתי בתפילין. ביקשתי מחייל בריטי רשות לחזור לאוהל, שבו שכחתי חפץ קדוש, ללא ערך לבני דת אחרים. הוא בשום אופן לא התיר לי לצאת מן השורה. ניסיתי לבקש את התערבותם של השליחים הישראליים וגם להם סירבו הבריטים. בעמדי ליד שולחן הרישום, בו רשמו הבריטים את שמות היוצאים, שמעתי ויכוח קולני בין הבריטים לבין ראשי המחנה היהודיים לשעבר . הבריטים טענו, כי שליש מיושבי המחנות לא התייצבו ליד שער היציאה. אם לא יתייצבו בשער ולא יצטרפו לעולים ארצה - תופסק הספקת המזון להם ולא יותר להם המשך השהייה בקפריסין. הם יוחזרו לארצות מהן באו. השליחים הישראלים השיבו להם בשלווה גמורה, כי זכותם של האנגלים לנהוג כרצונם. רק לאחר שעתיים, כאשר החיילים הבריטים דיווחו לממונים עליהם כי המחנות ריקים מאדם, תפסו הממונים כי "השליש" החסר הם אלו שיצאו, בדרך לא דרך, את המחנה. הבריטים תמהו ושאלו: מה עשיתם עם מנות המזון שהנפקנו? השאלה נותרה ללא תשובה.
בשעות הבוקר המאוחרות עלינו לאנייה. כשעלינו על כבש האנייה ראינו שהוטבע על דופן האניה שמה החדש - עצמאות. דגל פנמה הוחלף בדגל ישראל. לבי רחב בקוראי את שם האנייה באותיות עבריות ובראותי דגל תכלת לבן עם מגן דוד גדול מתנוסס בגאווה מעל סיפון האנייה. כשדרכנו על סיפון האנייה פאן-יורק, בנמל בורגס בבולגריה, חשנו כי אנו ב"מדינה בדרך". הפעם, לאחר שלושה עשר חודשי כליאה במחנה הגירוש, חשנו כי אנו כבר במדינה עברית, במדינת ישראל.
העלייה לאנייה התנהלה בסדר מופתי. הסתדרנו בחדרים, עלינו לסיפון האנייה, לנשום אוויר צח וליהנות מן האווירה באניה  כאזרח חופשי. האנייה שטה לה לאיטה, הפעם ללא ליווי של אניות מלחמה בריטיות, מפלסת לה נתיב שיט היישר לכיוון מדינת ישראל - לנמל חיפה, שלמרגלות הר הכרמל. מעל פסגת ההר מכוון מגדלור את נתיב הכניסה של האניה לנמל. סיפון האנייה היה מלא צעירים, שהרי רק אלה נותרו במחנות. רובם התקבצו קבוצות קבוצות על פי השתייכותם התנועתית, כל קבוצות ההכשרה ידעו לאן פניהן מועדות - קיבוץ, קבוצה - להמשך ההכשרה, לחיזוק ולהשלמה של הקבוצה הקיימת או לגיבוש לקראת יציאה לנקודת התיישבות חדשה. אריה ואני התבוננו בקבוצות הצעירים והפנמנו כי הגיע רגע של אמת. בעוד שעות אחדות נגיע ארצה ואיש אינו מצפה לנו. פרוטה שחוקה אינה בכיסינו, לאן נפנה? איה נלון? האם יהיה מישהו שידאג לנו, יקבל את פנינו, יאכיל וילין אותנו? התשובה היחידה בפינו היתה - "צרת רבים חצי נחמה." הרי בין המעפילים היו גם זוגות צעירים נשואים עם ילדים וכן יחידים שלא מאורגנים בקבוצות הכשרה. את אשר יקרה לכל העם הרב הזה יהיה גם עמנו, אמרנו אחד לרעהו .
באותם רגעים של אופוריית היציאה מן המחנה, השחרור, כאשר אורות העיר חיפה נוצצים ממול והר הכרמל מתנוסס בגאווה  וקרני המגדלור מלטפות את פנינו, מנחמות אותנו והוא מברך אותנו ב"ברוכים הבאים" - ניגש אלינו ידידי מנחם קמיל, ראש קבוצת הכשרה מטעם תנועת בני עקיבא, ושאל אותנו: האם מישהו ממתין לכם בחיפה? לאן פניכם מועדות? כששמע את תשובתנו השלילית הציע לנו להצטרף לקבוצתו, הפונה לקבוצת "שלוחות" הנמצאת כרגע בהכשרה במגד - פרדס חנה.
אמנם שנינו, אריה ואני, יוצאי בתים מסורתיים, אך מבית מסורתי עד הצטרפות לקבוצת נוער דתית המרחק רב. מנחם, הידוע בחברה כ"מנדי", הרגיע אותנו והבטיח שאם לא נרגיש היטב בקבוצה נהא רשאים לעזוב את הקבוצה בכל עת. מנדי הבטיח לנו כי בנמל נתקבל על-ידי נציג הקבוצה מהארץ. את השבת נעשה בחיפה וביום ראשון ניסע לקבוצת האם, במגד - פרדס חנה.
החשש מן הלא ידוע שכנע אותנו להצטרף לקבוצתו של מנדי, שהוא הנהיג אותה. האנייה עגנה לאחר כניסת השבת ואהרונצ'יק נציג התנועה  יצר קשר עמנו בעודנו על הסיפון. הוא התפעל מן המספר הרב של בנים ומהעדר בנות בקבוצה וסיפר על מצוקת הדיור של הקבוצה במקום בו הם שוהים זמנית, במגד - פרדס חנה, עד עליית הקבוצה להתיישבות קבע בעמק בית שאן . ולבסוף ציין, כי נתקבל בסבר פנים יפות בקבוצה, ובמיוחד על-ידי קבוצת הבנות שנקלטה לאחרונה בחברה, כולן עולות משוודיה, יוצאות מחנות הריכוז באירופה, שהוריהן נספו והן נקלטו זמנית בשוודיה עד מועד עלייתן ארצה .
אהרונצ'יק המתין יחד עמנו על סיפון האנייה עד שהגיע תורנו לרדת לחוף. הוא נראה מודאג. שאלנוהו מדוע הוא מוטרד. תוך גמגום-מה השיב, כי לפי הרישומים שלו הוא המתין לשמונה בנים , ולפיכך הוא הזמין במלון ברחוב קרוב ליציאה מן הנמל שני חדרים - שמונה מיטות. הוא דואג, שמא לא יהיה מקום במלון לאנשים נוספים בקבוצה ועתה, אחרי כניסת השבת, יקשה עליו למצוא חדר במלון אחר. ניחמנוהו והודענו לו, כי ה"נוספים" יסכימו לישון על מזרנים ללא מיטות. פניו קרנו מאושר. הגענו למלון. הובלנו לחדרים. הם דמו לחדרי קסרקטין: חדרים גדולים, ארבע מיטות מסודרות בשורה אחת ורווח קטן בין מיטה לשכנתה. שתי נורות קטנות תלו על חוטי חשמל דקים, ללא אהיל וללא נברשת, נראו עלובות ומבוישות על דלות האור שהן שופעות. התנחמנו במצעים הלבנים והנקיים.
מיד עם כניסתנו לחדר הובאו שני מזרנים ומצעים עבורנו. מנדי כראש קבוצה הציע, כי הוא יישן על המזרן. גם חבר נוסף, איקו כץ, הצטרף למתנדבים לישון על המזרן. אריה ואני לא הסכמנו. הנחנו את מטענינו ליד המזרנים והתנדבנו להיות הראשונים ההולכים לחפש מקלחת. פילסנו לנו דרך בפרוזדור האפל, שבקצהו האירה נורה קטנה. זו הייתה הכניסה לשירותים ולמקלחת. המים החמים וחתיכת סבון ריחני רעננו את גופנו ושימחו את ליבנו. זאת הייתה המקלחת הראשונה במים חמים ומתוקים מאז צאתנו את הבית. חשתי כי המים הקולחים שוטפים ממני את כל הרפש שנזרק עליי, כיהודי גלותי, כנטע זר בגולה, ואת אבק הגירוש בקפריסין.

אני מתחיל עכשיו את חיי החדשים כצעיר נקי וזך במדינת ישראל - מדינתי.
 
רשימת ספרות  - ביבליוגרפיה


1. Bukovina 1775-1918
Bukovina Society of the Americas (on the Web)

2.Carp,M.: Holocaust in Romania (in English on the Web),
 Library of Congress Card Number: 00-102297
 
3.Encyclopedia Britanica Vol. IX 15th edition

4.Encyclopedia of the Holocaust
 Macmillan New York 1990 (editor in chief Gutman, I.)

5.Fatu,M., Spalatelu, I.: Garda de Fier
Organizatie terorista de tip fascist -Editura Politica Bucuresti 1971

6.Gelber,N.M.: Geschichte der Juden in der Bukowina
(in Gold Dr.H.- Editor: Geschichte der Juden in der Bukowina
Edition ׂOlamenu׃ Tel Aviv 1958 )

7.Gold Dr.H. (Editor): Geschichte der Juden in der Bukowina;
 Edition Olamenu׃ Tel Aviv 1958

8.Kaindl, R.F.: Geschichte der Bukowina,
 Commissionsverlag der k.k. Universitaetsbuchhandlung
 B.Pardini Czernowitz 1893

9.Kassner, Dr.: Die Juden der Bukowina ,Wien 1917

     10 .Reifer,Dr. M.: Historische Schriften, Czernowitz 1938

11.Reifer, Dr.M.: History of the Jews in Bukovina (1919-1944)
(in Gold Dr.H.- Editor: Geschichte der Juden in der Bukowina
Edition Olamenu׃ Tel Aviv 1958 )

12.Rohrer, J.: Die Schilderung der Juden in der
oesterreichischen Monarchie ,Wien 1804;Stuttgart 1971

13.Shaari, Dr.D.: The Jews of Bucovina,
Augsburg 1995 (on the Web).

14.Schulsohn ,Dr.S.J: (New York):Einwanderung und Ansiedlung
 der Juden in der Bukowina ( in Gold Dr.H.- Editor:
 Geschichte der Juden in der Bukowina
 Edition Olamenu׃ Tel Aviv 1958 )

15.Turczynski, E.: Die Bukowina – in Roeskau-Rydel:
Deutsche Geschichte im Osten Europas.

16.Wininger, S.: Die ersten juedischen Hausbesitzer in der Bukowina
( in Gold Dr.H.- Editor: Geschichte der Juden in der Bukowina
 Edition Olamenu׃ Tel Aviv 1958 )

17.World War 2 Timeline
(on the Web:
www.historyplace.com).
 

18 אנצ'ל דר' זאן: תולדות השואה – רומניה, יד ושם,ירושלים תשס"ב 2002

19. אנצ'ל ד"ר ז'אן & לביא ד"ר תיאודור: פנקס הקהילות - רומניה – כרך שני, 
       "יד  שם", ירושלים , תש"מ - 1980.

20. ד"ר בן ציון שמואל: ילדים יהודים בטראנסניסטריה  בימי השואה חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה אוניברסיטת חיפה יוני 1986

21. ד"ר רייפר מנפרד:  מסע המוות - עם עובד, תל אביב 1956 
 
נספח מס'
1

מקורות המעידים על מספר היהודים מבוקובינה, בסרביה וצפון מולדובה שגורשו, הושמדו ושרדו במחנות המוות בטרנסניסטריה

מ.קרפ מסתמך על מפקדי אוכלוסין רשמיים מטעם ממשלת רומניה.
במפקד אוכלוסין מיום 29 בדצמבר 1930 מנתה האוכלוסיה היהודית
 ברומניה 756,930 נפש.
קרפ בדעה שהאוכלוסיה היהודית עד 1941 לא גדלה משמעותית.

מפקדי האוכלוסין ציינו את מספר היהודים שגרו בחבלי ארץ שונים:

חבל ארץ            מספר יהודים        מספר יהודים שהותרו       מספר  היהודים                                      
            עד פרוץ המלחמה      להישאר במקומותיהם           שגורשו
                                                       בימי הגירוש – 1941      לטרנסניסטריה
...........................................................................................................                             
בוקובינה            93,101                          17,113                         75,908 
בסרביה             206,958                           227                            206,731    
צפון מולדובה    14,874                           2,316                          12,558 
(דורוהוי  ובנותיה)

ס"ה                314,933                        19,656                             295,197

קרפ מציין במחקרו שממגורשי שלושת החבלים חזרו מטרנסניסטריה
 כ- 45,000 נפש.

ס"ה לפני הגירוש                                                             314,933              
נותרו במקומותיהם באישור (מומחים וכד')                      19,656 
ס"ה גורשו                                                                       295,197
חזרו מהגירוש                                                                 45,000
הושמדו ומתו ממחלות בטרנסניסטריה                             250,197

לפי הנתונים שמביא קרפ כ- 15% (14.28%) ממגורשי בוקובינה, בסרביה וצפון מולדובה שרדו ממחנות המוות בטרנסניסטריה.

שמואל בן ציון בעבודת הדוקטורט שלו מציין מספר של 70,000 יהודים ששרדו בטרנסניסטריה. יתכן ומספר זה כולל את יהודי אוקראינה שגרו ושרדו בחבל טרנסניסטריה.
אל הניספים מבין מגורשי בוקובינה, בסרביה וצפון מולדובה  יש להוסיף עוד 185,000 ניספים מבין יהודי אוקראינה שגרו  לפני המלחמה בחבל זה,  שסופח לרומניה  וס"ה הניספים בטרנסניסטריה מגיע ל- 380,000 נפש.
נתונים אלה מובאים באינטרנט על ידי מרכז ויזנטל המסתמך על האנציקלופדיה של השואה בהוצאת מק-מילן ניו יורק 1990.
ניתן לסכם, שאדמת טרנסניסטריה רווית דם יהודי רוותה גם את דם קורבנות  ממשל "המנהיג" יון אנטונסקו שהסתייע ב- Sonder Komando - גרמני ובמיליציה אוקראינית מקומית. הם גרמו למותם - בשנים 1944-1941 - של 380,785 יהודים חפים מפשע.
 
  

 

* במחצית השנייה של שנות החמישים פגשתי את שלמה בסנטיאגו שבצ'ילה, שם עשינו שנינו בשליחות, שלמה כשליח מטעם הנוער הציוני ואני מטעם המחלקה לחינוך בגולה של הסוכנות היהודית. הקשרים בינינו התחדשו והתהדקו. הידידות בינינו נמשכת עד היום הזה. שמו בישראל שלמה ברקאי. כמו כן נשארתי קשור עם ידידי הטוב והלבבי זולי דבלינגר (היום ישראל אפרתי).  
  [1] פנס שפעל על כהל.



  
 

 
  
  










 

 jbukowina@gmail.com דרך בן גוריון 24 רמת גן 5757345 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים