--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף
דף הבית >> קהילות >> עיירות וכפרים (500-1000) >> זאסטבנה >> זסטבנה זכרונות
 



זאסטבנה Zastavna

סיפורים וזכרונות
 
מתוך 'זסטבנה שלי', שמואל יציב (ורמפלש)

זַסטַבנה - עיירתי
מאת זאב יגנדורף
המקום מצטיין בנוף כפרי עשיר, אדמה דשנה ופוריה. הבתים טבולים בין עצי שיטה גבוהים ומלבלבים. השדות עטורים בחומות שיבולים מוזהבים, מגרשיה עטופים בנאות דשא רעננים. חוצותיה רוויים בריחות עונות השנה, ניחוחי חציר, אילנות ותנובות השדה. סמל העיר היה הבריכה לגידול דגים שכל מעיינות הסביבה השתפכו בה. לכן שם העיר זסטבנה, כלומר באוקראינית – על יד הבריכה.

אוכלוסייתה מנתה בערד 12000 נפש, רובם איכרים רוטניים ופולנים שעסקו בחקלאות. היהודים מנו 200 משפחות שהתעסקו במשק מסחר, פקידות, רופאים, בעלי מלאכה ועורכי דין. הישוב היהודי התקיים מהמאה ה-17. בחיפוש אחרי מקורות מצאתי רשימה רשמית משנת 1802, בה כלולים שמות של יהודים (דורף, בויער) מזסטבנה העוסקים בחקלאות.

הקהילה היהודית פרחה במיוחד בימי שלוט האוסטרים והרומנים. מוסדותיה הושפעו מקירבת  עיר הבירה צ'רנוביץ ורמת החיים שלה. שם רכשו ידע לניהול קהילה המעניקה עזרה לחבריה בכל תחומי החיים. נבנה בית כנסת לתפארת ובית מרחץ יחיד בסביבה. במיוחד התבלט בית הספר העברי "שפה עבריה" שלימדו בו מורים ידועי שם כגון: שמעון קימלפלד, חיים ימפולסקי, חיים גרוסמן, הלל הרשושנים, רבינוביץ ולודביג. מבית ספר זה יצא נוער דובר עברית, יודע תנ"ך ומצוייד ברעיון התחיה שהתמסר ברוממות נפש לפעולות בנין העם והמולדת. מובן שהיה גם חדר של תלמוד תורה שלימדו בו ר' בנימין בראונשטיין ומ. שטרן. זמן מה פעלה גם גימנסיה מעורבת שנוסדה ע"י יהודי המקום ומיועדת לכל ילדי המקום, שבראשה עמד פרופסור ידוע  מ. לוקשפייזר. היתה בכלל שאפתנות לערכי רוח במקום. מתוך התלמידים נוצר גרעיו של חובבי תיאטרון שהעלו מחזות של דר' הרצל ושלום עליכם על במות אולמי לינקר ודום פולסקי, תחת ידו המאמנת של פרופ' גרוסמן. ההכנסות היו קודש להחזקת בית הספר העברי ולתמיכה בעניי המקום. עם העלאת המחזה "טוביה החולב" יצאנו גם לעיירות סביב זסטבנה כגון: אוקנה וקוצמן והצלחתו היתה רבה. מתוך הלהקה נמצאים בארץ הרוקחת סלמה שכט, מייקה גלזנר-גרוסמן, אנוכי וליבעלע ולדמן.

לרמה זו של רוח תוססת בחיי יהודי המקום גרמה לא רק השכנות לצ'רנוביץ כי אם גם המנהיגות היהודית המקומית שהשכילה להתעלות מעל גווני הציונות ופרוד המפלגות שפילגו את חסידי התחיה. דמויות בולטות מהם היו דר' מוריץ נוימן, זיגמונד ויסגלס, הרוקח אמיל שכט, הרב אלטר שפירר, המרא דאתרא הרב יעקב (ינקעלע) גוטסמן, דר' אמיל דיווער, אינג' יוסף שטדלר, ניסן יגנדורף, דר' טמלר, דר' רוזנטובר, דר' וולף, נוניו ויעקב שטנצלר, דוד שוסטר ודוליו דיווער. (שני האחרונים הוגלו לסיביר בגלל פעילות ציונית).  כל אלה ועוד אנשי ציבור השרו רוח טובה במקום ויצרו הרמוניה בכל שכבות האוכלוסיה. מכל המוזכרים לעיל זכו להגיע ארצה יעקב שטנצלר, ראש הקהילה האחרון ודוד שוסטר שהשתחרר מסיביר.

היום נמצאת זסטבנה באוקראינה. אין בה יהודים, בית הכנסת המפואר הפך למוסד חילוני. ענני השואה החריבו את הכל שנבנה תוך מאות שנים בעמל רב.  בית הקברות היהודי הגדול הפך לקרית ספורט. יבשו הדמעות ויבשו העצמות, רק חי החזון של ביאת המשיח.

יובל למועדון הציוני ע"ש תיאודור הרצל
חברי הוועד - זסטבנה 1935



עומדים: מימין – וועלוועל (זאב) יגנדורף, יוסף הלד, ליאון פיקר, שלום אנגל, אברהם גרוסמן,
                      בובצי וקסר, לאיקה גלזנר, ווקה טננבלט, שיקו שרף, גרשון שכטר, דוד סגל.
יושבים: מימין – יוסף הלפרין, ניסן יגנדורף, מרצל דיווער (הילד), דוליע דיווער,
                        קורטי וולף (הילד), ד"ר אמיל שכט, ד"ר אמיל דיווער, הוגו נוימן

הכשרות של חלוצים
בזסטבנה ובכפריה היו חוות חקלאיות בבעלות של יהודים. החוואים האלה פתחו את שעריהם להכשרות חלוצים בטרם עלייתם לארץ ישראל. חלק ניכר מהשמות שנזכרו ע"י זאב יגנדורף לעיל היו מיוזמי הכשרות אלה.

בקיץ, בעונת הקציר והדייש הגיעו לזסטבנה נבחרות של נוער חלוצי, מאורגנות לפי המפלגות הציוניות על מנת להתאמן בחקלאות. הגדילה לעשות ההכשרה של בית"ר:
חכרו משק של איכר עשיר ובעמל רב הצליחו להפוך אותו למעין קיבוץ בזעיר אנפין. השפה – עברית, החדרים מסומנים לפי הייעוד שלהם, הסוסים והפרות עם שמות עבריים ליד כל אבוס. גן הירק עם שמות עבריים כתובים ליד כל ערוגה וערוגה. מעל השער היתה  פרושה קשת גדולה ורחבה עם השלט:
"הכשרת בית"ר על שם וולף ולדימיר ז'בוטינסקי".
ההכשרות האלה שימשו לנו, בני התשחורת, כמקור לגאווה לאומית וכמקום לעלייה לרגל. בשנת 1936 ביקר ז'בוטינסקי במזרח אירופה ובתוך כך הגיע גם לבוקובינה. בדרכו מגליציה-פולין לצ'רנוביץ-בוקובינה, נאות לבקר בזסטבנה. הוא התקבל בכבוד רב על ידי פקידי הממשל הרומני, וקהל רב התלווה אליו עד לשער ההכשרה שנקרא על שמו.
בין מקבלי הפנים היה אדי טמלר (בנו של עורך דין דר' טמלר שהיה זמן מה ראש הקהל). הוא היה עלם צעיר, ממנהיגי בית"ר בזסטבנה. הוא עשה רושם עצום על האורחים, וז'בוטינסקי הציע לו לעלות לארץ ישראל. הוא קיבל את ההצעה ועלה לארץ ישראל.

 

שיעור בעברית בזבסטבנה 1939



זסטבנה של יוחנן ורמפלש
מאת ברוריה לב
אוהבת  אני להקשיב לסיפורים של אבא על ימי ילדותו בזסטבנה. באותו הרגע מסתכלת אני  בפניו, רואה את עיניו הבורקות  בספרו על ביתו, על משפחתו ועל חבריו מאז, את חיוך ההנאה בזויות פיו בהיזכרו בכל מיני אנקדוטות מצחיקות מהימים ההם ואת ארשת שביעות הרצון שלו ממלחמת ההשרדות שלו בימים הקשים. בשבילי זסטבנה איננה עיירה קטנה. בשבילי זסטבנה היא עיר ואם בבוקובינה, ואני מכירה אותה יותר טוב מאשר את צ'רנוביץ החשובה והגדולה, למרות שלא ביקרתי באף אחת מהן מעולם.

אבי מספר
 כ-180 משפחות יהודים שחיו בהרמוניה. קהילה קטנה אך מפוארת עם ארגוני עזרה הדדית, חברה קדישא ותלמוד תורה. היהודים גרו בשני רחובות במרכז העיירה, ושם התרכזו גם  החנויות שלהם. רחוב אחד הוביל לתחנת רכבת.  היו שני בתי כנסת.   גם אלו שלא הקפידו על מצוה קלה כבחמורה נהגו לסגור את עסקיהם בשבת ולמהר לתפילת השבת. פקידי ממשל ועורכי דין, גם אם נאלצו לעבוד בשבת,  הקפידו לשמור שבת וכשרות. היה רב לקהילה שוחטים וחזנים.




בית הכנסת הגדול  בזסטבנה

מכונית אחת היתה בעיירה – של הוטרינר, דר' זומר. התניעו אותה בעזרת מנואלה. היא נסעה בכבדות, ולפעמים עזרנו לדחוף אותה. נסיעה לצ'רנוביץ היתה  עניין של מה בכך, מרחק של כ-25 ק"מ. יוצאים לכביש הראשי ועוצרים עגלה, ורצוי שתהיה רתומה לשני סוסים. עולה קצת יותר, אבל  ההבדל הוא כמו בין קטר קיטור לקטר דיזל. פעם רציתי להגיע לבן דודי בצ'רנוביץ. זה היה בחול המועד פסח, כשלרוע מזלי הגויים חגגו אז את חג הפסחא ולא נראו עגלות בכביש הראשי.  מה עושים? השעה היתה ארבע לפנות בוקר. חכיתי לשוא עד השעה חמש, ואז חלצתי את הנעלים, קשרתי אותן על הכתפיים (כדי לא לשחוק את הסוליות היקרות)  והלכתי ברגל עם קבוצה של צעירים מאוכזבים כמוני מרחק של כשש שעות הליכה.

לנסוע לרבי מויז'ניץ כדי לקבל ברכה – זה כבר סיפור אחר. 100 ק"מ כבר לא הולכים ברגל. אפשר היה לנסוע בשתי רכבות,  אך המעבר מרכבת לרכבת לקח זמן רב. אפשרות אחרת היתה לנסוע בעגלה רתומה לשני סוסים, ואז תוך 24 שעות היינו בויז'ניץ, אלא שאת הדרך חצה הנהר פרוט ונזקקנו למעבורת. המעבורת לא היתה ממונעת. חבל היה מתוח מגדה לגדה, והספנים היו נאחזים בחבל ודוחפים את המעבורת ברגליהם. בדרך זו בחרתי להגיע  תמיד ביחד עם חברי לספסל הלימודים כשלמדתי בישיבה.

טלפונים היו רק במוסדות הגדולים, כמו העיריה, אצל עורכי הדין ואצל סוחרי התבואות.
כל השבוע לא אכלנו בצורה מסודרת, כי הורי היו עסוקים. בשבתות ובחגים התכנסנו כל המשפחה לארוחות כמיטב המסורת היהודית: דגים ממולאים, עוף או בקר וחמין. אהבנו את החגים, ביחוד בגלל החופשה. לפני פסח הוכשרה בקהילה מאפיה  לאפיית מצות.

בית חולים - הס מלהזכיר. כדי להגיע לשם היה צריך לטלטל את החולה לעיר הגדולה, וחוץ מזה רווחה האמונה שמשם אין יוצאים בחיים. ליד מיטתו של שכיב מרע  התארגנו לשבת לפי תור. תרופות שרקח הרוקח המקומי בהחלט הספיקו, כי לא היה רופא  זמין. חולה קיבלה שיקוי עם הוראות  של שלוש פעמים ביום – כפית, אך לחולה לא היתה סבלנות, והיא גמעה את כל התרופה בבת אחת. גרב שנטבלה בשתן ריפאה כאב גרון. ה"חידק" הנפוץ ביותר היה עין הרע,  ונשים מומחיות ידעו לרפא את נפגעי הפגע הזה. חשוב גם היה לדעת אם הפוגע הוא גבר או אישה. אם פחם שהושם בכוס שקע לגמרי, הרי שנותן העין הרעה הוא גבר. אם רק חצי ממנו שקע, הרי שעינה של אישה במעל.
יולדות - רק בבית. מי שמע על חדר לידה? אישה מבוגרת ומנוסה היתה המילדת. ידיה היו מלאות עבודה בגלל הילודה הרבה. הגויים ילדו בממוצע עשרה ילדים, והיהודים רק שניים עד שלושה.  אין צורך באולטרא סאונד. בטן עגולה – תיוולד בת, בטן מחודדת משהו – תתברכי בבן זכר. יולדת יקרה, אם נולדה לך בת במזל - טוב, כדאי שתכיני לה נדוניה שמנה, כי אחרת תשאר בתך רווקה רחמנא ליצלן, או שלא תזכה בשידוך הגון. מה חשובה האהבה? היא כבר תבוא בעקבות הכסף. אם יש לך כבר שתיים עד שלוש בנות בבית הרי את בצרה צרורה. לנו לא היו דאגות כאלה. אנחנו היינו שלושה בנים.   בנות נישאו בגיל 20 ובנים בגיל 25 . 
תמותת הילדים היתה גדולה ממחלות כמו: דיזנטריה, טיפוס  או דיפטריה. היתה לנו שכנה אוקראינית שהתפארה בעובדה ששנים עשר ילדיה כולם חיים.  זה, אכן היה מאד נדיר.

אף אחד בעיירה לא רעב ללחם. הגויים עסקו בחקלאות, גידלו חיטה, שיפון, תירס ותפוחי אדמה.  הם היו יוצאים לעבודה בשדות בשעה ארבע לפנות בוקר ובשעה תשע בערב חזרו מעמל יומם. הבנים עבדו בשדות אחר הצהרים, לאחר הלימודים בבתי הספר.
הבנים היהודים למדו אחר הצהרים בחדר. היהודים לא עסקו בחקלאות. הם היו בעלי מלאכה וסוחרים. אבי היה פרוון והעסיק עובדים אוקראינים מהכפר הסמוך. את המקצוע ירש מאביו שגם הוא היה פרוון. אמא היתה עקרת בית, אך התחילה לנהל חנות של כלי בית שירשה מסבא הקר לאחר שנפטר. יעקב היה חייט. הפרנסה היתה בינונית, יחסית לאנשי העיירה. היו גם יהודים משכילים שעבדו כפקידי ממשל ועורכי דין.

הלכנו בקיץ יחפים. אפילו לבית הספר הלכו הילדים יחפים. היו חנויות של בגדים ושל נעלים. נעלים עלו ביוקר רב, וזו היתה הוצאה עצומה. רק לכבוד שבת וחג נעלנו נעלים. אברהם הרש היה   סוחר בסוסים. היו לו הרבה בנות ופרנסתו לא הספיקה לו לקנות נעלים לכולן. מה עשה? קנה נעלים לפי מידתו,  ובחורף כל בת שיצאה החוצה נעלה את הנעלים האלה בתורה. כך הסתדרו עם זוג נעלים אחד לכל המשפחה.

יחסינו עם השכנים הגויים היה טוב. היה יחס של כבוד  הדדי. אחדים מהם עבדו אצלנו כשכירי יום בכביסה ובניקיון.  בבית הספר למדנו עם הילדים האוקראינים בנים  בנפרד מבנות. כשרבנו עם הילדים האוקראינים, הם הביאו מהבית קותל  חזיר, רצו אחרינו ונגעו בנו עם  הבשר הזה. זה היה שיא הקטטות בינינו. שפות הלימוד בבית הספר היו רומנית ואוקראינית  אנחנו דיברנו בינינו אידיש.


הייתי חבר בתנועת הנוער: "צעירי המזרחי". כמובן שיכולתי לקחת חלק בפעילות רק בחופשה מהישיבה.
היינו עונדים את הסמל, לובשים את המדים המיוחדים ושרים שירים חלוציים. זכור לי שיר היתולי אחד:
"אין פלסטינה דארט/ עסן מיר מאראנצן/ אונד דו אין גולעס/ עסן אינץ די ואנצן"
(שם, בפלסטינה אנו אוכלים תפוזים, וכאן, בגלות אוכלים אותנו הפשפשים).

כדי להשתחרר מהצבא היה צריך לתרום סכום כסף מכובד לקניית סוס לגדוד הפרשים. בעלי היכולת שמחו לא להתגייס, אך  אלו שלא היה להם הכסף הדרוש גויסו לשנתיים.

ליהודים היתה  זכות בחירה, ותעמולת הבחירות הגיעה גם לעיירה שלנו. היתה גם "מפלגה יהודית" שנכשלה ב-1933 ואחר כך גם ב-1937.  אני זוכר שבת אחת שהייתי בדרכי מסבא וסבתא עם הורי , נעצרה לידינו מכונית. התפלאתי, כי מכוניות בכלל לא נראו, בטח לא בשבת. ירד גבר שאמר לנו ולסובבים:  "גיט  שאבעס, אני יוליו מאנו" (פתאום הגוי הזה דובר אידיש).  הוא לחץ את ידינו וביקש שנבחר במפלגתו. עוד הייתי צעיר  וחסר זכות בחירה, אבל הורי השתתפו בבחירות.
 רשימה מספר 12 היתה רשימה אנטישמית: "קוזיסטים".  (נקראה גם "הליגה להגנה לאומית נוצרית" בראשותו של  א. קוזה). מיכאל שבתאי  דיקמן היהודי עסק במכירת משקאות חריפים ולא ידע קרוא וכתוב. חבריו הגויים שכנעו אותו תמורת תשלום לבחור ברשימה מספר 12,  מבלי שידע כמובן את מצעה של אותה מפלגה.  לפי מבטי הלעג של חבריו היהודים, כשנודע להם במי בחר, הבין שנפל בפח.  ב-1935 התאחדה מפלגתו של  א. קוזה עם מפלגתו של  א. גוגה  וב-1937  הרכיבו יחד את ממשלת גוגה- קוזה האנטישמית. אמנם שלטונם ארך רק 40 יום, אך בזמן קצר זה עשתה ממשלתם כל שביכולתה לממש את עקרונותיה האנטישמיים.

 

הכיבוש
ב-8 ביולי 1941 נכנס העירה הפטרול הראשון של צבא הכיבוש. קבלת הפנים היתה קצרה. בנאום שנשא נציג הגויים שבמקום נשמעו בין היתר מלים כגון: "הגיע הקץ לסיבלם של האזרחים מעול הקומוניסטים הן כנוצרים והן כיהודים". מקום קבלת הפנים היה ליד בית בודיק. בבית היתה קנטינה של הצבא  הרוסי אשר נשדדה.  ונותרו בה רק פסלים של לנין וסטלין ושאר אנשי הפליטבירו הרוסי, שלאיש לא היה חפץ בהם, והיו מונחים כאבן שאין לה הופכין. בזמן קבלת הפנים, הוציאו החוגגים את הפסלים לרחובה של העיר ותלו אותם על הגדרות. הם כילו בהם את זעמם, עד שלא נותרו מהם אלא רסיסים בלבד. זאת להנאתם הרבה של הכובשים.
חיל הכיבוש הגרמני קבע את מפקדתו בעיר ואילו הרומנים החלו לבסס את שלטונם. עם החוזרים הראשונים בלט במיוחד מפקח המשטרה, ידיד היהודים, הקומיסר מיקולי. הוא הזהיר את היהודים מפני אופטימיות יתרה, בהדגישו שעניין היהודים נמצא בטיפולו הישיר של מפקד הצבא. יחד עם זאת הבטיח להגן על היהודים מפני התנכלותם של פורעים. בתקופת המעבר ניצלו יהודי העיר מפרעות, לא בגלל צדקת הגויים, אלא מחוסר מנהיגות לפורעים. המנהיגים ברחו בחלקם עם הרומנים ב 1940 והנותרים הוגלו לסיביר ע"י הרוסים. הפולנים, אויבי היהודים המושבעים, הכריזו על עצמם כגרמנים עממיים והיגרו לגרמניה בשנת 1941, בהתאם להסכם "ריבנטרופ מולוטוב". הפורעים נותרו איפוא ללא מנהיגים וללא מסיתים, ובשלושת ימי ההפקר הם היו עסוקים בביזה שהיתה מצוייה בשפע.
המתיחות היתה רבה, תוך צפייה באי ודאות ובדאגה רבה לקראת הבאות. עוד באותו בשבוע הוטל עוצר מלא על היהודים. בראש דאגתינו היה לוודא מה עלה בגורלם של הקהילות היהודיות הקטנות בכפרים הסמוכים. השקט שהשתרר בכפרים לא ניבא לנו טובות. ואכן, בשורות איוב החלו להגיע מהר מאד: יהודי הכפרים קוצ'רמיק, ווסלאוץ ויורקאוץ נרצחו ע"י הפורעים האוקראינים בתקופת המעבר. בין הנרצחים היו מבני עירנו אשר חיו בכפר וחזרו לשם לחפש את ה"שקט". היהודים, אשר גרו בכפרים בקרבת הגשר שעל נהר הדנייסטר,  עברו לערי גליציה מפחד הפורעים, שם הם ניספו עם חיסולה של יהדות זו.
דאגתו הראשונה של המשטר החדש היתה מה ייעשה ביהודים שנותרו בחיים, שהפורעים לא נגעו בהם. היהודים מהכפרים: צ'ינקאו, ווסיליב, טאוטרי, דורושאוץ, פוהורלאוץ ואוקנה רוכזו ע"י הז'נדרמריה הרומנית  במכלאה בכפר הגדול אוקנה.
יהודי העיר, אשר קרוביהם נכלאו במכלאת אוקנה, עשו מאמצים נואשים להציל את נפשותיהם, הסתכנו בהפרת העוצר, חיפשו קשרים עם גורמים שונים, שילמו כופר נפש, אולם ההצלחה היתה מזערית ביותר, ורק קומץ קטן הצליח להחלץ משם. כפרי האזור נשארו "נקיים" מיהודים ועל העיר ירד אבל כבד. כירסם בנו כעס עצור: הכזאת יכלו לעולל לנו השכנים האוקראינים, אשר במשך דורות חיינו ביחסי שכנות של כבוד הדדי, בעת דחקם היו אצים רצים אל שכניהם היהודים לבקש עזרה ואילו עתה, בעת צרה לא קם מישהו אשר ימחה ויעצור בעד הפורעים ממלאכתם הנפשעת.


הגזירות בזסטבנה
בטרם מלאו ימי השבעה לרציחתם של יהודי הכפרים, יצאה הגזירה על ריכוז יהודי העיר. הגברים נצטוו להתרכז בבית הכנסת הגדול, ואילו הנשים והטף רוכזו בבית לינקר, שהיה פעם מועדון ובית קפה, את הרוסים שימש כמפקדת ה-נ.ק.וו.ד ובית סוהר. הגזירות הועברו לידיעת היהודים באמצעות הכרוז העירוני, אשר היה מהלך ברחובות העיר תוך כדי תיפוף ומכריז באוזני המתקהלים את הוראות השלטון. לכל הכרזה כזאת התווספה תמיד האזהרה, שאי ציות להוראה יגרור מוות  ביריה במקום. כליאת היהודים נעשתה ביום שישי, בשבוע הראשון של הכיבוש. כנראה שיד זדונית היתה מכוונת היטב, שהפורענויות תיפולנה על ראש היהודים דווקא בימי שבת ומועד על מנת להגדיל את ההשפלה הרוחנית. כך קיבלנו את פני השבת: הגברים כלואים בבית הכנסת,  והנשים מדליקות את נרות השבת בחצר בית הכלא. השלטונות כנראה לא היו מוכנים להתמודד עם בעייה של החזקת היהודים בתנאי מעצר לתקופה ממושכת, ולכן החליטו לשחרר את הנשים והטף לבתיהם מיד עם צאת השבת.  את הגברים העבירו מבית הכנסת הגדול שהיה על אם הדרך - לבית הספר העירוני שהיה מבודד ומוקף גדר. למחרת העברתם של הגברים למכלאת בית הספר, נעשתה פעולת תברואה, דהיינו חיטוי וגילוח ראשי הגברים. מפקדת המחנה לא הסתפקה בגילוח שיער ראשם בלבד, אלא הוסיפה וגילחה גם את זקניהם ופאותיהם, זאת על מנת להגדיל את עלבונם. לאחר מחאות והשתדלויות הסכימה המפקדה לא לגלח את זקנו של הרב ואת זקנו של השוחט הזקן ר' אלטער. חזות הגברים, אשר זקניהם גולחו, שונתה ללא הכר. הם כבשו את  פניהם בקרקע בכדי שלא להראות את חרפתם ברבים, וכאשר נאלצו להתייצב למפקד, היו עוטפים את סנטריהם במטלית.
חיסול מכלאת אוקנה
עם התחלפות השלטון יצאה מהמחתרת אטל סגל, אשה  אמיצה אשר נרדפה ע"י הנ.ק.וו.ד. הסובייטי. היא התהלכה בקומה זקופה לנוכח הקלגסים  הפשיסטים. "אני יכולתי לקומוניסטים",התקלסה בהם, ואני אינני יראה גם מפניכם". יש לציין שהם התייחסו אליה ביראת כבוד. אחותה של אטל יחד עם משפחתה היתה כלואה באוקנה. החושים החדים של אטל ניבאו לה טרגדיה. היא באה בדברים עם קצין של המנהל הצבאי, ותמורת תשלום הגון הוא יצא לאוקנה וחילץ משם את  אחותה ומשפחתה, משפחת וייזינגר מפוהורלאוץ. למחרת יצא הקצין מטעמה לחלץ את משפחת מנדל גרייף מווסיליב. בפעם השלישית הוא חילץ משם את משפחת נוספת מטאוטרי. בפעם הרביעית, חזר אותו הקצין כלעומת שבא - המכלאה היתה ריקה מאדם, לא היו בה יהודים עוד.
גורל היהודים אשר נכלאו במכלאת אוקנה נחרץ חיש מהר כגורלם של יתר יהודי הכפרים. את מלאכת הרצח לקח על עצמו מפקד הז'נדרמריה של הכפר דורושאוץ, איש משמרות הברזל של רומניה, אשר חזר אל מקום כהונתו שנטש רק לפני שנה (מאי 1940), כאשר נתפס האזור ע"י הסובייטים. רוצח זה היה שונא יהודים מושבע,  וכעת היה בין ראשוני החוזרים למקום כהונתם.

 מכיון שדם יהודים היה הפקר, הוא לקח על עצמו לנקום ביהודים על המהפך השלטוני. נודע לו כי יהודי הכפר נותרו בחיים וכי הם כלואים באוקנה. הוא מיהר לשם, הוציא את כל הכלואים והביאם אל מקום שלטונו, הכפר דורושאוץ.
 משם הוא הניס את  היהודים, גברים, נשים, זקנים וטף אל תוך זרם נהר הדנייסטר. את המהססים הוא זירז ע"י יריות בגבם והטביעם בכוח. זרם המים גרף אתו את הכל ולא נשאר סימן וזכר ליהודים. על גודל הזוועה נודע רק למחרת בבוקר, עת הגיעו העירה שבעה ניצולים. (ניצול שמיני לא הגיע לזסטבנה הקרובה אלא המשיך לעיר הרחוקה קיצמן). הם סיפרו כי הפקירו עצמם לזרם המים וכאשר נעלמו מעיני התליינים, יצאו מהנהר ובחסות החשיכה עשו את דרכם העירה. אבל כבד ירד על העיר. תדהמה ומפח נפש אחזו בכולם. הזהו הפרצוף האמיתי של השלטון לו ייחלנו שיבוא וירסן את כנופיות הפורעים.
השמועה על הזוועה, כפי שסופרה ע"י הניצולים, פשטה חיש מהר כאש בשדה קוצים. כששמע התליין מדורושאוץ על הניצולים הבודדים, הוא הגיע העירה ודרש מהממשל הצבאי להסגירם לידיו. לא עזרו מחאות, לא הועילו תחנונים. הממשל אולץ להסגיר לידיו את האומללים האלה. הוא הביא שתי עגלות וכיתת ז'נדרמים. את שתי הנשים שבניצולים העלה על העגלה הראשונה, כשהן ישובות גב אל גב וידיהן כפותות מאחורי גבן. את ארבעת הגברים הוא כפת בידיהם, שניים- שניים, וקשרם בחבל אל אחורי העגלה השניה (כפי שנהוג להוביל בהמות לשוק). אורצ'ה, נער נכה ברגליו, קירטע מאחור. הז'נדרמים, ברובים מכודנים, הסתדרו משני צידי העגלות. רב המרצחים בעצמו נהג בסוסים, וכך הוא הוביל את מצעד ההוצאה להורג ברחוב הראשי. בצאתם מהעיר הועלו הקורבנות על העגלות, ובנסיעה מהירה הגיעו אל גדת הדנייסטר בכפר דורושאוץ כבראשונה. הפעם, ברצותו להבטיח ביצוע מושלם, הוא הניס אותם אל זרם המים בעודם כפותים זה לזה, וליתר בטחון הוא גם ירה בעורפם. התמזל מזלו של אורצ'ה, הנער החיגר מהכפר טאוטרי, וכל הכדורים שנורו עליו החטיאו. הוא הפקיר עצמו לזרם המים, כפי שעשה בפעם הקודמת, וכשנעלם מעיני התליינים, יצא מהנהר והתחבא בשדה תירס. חסקל שפיגל מהכפר ווסילב, נורה בעורפו והכדור פילח את פיו. תוך כדי הסחיפה, עלה בידו להתנתק מהגופה אליה היה קשור, וגם הוא מצא מחבוא באותו שדה התירס. אורצ'ה נשאר ליד חסקל הפצוע כל הלילה, ועם בוקר שניהם נתגלו ע"י האיכר, בעל השדה.  האיכר חמל עליהם, תרם להם שק לחבוש את הפצוע והעניק להם מחסה במשך כל אותו היום. בערב הוא הסיעם בעגלתו עד פאתי העיר ושם עזבם לנפשם. אורצ'ה הוביל את  הפצוע, כשראשו חבוש בשק בחסות החשיכה, ולקראת חצות הגיעו אל הבית היהודי הראשון. ובזהירות רבה הוכנסו שני האומללים הללו אל הבית. שם קבלו מים חמים לרכך ולשטוף את הפצעים ומזון לשבור את רעבונם. סיפור הניצולים, שהפעם נשמר בסוד כמוס, הובא לידיעתה של אטל סגל. היא אזרה עוז וקבלה את הפצוע לביתה, הסתכנה בהפרת העוצר והזעיקה רופא. לאורצ'ה היא הציעה שיתחבא מחוץ לעיר עד אשר יוודע מה צפוי להם. עם בוקר התייצבה אטל סגל עם שני הרופאים היהודיים, שגרו מחוץ למכלאה, בפני המושל הצבאי. בצאת המשלחת מאת המושל היתה בשורה בפיהם - ח נ י נ ה.  חסקל שפיגל הועבר עוד באותו היום אל העיר הגדולה צ'רנוביץ לקבל טיפול רפואי ושם ניצל.
 לאורצ'ה הותר להיקלט אצל היהודים. בחודש אוקטובר באותה  שנה, כאשר היהודים גורשו למחנות ההשמדה בטרנסניסטריה, אורצ'ה לא עמד בתלאות הדרך. הנער היהודי הנכה - כוחו כשל כשהועמד בשלישית נוכח פני המוות.
העקירה
בחג שמיני עצרת, לפני הצהרים הוטל עוצר מלא על יהודי העיירה. חלפה שעה קלה, והגזירה הראשונה הגיעה: "על כל היהודים להיות מוכנים לפנויים מן העיר למחרת, השכם בבוקר. יש להצטייד במזון לשלושה ימים, כי במהלך ימים אלו לא ניתן יהיה להשיג צורכי אוכל."
עבר זמן מה וגזירה אחרת הגיעה: "על היהודים להחליף את כספם, הלֵי הרומני, תמורת רובלים רוסים".מכאן הבנו שאנחנו עומדים להיות מגורשים אל שטחי ברית המועצות הכבושים.
הגזירות ירדו עלינו בזו אחר זו. הגזירה האחרונה היתה: "על היהודים למסור למפקדת המנהל הצבאי את כל כלי הכסף והזהב, עדיים ואבני חן, וכן חפצי אמנות בעלי ערך שיש בידם." כל הודעה והודעה היתה מלווה באיום: "מי שלא ימלא אחר ההוראות יוצא להורג."
 בקה הקר, נערה יתומה בת 15, אשר גדלה בבית סבתה, עמדה ליד גדר הבית ושפכה את מר ליבה בפני הזקיף ששמר על העוצר: "רק שאני אשאר בחיים, רק שאני אשאר בחיים".
למחרת, בשמחת תורה, השכם בבוקר, החלו להיכנס דרך כל מבואות העיר עגלות רתומות לסוסים מן הסביבה הכפרית שבאיזור. בכניסה לעיר התקבלו העגלות  ע"י פקידי המנהל הצבאי. לכל משפחה יהודית הוקצתה עגלה אחת , תוך כדי התראה שתוך עשר דקות יש להעמיס עליה את החפצים ולהיות מוכנים לתזוזה. אכן תוך הזמן הקצוב הזה הופיע הפקיד בליווי חיילי המשמר וזירז בכוח את המשתהים. הוא דרש מבעלי הבתים לנעול את ביתם ולמסור לידיו את המפתחות. הפקיד הוציא חוט קשירה וקשר בו את ידיות הדלתות, טפטף על החוט שעווה אדומה מותכת ובכך חתם את הבתים. לאחר מכן הדביק על כל הדלתות שלטים בזו הלשון: "בית יהודי עזוב. כל הנוגע ברכוש היהודי הנטוש יירה במקום."
העגלות שנתמלאו התרכזו בכיכר השוק. בכל עגלה היתה משפחה אחת גדולה או שתי משפחות קטנות. בלטה במיוחד עגלה אחת קטנה שבה ישבה מכורבלת ומכונסת בתוך עצמה, אישה מבוגרת שלא יצרה קשר כלשהו עם הסביבה. התברר שהיא הובאה מן הכפר בבין, כפר נידח שהיהודים עזבו אותו לפני שנים. אישה זו המירה את דתה ונשארה לחיות שם כנוצריה. השלטונות הפשיסטים בדקו את "מגילת היוחסין" שלה והחליטו להחזירה אל צור מחצבתה.
כאשר כיכר השוק התמלאה, ניתנה הוראה לעגלות להסתדר בשיירה ולצאת לדרך. לשיירה הצטרף משה שטרנברג, בעל טחנת הקמח בכפר דורושאוץ. יהודי הכפר הזה טובעו במים הזדוניים של נהר הדנייסטר מיד עם הכיבוש, ואילו את משה שטרנברג הציל גוי, ידיד שהצפינו במשך שלושה חודשים.
עם היוודע דבר הפינוי של יהודי העיר הבינו היהודי ומצילו, שאפסה כל תקווה. הגוי הבריח את משה אל
העיר ושם הצטרף אל שיירת המפונים. עם צאת השיירה לא נשאר אף לא יהודי אחד בכל אזור גבול פולין, לאורך נהר הדנייסטר.

ההגלייה
בשמחת תורה תש"ב – 14 באוקטובר 1941 בא הקץ על קהילה יהודית מפוארת בזסטבנה, אשר פעלה והתפתחה במשך שלוש מאות שנים ויותר. על גודל הטרגדיה קונן זקן העיר ר' אלטער השו"ב (ר' אלטער דער שויחט) באמרו: "בכל שנה בשמחת תורה היו פורשים מעל ראשי חופה כחתן תורה, ואילו הפעם אני עטוף בשק".
כעבור נסיעה של שלוש שעות הגיעה השיירה על 120 עגלותיה אל העיר השכנה סדיגורה, עיר ואם בישראל. רק החצר של הרבי היתה עיר בתוך עיר. מצאנו את רחובה הראשי של העיר שומם. לא נראתה נפש חיה. כשעברנו בקרבת בתי היהודים הם היו סגורים, ועל כל בית היה מודבק שלט מוכר: "בית יהודי עזוב"... השיירה הגיעה אל תחנת הרכבת של סדיגורה. הכניסה אל תוך התחנה היתה מבוקרת. לפי קצב מסוים נספרו והוכנסו מספר עגלות אל הרציף שבין שני מחסנים. על המסילה עמדו שלושה קרונות משא שדלתותיהם פתוחות לרווחה. נצטווינו לרדת מן העגלות ולפרוק במהירות את החבילות שלנו. את העגלות העלימו מיד מהמקום, ואילו אותנו הכניסו בכוח אל תוך הקרונות. בכל קרון הוכנסו כ-35 נפשות בממוצע. כשהקרונות התמלאו, ניתן אות לקטר, אשר עמד בקצה המרוחק של המסילה, והוא דחף אותם בחוזקה והדפם אל הקצה האחר של המסילה, שם הם חוברו אל הקרונות האחרים והחל מחזור נוסף. כשמולאו  שלושת הקרונות האחרונים, החליף הקטר מסילה ועבר לראש הקרונות. בשלב זה חוברו  הקרונות  אל הקטר ובבת אחת נסגרו עלינו דלתות הקרונות מבחוץ.
כל יהודי זסטבנה כלואים בשמונה עשר קרונות רכבת העושה את דרכה מזרחה.
מהלכה של הרכבת לא נפסק במשך כל הלילה, ורק עם שחר היא נעצרה ב"אי שם". דלתות הקרונות נפתחו במקצת כדי לאפשר לנו לצאת להתאוורר.  לזקנים - הירידה מהקרונות והעליה חזרה היתה כמעט בלתי אפשרית בגלל הגובה של הקרון מעל פני האדמה. כעבור דקות ספורות של חנייה הניסו אותנו חזרה אל תוך הקרונות תוך כדי ירי מעל לראשינו. הדלתות נסגרו מבחוץ כמקודם והרכבת המשיכה לדרכה. בשעות אחר הצהרים הרכבת עצרה, הדלתות נפתחו לרווחה ואז ראינו את שם העיר מרקולשט מתנוסס על בית הנתיבות. הבנו שאנו נמצאים בבסרביה. חיילי המשמר זרזו אותנו לרדת במהירות מהקרונות.
רחבת התחנה היתה שוממה, לא נראתה נפש חיה פרט לזקיפים שהיו מוצבים בכל מבואותיה. הרציף והרחבה היו נקיים ומצוחצחים כאילו עמדו לקבל פני רכבת מלכותית. נצטווינו להוריד את כל המטען שהבאנו איתנו, כי הרכבת אינה ממשיכה הלאה בגלל המסילה ההרוסה. הוסבר לנו שעלינו לקחת  מטען קל ככל שאנו יכולים לשאת. את עודף המטען יש להשאיר על הרציף בצורה מסודרת. הובטח לנו, שבעוד ימים ספורים כשהמסילה תתוקן, ישלח המטען בעקבותינו. עוד הוסבר לנו שבמשך שלושת הימים הבאים לא נוכל להשיג אוכל ולכן, עלינו לקחת איתנו מצרכי מזון ככל שניתן.
רק יצאנו את שער הרכבת, קבוצת פועלים שהוסתרו בבית הנתיבות, הסתערה על המטען שנשאר על הרציף והעבירו אותו אל מחסן הרכבת ופועלי הניקיון ניקו וצחצחו את הרציף והרחבה. הרכבת שהביאה אותנו לא נראתה עוד בתחנה. היא חזרה כלעומת שבאה לסיבוב נוסף.
השיירה התנהלה בכבדות. למי שהיתה יד פנוייה, עזר למשפחה מטופלת בילדים ומי שכוחו היה עימו עזר לזקנים ונכשלים. כעבור שעה של הליכה הגענו אל מרכז העיירה מרקולשט. כיכר השוק, הרחובות הריקים ובתי היהודים הנטושים היו מוקפים בגדר תיל ובמגדלי שמירה. המכלאה הזאת שימשה כתחנת מעבר למשלוחי היהודים שהובאו עד לכאן ברכבת ואילו מכאן ואילך, היו אמורים ללכת ברגל אל המחנות בטרנסניסטריה.
לילה שלם עמדנו בתור ארוך ומפותל לפני שער המכלאה. נערכה לנו בדיקת חפצים בחיפוש אחר זהב וחפצי ערך. אנשים שנראו להם "חשודים" נלקחו אל בנין המפקדה ושם עברו בדיקה גופנית. ברוב המקרים החליפו להם את בגדיהם החדשים בבגדים נטושים שנעזבו במפקדה. רק עם בוקר, ביום השלישי להגלייה, כאשר משלוח של יהודי רדאוץ שקדם לנו יצא לדרכו, התפנתה המכלאה עבורנו. 
צעדת המוות
ביום החמישי לגירוש, לאחר שהייה של שני לילות בבתים הנטושים של היהודים במרקולשט, השכם בבוקר החלה  ה"צעדה". הקלגסים הקימו מהומה גדולה, תוך כדי שימוש באמצעים אלימים: מכות בנבוטים ובקתות הרובים והצלפות בפרגולים. כך הבהילו אותנו אל שער היציאה של המכלאה.
מעבר לשער התחלנו להתארגן: האמהות הצעירות עטפו את תינוקותיהן במגבות אשר נתלו על צוארן. האבות ארזו את חפציהם בתוך ציפות של כלי מיטה ולקחו על גבם.  את הילדים הקטנים הרכיבו על כתפיהם כשבידיהם כלים עם מזון. הבעיה הגדולה היתה עם הזקנים, שלא היו מסוגלים לצעוד ברגל, ואחרי מספר פסיעות הם מעדו ולא יכלו להמשיך. הקלגסים לחצו באלימות, והזקנים התחננו בפני בני המשפחה: "השאירו אותנו כאן".
במרחק לא רב מהשער, המתינו בשולי הדרך ארבע עגלות של המולדבנים, אשר היו מוכנים להסיע את הנכשלים תמורת פריטי לבוש. הצעדה של היום הראשון היתה עד ליער קוסאוץ – מרחק של 18 ק"מ. השיירה התנהלה בכבדות ונתארכה, עד שנתקבלה שמועה שהנכשלים עומדים בפני התנכלות של המולדבנים, אשר שודדים מהם את לבושם. מספר אנשים התנדבו לצעוד כמאסף מאחורי השיירה על מנת להיות מגן לנכשלים. עם רדת הלילה הגיעו אחרוני הצועדים. מים לא היו לנו במקום, ונאלצנו ללכת למרחק רב בשדה עד שהגענו לבאר עם קילון. גם כאן ארבו המולדבנים לבודדים על מנת לבזוז את בגדיהם. מסיבה זו התארגנו ללכת רק בקבוצות.
רק התחלנו להסתדר ללינת לילה ירד עלינו גשם שוטף. את הלילה העברנו ליד המדורה בייבוש בגדינו הרטובים. למחרת בבוקר נוכחנו לדעת כמה טרגי המקום הזה. מצאנו גופות של יהודים שנרצחו על ידי המולדבנים אך ורק על מנת לשדוד מהם את לבושם. אספנו גופות ככל שיכולנו וקברנו אותם בחפירות ששימשו את הצבא הסובייטי הנסוג. בטרם סיימנו את מלאכת הקבורה, הוזעקנו לחזור, כי השיירה יוצאת לדרך. ביום השישי לגירוש הלכנו עד הגשר הצף שעל נהר הדנייסטר. משמר הגשר סגר את התנועה עליו, והעביר את כולנו במרוכז אל העבר השני של הנהר, ליד העיר האוקראינית ימפול.

אנחנו בטרנסניסטריה – חבל ארץ מתוך אוקראינה הכבושה, שבין הנהרות דנייסטר ובוג, הגובל ברומניה, ושנמסר לניהולו של השלטון הצבאי הרומני. האוכלוסיה המקומית  שחיה תחת שלטון הכיבוש היתה ידידותית והם אשר סיפקו לנו לחם, למי תמורת פריטי לבוש ולמי סתם מתוך רחמים. הם גם סיפקו למוגבלים שבינינו הסעה בעגלות רתומות לשוורים, כי סוסים לא היו להם.
שלושה ימים ולילות, בהם לנו תחת כיפת השמים, לקחה לנו הדרך של כ-50 ק"מ עד לעיירת ההפצה קריז'ופול. בקריז'ופול השגנו את שארית יהודי רדאוץ שנפרדנו מהם במרקולשט, ועל מנת להשלים את מכסת האנשים לשיירה, צורפו אליהם 150 אנשים שלנו. הם יצאו לדרך לעבר הכפרים שליד נהר הבוג באיזור העיר ברשאד. בקריז'ופול הגיע אלינו מוכתר הכפר הסמוך הולובצ'י ובקש  בעלי מלאכה לכפר. מהשיירה שלנו הופרדו שש משפחות של בעלי מלאכה ונשלחו אל הולוביצ'י על אחריותו האישית של ראש הכפר.
לאחר שני ימי מנוחה בעיירה קריז'ופול יצאנו להמשך הדרך. לאחר עוד יומיים של צעדה ולינה בשדה הגענו אל הכפר קוניצ'ה. הקולחוז פינה לנו חצי רפת מהבהמות, ופתח בפנינו את המתבן כדי שנוכל לקחת קש למצע. בפעם הראשונה ישנו במבנה סגור וחם ביחד עם הבהמות. יצרנו קשר עם אנשי הכפר הידידותיים. הם היו זקוקים לבעלי מלאכה ולפריטי הלבוש שהחלפנו תמורת מזון. במהרה הפכנו למעמסה על הכפר. ראש הכפר אמר שהוא מוכן לקלוט כחמישה בעלי מלאכה עם משפחותיהם, והוא יצא העירה אל המושל הצבאי לקבל הוראות. התשובה של המושל לא אחרה להגיע. כעבור חמישה ימי שהייה בקוניצ'ה, הגיעה כיתת ז'נדרמים, עקרו אותנו מהמקום והמשיכו בגירוש. בדרך עברנו עיירה קטנה – ורחיבקה, שבה היה גטו של יהודים מקומיים וגם מגורשים מסדיגורה. על הגטו הוטל עוצר בזמן שעברנו במקום. למרות זאת הצליחו שלוש משפחות שלנו להסתנן אל הגטו ולמצוא מקלט אצל קרובי משפחה. אנחנו המשכנו בדרך, תחת גשם שוטף. הדרך הפכה לבוצית וחלקלקה, ולפנות ערב הגענו אל העיירה אובודובקה רטובים, מלוכלכים ועייפים. גם כאן נשרו מהשיירה שלנו מספר משפחות אל הגטו של היהודים המקומיים. לאחר יומיים של מנוחה  המשכנו עוד יום נוסף עד שהגענו אל המחנה בפאווליבקה.
מחנה פאווליבקה
דיר צאן, קולחוז עזוב – וויווצ'רניא בשפה המקומית, יועד לנו כמכלאה. המבנה היה תקין עם שערים וצוהרים והשתרע על פני שטח ענק. בשכנות, במרחק מה היה עוד דיר נטוש - של חזירים –סוויניארניא. דיר זה שימש כמכלאה ליהודים מבסרביה שהקדימו אותנו. בדרך למקום הזה היה לנו הרושם שאנו הולכים במעגל, ושאנו נמצאים לא רחוק מעיירת  ההפצה קריז'ופול. ואכן המרחק לעיירה זו היה סה"כ  12 ק"מ. השכנים שלנו סיפרו כי תושבי המקום ידידותיים, וכי בעלי מלאכה יכולים למצוא עבודה בכפר. אבל כאחראי על הביטחון בכפר וכממונה על הטיפול ביהודים מונה פושע, רוצח בשם זאחריא, ששוחרר מהכלא ע"י שלטונות הכיבוש. הוא הציג את עצמו לפנינו: "אני הרוצח מבעלץ". האכזריות שלו לא ידעה גבול. עם הגעתנו למקום, הוא ניטפל אלינו, הפך את הסירים עם התבשילים שהיו על האש והניס אותנו

לתוך המבנה תוך כדי מכות ויריות. נלוו אליו "חבר נאמנים" אשר עזרו לו להתעלל בנו. כל יום-יומיים הוציא את כולנו למפקד ודרש לדעת את מספר המתים. אחד האנשים שלנו נתפס בשולי הכפר, הוכה למוות ומן הגופה נשדדו נעליו. הוא גם הטיל את חיתתו על תושבי הכפר, לבל יעזו להעסיק בעלי מלאכה שלנו. הוא מילא נאמנה את התפקיד שהוטל עליו על ידי הממשל הפשיסטי, בכל הנוגע ליהודים שבפיקוחו. מכלאת היהודים היתה נתונה לשבטו של מרצח זה, היהודים שמשו לו ולארבעת עוזריו כשעשועים. הם היכו את דר' אמיל דיווער, כאשר מצאו אותו בחצר. בכל פעם שעזבו הם ירו מספר יריות לתוך המכלאה. כדור כזה פילח את פיה של הגב' לויט.
כעבור שלושה שבועות תחת שלטונו של זאחריא, הופיע חייל רומני ובישר לנו ששלושים בעלי מלאכה ומשפחותיהם רשאים לחזור הביתה לזסטבנה. השכנים, מהמכלאה של יהודי בסרביה, הזהירו אותנו מפני המלכודת שזאחריא מסוגל לטמון לנו. גם לנו היה קשה להאמין בכך, אולם גם לא היה לנו מה להפסיד. כעבור יומיים היינו מוכנים, שלושים משפחות לפי רשימה שמית ומספר הנפשות. הקולחוז סיפק לנו שלוש עגלות רתומות לשוורים על מנת להוביל את המוגבלים. הולכי הרגל יצאו מיד לדרך והשאירו מלווה, עז נפש, צמוד לעגלות. החייל הרומני נעלם, ואילו זאחריא וחבורתו נתלוו לעגלות. רק ניתק קשר- עין עם הולכי הרגל, ירה זאחריא למוות במלווה, התנפל  על העגלות עם המוגבלים והחל לשדוד אותם.
העגלות חזרו למכלאת פאווליבקה, ואילו הולכי הרגל לנו בדרך ולמחרת הגיעו למבואות קריז'ופול. חכינו מספר שעות לעגלות, וכשהן לא הגיעו, הוחלט לשלוח נציגות אל הממשל הצבאי ולספר להם את הקורות אותנו. השלטונות האשימו אותנו שברחנו מהלאגר (מחנה) והורו לנו להכנס למבנה בית הספר הקרוב, שהיה נטוש, ולהמתין עד שיוחלט מה ייעשה בנו.
נוסעי העגלות - מוכים ושדודים חזרו אל המכלאה בפאווליבקה, ורק למחרת היום הועברו לעגלות אחרות, הפעם ללא ליווי של זאחריא.הם השיגו אותנו בערב במבנה העזוב של בית הספר.
כעבור יומיים של המתנה, כשנכזבה התקוה להיקלט בגטו עם היהודים המקומיים, הגיעה כיתת ז'נדרמים להוציא אותנו להמשך מסע הגירוש. לאחר הליכה של יומיים נוספים הגענו אל מחנה ציבוליבקה - התחנה הסופית. כאן באה לקיצה הצעדה שנמשכה כחודש וחצי.

 

 

 

 

 

                                 
 

   

Go Back  Print  Send Page
 jbukowina@gmail.com דרך בן גוריון 24 רמת גן 5757345 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים