--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף



זכרונות מסיביר

 

Sidi Kassner
 
Sibirische Erinnerungen
Von Czernowitz nach Sibirien deportiert
und ein neues Leben in Israel 1941-1967
 
 
1. מטען הנסיעה
אני חוזרת במחשבתי ל13 ביוני 1941, היום ששלחו את יהודי בוקובינה לגלות בסיביר.
מאז כיבושה של צ'רנוביץ על ידי הרוסים גרנו בעלי ואני אצל הוריו של בעלי. בלילה זה העירו אותנו חיילים רוסים אשר נתנו לנו חצי שעה לארוז חפצינו ולעזוב את הדירה. המחשבה הראשונה שלי הייתה שנצטרך ללכת הרבה ברגל ולכן כלל לא ניגשתי לארון בו היו תלויים הבגדים שרכשנו שנה קודם לכן לחתונתנו. אלא הלכתי אל ארגז הבגדים החורפיים הישנים, הוצאתי מעיל חורף ישן שלבשתי עוד בימי התיכון שלי, כמה בגדים נוספים חמים, מצמר. את הבגדים אחסנו  בשתי מזוודות. אחר כך הלכתי לחדר השינה וגלגלתי את הכרית לתוך השמיכה וקשרתי אותם יחד לחבילה אחת.
כעת היינו מוכנים לעזוב את הבית שלנו לנצח.
לפני הבית עמדה בחושך משאית, שבה כבר היו כמה אנשים במצב הזהה לשלנו, לא הייתה לנו ברירה אלא להיכנס אל תוך המשאית. בדרך נכנסו עוד ועוד אנשים עד שהמשאית הייתה מלאה.
כשהגענו לתחנת הרכבת, החותן ובעלי לקחו את שתי המזוודות ואני לקחתי את הכרית עם השמיכה, התקרבנו אל הרכבת שכללה הרבה הרבה קרונות. קיבלנו הוראה: גברים להיכנס לקרון אחד ואני והחותנת שלי לקרון אחר.
בקרון מצאנו מקום על הרצפה והתיישבנו בין שתי משפחות, ניסינו להתרגל ל"בית החדש" שלנו. כל הזמן התווספו אנשים עד שהקרון היה עמוס עד אפס מקום.
הרכבת עמדה שלושה ימים במקום. ביום השלישי הקרון של הגברים התנתק מהרכבת למסילה אחרת, כך שהוא ניצב מול הקרון שלנו. פתאום שמעתי שקוראים בשמי, שהגעתי לחלון הקטן ראיתי את בעלי בחלון הקרון מולנו, הוא הוציא במהירות כמה חפצים שלנו מהמזוודות, ארז אותם במגבת, השליך אותם מהחלון וביקש מאישה שעברה למטה להעביר אותם דרך החלון אליי, אז הוא צעק לי עוד מספר מילים בעוד שהקרון של הגברים החל לנוע. זו הייתה הפרידה שלנו למשך עשר שנים... אז גם הרכבת שלנו הסיעה אותנו לעתיד לא ידוע וללא המטען הנחוץ וההכרחי ביותר.

 
2.
המפגשים הראשונים:
לאחר חודש וחצי של נסיעה לא אנושית ברכבת  (מעל האורל), באנייה ובסירה הגענו לכפר Scherstobitowo ב – Taiga  הסיבירית שהיה רחוק במאות קילומטרים מאיזושהי תחנת רכבת. האדם הראשון שפגשנו היה הטוחן שעבד במבטשה. הוא היה כמו דמות מתוך ספרו של Tolstoi, בעל זקן שחור ארוך , מגפיים ,לבוש אופייני בחולצה ומכנסיים בסגנון רוסי עשויי בד גס.
האיכרים של הכפר חיו בבקתות מעץ, מהעצים שניסרו מהיער סביב כפרם.
הובלנו לצריף, שם פגשה בנו אישה צעירה, אשר הייתה נראית הרבה יותר מבוגרת מכפי גילה. הצריף כלל חדר אחד, באמצע החדר עמד תנור לבנים מחימר שבו הכינו ארוחות בסירי ברזל כבדים על אש פתוחה. על הקיר העליון של התנור אפשר היה לישון, המקום המועדף על בעלת-הבית. לחותנת ולי הוקצתה פינה בחדר, שם עמדה מיטה מעץ ועליו מזרן מקש. שמנו את חפצינו מתחת למיטה.
בערב שלושת בניה של בעלת-הבית חזרו מהעבודה מה- Kolchos. הם היו בני 17,19 ו-21 . כל השלושה אכלו  ארוחת ערב מתוך קערת מרק גדולה אחת, ולאחר מכן נשכבו לישון על הרצפה.
ככה בילינו את הלילה הראשון שלנו בביתנו החדש. בבוקר, לאחר שהצעירים יצאו לעבודה רצינו להתרחץ, בעלת-הבית הסבירה לנו כי ה  – Bania -  מעין אמבט אדים אשר היה ממוקם בצריף קטן בחצר, היה מחומם רק פעם בשבוע, ביום שישי בשביל כל המשפחה.
בבוקר, כל ראשי המשפחות שלנו שהגיעו לכפר, הוזמנו למשרד של הKolchos  כדי להגיש בקשה בשם כל בני המשפחה להצטרף לעבודה ב-Kolchos, וגם  בשביל לקבל את מנת הלחם היומית. לאור העובדה שהמשפחה שלנו כללה רק אותי ואת חמותי, הייתי צריכה לחתום את הבקשה אשר כבלה אותי לKolchos  במשך 15 שנים הבאות.
 
3. הקורבנות הראשונים
בחודש אוקטובר החורף הסיבירי התחיל בשיא עוצמתו. השמיכה דמוי השלג הראשון הגיעה לגובה של יותר ממטר, הטמפרטורה ירדה ל 30-40 מעלות C מינוס. היה כל כך קר שכאשר הבאנו את המים מהבאר לצריף, בדרך המים קפאו בדלי והיה צורך להפשיר אותם בצריף. מצבם של המגורשים הפכו להיות כל יום יותר ויותר חמור. לא היו לנו בגדי חורף ראויים שיעמדו בכפור וגם לא מזון כדי לקיים אותנו. אנשים צעירים היו צריכים ללכת לעבוד ב Kolchos על מנת לקבל את מנת הלחם היומית. אנחנו היינו צריכים ללבוש את כל פרטי הלבוש שעוד היו ברשותינו, לעטוף את רגלינו בשקים כדי למנוע מהנעליים לקפוא ולהידבק לקרח.
מילאנו שקים כבדים עם תבואה ואחסנו אותם במחסנים, ניקינו את האורוות אשר היו קפואות לחלוטין. כתוצאה מכך, העור של אחת מאצבעותיי נפגע מה שגרם לי להרבה סבל במשך זמן רב, מזלי הרב היה שלא סבלתי מהרעלת דם.
המגורשים המבוגרים, אינם היו מסוגלים לעמוד בפני הרעב והקור, ואז ראינו כל יום איך הובילו גופות קפואות רבות מחוץ לכפר, איפה שהאש הגדולה בערה על מנת להפשיר את האדמה הקפואה כדי שאפשר יהיה לקבור אותם.
חורף 1941-42 היה אחד האכזריים ביותר עבור המגורשים. כל משפחה איבדה את רוב קרוביה. התנאים הנוראים גרמו למותם של יותר ויותר אנשים.
ככל שהמלחמה השתוללה באירופה, ברוסיה באותה העת , היינו מבודדים לחלוטין מהעולם. איש לא ידע מה מיקומנו וגם לנו לא הייתה שום ידיעה מה עלה בגורל בעלינו. לא היה שום סיכוי שמישהו יעזור לנו. נשארנו לבדנו מול גורלנו.
 
4. נקודת מפנה
מאחר והייתי צעירה מאוד באותה העת, היינו חולקים כל פיסת מזון עם חותנתי, שתינו היינו מסוגלות לשרוד את החורף הנורא של 1941-42. באביב של שנת 42' כל הגברים של ה Kolchos גויסו ונשלחו לחזית. ביניהם היה גם מנהל החשבונות של ה – Kolchos. נשארו רק נשים, זקנים, ילדים והמגורשים שהיו צריכים לעשות את כל העבודות.
במהלך שנת הכיבוש הרוסי בצ'רנוביץ, למדתי את השפה הרוסית – מילולית ובכתב ועבדתי כמנהלת חשבונות. לפי כך, הציעו לי למלא את תפקידו של מנהל החשבונות של ה -  Kolchos אחרי שאישרו לי זאת על-ידי הרשויות.
זו הייתה נקודת המפנה הגדולה שהשפיעה על גורלנו. בעתיד לא הייתי צריכה יותר לבצע עבודות פיזיות קשות בחוץ בכל מזג אויר, עבדתי בחדר סגור וחוסר בבגדים חמים כבר לא היה כל כך חשוב.
עבודתי הייתה לפקח על הייצור של משק החלב, על משלוח של תבואה למדינה, חשבונות עם הבנקים ומשרדים אחרים. היה עליי גם לחשב את ימי העבודה של האנשים וחלוקת המוצרים בין חברי ה-  Kolchosלפי ימי העבודה ובסוף השנה להציג את המאזן.
במהלך החורף הארוך, נהגתי לנסוע פעם בחודש יחד עם אחד מחברי ה - Kolchos על מזחלת וסוס למרכז האיזורי   .Pudinoשם גם לקחתי חלק במפגשי עבודה ופגשתי מנהלי חשבונות אחרים, ביניהם היו גם מהמגורשים.
כמה משפחות מהמגורשים מצ'רנוביץ חיו ב Pudino, ביניהם הייתה גם משפחה אחת שהייתה מחבריו של בעלי, הם קיבלו אותי בשמחה רבה בכל פעם שהגעתי לPudino ולמרות העובדה שהם היו משפחה של חמש נפשות שגרו בחדר אחד, הם סידרו לי מקום שינה מאולתר על השולחן. בלילות הללו לא ישנו הרבה, היינו מחליפים זיכרונות מעברנו המשותף.
 
5. החדשות הראשונות
לאחר הניצחונות הראשונים של הצבא האדום בחזית, המצב ברוסיה הפך לרגוע יותר, הגיעו החדשות הראשונות. ביניהן היו גם מכתבים שנשלחו על-ידי הגברים מהמחנות אל קרובי המשפחה בצ'רנוביץ. הם כתבו שהם נמצאים במחנות בצפון-רוסיה לאורך הנהר  Vorkuta ושהרבה מהם נספו עקב התנאים הבלתי אנושיים ששררו שם.
במקביל, המשפחות מהגלות בסיביר כתבו אל קרוביהם בצ'רנוביץ, הודיעו על כתובתם. כך לראשונה שמעו המשפחות על מקום הימצאותם של יקיריהם.
עורך דין מצ'רנוביץ שהיה בגלות בסיביר באזור-Backzar , הרכיב רשימה של כל הכתובות הידועות ושלח אותן למשפחות בחלקיה השונים של סיביר.
כך קיבלנו בסוף שנת '1944 לאחר שלוש שנים, את סימן החיים הראשון מבעלי. הוא כתב שהוא נידון לחמש שנים במחנה ריכוז -  GULAK, וכי אביו בן השישים, לא היה מסוגל לעמוד בפני התנאים הנוראים שבדרך, ומת עוד לפני שהגיע למחנה.
התנאים במחנה היו קשים להחריד, כל יום היו צריכים לצעוד קילומטרים רבים ליערות, לכרות עצים ולערום אותם, כל זאת בשלג עמוק ובקור עז. בערב היו צריכים לחזור ברגל עם בגדים רטובים ולישון על קרשים. המזון כלל מנה קטנה של לחם אשר במקרים רבים היה גנוב, באיומי סכין. בעלי היה אמור להשתחרר בשנת 1946' אם הוא יצליח לשרוד עד אז. זהו נס שהוא אכן שרד, כנראה בשל גילו הצעיר. 
 
6. תקוות מאכזבות
בתאריך 9 במאי 1945, מלחמת העולם השנייה הסתיימה. מיליוני ניצולים קיוו להיות חופשיים ולשוב לארץ מולדתם האבודה. גם אנחנו היינו בין אילו שהייתה להם את אותה התקווה. למרבה הצער , תקוותנו לא מומשה, והשלום בעולם לא הניב שום שיפור במצבינו. לבעלי היה עדיין עוד עונש להרצות במחנה עד 1946, ורק ארבע שנים חלפו מתוך 25 השנים אשר חמותי ואני היינו צריכות להישאר בסיביר. הפיקוח עלינו החמיר יותר ממקודם, לא היה ביכולתנו לעזוב את סיביר, ולשנות את חברותינו הכפייתית  ב- Kolchos.
במעט המכתבים שהחלפתי עם בעלי, שקלנו בזהירות את תוכניותינו העתידיות. בעלי רצה לאחר שחרורו, להצטרף אלינו לסיביר. מצידי עם הניסיון שרכשתי, הייתי נגד זה. רציתי שבעלי יחזור לצ'רנוביץ כדי לעזור לנו לצאת מסיביר, לאיחוד המשפחה, אשר התברר לאחר מכן כאכזבה גדולה.
עם סיום מלחמה, גם החיילים הראשונים חזרו ל – Kolchos, הרוב היו נכים מה שהיה נטל נוסף למשק. החיילים האלה באו בפעם הראשונה במגע עם העולם המערבי , לכן הייתה להם יותר הבנה למצבם של המגורשים.
בשלב זה, החלו להגיע לראשונה חבילות עזרה מאמריקה. על-מנת לקבל חבילה כזו , היה צורך בהתערבות של משפחה או ידיד מחוץ לרוסיה שביקש לשלוח אותם. בחבילות אילו היו , מזון משומר ובעיקר נס קפה. מה שעזר הרבה לחילופים עבור תפוחי אדמה. בחיינו לא השתנה דבר, המשכנו לחיות בתנאים הקשים שלנו.
 

 
7. השיבה הביתה:

באמצע 1946 הגיע סוף סוף היום בו בעלי, שהצליח לשרוד, השתחרר מהמחנה.
המסע חזרה לצ'רנוביץ לא היה קל יותר מאשר הדרך למחנה ל– KOMI ASSR. בתחילה היה צריך לנסוע ברכבת-מסע שהובילה עצים מסמוך לקוטב הצפוני , אל מרכז רוסיה, רק לאחר שהגיע לחלק האירופאי של רוסיה, הוא היה מסוגל לעשות את דרכו לאט, במשך שבועות רבים ברכבת לצ'רנוביץ. כאן ציפתה לו אכזבה נוספת. במסמך שחרורו נקבע כי הוא היה "אדם לא אמין" ובשל כך סירבו לתת לו אשרת שהייה בצ'רנוביץ, לכן הוא היה חייב לנסוע ל- Kotzman – עיירה קטנה לא רחוקה מצ'רנוביץ. שם מצא מחסה במשך כמה חודשים בביתו של חברו הרופא ואשתו. לאחר שסוף כל סוף הצליח להשיג אשרת שהייה עבור צ'רנוביץ, הוא גילה כי כל קרוביי משפחתו וידידיו לא נמצאו יותר בצ'רנוביץ, חלקם נספו בטרנסניסטריה. המעטים ששרדו, ניצלו את ההזדמנות לחזור לרומניה. הוא היה צריך לארגן את חייו החדשים בצ'רנוביץ, מצא עבודה בחברה שיתופית , שכר חדר מרוהט והגיש בקשה לאיחוד עם משפחתו ושובם מסיביר. למרבה הצער, הוא לא קיבל שום תשובות חיוביות ובהמשך , רק תשובות שליליות. עם זאת, הוא הצליח באותה תקופה ליצור קשר עם הוריי ברומניה, בעיר – Constanza, ולשלוח להם את הכתובת שלנו בסיביר.
מספר חודשים חלפו טרם קיבלתי את המכתב הראשון מהוריי ומאחותי, מהם לא שמעתי במשך זמן אינסופי של שש שנים. הם סבלו מהרבה צער וייסורים בשל ההפרדה הארוכה והלא רצויה בינינו וקיוו עכשיו לפגוש אותנו בקרוב, לצערנו הפגישה הזו תתקיים רק בעוד 21 שנים.
 
8. בריחה נכשלת:
שנה חלפה והבקשות הרבות שלנו לאיחוד המשפחה נדחו. הסיבה לכך הייתה שאני עדיין מסוגלת לעבוד ולמרות שחמותי הייתה אישה זקנה ולא עובדת, בגלל הקשר שלה איתי, לא שחררו אותנו.
לכן החלטנו שאני צריכה לעזוב את סיביר באופן בלתי חוקי. הדרך היחידה לעשות זאת הייתה להצטרף לשיירת מזחלות של ה – Kolchos ,אשר הובילו את המוצרים למדינה מעל ביצה שאורכה כ- 60 ק"מ קפואה בחורף, לעיירה סמוכה.
כפי שמתואר במקום אחר, לא הצלחתי לברוח פעמיים וקיבלתי עונש מאסר. בשל העובדה כי לא היה לי תחליף במקום עבודתי ב- Kolchos, מנהל ה – Kolchos החליט לבקש להקדים את שחרורי וכך חזרתי לתפקידי הקודם ולחמותי.
בינתיים, קיבלתי מהוריי שברומניה שתי חבילות גדולות עם בגדים חמים. סוף סוף יכולנו להחליף את בגדינו עשויי השקים, לבגדים נורמאלים. את החלק הגדול מהחבילות, מכרנו עבור סכום לא מבוטל. בעזרת סכום זה, קנינו לעצמינו בקתה קטנה. כך, בסופו של דבר, פתרנו את הבעיה של "בעלת הבית", לאחר שנים רבות. חשוב יותר, הייתה העובדה שעל יד הצריף, הייתה גינה קטנה ובה יכולנו לגדל תפוחי אדמה ושאר הירקות בשבילינו. אבל, לא היו לנו שום זרעים לשתול ומשפחה ידידותית מהמגורשים, הייתה אדיבה מספיק כדי להסכים לקצץ את ראשי תפוחי האדמה שלהם ולתרום אותם לנו,  כדי לזרוע אותם באביב. ובסתיו, לאסוף בפעם הראשונה, יבול תפוחי אדמה צנוע מאד.
 
9. גלות חדשה והתאחדות המשפחה:
בסוף מלחמת העולם השנייה, ברית המועצות כבשה מחדש את צ'רנוביץ, בוקובינה הצפונית ובסרביה. במהלך המשא ומתן לשלום ב-JALTA ובPARIS-, השטחים הללו השתייכו באופן רשמי לבריה"מ.   במהלך כיבושם, הסובייטים החליטו להחליף את האוכלוסייה המקומית באזרחים סובייטים. הם רצו להוציא את האנשים "הלא אמינים" מן האזורים הסמוכים לגבולות, כולל כמובן את אותם האנשים אשר שוחררו וחזרו הביתה מהמחנות. כך בשנת 1949 בעלי נעצר שוב ונלקח מכלא צ'רנוביץ לכלא בלמברג (לבוב) ולאחר מכן לכלא בהרי אורל, משם הוגלה לסיביר. הוא נשלח לאיזור של  KEMEROWO , מדרום לקו רכבת חוצה סיביר, בעוד שאנחנו גרנו באיזור TOMSK , צפונית לקו רכבת חוצה סיביר. ברגע שהוא הגיע ל- KEMEROWO, הוא היה צריך לעבוד קשה בשדות ולעשות עבודות קשות אחרות כדי לשרוד. במקביל, הוא החל שוב בכתיבת בקשות להצטרף למשפחתו.
בראשון לנובמבר 1951, הוא סוף סוף הצליח להגיע אלינו
ל – SHERSTOBITOVO. לאחר פרידתנו אשר ארכה יותר מעשר שנים, לא ניתן לתאר את הפגישה עם אימו ואיתי. נפלנו בבכי לזרועותיו, הבטנו זה בזה וגילינו את עקבות השנים הכבדות אשר עברנו. כאשר נפרדנו היינו זוג צעיר שנה לאחר הנישואין, התבגרנו במאבק הקשה אותו עברנו ובכל זאת, היינו אסירי תודה על שמצאנו אחד את השני. לא יכולנו להפסיק לספר אחד לשני שוב ושוב את מה שעבר עלינו במהלך הפרידה הממושכת והתאבלנו יחד על קרובים רבים אשר איבדנו, כולל אביו ,בעלה של חמותי. שמחנו סוף כל סוף, להיפטר מאי הוודאות שהטרידה אותנו כל השנים ומהחשש שלא נפגש לעולם. מיקום המפגש שלנו דווקא בסיביר , לא תאם לחלומות שלנו. בכל זאת, היינו מאוד מאושרים לשהות יחד ולחלוק יחד את גורלנו העתידי.
 
10. קשיים חדשים:
שבוע לאחר הגעתו של בעלי ל – Sherstobitowo, ב – Kolhoz חגגו מהפכת אוקטובר כמו בכל מקום בברה"מ. בעלי הוזמן למסיבה בה הוגשה לו כמות גדולה של שנאפס ביתי (אלכוהול samogon). חברי ה- Kolhozקיוו בכך לגייס חבר חדש. דבר זה הביא למאבק חדש עבורנו, כי אני הייתי נחושה בדעתי למנוע מבעלי לעשות את אותה השגיאה שאני עשיתי לפני שנים רבות, להיכנס כחבר ל- Kolhoz. במקום הקטן בו חיינו, היה סיכוי קטן למצוא עבודה בתשלום חודשי. עם זאת, בעלי הצליח לקבל תפקיד של מנהל חשבונות בבית הספר היחידי אשר היה במקום, היינו שמחים מאוד על כך. למרבה הצער, לא לקחנו בחשבון כי הנהלת ה – Kolhoz התנגדה לזה ופנתה למפקד המקומי, אשר נתן הוראה מיידית לפטרו. אותו דבר קרה לו גם במקום עבודה אחר ולכן עבודה קבועה עם הכנסה חודשית, נדחתה לנו מהסיבה שרצו להכריח את בעלי להצטרף כחבר ל -  Kolhoz. אנחנו נשארנו  איתנים בסירובנו ולכן בעלי היה מוכרח לעזור מעת לעת בגנים של חברי ה – Kolhoz ובעבור זה, לקבל רק שכר בתפוחי אדמה וירקות. על מנת להיות מסוגלים להאכיל את משפחתנו אשר גדלה, רכשנו עם הקרבה גדולה, "רבע של פרה". כן, זה היה נפוץ באותם הזמנים בסיביר, פרה אחת של ארבעה בעלים. פעם בארבע ימים, כל אחד מהבעלים היה צריך להאכיל ולחלוב את הפרה. חוק טבע הוא – אם אתה מאכיל ביום אחד את הפרה יותר טוב , רק ביום הבא היא נותנת יותר חלב. התוצאה הייתה, שהפרה המסכנה סבלה מתת-תזונה ונתנה מעט חלב לכל אחד מהבעלים, מה שהיה צריך להספיק לארבעה ימים. עם זאת, מעט חלב , היה עדיף על חוסר בחלב בכלל.
 
11. המוות של חמותי
דאגה נוספת שהתווספה, הנורא מכל קרה, חמותי חלתה מאוד. נסענו לבית החולים ב Pudino שם אבחנו אצלה סרטן בבלוטת הרוק. כמובן שטיפול רפואי היה מחוץ להישג ידינו עקב נסיבות חיינו.
לאחר שובנו ל Scherstobitowo, מצבה הרע וחודשים אחדים לאחר מכן כבר לא הצליחה חמותי לבלוע. היא נפטרה ב 31 בינואר בשנת 1953 בגיל 65 מהרעב בו נלחמנו בנחישות שנים כה רבות.
יחד איתנו היו איכרים רבים שבאו להתאבל על מותה של חמותי. אלו היו איכרים רומנים שחיו בעבר בכפרים ברחבי צ'רנוביץ, איתם בעבר שכרה חמותי במשרתים. הם הכירו את חמותי והעריכו אותה מאוד. כאשר שמעו על מותה, הגיעו ובנו ביוזמתם ארון קבורה מקרשים ישנים. הם היו גם אלו שחפרו באדמה הקפואה ע"מ להטמין את הקבר. משימה לא פשוטה כלל.
בתקופה זו כבר לא ניתן היה למצוא יהודים מבוגרים שנשארו בחיים ולא היה ניתן להשיג סידור תפילה לקדיש. אחת המגורשות, אישה קשישה, רשמה מזכרונה, באותיות לטיניות את תפילת הקדיש אותה נשא בעלי בהלוויה.
מלבד בעלי, הייתי הנוכחת היחידה בהלוויה מאחר וביום זה הטמפרטורה הגיעה ל-40 מעלות מתחת ל 0 .
מותה של חמותי היה לאובדן קשה בשבילי. במשך עשר שנים חלקנו הכל, את המיטה שלנו, את המזון שלנו. היא האדם עימו ביליתי יחד את השנים שהיו הנוראיות בחיי. עודדנו וניחמנו זו את זו, היינו המשפחה היחידה שנותרה לנו. עם זאת אף פעם לא אבדה תקוותנו להתאחד יום אחד עם יקירנו. תקווה זו נתנה לנו את הכוח להתגבר על הקשיים הנוראיים ואף פעם לא לוותר.
למרבה הצער, חמותי הספיקה להינות מחברת בנה, בעלי, שנה בודדת בלבד לפני שהלכה לעולמה. בלכתה השאירה לנו חלל עמוק.
 
12. תקווה לשינויים
סוף סוף הסיכוי לשינויי בחיינו הגיע. באחד מביקוריי במרכז ב Pudino, פגשתי בצעיר שגורש עם הוריו מבסרביה ועבד ב Kolhoz ליד Pudino. הוא סיפר לי כי הצליח להשלים את הקורס בלימוד מרחוק באוניברסיטת טומסק והוא קיבל הזמנה להמשיך את הלימודים באוניברסיטה. המכשול היחידי היה כמובן שהנהלת ה Kolhoz לא הייתה מוכנה לתת לו ללכת מאחר ולא נמצא לו מחליף. כמובן שמיד התנדבתי לקחת את מקומו.
הלכנו יחד להנהלת ה Kolhoz שלו שהכירו אותי מהפגישות ב Pudino והם הסכימו לייצג אותי אצל השלטונות. הם הסכימו לאפשר לי לעבור מה Kolhoz  ב Scherstobitowo ל Kolhoz ב Pudino, זאת כמובן מבלי לבטל את החברות שלי ב Kolhoz Scherstobitowo. עם זאת ה Kolhoz  שלי לא אפשר לי לעזוב. חזרתי ל Scherstobitowo והייתי נחושה לעשות כל שביכולתי על מנת שלא לתת להזדמנות הזאת לחמוק. אני אעזוב ל Pudino ויהי מה.
בחרתי לעזוב אל Pudino בתחילת האביב, כאשר הביצות הפשירו והדרכים עדיין לא יכלו לשמש מזחלות. הודעתי כי אני סובלת מכאב שיניים בלתי נסבל והלכתי ברגל לבדי לראות רופא שיניים ב Pudino. בדרכי לשם נתקלתי במספר גשרי עץ קטנים שאפשרו מעבר מעל מימי הביצות המופשרים. לא ידעתי כי ה kolhoz הורה לפרק את לוחות הגשר באביב ע"מ למנוע מהם להיות מוצפים. לכן, כאשר הייתי צריכה לעבור גשר כזה, הייתה קיימת רק אפשרות אחת, לעבור על קורות העץ שנותרו. ידעתי שבעת המעבר אני עלולה לאבד את שיווי המשקל שלי וליפול למים קרים כקרח. עם זאת, הייתי מיואשת, לאחר מחשבה ארוכה אזרתי את כל האומץ שלי, התיישבתי על הקורה והחלקתי בזהירות בעזרת הידיים מעל המים הגועשים לצד השני. כשהגעתי לצד השני לא האמנתי כי המכשול הבלתי אפשרי לכאורה אכן מאחורי! חזרתי על התהליך הזה עוד פעמיים לפני שהגעתי ל Pudino.
לאחר שהגעתי ל Pudino מוקמתי בצריף של ה Kolhoz, ביחד עם משפחה גדולה. שם ישנתי עם הילדים על רצפת עץ.
במהלך 2-3 חודשי הקיץ שהייתי שם לא היה שום שירות דואר או שיחות טלפון וכך נשארתי מנותקת לחלוטין מבעלי וה Kolhoz.
 
 
 13. Pudino
אזור מרכז Pudino היה כפר גדול עם בתים קטנים ומדרחוב מעץ. ליד כל בית הייתה גינה קטנה. ב Pudino היה כבר בית חולים, בית מרקחת, בנק, בית ספר ומוסדות מדינה רבים. הייתה שם גם חנות למצרכים, שם ניתן היה לקנות רק מה שזמין באותו הרגע. היה גם שוק שחור, בו היה ניתן לקנות מוצרים שונים במחירים מופקעים.
ה Kolhoz היה במרחק של 2 ק"מ בלבד.
צללתי אל תוך העבודה החדשה שלי ועבדתי בין 12 ל 14 שעות ביום בכדי להכיר היטב את עבודתי החדשה, כך שהממונים עלי היו מרוצים מעבודתי.
לאחר קץ הקיץ הביצות של הטייגה קפאו מחדש, מה שאיפשר את תנועת המזחלות ואיפשר לבעלי להגיע אלי לPudino. התחלנו לחיות יחד באותו הצריף עם משפחת איכרים גדולה וישנו עם הילדים על הרצפה.
בעלי החל מיד בחיפוש עבודה ומצא תפקיד כמנהל חשבונות במפעל לריכוז עורות ופרוות מה Kolhoz-ים בסביבה. עורות ופרוות אלו לאחר מכן נשלחו לעיבוד. סוף סוף הייתה לו משכורת חודשית, גם אם לא מספיקה...
לאחר מותו של Stalin, הייתה אנחת רווחה אך לא כזאת שמישהו מאיתנו הרגיש. עם זאת לא בעלי ולא אני יכולנו לעזוב את Pudino ואת ה Kolhoz.
בשנת 1950 עלו הוריי ואחותי מרומניה לישראל. לאחר תקופה ארוכה של הסתגלות הצליח אבי למצוא עבודה בבנק בטבריה והמשפחה החלה להתמקם. אבי עשה מאמצים רבים ע"מ להוציא אותנו מסיביר. הוא הלך לירושלים, נפגש עם השגריר דאז במוסקבה, גולדה מאיר, וביקש את עזרתה. מדי שנה שלח לנו אבי היתר כניסה לישראל אך עם זאת כל שנה דחו השלטונות הסובייטים את בקשתנו.
בכל זאת לאחר 12 שנות חיים ב Sherstobitowo ההעברה ל Pudino הייתה נראית כתחילתה של חזרה לחיים.
 

14. עוד צעד קדימה
בשנת 1956, הגיע Chrushov לשלטון ואיתו הגיע המהפך הגדול. גם אנחנו המגורשים יכולנו להרגיש את השינוי. אפילו קיבלנו אישור לעבור ל TOMSK, מחוז הבירה. אישור זה לא חל על חברי Kolhoz  כמוני. בעלי  לעומת זאת, היה חופשי מה Kolhoz, דבר שנלחמנו עליו זמן רב. לכן הוא מיד החל לעשות את הצעדים הראשונים לקראת המעבר החדש לעיר TOMSK. הוא עזב את עבודתו  ויצא לבדו אל TOMSK. שם חי אצל משפחה ידידותית שהיו איתנו יחד ב Scherstobitowo והגיע ל TOMSK זמן מה לפנינו. לאחר מכן הוא מצא עבודה כמנהל חשבונות של התיאטרון העירוני של TOMSK והחשוב מכל הוא קיבל היתר התיישבות.
אז כתבתי מכתב ל Kolhoz בבקשה לשחרר אותי מהחברות ב Kolhoz  ע"מ שאוכל להצטרף לבעלי ב TOMSK.
באסיפה הכללית שכונסה במיוחד ע"י ה Kolhoz, ביקשתי את החופש שלי. למרבה המזל, היה לי את אהדתם של מרבית חברי ה Kolhoz, אשר הבינו כי לאחר 15 שנות עבודה מסורה, מגיע לי לצאת לחופשי ולהצטרף לבעלי. סוף סוף קיבלתי את מסמך השחרור המיוחל ויכולתי לעזוב את ה Kolhoz  כדין.
כאשר סוף סוף קיבלתי את מכתב השחרור לא יכולתי להאמין כי 15 שנים של חיים אלו נמצאים מאחורי. שנים של עבודה קשה ואחריות אשר בכל רגע נתון  יכולים להביא לענישה שמשמעותה להיות כלוא.
הייתי צריכה להמתין שוב לסיום החורף הקשה ובסופו של דבר טסתי באביב, עם מטוס YAK קטן לטומסק. מטוס זה היה באותה התקופה הדרך היחידה להגיע לאיזורים מרוחקים ביותר של סיביר. במטוס היו רק ארבעה מושבים ובזמן הטיסה הרגשנו זעזועים מהרוח החזקה. התחלתי לחשוש כי לעולם לא אגיע ליעדי הסופי, עם זאת הגעתי והתחלתי את חיי עם בעלי בטומסק. זוהי הפעם השלישית של בנייה מחדש ותחילת חיים חדשים בסיביר.
 
15. TOMSK
TOMSK הייתה אחת הערים הגדולות בסיביר והייתה מרכז תעשייתי גדול. היו בה הרבה מפעלים, מוסכים, חנויות, בתי ספר ואוניברסיטה עם מספר פקולטות. הבתים היו גדולים ובנויים חלקם מעץ וחלקם מלבנים ובעלי מספר קומות.
לאחר שסוף סוף קיבלו אישור לעבור ל TOMSK  מגורשים מאיזורים שונים של הטייגה החלו להגיע לעיר. אלו היו אותם מגורשים שהיו במקור ממדינות רבות כמו ה Baltics, Poland, Romania, Ukraine ואפילו תורכים מה Caucasus.  ביניהם כבר היו שלושה דורות: מעט מאוד מהניצולים המבוגרים, הדור השני, אנחנו, שהיינו בשנות ה 30 המאוחרות לחיינו והדור השלישי אשר היו תוצאה של נישואים מהתקופה הארוכה בסיביר.
בואם של המגורשים הביא לאיחוד עם אנשים שלא ראינו הרבה זמן. בעיקר פגשנו עמיתים מבית הספר והאוניברסיטה, כמו גם הרבה אנשים שהכרנו מצ'רנוביץ. התאחדנו עם מכרים ותיקים וסוף סוף לא היינו יותר לבד. עדיין החברויות הקרובות שלנו היו עם המגורשים איתם חלקנו שנים כה רבות ב     Scherstobitowo  וב Pudino.
רוב העולים מצאו עבודה בעיר טומסק. האינטלקטואלים לימדו גרמנית ומוזיקה בבתי הספר. אני, אחרי זמן קצר, מצאתי עבודה בהנהלת חשבונות במוסד ספורט שהכין צעירים לשירותם הצבאי. הצוות שם כלל בעיקר קצינים בדימוס והיו רק 3 נשים אשר עבדו איתי במחלקת הנהלת החשבונות. השכר היה נמוך למדי, אך עדיין טוב יותר מאשר בכל השנים ב Kolhoz.
לאחר זמן מה לבעלי הוקצה חדר קטן בבית של שחקני תיאטרון וסוף סוף הייתה לנו קורת גג שלנו מעל ראשנו. חשבנו שנמצאו הפתרונות לכל בעיותינו. עם זאת עדיין היינו תחת שליטתה הקפדנית של המדינה. הורשנו לצאת מטומסק לסביבה הקרובה, אך מי שניסה לעזוב את טומסק באופן בלתי חוקי כדי להגיע ל Czernovitz אותר והוחזר לטומסק. כפי הנראה, טרם ריצינו את עונשנו.
 
16. החנינה
בזמן החיים בטומסק עשינו כמיטב יכולתנו על מנת למצוא עבודה בשכר טוב יותר. בעלי מצא תפקיד של מנהל חשבונות בעיריה, ומאוחר יותר אף הפך להיות מנהל חשבונות בכיר במסחר.
באותו הזמן, הוקם בעיר טומסק "Institute of Radio Electronics and Electronic Technology". שם חיפשו אנשים בעלי מקצועות שונים במחלקות השונות. הצעתי את שירותיי והתקבלתי כמנהלת חשבונות עם משכורת טובה.
יום אחד בעלי חלה בדלקת כליות ונדרש להימצא בבית החולים מספר שבועות. שם קיבל בעלי החלטה לכתוב מכתב ליושב ראש בית המשפט העליון במוסקבה. במכתבו תיאר את השנים הארוכות והקשות שעברו עליו ועל משפחתו וביקש חנינה. באופן מפתיע אחרי כמה חודשים קיבלנו - תשובה חיובית, קיבלנו חנינה והושבו לנו זכויותינו. כמובן שכמו בשנת 1941 שגורשנו מביתנו, לא קיבלנו שום הסבר לגירוש, כך גם עכשיו לא ניתן שום הסבר למתן החנינה. זה קרה בזמן שלטונו של Chrushov שלחם נגד ה Stalinism וניסה לשפר את מוניטין המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות.
עם אישור החנינה שלנו, חיינו השתפרו וכבר לא היינו צריכים להירשם אצל השלטונות. סוף סוף יכולנו לעזוב את טומסק והדרך ל Czernovitz נראתה חופשייה. אך בפועל נותרו מכשולים רבים בדרכנו שנדרשנו לחסל. לדוגמא: על מנת לקבל היתר שהייה ב Czernovitz נדרשו שני תנאים – עבודה קבועה ודירה בעיר. דבר זה נראה קשה מאוד לביצוע מאחר והציבור הרב שנדד מרוסיה הסובייטית ל Czernovitz כבש את רוב הדירות שננטשו ע"י יהודים שעזבו לרומניה.
איך יכולנו לוותר על כל שהשגנו בטומסק  כל כך בקלות מבלי לדעת בביטחון שנצליח לקבל היתר שהייה וגג מעל ראשנו ב Czernovitz?
 
17. הנסיון לחזור הביתה
בשנת 1962 היה לבעלי חודש של חופשה מעבודתו, החלטנו שהוא צריך לנסוע ל Czernovitz ע"מ לחפש עבודה ודירה. הוא נסע עם חבר מ Czernovitz שגם משפחתו גרה בטומסק. המסע ברכבת ארך שלושה ימים ושלושה לילות מטומסק למוסקבה. ויום וחצי נוסף ממוסקבה ל Czernovitz. בלילה הם ישנו במושביהם.
כשבעלי הגיע ל Czernovitz, הוא מצא עיר משונה עם אוכלוסיה רוסית ואוקראינית והיהודים המעטים שחיו בעיר, היו עולים חדשים מברית המועצות.
החבר שאיתו בעלי עשה את נסיעתו מטומסק, פגש במקרה מכר אשר עזר לו למצוא עבודה בקישינב ב Bessarabia. מאוחר יותר הוא לקח את משפחתו מטומסק לקישינב. מאמציו של בעלי לעומת זאת למצוא דיור ועבודה היו לשווא. החופשה שלו הסתיימה והוא חזר בידיים ריקות לטומסק. המשכנו לחיות בטומסק, עבדנו וקיווינו להזדמנות חדשה לחזור הביתה. בחודש מאי 1965 חגגנו את חתונת הכסף שלנו בצניעות, אשר תיארתי במאמר נפרד.
בחודש אוגוסט 1965, לקחתי חודשיים חופשה מהעבודה והתחלתי לתכנן שוב את דרכנו חזרה הביתה ל Czernovitz. הפעם הייתה מוצלחת יותר מאחר וכמה חברים שלנו, מסיביר, כבר התגוררו ב Czernovitz, נסעתי אליהם ישירות. הם קיבלו אותי בחום רב ואני יכולתי לחיות איתם במשך זמן מה, כך יכולתי בקלות להמשיך לנסות למצוא עבודה ודירה. לאחר כמה שבועות, חבר סיבירי עזר לי למצוא עבודה בחברת מזון כמנהלת חשבונות. החברה הייתה בפאתי Czernovitz ב Sadagura.
התחלתי ישר לעבוד וכתבתי אל בעלי שעליו לוותר על הכל בטומסק ולבוא אלי ל Czernovitz.
 
18. 1965 - Czernovitz
לאחר שמצאתי עבודה ב Sadagura ליד Czernowitz, שכרתי חדר מרוהט לא רחוק ממקום עבודתי. כך, עם עמידתי בכל התנאים הדרושים קיבלתי היתר שהייה ללא קושי רב.
חזרתי סוף סוף לעיר המולדת האהובה, אך כשהסתכלתי סביב הבנתי ש Czernowitz כפי שהכרתי – נעלמה.
העיר Czernowitz לא סבלה הרבה בזמן מלחמת העולם השניה, רק כיפת בית הכנסת הגדול נשרפה וכמה בתים ברחוב ניזוקו. טיילתי ברחובות המוכרים של העיר, ראיתי את המקום בו התגוררו סבי וסבתי והתחלתי לדמיין את סבתי יושבת ליד החלון. כשהמשכתי ללכת ראיתי את בית הוריי, ואמרתי לעצמי שהנה כאן עמד הבית, כאן הלכתי לבית הספר היסודי, כאן למדתי בבית ספר התיכון, כאן בקורס לריקוד פגשתי את בעלי, ושם הייתה תחנת האוטובוס אליה הוא ליווה אותי בכל ערב, ושם היה "בית הקהילה היהודית" בו נערך טקס החתונה שלנו. והנה הבית של הורי בעלי, ממנו גורשנו. הזיכרונות שלי החלו לחזור לחיים, המחשבות נדדו באופן טבעי אל המקומות המוכרים. כן, בטח, הכל עדיין היה שם – אך פתאום הכל היה זר. יכולתי ללכת במשך שעות ברחובות המוכרים מילדות מבלי לפגוש מישהו מוכר.
ברחוב הראשי ה Herrengasse שם בדרך כלל פגשנו חברים ומכרים שברכו אותנו לשלום, עכשיו היה מלא בעוברים הזרים לי. כל החנויות היו סגורות מלבד חנות מכולת אחת שעדיין מכרה מוצרים, לידה עמדו שורות על גבי שורות של אנשים.
הרגשתי שביתי עבר שינויים רבים במהלך 25 השנים האחרונות, ולי זה נראה זר. בכל זאת רציתי לחזור "הביתה".
כתבתי לבעלי ב Tomsk שעליו להודיע במקום עבודתי על התפטרותי ושעליו להתחיל להתארגן לקראת נסיעתו. הוא ארז מיד את הדברים המועטים שהיו לנו בשתי מזוודות ובא במטוס ל Czernowitz. התחלנו שלב חדש בחיינו, הפעם ב Czernowitz.
 
19. ארגון חיינו החדשים
לאחר שקיבלנו את החנינה, הייתה לנו הזכות לתבוע את הדירה שעזבנו ב Czernowitz, שהייתה רשומה על שם בעלי בארכיון העיר. בעלי ארגן את כלל המסמכים והלך אל ראש עיריית Czernowitz על מנת לדרוש את החזרת הדירה שלנו. התברר כי בדירה שלנו גר שופט רוסי חשוב עם משפחתו הגדולה. בכדי להשיב את הדירה נדרשת החלטת בית משפט שהייתה עלולה לקחת שנים רבות. עם זאת, ראש העיר הציע לבעלי דירה בשכונה חדשה ליד שדה התעופה. זו הייתה דירת שני חדרים, שכר הדירה היה מינימלי ויכול היה להיות משולם תוך 25 שנים. כמובן שהסכמנו מיד. מחיר הדירה שלנו היה יקר הרבה יותר מאחר וזו הייתה דירת שלושה חדרים ומיקומה היה במרכז Czernowitz. ראש העיר גם נתן לנו 3,000 רובלים כדי לקנות רהיטים חדשים לבית החדש שלנו. לאחר שהסכמנו לדירה החדשה, היה עלינו לוותר על דירתנו הישנה.
לאחר שהתמקמנו, היה עלי לעזוב את עבודתי ב Sadagura מאחר שמקום העבודה היה מרוחק מאוד מדירתנו החדשה. בקושי רב מצאתי עבודה חדשה כמנהלת חשבונות במעון יום לילדים, בשכונת האוניברסיטה. השכר שלי היה הרבה יותר נמוך כעת. בעלי גם כן מצא עבודתו במאמץ רב, כמנהל חשבונות במפעל כימי ב Czernowitz. אז יכולנו להתחיל את חיינו הנורמליים ב Czernowitz.
בינתיים התחלנו באיטיות לבנות חוג חברים מצומצם עם משפחות שהגיעו מ Tomsk. כך לא נוצר הצורך להיקשר לאוכלוסיה המקומית הזרה.
כמו כן, גרו לידנו קרובי משפחה של בעלי שלא עזבו את Czernowitz. הוא היה מכונאי חשמל ואב לשתי בנות אשר למדו ברוסיה. לעתים קרובות הם באו לבקר בערב, פיתחנו מערכת יחסים קרובה עמם, אשר עזרה לנו להתגבר על הבדידות שלנו.
 
20. היתר יציאה מן הארץ
חיינו במשך שנה ב Czernowitz, עבדנו והייתה לנו דירה טובה, הטובה ביותר ב-25 השנים האחרונות. החיים שלנו החלו להיות נורמליים. כבכל שנה הוריי שלחו לנו היתר כניסה לישראל אשר הגשנו לרשויות. שלא כמו בשניים עשר השנים הקודמות, בהן קיבלנו דחיות, הפעם התשובה הייתה חיובית. הרשו לנו לצאת לישראל! לא יכולנו להאמין למזלנו הטוב. סוף סוף אנחנו יכולים להתחיל חיים חדשים ולהתאחד עם משפחתי בארץ!
בעלי היה צריך לנסוע למוסקבה בכדי להשיג אישור רשמי לעזיבת ברית המועצות. כשהוא חזר, התחלנו – כמו פעמים רבות בעבר – לארגן את עניינינו ולהחזיר את הדירה ל cooperative. שוב היינו צריכים לעזוב את מקומות העבודה שלנו, עבורם נלחמנו כה קשה בשנה הקודמת. עם התמורה ממכירת הרהיטים, קנינו מקרר, מכונת כביסה ומכשיר טלוויזיה אשר נשלחו באוניה לישראל. הרשו לנו לקחת רק 200 דולר במזומן. נפרדנו מן הידידים המעטים שהיו לנו. עם זאת, למרות התקווה להיות סוף סוף חופשיים, עדיין היה משהו מאיים בהגעה אל הלא ידוע.
ב 23 במאי 1967 סוף סוף נסענו ברכבת מ Czernowitz עד הגבול ההונגרי, שם נלקחנו ע"י פקיד המכס ההונגרי. לאחר מכן המשכנו במסע לבודפשט. שם נשארנו בבית מלון ללילה. בבוקר המשכנו ברכבת לוינה. בתחנת הרכבת בוינה כבר חיכו לנו פקידי ה"סוכנות" מישראל. הם לקחו אותנו לנקודת המפגש של עולים חדשים לישראל. לראשונה הרגשנו "שייכות" לישראל וממשלתה וחיכינו מלאי תקווה לעתיד טוב יותר.
 
21. ההגעה לישראל
בבוקר שלאחר השהות בוינה רצינו לבקר בבירה האוסטרית, אבל אסור היה לנו לעזוב את מקום המפגש. זה היה 25 במאי 1967 ובישראל כבר התכוננו למלחמה. הם רצו לשלוח אותנו לישראל בהקדם האפשרי.
לאחר שכל הסידורים  נעשו, הם לקחו אותנו לשדה התעופה של וינה. בשעות הצהרים המאוחרות עלינו על מטוס אל על שהביא אותנו לישראל.
כאשר נחתנו בנתב"ג בישראל, כבר היה לילה וכל האורות בשדה התעופה היו כבויים. שדה התעופה והשטח סביבו נראה מטושטש, כך שלא יכולנו להבחין בבית החדש שלנו.
ההורים שלי חיכו לנו באולם שדה התעופה. סוף סוף אחרי 27 שנות פרידה – היינו זה בזרועות זה ודמעות של שמחה ורגש מילאו אותנו.
הרושם הראשוני היה כי ההורים שלי כבר הזדקנו מאוד, אך גם אנחנו בעצמנו לא היינו צעירים יותר. השנים הרבות של הפרידה הותירו צלקות עמוקות בכל אחד מאיתנו. אבל בסופו של דבר, היינו סוף סוף ביחד. חלומות של לילות רבים ללא שינה הפכו סוף כל סוף למציאות. היינו בין המעטים להם ניתנה הזדמנות כזאת.
בהתחלה לא יכולנו לדבר הרבה אחד עם השני מאחר והיינו צריכים קודם כל לענות על שאלות רבות של אנשי ה"סוכנות". רק עם שחר עזבנו את שדה התעופה ולקחנו מונית לבית ההורים שלי בטבריה.
בנסיעה הזו לא יכולנו שלא לשים לב לפרדסים הרבים ולעצים הנטועים לאורך הכביש. במוחנו ישראל הייתה מדבר, לא ציפינו לכל כך הרבה ירוק והרגשנו מאוד נלהבים. כאשר נסענו דרך עמק ואדי ערה, ראינו כפרי ערביים רבים על הגבעות והופתענו מאוד. מאוחר יותר נודע לנו יותר על החיים בישראל.
בטבריה חיכתה לי אחותי, אותה ליוויתי לרכבת מ  Czernowitz ל Constansa עם אמא שלי בפעם האחרונה ב 11 ביוני 1940 כילדה בת 12. אחותי חיכתה לי עם בעלה, אותו פגשתי עכשיו לראשונה. מולי עמדה אישה נשואה בת 39 ונישואיה היו חשוכי ילדים בדומה אלינו.
בימים הראשונים שבילינו בטבריה היו הרבה שאלות ותשובות משני הצדדים. רצינו לשמוע את כל מה שהחמצנו בשל הפרידה הארוכה שלנו. כל קרובינו היו מפוזרים כעת בכל רחבי העולם. אחת האחיות של אמא שלי נשארה עם בעלה בבוקרשט, השניה עברה עם בעלה לגרמניה, והשלישית, שבעלה נהרג בטרנסניסטריה, עלתה עם בתה ומשפחת הבעל לצ'ילה. אחיה של אמי כבר לא היה בחיים. בישראל, חי רק בן דוד של בעלי עם אשתו ובנו. לולא הם לא היו לנו קרובי משפחה אחרים בישראל.
אחותי ובעלה ניסו להראות לנו את ארץ הקודש. התחלנו לטייל בטבריה, שם נמצא האגם היפה כנרת של הגליל והרי רמת הגולן ברקע. הם אמרו לנו שברמת הגולן, לסורים היו אז בונקרים שמהם יורים על הקיבוצים בישראל. הלכנו גם לחורבות כפר נחום ולמוביל הארצי, שסיפק מים כמעט לכל המדינה. הרשמים הראשונים עוררו התרגשות: ישראל יצרה כל כך הרבה בזמן הקצר לקיומה!
דיברנו הרבה על התוכניות שלנו בארץ החדשה. אבל התנאי הראשון היה ללמוד את השפה העברית, שבלי שליטה בה לא היינו יכולים לחיות. זו הסיבה מדוע אחרי סוף השבוע נסענו מטבריה לתל אביב. שם הופנינו ע"י ה"סוכנות" לאולפן האקדמי בחיפה כדי ללמוד עברית.

 
22. מלחמת ששת הימים

בבוקר 6 ליוני 1967 בדרכנו מטבריה לתל אביב באוטובוס ראינו כלי רכב צבאיים רבים  עם חיילים. עדיין לא הצלחנו להבין את החדשות ברדיו בעברית ולא הבנו לאן מועדות פניהם. רק כשהגענו ל"סוכנות" בתל אביב, נאמר לנו כי החלה מלחמה בין ישראל לשכנותיה הערביות.
באופן מיידי ניתנו לנו מסמכים שיאפשרו לנו להשתתף באולפן האקדמאי בחיפה, שם היה גם מקום הלינה והמזון. בנוסף יעצו לנו בסוכנות לעשות את דרכנו לחיפה מהר ככל האפשר. לקחנו את הרכבת הראשונה מתל אביב לחיפה ומשם מונית ישירות לאולפן.
באולפן, המנהל כבר חיכה לנו ובירך אותנו לשלום עם מילים חמות. הוא הראה לנו את החדר שלנו והרגיע אותנו באומרו כי בבית זה אנו בטוחים לחלוטין, זאת למרות שהחלונות בבניין היו מודבקים ע"י רצועות נייר כהגנה מפני הפצצות.
באולפן כבר היו עולים חדשים רבים ממדינות מכל רחבי העולם: the baltic ,countries Romania, Baltica, Poland, France, United States  ו Argentina. כולם התחילו את החיים שלהם בישראל, בדיוק כפי שעשינו אנחנו, על ידי לימוד השפה העברית בצל המלחמה. לאחר שישה ימים, ישראל ניצחה והמלחמה הגיעה לסיומה.
כל חברינו מחיפה ותל אביב הגיעו לאולפן, כדי לבקר אותנו ולאחל לנו הצלחה. כל החברים האלה כבר חיו הרבה שנים בישראל. הם היו רופאים, עורכי דין, מהנדסים, עיתונאים, אנשי ממשל וסוחרים שהיו יכולים להרשות לעצמם בתים יפים ומכוניות יקרות.
אחרי 27 שנים, ראינו לראשונה את התוצאות של מה שאיבדנו בחיינו. עם זאת, קיווינו שסוף סוף במדינה יהודית חופשית, אולי נגיע לעתיד טוב יותר.

לגירסה האנגלית

Go Back  Print  Send Page
 jbukowina@gmail.com דרך בן גוריון 24 רמת גן 5757345 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים