--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף
דף הבית >> שואה >> ספרים >> 15 מכל 100 שרדו >> תוכן העניינים >> השיבה הביתה - התאהבות ראשונה
 


 
 


שער ג'
פרק ט'

השיבה הביתה - התאהבות ראשונה

ב- 10 באפריל 1944, עם ערב, הגענו למעגן הסירות, כ-8 ק"מ דרומית מהעיר מוגילב. אבי דיבר עם אחד האחראי לסירות ונאמר לו, כי המעבר בנהר יתבצע רק עם עלות השחר. בבוקר הזרימה בנהר איטית יותר והרוח  נושבת מן המזרח, בגבו של הספן, ומסייעת לחותר ואינה מסכנת את השטים. האחראי, גבר גבה קומה ורחב כתפיים, הציע לאבי להכנס לסככה, לתפוס מקום על אחד הספסלים, כל עוד יש מקום, כי לקראת חצות יבואו עוד נוסעים רבים המבקשים לעבור לצד המערבי של הדניסטר.
דממה כללית. כולם ישובים על הדרגש הארוך, רוח צוננת נושבת. אני עוצם עיניים ומרגיש, כי קצה האף הולך ומאדים מקור. הצינה חודרת לאיטה לכל הגוף, הבגדים הדלים מגינים רק במעט מהקור, והאוויר הצח והחריף המלטף את פניך ואת גופך כאילו סכיני גילוח פוצעים את העור.
הדממה המוחלטת מבהילה. אני שומע כל זבוב ופרפר לילה הסובבים ללא הרף את גופי. לעתים מתיישב בעל כנפיים על מצחי החשוף, אם למנוחה ואם למציצת דם. בכל כוחי אני תוקף את היצור הבלתי מנומס בכף ידי, אבל יצורים חצופים אלה זריזים יותר מתנועת ידי. הם מסתלקים מעל גופי מהר יותר מאשר הנף כף ידי, ולבסוף מצחי הוא זה שמקבל את המכה.
תחילה היינו רק אנו, בני הקבוצה שלנו, שהתארגנו לחציית הנהר, לפתוח במסע רגלי בדרך השיבה הביתה. קרוב לחצות החלו להתאסף עוד ועוד קבוצות אנשים. כל קבוצה שהגיעה למעגן הסירות ניפצה במקצת את השקט הלילי. על פי הרוסית הקלוקלת שדברו הנאספים עם הספנים הבנתי, כי אלה הם גולים כמונו. גם הם מבקשים את נתיב השיבה. הנשים והילדים בחבורה הושבו על הדרגש ולגברים לא נותר מקום. התחלנו להצטופף, ליצור מקום לבאים אחרינו. למרות חשכת הליל איתרתי שהשכנה החדשה, היושבת לידי, היא נערה או אישה צעירה. הייתי נבוך, האם לדבר או להמשיך לשתוק? ואם לדבר, באיזו שפה, גרמנית בניב בוקובינאי, יידיש בלשון יהודי בסרביה? השעמום מחד והסקרנות מאידך הציקו לי. החלטתי לגעת ברגלי ברגלה של שכנתי, כאילו ללא כוונה, ולבקש סליחה בגרמנית. תגובתה הייתה נלבבת, היא השיבה לי  בגרמנית צחה ובאדיבות רבה: "אין דבר, נגיעתך העדינה לא הכאיבה כלל, להיפך היא שברה את הדממה של החוץ, וזו שבלב, ואף חיממה את רגלי מן הרוח הקרה הנושבת מן הנהר". הפסקתי להרגיש את צינת הליל, הבטתי כל העת בפניה, שמא כוכב יאיר את ברק עיניה,  ואראה את מראיה. לפתע הוארו השמים כמו באור יום, רעש  מטוסים נשמע מעלינו, החריד את כל הסביבה. הם טסים מעל הנהר ומצניחים נורות תאורה למכביר. כל הסביבה מוארת, כאילו מחפשים סירות נושאות יהודים על הנהר. פחד וחלחלה אחזו בנו, שמא  מחפשים אותנו, את "החוזרים המהפכנים", המחפשים נתיבים לחזור הביתה. לא זהינו אם אלה מטוסי-אויב גרמניים או מטוסים "שלנו" - סובייטיים -העוקבים אחר מתחמקים מחובת ההתגייסות.
היושבים על הדרגש מחפשים מסתור אחד בחיקו של רעהו, מכסים את הראש, מסתירים את העיניים מן האור הבוהק. כעבור דקות שמענו פיצוצים. היו אלה מטוסי קרב גרמניים, שחיפשו את הגשרים על הנהר במוגילב. כזכור, בעת נסיגת הגרמנים בליל ה- 18 במארס 1944, פוצץ חיל ההנדסה הגרמני את שני הגשרים: גשר העץ לכלי רכב ואת גשר הברזל לרכבות. עם כניסתו של הצבא האדום לעיר ושחרור בסרביה החלו הסובייטים לשקם את הגשרים. הלילה הפציץ חיל האוויר הגרמני את הגשרים והותיר מהם רק שריד לזכר קיומם.
לבסוף הבנו, כי לא אותנו ביקשו הגרמנים להפציץ ולא אותנו חיפש חיל האוויר הגרמני, כהרגלם, הפעם רק הבהילו והחרידו. זו הייתה "מסיבת סיום" שערכו לנו טרם עזיבתנו בשמחה את האזור המקולל, בו מתו רבים מבני משפחותינו, ידידינו וקרובינו. שוב השתרר שקט, היושבים על הדרגש החלו להשתחרר מהמועקה שאחזה באנשים תוך אנחות שחרור. האור הבוהק, במקום להאיר את פניה של שכנתי רק סינוור אותי וכנראה גם אותה ולא יכולנו לעמוד על תווי הפנים  של השכן. הוריי בדקו את מצב רוחי ואת מצבה של אחותי, הגישו לנו חצי כוס תה, שהיה שתים עשרה שעות לפני כן חם וטעים.
שאלתי את שכנתי אם גם היא רוצה לשתות, היא קבלה ברצון את הצעתי. הגשתי לה חצי מן המנה שלי. היא לגמה מכוסי את התה המתוק ואמרה כי זה משיב נפש ומרענן.
גבר חסון, גבוה כשחקן כדור-סל, עבר על פנינו וכוס משקה בידו, הוא חיפש מישהו בין היושבים על הדרגש. שכנתי קראה לו "אונקל ליאו" (דוד ליאו). היא שאלה אם הוא מחפש אותה. "כן ציבי, אותך אני מחפש, הבאתי לך כוס תה, אומנם הוא לא חם, אך מתוק, טעים ומרווה". שכנתי סיפרה, שדודתה מאמינה בעשבי מרפא. במשך כל שנות שהותה בגירוש היא יצאה לפני עלות השחר לקטוף עשבים למיניהם, מהם בשלה משקאות שונים ומרקים. מדובר במשקה בריאותי המחזק את העצמות, שומר על עצבים חזקים ומאריך את יכולת ההישרדות.
נוצרה גם חמימות ביחסים בין השכנים לספסל, נשמע רחש של דיבור, כולם דברו בלחש. שכנתי הפצירה בי כי אגלה לה את שמי. כדי לגרות את הסקרנות שאלתיה איזה שם. לי ארבעה שמות פרטיים: שם חיבה, שם עברי, שם בבית הספר הרומני ושם בבית הספר הרוסי. תשובתה הייתה שאמנה את ארבעת השמות והיא תבחר בשם החביב עליה. תשובתה עוררה את סקרנותי באיזה שם תבחר: "אליו" - שם החיבה, הידוע במשפחה ומוכר רק בין חברי הקרובים, "דב" - המוכר רק בקרב עמיתי לכיתה בבית הספר העברי. "ברונו" - שמי הרשמי בבית הספר הרומני. "בוריס" - השם שניתן לי בבית הספר הסובייטי, משום שהשם ברונו הוא כשם בנו של מוסוליני ולא מקובל ולא יאה שנער סובייטי ישא שם של פשיסט איטלקי.
לשמע רשימת השמות היא אמרה: "דב - איזה שם יפה" והוסיפה "גם שמי הוא שם עברי, הורי היו ציונים נלהבים, דיברו עברית, נשאו שמות עבריים וגם לילדיהם קראו בשמות עבריים. שמי המלא היה צביה, אך כשם חיבה קראו לי ציבי". הזמן עבר מהר, השחר החל להפציע, הרוח שקטה, החלה תנועה בקרב הספנים, שהחלו להכין את הסירות להעלות את הנוסעים עליהן. הם קירבו את הסירות למים, ניגבו את הרטיבות מעל ספסלי הסירות והמתינו.
התחלתי לחשב כמה אנשים תקלוט סירה, קמתי ממקומי וניגשתי למעגן, התקרבתי ככל שיכולתי לסירות ומצאתי, שכל סירה תקלוט בין שמונה לעשרה אנשים. חזרתי למקומי והצעתי לציבי, שנשתדל להיפגש מעבר לנהר, שם נמשיך בשיחה.
שוחחנו על השמות העבריים שלנו, ציבי סיפרה לי, שהוריה היו מורים לעברית בעיירה ויז'ניץ, עיירת חסידים, שבה חצר האדמו"ר הנודע, ר' הגר, הידוע בשם "דער ויז'ניצער רבי". אביה ואימה של ציבי נספו בחורף הקשה של שנת 1942. אחיה הקטן שוכן בבית היתומים, הצליח לשרוד, למרות מחלותיו הרבות. הוא הועבר יחד עם היתומים לרומניה, תוך תקווה, כי משם יעלה לארץ ישראל - פלשתינה.
התפעלתי מיופייה ומגופה התמיר. למרות בגדיה המרופטים הם היו נקיים והיא נראתה בהם כדוגמנית.
שאלתיה האם היא מדברת עברית, "כן אדוני אני מדברת עברית, זו שפת אימי", השיבה לי בעברית צחה. העברית שלה הייתה קולחת וטבעית. לעומת זאת, העברית שלי הייתה קלוקלת ואיטית וחסרו לי הרבה מלים. משנת 1940 לא למדתי ולא דברתי עברית. סיפרתי לה, שלמדתי בבית ספר עברי, בנוסף ללימודי בבית ספר ממלכתי רומני. ציבי ספרה, שאביה היה בוגר ישיבת ויז'ניץ ועם העתקת מקום מגוריו לצרנוביץ המשיך בלימוד משפטים. הוא החליף את הקפוטה ואת המגבעת השחורה לבגדים אזרחיים מודרניים.
הגבר גבה הקומה, המבוגר בחבורת הספנים, התהלך אף הוא על שפת הנהר אנה ואנה כאשר ידיו שלובות מאחוריו. לפתע הוא נתן אות לספנים וכולם התייצבו כאיש אחד, כל ספן ליד סירתו. מראה פניו של האחראי היה רציני, מודאג וכל העת הוא ליטף וסילסל את שפמו הארוך בעצבנות. הוא ניגש אל אבי וציווה: "אתם עולים ראשונים, שמונה מבוגרים ועוד 3-2 ילדים."
קשה הייתה הפרידה מאת ציבי, אבל הפקודה ניתנה והתייצבתי כנער ממושמע. אבי הוביל את השיירה ובה אחותי, בת הדודה רנה, דודה הונורה, אחותה ברטה ואחרון אחרון אני הקטן.
ספן נמוך קומה, רחב כתפיים, רגלו השמאלית על ירכתי הסירה, רגלו הימנית על שפת הנהר, מסייע למשפחתי להתיישב בסירתו. כולנו עלינו, התיישבנו, רק אימי עשתה את צעדיה בהססנות, אך בגבורה. היינו כשישה מבוגרים ואחותי שנחשבה כילדה.
להשלמת הסירה הזמין הספן באמצעות האחראי המבוגר עוד שלושה אנשים מבין הממתינים, ציבי הייתה הראשונה שקפצה, ובעקבותיה הדוד והדודה.
שמחתי מאוד שהם היו אלה שהצטרפו לסירה שלנו. הספן פנה אל אבי ושאלו, אם אני נחשב בעיניו כילד, כיון שדובר על שמונה מבוגרים ושני ילדים. אבי השיב בחיוב, הספן הטיל ספק בדבריו, אך הוסיף: כיוון שרוב הנוסעים הם נשים רזות אין בעיה, הסירה תשא באהבה את המפליגים.
הספן דחף את הסירה למים כאשר ברגע האחרון מצטרף אליו ספן נוסף.
הסירה התנועעה במים. אמי הייתה חיוורת כסיד, הנשים האחרות הסתירו את מבוכתן על-ידי תשעה קבין של דיבורים. ישבתי בדיוק מול ציבי, הסתכלנו כל העת זה על זו, בלי להסיט את עינינו לכיוונים אחרים. המשוטים התיזו עלינו טיפות מים והשמש החלה לעלות מעל להרים.
מבטה של ציבי הקסים אותי. בפעם הראשונה מאז שלושה ביולי 1941, יום הגירוש מביתנו, הרגשתי משיכה עזה אל נערה, או שמא לאישה הצעירה, שישבה מולי, תוך התפעלות מיפי פניה, מצבע עיניה וזוהרן ומגופה החטוב.
תוך התבוננות בה הרהרתי והעמקתי חשוב, כיצד קרה הדבר שבמשך שלוש שנים, מאז הגירוש, לא גיליתי עניין ב"מין היפה". כנראה שהייתי טרוד ועסוק במאבק יומיומי להישרדות, במלחמת הקיום - התמודדות שתפסה את כל ישותי ומאוויי, וכנראה שלא נותר מקום לשום דבר אחר, לא לרגש ולא לכל חוויה. והנה - עוד טרם דרכה רגלי בסירה שתוביל אותי מן הארץ הארורה, שבה עברו עלינו ימים קשים מלאי פחד וסכנות, עלה בידי להשתחרר מן המועקה ומן הפחד, וחזרו אלי הרצון והצורך בחוויות, בהתאהבות.
 הגענו בשלום לגדה המערבית של נהר הדניסטר. קפצתי ראשון מן הסירה והושטתי יד ליורדים.
את ידה של ציבי לחצתי בחזקה ובחיבה יתרה, לחייה היו סמוקות ומבטה מושפל.
השייט נמשך כארבעים דקות, אך המתח היה כארבעים שעות. עם רדתנו מן הסירה ביקשה אימי לשבת ולנוח. בשעת השייט היא הייתה חיוורת ומבוהלת ועתה, עם הגיענו ליבשה, בערו פניה וליבה הלם בחוזקה. לאט-לאט נרגעה. ישבנו סביבה ושאלנו את עצמנו מה הלאה. כסף לא היה בכיסינו, את שארית הבגדים שנותרו עמנו לבשנו, כל מה שנותר היה חצי בקבוק תה וחצי כיכר לחם. להפתעת כולנו אימא הצהירה: "אל דאגה, יש באמתחתי הרזרבה האחרונה, שתי טבעות הנישואין שלנו וזוג העגילים של אחותי סוניה". גם אבא הצטרף להצהרות: "בידי מפה של הכבישים הראשיים המובילים לצ'רנוביץ."
גם רנה, בת דודתנו, הצהירה שבאמתחתה שארית הכסף מדמי המעבר ששילמה לספן עבורנו. הסירות פלטו כל העת גולים נוספים. עד זריחת החמה נתאספו על הגדה המערבית כחמישה - שישה מנינים של אנשים חוזרים הביתה.
המשפחות ישבו במעגלים, כל קבוצה דנה בנתיב המהיר והנוח בו יעשו את דרכם הביתה. אבי קבל את הפיקוד על הקבוצה שלנו. הוחלט לצאת לכיוון צפון-מערב, במטרה להגיע לכביש הראשי לכיוון בוקובינה, לצרנוביץ המרוחקת כ- 250 קילומטר. קיווינו שתנועת הרכבות חידשה את הקשר עם המרכזים והישובים באזורים ששוחררו מכיבוש הגרמנים.
בשעות הצהרים הגענו לתחנת הרכבת בעיר אטקי, השוכנת מול העיר מוגילב. מכאן הועברנו באוקטובר 1941 למוגילב. העיר אטקי  נראתה כעיר רפאים, הרומנים נסוגו והשלטון הרוסי טרם חזר להשליט את סדריו.
תחנת הרכבת היתה עזובה ונטושה. אולם ההמתנה היה מלא מפה לפה, אנשים ישבו על הרצפה חבורות, חבורות, אכלו, שתו, כנראה היו כפריים, שבאו עם מרכולתם העירה, לא מצאו קונים ועמדו להחזיר את תוצרתם הביתה. ישבו בחברותא, אכלו מפיתם ושתו יין שרף.
בראותם אותנו הציעו לנו את מרכולתם: ירקות, גבינות, לחם לבן, מאפה בית, וודקה תוצרת עצמית.
בת דודתי רנה הסירה את שעונה מן היד ובקשה הצעות מזון תמורתו. ההצעות זרמו מכל עבר, המציעים התחרו ביניהם.
יחד עם משפחתנו היו גם ציבי, דודתה ודודה - הוריה המאמצים.
הדוד של ציבי הוציא חולצה, יחסית טובה, מתרמילו וביקש הצעות של מזון תמורתה. ההצעות זרמו גם כאן למכביר. גם קבוצות אחרות הצטרפו אלינו בסחר החליפין ותחנת הרכבת הייתה לשוק חי ותוסס.
הייתי מלא התפעלות מכוחה של החשיבה היצירתית של היהודים. גם יוזמה קטנה עשויה להפיח רוח חיות ודו-שיח בין שונאים של אתמול. הדוד של ציבי ביקש עבור החולצה שני בקבוקי וודקה וככר לחם. כולנו התבוננו באיש, כנראה גם הוא רעב, אבל מעדיף וודקה על פני מזון ואף אחד לא שאל אותו דבר. הוא ציפה שנשאל אותו על פשר מעשיו, אך איש לא העז לעשות כן. עבר זמן, הוא מצא הזדמנות, כשכולנו היינו ישובים למנוחה קצרה, להסביר את הצורך בוודקה: כשיוצאים לכביש הראשי, בו עוברות משאיות צבאיות, תמורת בקבוק וודקה זוכים בהסעה לכברת דרך.
לאחר שהצטיידנו במקצת מזון התיישבנו גם אנו במעגל בכניסה לאולם ההמתנה בתחנת הרכבת, כמונו גם החוזרים האחרים. אכלנו, שתינו מים, אותם שאבו מן הבאר שבמרכז הרחבה שבתחנה.
בין החוזרים הייתה גם משפחה אחת עם שני ילדים בני 12 ו- 14.  בין האיכרים, שישבו ואכלו בתחנה, קמו שתי נשים, שמו על עלה ירוק  קצת גבינה ופירות והגישו את המתת לשני הילדים של המשפחה היהודית. נדיבות-לב כזאת כמעט ולא נראתה בשעת מסע הגירוש לכיוון מחנות ההסגר בטרנסניסטריה.
יצאנו לדרך. נעזרנו במפה שהייתה בידי אבי.  שאלנו איכרים, אותם פגשנו בדרכנו, על הכיוון והמרחק עד לכביש הראשי. הם הצביעו על הכיוון והמרחק. התשובה הייתה תמיד: הכביש הראשי כאן קרוב במרחק של שתיים-שלוש סיגריות (לעשן).
לעיתים הלכנו ארבע-שש שעות ולפעמים גם שמונה עד שהגענו לכביש. לפי קנה המידה של החקלאי, העמוס בסל נצרים גדול מלא תוצרת חקלאית, 6-4 שעות הליכה זה "קרוב".
צעדנו קבוצות קטנות בדרכי עפר ובדרכים ראשיות. פגשנו איכרים ותושבים עירוניים, איש לא פגע בנו לרעה. זכינו ליחס הוגן, ולעיתים גם אדיב. בלילות לנו בדרך כלל בבתים נטושים של יהודים. לילה אחד לנו במתבן בכפר. האיכר שהתיר לנו ללון בו גם התיר לשאוב מים מבארו, ואשת האיכר הגישה לנו מים רותחים להכנת משקה חם.
ציבי ומשפחתה נשארו צמודים אל משפחתנו, אנו היינו שבע נפשות והם שלוש. הדרכים לכיוון בוקובינה מלאו קבוצות בנות 10 - 15 צועדים. המראה של קבוצות צועדים, כל קבוצה לפי הקצב שלה, העניק הרגשה טובה, שרבים שותפים לרעיונך הנועז. לאחר צעדה של עשר שעות בערך מצאנו מקום ללינת לילה בעיירה בה גרו כנראה יהודים רבים. התפרסנו בשלושה חדרים. המבוגרים, מיד עם הגיעם לבית פרסו את שמיכותיהם או את פיסות הבד שהיו בתרמיליהם והכריזו על מנוחה ועל אגירת כוחות לקראת צעדת יום המחרת.
אחותי, ציבי ואני, הצעירים בחבורה, התיישבנו על מדרגות שהובילו לכניסת הבית ופטפטנו עד מאוחר בלילה. ציבי סיפרה לנו על הוריה. אמה, בוגרת סמינר למורים ולגננות "בית יעקב", עבדה כגננת בצ'רנוביץ סמוך ל"חדר" בו לימד אביה. בשעות הבוקר למד אביה משפטים באוניברסיטת צ'רנוביץ, ואילו אחר הצהרים לימד ב"חדר". הוריה נפגשו באופן מקרי מספר פעמים, עד שאבא החליט לעשות מעשה והזמין את אימא לגלידה.
המפגש הבא היה במסעדה החלבית המפורסמת פרידמן בצ'רנוביץ. המפגשים האחרים היו כבר במועדונים ציוניים. הם דברו עברית ביניהם והחליטו להינשא. לאחר נישואיהם נדרו שגם עם ילדיהם ידברו עברית.
ציבי המשיכה וספרה שכבר בחורף הראשון לגירוש חלו שני ההורים בטיפוס הבהרות ושניהם נפטרו בזה אחר זה. דודה אסף אותה אל ביתו. דודתה ודודה טובים אליה מאוד, אוהבים אותה ומפנקים. אבל כל לילה היא הולכת למיטה  בדמעות בעיניים ומקיימת שיחה ממושכת עם אמה, לעיתים גם עם אביה. היא שומעת את קולם, הם מדברים אליה, היא משיבה להם, והיא מתגעגעת אליהם, מתגעגעת מאוד!
דבריה של ציבי היו מלווים בדמעות, היא שלפה מכיס מכנסיה פיסת בד לבנה, דומה למטפחת, ונגבה בעדינות את דמעותיה. נשתרר שקט, איש לא פצה פיו. החלטתי לשבור את השתיקה. הכרזתי: דודך גבר נאה ומרשים וגם דודתך אישה יפה, שלושתכם אנשים יפים, תלאות הגירוש לא פגעו במראה הנאה שלכם. ציבי הודתה על מילות העידוד והמשיכה, שלמרות שדודתה היא אחות אביה, דודה דומה לאביה ז"ל כשתי דמעות מאותה עין. עובדה זו מקשה עליה מאוד, כל פעם שהיא מתבוננת בו היא רואה את אביה לפניה. אחותי לא עמדה בסיפור העצוב ונפרדה מציבי לאחר שהכריזה שהיא עייפה. פנינו אל החדר בו ישנו ההורים. כאשר אחותי קמה ממקומה ראיתי שהיא מנגבת את דמעותיה. רוח קרירה נשבה, אך לבנו דאב, ציבי דיברה ללא הפסק, כנראה שהיתה זקוקה נפשית לספר, לדבר ומישהו שיקשיב לה. היא עוררה הזדהות אצלנו לסבלה.
למחרת בקושי העירו אותי הוריי. אמי הכינה ארוחת בוקר "מפוארת", פרוסת לחם יבשה, פרוסת גבינה מלוחה וכוס מים רתוחים. תרמיל המזון הצטמצם. אני הייתי האחראי לשאתו. יצאנו לדרך, אבי הכין אותנו כי בעוד כשני קילומטרים נגיע לכביש הראשי בתקוה שנמצא כלי תחבורה כלשהו שיקרב אותנו למטרתנו.
יצאנו לדרך עפר, שחיברה כפרים ועיירות עם דרך המלך. הדרכים בבסרביה לא היו סלולות. התחזוקה של דרך המלך הייתה ברמה טובה יותר, היא כוסתה בחצץ. הדרכים שחיברו את היישובים הקטנים תחזוקתם הייתה גרועה, בימי גשם דרכים אלו היו כמעט בלתי עבירות.
למזלנו היה מזג אויר יפה, אביבי. בחודש אפריל השמש בבסרביה היא נעימה ומחממת את האוויר הקר החודר מן האזורים הצפוניים של רוסיה.
ללא כל תיאום בין הקבוצות פעלו רובם לפי אותו סדר יום: קימה עם זריחת החמה, תחילת הצעידה בשעה 6:30-6:00, בחמש-שש לפנות ערב החלה כל קבוצה לחפש מקום לינה, אם בבתים נטושים או אצל כפריים במתבנים. לעיתים רחוקות נמצא "חסיד אומות העולם", שהזמין את הקבוצה או את הילדים בקבוצה ללינה בביתו, כך עברנו כפרים ועיירות. במקביל לנו יצאו החקלאים לעבודת השדה, גם הם הלכו בקבוצות קטנות של שלושה-ארבעה, ברוב המקרים הלכו זוגות-זוגות, כאשר המעדרים על כתפיהם ותרמיל או סל נצרים מלא מזון על גבם.
השדות משני צדי הדרך היו מעובדים, ירוקים ונראו כשטיחים צבעוניים.
חבל ארץ זה, אשר בשעה שגורשנו מבתינו לטרנסניסטריה נצטייר בעינינו כחשוך, בלתי מפותח ומקולל, בדרכנו חזרה הביתה נראה כשטיח צבעוני, והשדה הפיץ ריחות משכרים. העצים בצדי הדרכים רובם עצי פרי: עצי דובדבן (באירופה  שלושה סוגי דובדבן: אדום כהה - בטעם חמוץ מתוק, צהוב - טעמו מתוק מריר, ושחור - מתוק מריר). בקטעי דרך ליוו אותנו עצי תפוחים, אגסים ואגוזי מלך. בחודש אפריל הפירות בהבשלה. הם מביטים בעוברים ושבים ולוחשים "אל תגעו בי, המתינו להבשלה." הילדים אינם סבלניים והם קוטפים את אגוזי המלך בקליפותיהם הירוקות, מגלגלים את האגוזים בסוליות נעליהם, עד שהקליפה מתחילה לרדת ומשלימים את המלאכה בידיים. הקליפה הירוקה צובעת את אצבעות ידי הקולפים בצבע חום שלא ניתן להסירו במשך שבועות. מפצחים את הקליפה השנייה הקשה של האגוז עד שמגיעים לפרי הלבן והמתוק.
לאחר כשעתיים וחצי של צעידה הגענו לדרך המלך. חבורות "החוזרים" עמדו בצדי הדרך, המתינו לכלי רכב שיאסוף אותם ויסיעם כברת דרך ויקרבם למחוז חפצם.
משאיות צבאיות עמוסות ארגזי תחמושת עברו כל העת, הובילו אספקה לחזית. הדוד של ציבי הוציא בקבוק וודקה, סימן לנהגי המשאיות, שאנו מציעים תמורה עבור טובה שהם יעשו.
עצרה משאית, הנהג האדיב הציע לנו לעלות למשאיתו עמוסת ארגזי תחמושת. לא היססנו ועלינו. המבוגרים בחבורה עשו זאת בעזרת הצעירים ובעזרתו האדיבה של הנהג - החייל.
ישבנו על חומרי נפץ. המשאית הייתה מלאה בארגזים ובכל סיבוב היינו בסכנה, שנעוף ממנה. לזכותו של הנהג ייאמר, שהוא הזהיר אותנו לאחוז בכל כוחותינו בארגזים בסיבובים, הוא גם האט את הנסיעה במקומות שהיו מועדים לפורענות.
לאחר נסיעה של כשעתיים פנה הנהג מערבה לחזית ממש והודיע שעלינו לרדת. הוא הודה כל-כך על בקבוק הוודקה, אף העניק לנו ככר לחם וקותלי חזיר (שפעק).
הרגשנו שרק הודות לפיכחותו, דבר נדיר כשלעצמו, ולאדיבותו הרבה של הנהג, שנסע לאט בסיבובים, ירדנו בריאים ושלמים מן המשאית.
בנוסף לסכנת הידרדרות מן המשאית היינו חשופים לסכנה נוספת, שעליה לא חשבנו בשעה שעלינו על משאית התחמושת. היינו בעורף החזית, ככל שהתקדמנו בנסיעה שמענו יריות, נחיתות פגזי ארטילריה ופיצוץ פגזים. ניצלנו בנס מתלאות הגירוש, שרדנו מגפות ושלוש שנות מחנות ריכוז, זכינו לעשות את צעדינו הראשונים בכיוון הביתה אך חשפנו את עצמנו בקלות דעת לסכנות שעלולות היו להסתיים במוות על משאית תחמושת בדרך הביתה, שהיא גם הדרך לחזית.
יצאנו מן הצומת, שבו רוב המשאיות עצרו ופלטו נוסעים, רובם "חוזרים" השבים הביתה ובחלקם איכרים אמידים עמוסים סלי נצרים גדולים הנוסעים לשווקים בעיירות ובערים למכור את מרכולתם. שוב התחלנו להתארגן חבורות-חבורות ויצאנו לדרך כפרית כדי להגיע לדרך מלך חדשה המובילה לעיר צ'רנוביץ.
אימי ביקשה למצוא מקום לשבת, לנוח, להאכיל את הפיות הרעבים ולהתאושש מן הנסיעה הטראומטית. כך גם האחרים בקבוצה היו זקוקים להתאוששות. המבוגרים התביישו לבטא בקול רם את הפחד שאחז בהם לאובדן חיים מפצצה גרמנית או מפגז ארטילרי רומני, שעלולים לנחות כל רגע על שיירת התחמושת.
מצאנו משטח דשא מוצל תחת עצי דובדבנים גדולים. כל אחד פרק מתרמילו את מטענו היקר מפז, שארית המזון, והניח אותו במרכז המעגל בו ישבנו. אמי ודודתה של ציבי החלו לארגן את הארוחה: לכל אחד פרוסת לחם, עליה מנת גבינה בגודל ביצה וקצת ירק. הירקות הונחו על פיסת בד כעין מגבת במרכז המעגל. היו שם פלחי פלפל, בצל, צנון וקצת סלק סוכר.
האחרים יצאו לקטוף מגידולי השדה סמוך למקום בו ישבנו. בשדה, ככל שהעין ראתה לאורך ולרוחב, היה רק סלק סוכר שטרם הבשיל לגמרי. היה מעניין לצאת לאור היום לשדה הפתוח ולקטוף כמעט ללא מורא חופן מלא סלק. השדה היה שייך כנראה לקולחוז או לסובחוז.
גמרנו לאכול, אגרנו כוחות חדשים להמשך הדרך. אמי אספה את שאריות המזון וארזה אותו בתרמילי.
קמנו ממקומותינו. אמי ביקשה שלא לקחת אותה בחשבון בנסיעה נוספת מעל ארגזי תחמושת. היא מעדיפה להאריך את הדרך בעוד יום יומיים ולא לחשוף את ילדיה ואת משפחתה בנסיעה כה מסוכנת.
כל מי ששייך לחבורה שלנו, אם המצומצמת בת השבעה או המורחבת בת העשרה, ומעוניין לנסוע במשאית צבאית, יעשה זאת ללא היסוס, אך היא מבקשת מארבעתנו - אבי ושני ילדיה להישאר עמה, להתקדם ברגל ולא להסתכן בנסיעה מעל ארגזי תחמושת. האחרים בחבורה יבחרו את הטוב בעיניהם ללא היסוס, אנחנו לא ניפגע.
התפללתי בלבי, שגם הדוד של ציבי יצטרף להחלטת אמי, אך הוא נותר אדיש להצעת אמי, לא הגיב, קיים התייעצות עם רעייתו ועם ציבי והחליטו להפרד מעימנו.
המשכנו לצעוד, השמש זרחה והסתמן יום חם, ככל שהתקרבנו לשעת הצהרים השמש יקדה והעיקה על הצועדים. חיפשנו כיסוי ראש, אני פשטתי את חולצתי והפכתי אותה למצנפת הודית-פקיסטנית. גם האחרים חיפשו כיסוי ראש והמציאו פתרונות "פורימיים".
חום השמש יקד מעל ראשנו, נאלצנו לחפש מחסה מן החמה ומקרניה החודרות לכל איבר בגופינו ומתישות את כוחנו. לפתע נתגלה פונדק דרכים, דלתותיו וחלונותיו צבועים בצבע אדום. שער הפונדק סגור, התריסים מוגפים, קירותיו החיצוניים מקושטים בציורי שמן גדולים, המבטאים את אופיו של המקום, אנשים שמחים ישובים סביב שולחנות עמוסים מאכלים ומשקאות למכביר.
הפונדקים נבנו בעיקר לפני העליות בהרים, כדי לאפשר לסוסים לנוח, להאכילם ולהשקותם. באותה הזדמנות גם נהגו בעלי העגלות לסעוד את ליבם בליווי משקה חריף או מרק חם.
חלק מהפונדקים היו ערוכים ללינת לילה, העגלות או המזחלות, העמוסות בסחורה, ננעלו במתקנים שנבנו למטרה זו. הסוסים נחו באורוות, כאשר בעל העגלה נם את שנתו בפונדק. בעלי העגלות ונוסעיהם הזדקקו לפונדק, בעיקר בסופות שלג בחודשי החורף, וגם בגשם זלעפות מלווה בברד. בחודשי סתיו ואביב חיפשו בעלי העגלות מפלט בפונדק הדרכים מפני פגעי הטבע.
הפונדק היה מצויד בחצר גדולה ובבית מרזח. כל פונדק נשא שם כמו "די רויטע קרייצ'מע" - בית המרזח האדום, משום דלתותיו וחלונותיו שהיו צבועים באדום, פונדק "דג - הזהב", משום ששכן על שפת נהר וניתן היה לאכול שם דגי שמך טעימים.
 התמקמנו בפונדק נטוש, ששכן בצומת, בנין בודד, לא נראה בית בשכנותו. במפגשים המקריים עם חבורות של חוזרים, שצעדו אף הם ממחנות הגירוש לכיוון הבית ממנו גורשו. שמועות רדפו אחרינו, אפילו בדרכי העפר של בסרביה: ידיעה עברה בין המגורשים הצועדים בדרכים עקלקלות בכיוון ביתם, שצעירים מקומיים נכנסים בלילות למקומות חניית הלילה, אוספים את חפציהם האחרונים של הצועדים העייפים ומסתלקים בחשכה. היו אף מקרים שחטפו בחורות מן החדר בו ישנו עם בני משפחתן, הוציאו אותן לשדה ואנסו אותן באכזריות.
בפונדק מצאנו מיטות רעועות ומזרנים קרועים. סידרנו את המקום ללינת לילה, הגברים בשתי הקבוצות החליטו לארגן שמירת לילה, לאשמורת ראשונה  משעה 22:00 עד חצות נבחרו ציבי ואני; לאשמורת השנייה, מחצות עד 2:30 לפנות בוקר, שתי האחיות מן הקבוצה שלנו, דודה הונורה והאחות ברטה; ומשעה 2:30 ועד 4:30 שני הגברים ראשי המשפחה, כיוון שאלה השעות המסוכנות ביותר.
בפינת חדר הכניסה לפונדק מצאתי מטאטא מרוט, ניקיתי אותו משרידי הזרדים שהעידו עליו שהיה אי-פעם מטאטא והמקל היה לכלי נשקי. ציבי ואני החלטנו לטייל סביב הבית ולנוח מידי פעם בכניסה הראשית.
פתאום נראו ברקים בשמים, נשמעו יללות כלבים ממרחק לא גדול מן השדות סביב הפונדק.
ציבי התקרבה אלי, כמעט ונכנסה לתוכי, היא לחשה: "אני מפחדת, אולי אלה גנבים מלווים בכלביהם"?  הרגעתי אותה,  שגנבים אינם נוהגים לצאת למלאכתם בליווי כלביהם. יללות הכלבים הן תגובה לברקים. כלבים מפוחדים מייללים, כלבים מפחדים נובחים. קמנו מעל המדרגות עליהן ישבנו, צעדנו צמודים סביב הפונדק בלי לדבר. האזנו לרחשים. הברקים וייללות הכלבים בסביבה הלא כל כך קרובה הפרו את הדממה המוחלטת של הלילה. אולי השקט הלילי הוא הגורם שיללת הכלבים הרחוקה נשמעה קרובה.
ציבי התפעלה מאין הידע שלי המבחין בין סיבת יללת כלבים לבין סיבת נביחתם. הפעם מיהרתי להשיב ללא היסוס: "גדלתי בעיירה, למדתי רבות מהאמרות החכמות של האיכרים, מפיהם למדתי לחזות מזג אוויר על-פי סימנים שמימיים כגון שברקים ללא רעמים הם אות ליום או ימים חמים". ציבי לחשה, שלא שמה לב שהיו רק ברקים. היא ציינה, שהיא סקרנית לשמוע את התחזית שלי לימים הקרובים.  ציבי שמחה וסמכה על התחזית שלי ושמחה שאכן יהיה מזג אויר טוב עד שנגיע הביתה, לא נרטב ולא נצטרך להפסיק את המסע.
הברקים פסקו. יללות הכלבים ונביחותיהם פסקו אף הן, שקט ודממה מסביב. לקראת סיום האשמורת ביקשתיה להשאיר לי את כתובתה בצ'רנוביץ והבטחתי ליצור קשר עמה. התנצלתי שלא אוכל לתת לה את כתובתי בעיר זו, כיוון שאין לנו דירה בעיר ואיננו יודעים אם נשאר בה או שמא נחזור לעיירה בנילה, לבית שלנו. ציבי הבטיחה שלמחרת בבוקר אקבל שתי כתובות, של בית הוריה, ברחוב מסריק 18, ושל דודה ודודתה ברחוב הרכבת 12. ליתר בטחון היא תרשום את שתי הכתובות. השיבותי: "לנו אין כתובת, כי אין לנו בית בעיר." הצעתי לה את  כתובתו של בן דודי, הגר ברחוב הרכבת 10, שמו הרמן ברטפלד ושם אחותו ליטה ברטפלד. הוספתי, שאיני יודע מה גורלם של הוריהם, מאיר וסלי, אני מקווה שהם בחיים וישובו לביתם.
ציבי הסתכלה בשעון דודתה שנמסר לה למשמרת לילה, השעון היחיד שנותר לכל החבורה, וקראה בקול: "השעה כבר 12:30, בלי להרגיש שהזמן חלף".
ציבי פנתה ואמרה "לילה טוב", ולחשה מלים לעצמה בלי שאבין את משמעותן, החלטתי לקרוא בקול: "גם אני!" ופנינו להעיר את מחליפינו.
לא יכולתי להרדם, חשבתי מה נפלא היה אילו השמיעה הנערה בקול-רם הצהרה, שהיא אוהבת אותי! העייפות הכריעה אותי ובשלב מסוים נרדמתי.

עם הנץ החמה קמה כל החבורה, התרחצנו ליד הבאר שבחצר הפונדק והתיישבנו כרגיל במעגל לארוחת בוקר. לא היה לי תאבון, הבטתי בציבי, גם היא פתחה בקושי את פיה כדי לדחוס בו פרוסת לחם יבשה עם כוס מים רותחים, שהורתחו בסיר מפוייח שהוצב על שתי אבנים. האש הובערה בזרדים שהכנו בערב הקודם.
אימי הפצירה בי שאוכל משהו, עניתי שאיני רעב, אין לי תיאבון ואני מצפה לאכול משהו טוב לכשנגיע הביתה. אימי הנהנה ולחשה: "הביתה, מי יודע אם נגיע אי פעם הביתה"?
לגמתי מן המים הרותחים, חסרי הטעם, קמתי ממקומי ופניתי אל השדה הפתוח; בקצה התעלה, שהפרידה בין מגרש הפונדק לבין השדה, צמחו ללא הפרעה סרפדים למכביר, בעזרת פיסת נייר קטפתי כמה סרפדים, רחצתי אותם ליד הבאר והכנסתים לתוך ספל המים הרותחים. כל החבורה הביטה בי בהשתאות וציפו לשמוע את הסברי. הכרזתי: "טעם גן עדן," אחותי וציבי ביקשו שאתן להן גבעול סרפד, אחזו בו בקצה הגבעול, כדי לא לגעת בעלים, הגורמים לכוויות, וטבלוהו במים...
המבוגרים לא הצטרפו אלינו וכך נסתיימה ארוחת הבוקר. מצב הרוח היה מרומם, כולם קבלו את ההרפתקה של מסע השיבה הביתה כשלב אחרון, המביא קץ לסבל ותקווה לתחילת ה"גאולה" תוך ציפייה של  חזרה לחיים נורמליים - כאזרחים שווי זכויות.
דודה של ציבי ניגש אל אבי ושאלו אם יש לו בקבוק וודקה. בידיו שלו היה בקבוק והוא הציע לאבי להתכונן לקראת עצירת משאית צבאית שתסיע אותנו לפחות כברת דרך בכיוון הבית. אבי הסביר את האילוצים שלנו, שאמי הצהירה כי לא תיסע עוד במשאית עמוסת ארגזי תחמושת. אבי הציע לדודה של ציבי, שלא יתעכב בגללנו וייסע בהזדמנות הראשונה.
אדון ויז'ניצר נפרד מאתנו והציע שניפגש בצ'רנוביץ, לאחר שובנו אל העיר. אבי הבטיח לשמור על קשר. ציבי ניגשה אלי ולחשה לי: "אל נא תשכח, אתה חייב לי הסבר על החלומות וכיצד להבינם." לחצתי בחוזקה את ידה, דמעות זלגו מעיניה ומעיני, הבטנו זה בזו ואמרתי בעברית "להתראות." היא שלפה פתק, שהכינה בעוד מועד, ובו רשומות שתי הכתובות, של בית אביה ושל הדוד. מתחת לכתובות, שהיו כתובות באותיות לטיניות, כתבה בעברית: זכור א' א' א'. רק בעזרת זכוכית מגדלת יכולתי לפענח את הכתוב, ואימצתי את כל מחשבותי לגלות את משמעותן של שלוש האותיות א' בדפוס. נדמה שבסוף פיצחתי את החידה .
התפללתי בלבי, שלא תעצור אף משאית והמסע הרגלי המשותף יימשך עוד הרבה זמן, לפחות עד הגיענו לעיר, אבל תפילתי לא נתקבלה. מיד עם צאתנו לדרך המלך עברו משאיות לאין ספור, עמוסות, אך אחת מהן עצרה ואדון ויז'ניצר, רעייתו וציבי עלו עליה. נפנפו בידיהם, שלחנו להם נשיקות-אוויר. הבטתי במשאית כל עוד נראתה באופק. כאשר המשאית על נוסעיה נעלמה, דמותה, לבביותה של ציבי נשארו עמי. בעיני רוחי ראיתי את ציבי לידי ושנינו מתבוננים בנוף מסביב, מתבשמים מריחות השדה, מיפי הטבע, מהעצים עמוסי פרי-גנים. הפריחה של גידולי השדה, השיחים המלבלבים, ריח הפרי שעל העצים הגבירו את הגעגועים לנערה-אישה הצעירה שלא היתה עוד לצידי ולא חלקה עימי את נפלאות הטבע ויופיו המדהים.

צעדנו וחשנו את קרבת העיר. בקרב הקבוצות הצועדות האחרות השמחה היתה מלאה, חוזרים הביתה, ואנחנו: הנוכל לחזור לעיירה ממנה גורשנו? שרדנו מעטים, האם ניתן לשקם יחסי שכנות עם רוצחים ופורעים? דאגות כבדות משקל והתלבטות גורלית. הוריי נהגו לשתף אותי בהתלבטויותיהם, הפעם הייתי אדיש, לא נטלתי חלק בדיונים, מחשבותיי היו מכורות לרעיון של השתקעות בעיר הגדולה, בסביבה חדשה, שכנים בלתי מוכרים. לא נדון אותם לפי התנהגותם של "אתמול". נקשור קשר עם שכנים על-פי התנהגותם העכשוית, בלי לחקור על עברם.
הצעדה בחום הלוהט נמשכה, עברנו כפרים ועיירות והדרך נראתה אין סופית. לבסוף השתלבתי בשיח עם ההורים והצעתי לאתר בית של משפחה יהודית שנספתה במחנות ולהתיישב בעיר. רבבות דירות ובתים התייתמו מבעליהם היהודים.
מסע השיבה נמשך ונמשך ואנו עדיין רחוקים מן המטרה. אנו קוראים בתמרורי הדרך שיש לנו עוד כ- 86 ק"מ לצ'רנוביץ. ידענו שלא "נצליח" לשכנע את אימי לעלות שנית על משאית מלאה ארגזי תחמושת, אך קיווינו שככל שמתקרבים לעיר אולי תסענה משאיות ריקות לאסוף סחורות מן העיר אל העורף, עצים להסקה ולבנייה, שהעיר צ'רנוביץ הצטיינה בהם.
אכן ביום התשיעי למסענו הגיעה משאית ריקה, אספה אותנו עד מרחק של 16 ק"מ מן העיר, שם היא פנתה לישוב לוז'ן, בו שכן בית חרושת גדול לסוכר, אותו ניהל בן דודנו מר אברהם בורג, שהוחזר בשנת 1941 מן המחנה יידניץ להריץ את המפעל, שעמד בשממתו בהעדר מומחה לחדש את פעילותו. אשתו פרידה ובנם הרמן נותרו במחנה, תוך הבטחה שיוסדר היתר לשניהם להתאחד עם ראש המשפחה. ההיתר המובטח שיגיע ב"הקדם" הונפק לאחר שנתיים ומחצית השנה, שנתיים לאחר מות בנם יחידם.
לנו עוד לילה באחד הכפרים, וביום 18 באפריל, בצהריי היום, הגענו לגשר הענק על הנהר פרוט ונכנסנו לעיר צ'רנוביץ בהרגשה של "מנצחים", אכן ניצחנו, המעטים ששרדנו, את ה"גלית" שהתכוון להשמיד אותנו. האויב שגרש, דיכא והרג בנו "אתמול" - מתבוסס "היום" בדמו, הוא על סף תבוסתו.
המקרה רצה, כי באותה שעה באו כתריסר חבורות שצעדו והוסעו בדרכים שונות ובאופנים מגוונים מן המחנות בטרנסניסטריה. נפגשנו באקראי בשעת הכניסה העירה. בין השבים היו צעירים ומבוגרים, אבל ילדים וזקנים לא נראו, לא  שרדו ולא זכו לשוב לביתם. בין החוזרים הרבה נשים, מעט מאוד גברים, כולם בגיל גיוס שלקחו על עצמם את המשימה של צעדה למרחק של 250-200 ק"מ.
בהיכנסנו העירה, ובמיוחד בעוברנו מעל לגשר, התבוננתי בפני הצועדים. לכולנו פנים צוחקות, כעין ארשת ניצחון. לא ניצחון צבאי, אלא ניצחון של הישרדות, של מעטים ששבו לבתיהם. מעטים אלה ייצגו את הרבים, שנכחדו ונרצחו בעת הגירוש לטרנסניסטריה, ואת אלה שמתו מרעב, ממחלות ומחוסר כסות לגופם בחודשי החורף.
 

 jbukowina@gmail.com דרך בן גוריון 24 רמת גן 5757345 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים