--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף
דף הבית >> שואה >> ספרים >> 15 מכל 100 שרדו >> תוכן העניינים >> ימי הגטו במוגילב
 


 
 


ימי הגטו במוגילב
סוף אוקטובר 1941

בין המגורשים הורגשה עצבנות לקראת ביקורו של אליכסיאנו, מושלה החדש של טרנסניסטריה. יהודי בוקובינה הכירו את האיש, את אופיו ואף את חולשותיו.
עד יוני 1940 היה אליכסיאנו מושל בוקובינה, ומקום מושבו בעיר צ'רנוביץ. אנשי בוקובינה גילו אופטימיות לקראת ביקורו של המושל, שהיה ידוע כאדם נוח לבריות, בעל הבנה מעמיקה בבעיות קיומם המשותף של מיעוטים רבים, סובלני ביחסו לתרבות רב לאומית, פתוח לעסקות פיננסיות רבות ממון. עד יוני 1940 סובלני כלפי המיעוט היהודי. גם ידענו שעוזרו האישי היה יהודי בשם לינקר.
המושל הצבאי של העיר מוגילב חשש מהאיש בעל השררה ומהלא ידוע. הוא לא הכיר את אליכסיאנו, את השקפותיו, יחסו כלפי היהודים, אבל הוא שמע על האיש ועל תכונותיו מפי הגולים שהכירוהו. המושל ציפה לזכות באות הצטיינות על שיקום החיים האזרחיים בעיר, על השכנת דו-קיום בין האוכלוסייה האוקראינית לבין הגולים היהודים. הוא היה גאה בהישגיו ביצירת קשר מסחרי ביניהם, בבניית תשתית לפיתוח מלאכות למיניהן, ובתחילת שיקומה של התעשייה הקלה והכבדה לשרות הצבא הרומני והגרמני כאחד.
ביקורו של אליכסיאנו הפתיע. הוא עבר ברחוב הראשי לכל אורכו, מלווה במושל העיר. המושל התפאר בהישגיו, הוביל את אורחו דרך הרחוב המסחרי והציג בפניו את בתי המלאכה שנפתחו מחדש, בתי מסחר, בעיקר של חפצים שמייצרים בבתי המלאכה ובבתי היוצר אומנים מקומיים. "פריחתה" הכלכלית של העיר הגיעה להישגים מרשימים תוך זמן קצר מאוד. המושל ציפה למילה טובה לפחות. אליכסיאנו - שתיקה רועמת!
בשובם ללשכתו של המושל החמירו פניו של בעל השררה הגבוה, הוא ביקש לשוחח עם מושל העיר ביחידות. הקצינים, עוזריו הנאמנים של המושל, יצאו את הלשכה. אליכסיאנו נתמלא זעם וצעק על המושל: "היהודים הפכו את מוגילב לתל-אביב. אם ייוודע הדבר בממשלה המרכזית בבוקרשט ניתָלה יחדיו על העץ הגבוה במרכז העיר. ממחר היהודים יעברו לגטו. עוד היום יש להוציא צו סגירה של חנויות היהודים ובתי המלאכה ובתי היוצר שלהם ברחובה הראשי של העיר. בגיטו יישחקו היהודים בבתי היוצר ובמלאכות שלהם ובמסחר בינם לבין עצמם, ככל האפשר ללא קשר עם האוכלוסייה האוקראינית".
הפקודה בוצעה במהירות. תוך שבוע נקבעו גבולות הגטו. הרחובות הראשיים והרחובות שהיו קשורים לכבישים בין עירוניים היו מחוץ לתחום מגוריהם של היהודים. בתים שצד אחד  פנה לרחוב הראשי והצד השני פנה לגטו, היו מותרים למגורים בתנאי שהכניסה  לתוך הבית תהייה מן הגטו. רווחת המגורים נפסקה. המשפחות שגרו באזור שנקבע "נקי מיהודים", מחוץ לתחום הגטו, נאלצו לחפש פינה פנויה בתוך הגטו אצל קרובים ומכרים. הצפיפות הפכה לבלתי נסבלת. הוגברו הגירושים מן העיר. כל בעלי ההיתר נצטוו לענוד סרט על השרוול שנשא את שם מקום העבודה וחותמת המפעל.
בוקר אחד ראינו מודעת ענק מודבקת על חלונות הראווה של חנויות היהודים ועל לוחות המודעות ועל כל מקום בולט אחר, כי שלושה ימים מיום פרסום המודעה חייבת האוכלוסייה היהודית להתרכז בתחום גיאוגרפי מוגדר. מקום זה, הגטו, שטחו היה כשליש משטח העיר. לגטו נתוספה כל האוכלוסייה היהודית שהתגוררה קודם לכן מחוצה לו.
ההעברה לגטו הכתה את האנשים בהלם. שוב הצורך לארוז את התרמילים, לעזוב מקום מגורים, ליטול את מקל הנדודים ולחפש קורת גג באזור צפוף חסר תנאים סניטריים וחשוף לפריצת מגפות. היחסים בין ה"וותיקים" בתחום הגטו לבין ה"מצטרפים" לדירה, לחדר, לחצר ולמטבח ולשרותים הכבידו מאוד על תושבי הגטו הוותיקים והחדשים כאחד. עוד פעם חזרה למצוקה כלכלית ולסכסוכים בין אישיים בעטיין של המצוקות הנפשיות. המעבר עצמו לא היה קשה מבחינה פיזית, המטלטלים שנותרו בידי המגורשים היו מעטים ודלים מאד כתוצאה מהנדודים והחלפה מתמדת של מטלטלים תמורת מזון.
ארזנו בתרמילים מספר חפצים עיקריים ומעט כלי בית, שהצלחנו לארגן בימי שהותנו הראשונים בבית הזמני. לא היו שום כלי תחבורה, או אמצעי שינוע אחרים. יכולנו לקחת אתנו רק ציוד ואספקה בידיים, או בתרמיל גב.
המונים נעו, משפחות-משפחות, בשקט ובדממה, מקבלים את מר גורלנו ומקווים לטוב. אף ילדים וטף הבינו את קשי המצב ולא פצו פה.
בית משרדים גדול ובו חדרים רבים מכל הגדלים: קטנים, בינוניים ועד אולמות גדולים הועמד לרשות עובדי גשר העץ על הנהר דניסטר. מירב החללים היו חדרי משרד קטנים. משפחתנו הגרילה חדר קטן, שטחו כ- 10 מטרים מרובעים, מטר מרובע לנפש.
שתי הסבתות, הורי, אחותי ואני, היינו שש נפשות, צרפנו אלינו את בת הדודה פרידה בורג ממשפחת ברטפלד, ואת בנה הרמן בן ה- 18. היינו מאושרים בזכייה. בחדרים הגדולים ובאולמות התגוררו 30 - 40 נפשות, לפי העיקרון של מטר מרובע לנפש.
הצפיפות העיקה, אך לעומת המשפחות הרבות שגרו באולמות, ללא כל פרטיות, מצבנו היה שפיר למדי.
כל יום ביקרו פקחים יהודים וז'נדרמים לבדוק אם ניתן להוסיף עוד אנשים לחדר המגורים.
בימי "התבססותנו" בחדרון הקטן ביקרה במעוננו ציטה דרוקמן בת ה- 16. ציטה , נערת חמודות, ביקשה סיוע במציאת מקום מגורים בעבורה. אביה, שנרצח בידי הרומנים בעת נסיגתם מבוקובינה הצפונית בסוף יוני 1940, היה קרוב משפחה של אימי; אמה, אחותה מדי ואחיה הקטן נספו במסע המוות הארוך לטרנסניסטריה. ציטה נותרה עם אחותה מיצי בת ה-7. כאמור רק שתיהן שרדו ממשפחה גדולה ומפוארת. ציטה היתה כאמור חמודה ואחותה הצעירה מיצי - רזה וכחושה, רק עור ועצמות, עיניים גדולות ובוהקות ופנים יפהפיות, שתי ילדות בודדות בעולם האכזר. מיצי נתקבלה לאחר מאמצים לבית-יתומים. ציטה, מבוגרת מדיי לבית יתומים, נותרה בודדה. למרות הצפיפות הנוראה בה גרנו החליטו הורי להזמין  אותה לבוא לגור עמנו.
הצענו לה קורת גג והתחלקנו עמה במזון הדל. ציטה היתה שותפה  לצלחת דייסה מלאה ולימים בהם הדייסה היתה דלילה, היא היתה חלק בלתי נפרד ממשפחתנו לשמחה ולעצב, עד יום צאתה יחד עם אחותה הצעירה עם הילדים היתומים לרומניה.
ציטה הייתה לי כאחות בוגרת, תחושותיי אליה היו מעבר לזה, הערצתיה כנערה, עקבתי אחר מהלכיה ומפגשיה עם בנים, אך לא העזתי להביע את רגשותיי כלפיה, רגשות נער מתבגר כלפי נערה בוגרת. ציטה עשתה עמנו עד ראשית שנת 1944, חדשים ספורים לפני ניתוק הקשר בין רומניה וגרמניה.
ממשלת רומניה התירה את שובם של ילדים יתומים לרומניה, ציטה ניצלה את האפשרות ויצאה עם אחותה החולה ברכבת היתומים לרומניה. (ראה להלן פרק: ילדי טרנסניסטריה). ברומניה, כיתר היתומים, נקלטה אצל משפחות יהודיות, משם עלתה לישראל.
כבר בחורף הראשון לגרוש בגטו מוגילב (1942) פרצה מגפת טיפוס הבהרות. מחלה שפגעה באלפים וברבבות, לא פסחה על אף בית וקטלה רבבות מבין הגולים בשלושת החורפים בהם נכלאנו בטרנסניסטריה. גם משפחתנו המצומצמת שילמה מחיר יקר למגפת הטיפוס, שפרצה בעטיה של צפיפות  מגורים והעדר תנאים סניטריים לחלוטין; תנאי רחיצת הגוף; תנאי בישול וחימום מים; תרופות ומזון; רעב והזנחה סביבתית.
 כבר בחורף הראשון נפטרו (יסלח לי הקורא שאני מביא את קרבנות הגירוש והמגפה של משפחתי הקרובה, בשמותיהם, שורות אלה יהיו להם למצבת-עולם):
מרת פרידה דרוקמן, סבתי, אם אימי, נפטרה באביב 1942
הרמן דרוקמן, אח בכור לאימי, קרבן המגפה, חורף 1942
בוזיו דרוקמן, בכור הבנים של הדוד הרמן, בן 23 במותו, חורף 1942
הרמן בורג נפטר בחדר שלנו; עלם צעיר בן - 18 לחייו, בנה של פרידה, בת דודה של אימי.
אזכיר גם את בני משפחתנו, קרובים מדרגה ראשונה, שנרצחו בידי הקלגסים הרומנים, הגרמנים והאוקראינים בדרך לטרנסניסטריה:
הרש-צבי שרצר, סבי, אב-אבי; נרצח בידי חיילים רומנים בדרך בין יידניץ לבין אטקי, בשמיני-עצרת, אוקטובר 1941
מיכאל דרוקמן, אחיה הצעיר של אימי; נרצח בידי פורעים אוקראינים בדרך בריחתו מביתו בשיפוט (ליד סלטין) לכיוון פוטילה-רוסטוקי, יולי 1941
ז'נט דרוקמן, רעיית מיכאל, נרצחה בירייה מאקדחו של קצין גרמני ברוסטוקי, יולי 1941
ארציו שרצר, אח אבי, נרצח בידי קצין גרמני מיחידת ס"ס, 1944
שמעון שרצר, אח אבי, נלקח לעבודת כפייה על-ידי  הצבא הרומני, עונה, חלה ונפטר ב-1946
כ-85% ממגורשי בוקובינה, בסרביה וצפון מולדובה נרצחו, נהרגו, הוטבעו בנהרות דניסטר ובוג, מתו מרעב, קפאו בכפור העז של טרנסניסטריה ובדרך הגירוש אליה. מ- 370 אלף מגורשים נותרו בחיים רק 70 אלף איש.

בגטו החלה ההתארגנות הראשונית. קמה מנהיגות טבעית. נתגלו כוחות מובילים, מנהיגים של עם במצוקה. הם הקימו מוסדות, ארגוני צדקה, עזרה הדדית, כאשר אנשים ומשפחות עוזרים זה לזה. החורף הראשון ומגפת הטיפוס היכו קשות במגורשים. דרושה היתה התארגנות מחודשת, ליצור יש מאין, לסייע לנצרכים ולנזקקים ביותר ולהצילם מחרפת רעב. הוקם התמחוי הציבורי, חולק "מרק" חם (מים רותחים בהם שטו מספר אפונים) ומדי פעם פרוסת לחם.
בדרך-לא-דרך הגיעו כספים מארגונים יהודיים ברומניה, קמו מוסדות פנימיים של הגולים: מועצה מייצגת כלפי השלטונות, משטרה יהודית, וגם ועדה לקביעת שטח מגורים לנפש. המגורשים הראשונים תפסו מקומות מגורים מרווחים, והיה צורך למצוא קורת גג למצטרפים החדשים בשטח הגטו שהיה מצומצם ביותר. רוב המשפחות קיבלו את החלטות הוועדה המשכנת, תוך הסכמה והבנה. גם משפחתי קיבלה בהבנה את הגזרה החדשה. נטשנו בית מרווח מחוץ לגטו, שמחנו בחלקנו בחדר קטנטן של ד' על ד' אמות ל- 7 נפשות ועוד צרפנו אלינו את היתומה-ציטה.
הצפיפות שנוצרה בגטו הייתה קשה מאד. חדרי המגורים שמשו רק לשינה, רוב הזמן אנשים שהו ברחובות. הרחוב קיבל צביון מיוחד. הוא היה צפוף וגדוש בני אדם מכל הגילאים. כך היה הרחוב למרכז החיים ולשוק מסחרי גדול.
גם ילדים הסתובבו ברחובות, שוחחו ביניהם, התרוצצו ואלה שהיו סוחרים ו"מבריחים", הודות לגופם הרזה, לזריזותם ויצר החיים, היו מסתננים אל מחוץ לגטו. הם זחלו מתחת לגדר התיל "לארגן" תפוחי אדמה, סלק סוכר וכל ירק אחר מהשדות המוריקים שבקצה העיר. האנשים מכרו כל מה ששרד מחפציהם האישיים: תכשיטים, בגדים, כלי-בית וכל אביזר אחר. היו פריטים שלא היה להם כל דורש, כמו ספרי קריאה וספרים מקצועיים, אף שהיו נדירים. סחרו בכל שניתן היה להחליף למזון או לקבל תמורתו סכום כסף לקניית מצרכי מחייה. המשימה הראשונה של כל משפחה הייתה לשרוד, לארגן את חייהם, להסתדר בתוך החדרים, לארגן מקומות לינה, לבנות תנור בישול, שגם יחמם את החדרים בחורף הלח והמושלג, ובעיקר לדאוג לכוס משקה חם ולקצת מזון מבושל.
חומרים לבניית מיטה, תנור בישול וכד' ניתן היה להשיג בבתים שמחוץ לגטו, שננטשו ע"י היהודים בהעברתם לגטו. הגישה לבניינים אלה הייתה כרוכה בסכנת נפשות. כל מי שנתפס היה חשׂוּף למכות, למאסר או לירייה למוות. אך רצון החיים היה חזק מכל הסתכנות. הצעירים והנועזים מצאו דרכים לצאת בלילות את הגטו ו"לארגן" קרשים למיטות וחומרים לצרכים חיוניים אחרים. החומר המבוקש היה תריסי עץ ולוחות ברזל לבניית תנורי בישול וחימום. הדרך להגיע לבתים הנטושים מחוץ לגטו היתה: לזחול דרך תעלות הביוב, לעבור דרך חורים וסדקים, לשחד את השומרים האוקראינים, ועוד דרכים שונות, שהומצאו במאבק להישרדות. מי שלא העז לצאת את הגטו נאלץ לרכוש את החומרים בכסף או בבגד מידי ה"מבריחים".
הבתים שהיו בנויים על גבול הגטו היו לחומת גבול. הכניסות לבתים מן הצד החיצוני של הגטו נאטמו וסוידו, כאילו לא היו קיימות מעולם. נפתחו מספר כניסות ויציאות מהגטו. שערי הגטו נשמרו מבפנים ע"י שומרים יהודיים ומבחוץ ע"י שומרים אוקראינים. בבתים בגטו הותקנו מתקנים הכרחיים לחיי יום יום. הבתים הנטושים מחוץ לגטו הפכו ל"מקור" להספקת חומרי בנייה, הסקה ובישול וחומר "גלם" לבניית ציוד בית הכרחי לקיום בגטו. תריסים היו למיטות, פחים לכיריים. משקופים, דלתות, וחלונות מעץ וכל חומר בעירה שימשו לחימום ולבישול.
המגורשים, כולם ללא יוצא מן הכלל, היו עסוקים במאבק להישרדות. ילדים בכל הגילאים נטלו חלק פעיל במאבק. כל מי שיכול להחזיק בידו פטיש, משור ומברג, כולל מורים, עורכי דין, סטודנטים ואחרים - היו ל"בעלי מקצוע", בנו, תיקנו מתקנים החיוניים לאפשר חיים בגטו.
אם המשפחה, האם היהודיה, הוכיחה בימים קשים אלה, כי אכן "אשת חיל" היא: היא שמרה על אחדות המשפחה וגם דאגה, ארגנה והכינה "יש מאין" את הארוחות המשפחתיות. לארוחת הבוקר הוגשו קפה חם וחצי פרוסת לחם, בימים טובים פרוסה לכל בן משפחה. בימים שחסרה פת לחם הוגשה דייסת דוחן.
כיצד נוצר "קפה" בתנאים הקשים שהיו בגטו? אימא קנתה גרעיני שעורה אצל איכרים בשוק, קלתה וטחנה אותם והכריזה: "יש קפה". גם "הדייסה", שמילאה מקום הלחם, הייתה דייסה רק לפי השם: בסיר מים גדול שהכיל כשמונה כוסות בישלה קצת קמח תירס או גרעיני דוחן והרבה מלח. כל פעם שאכלנו את המאכל הזה, שקראנו לו "דייסה", התגעגענו לדייסה שבישלנו בבית לכלב, דייסה מקמח וחלב.
גם ארוחות הצהרים היו מעשה אמנות: בדרך כלל כללו מרק "ירקות" מעשבים למיניהם ותפוח אדמה אחד ל-8 אנשים. לפעמים "קושט" המרק באפונה או במספר גרעיני שעועית. ביום טוב קיבלנו "מטעמים": דייסת תפוחי אדמה. בשבתות וביום חג נערך "שולחן" (לוח עץ, תריס, חלון לשעבר, שהוכרז כשולחן אוכל). נפרשה מפה (יריעה לבנה) ופמוטים ללא נרות. במקום נרות השתמשנו באצבעון מלא שמן ופתיל עשוי מצמר גפן, או סתם פיסת בד. גם המאכלים נשאו טעם חגיגי: מרק מרגלי עוף, או מעצמות בקר מתובלות בהרבה פטרוזיליה ושמיר, ודייסת קמח תירס הקרויה ברומניה "ממליגה", כאשר כל בן משפחה זכה במשולש אחד של ממליגה. (הממליגה היא דייסה סמיכה הנשפכת על לוח עץ גדול, צורתה ככיכר לחם עגולה ונפרסת בחוט למשולשים).
ריח המרק, המתובל בפטרוזיליה ושמיר, גירה את התיאבון, ואף הדייסה, ובמיוחד מנת הממליגה החמה שהוטבלה במרק הזהוב, טעמם היה כטעם גן-עדן.
השתדלנו לשמור על אווירת השבת והחג. בשבת השתדלה אימא לתת לנו את ההרגשה, כי הרעב נשבר. האשליה וההונאה העצמית היו תרופות חשובות ביותר כדי להתעלם מן המציאות המרה, ולעידוד וחיזוק כוחות נפשיים וגופניים. כדי לשרוד חשובות היו האישיות החזקה של האדם ונחישותו להחזיק מעמד בכל תנאי. התפללנו שיום המחרת לא יביא עמו פורענויות חדשות. הארוחה נסתיימה בברכות ובאיחולים, שהסבל ואי הוודאות יסתיימו מהר ככל האפשר.
גבר או אישה שעבדו בעבודה חיונית קיבלו היתר להישאר בעיר; גברים מבוגרים יותר, שלא התאימו לעבודות כפייה קשות מאד, הועסקו בבניית גדר תיל ושערים לגטו. בתום יום העבודה חזרו הגברים למשפחותיהם בגטו. השלטונות היו זקוקים לידיים עובדות בחינם, אלה שנתפסו או הוזמנו לעבודה בעיר זכו לפעמים לצלחת מים חמים ובהם שתי אפונים ולעתים גם זה לא. אלה שנשלחו מחוץ לעיר וסופחו ליחידה צבאית או ל"קולחוז" (חווה חקלאית משותפת לאוכלוסיית הכפר) זכו לארוחה מזינה יותר. תהליך גיוס יהודים לעבודת כפייה היה רציף ונמשך כל השנים עד השבוע האחרון לנסיגתם של הגרמנים והרומנים.
אחת ההתעסקויות של המגורשים - בנוסף למאבק על השגת מזון למחיה ולהישרדות - היו חילופי מידע על הנעשה בחזית, על התקדמות הצבא האדום, על פתיחת חזית חדשה בצפון אפריקה, תבוסת הגרמנים באל-עלמיין ולבסוף דיונים על מה ילד יום המחר. האופטימיסטים הזכירו את תבוסת הגרמנים בצפון אפריקה; בהרגשת נצחון לפרוגנוזה החיובית שלהם, החל מחורף 1942 הוסיפו  את נסיגת הגרמנים מפני הצבא האדום המתקדם, תבוסת הגרמנים בסטלינגרד ונפילתה של הארמייה הגרמנית בשבי הרוסי.
הואיל ובמשפחתי הייתי היחיד שקרא רומנית הייתי לפרשן קבוע של המשפחה. העיתון עבר לבני משפחה אחרים והיה לחפץ מבוקש. פרשנותי לוותה במפות אותן הגדלתי ידנית בשרטוט חופשי עפ"י המפות הקטנות שהתפרסמו בעיתון הנ"ל.
הערכותיי על נסיגת צבאות הציר היו מדויקות בחודשי החורף, אך התנפצו בחודשי הקיץ, כאשר צבאות הציר התאוששו ממכות "גנרל-חורף" הרוסי ופתחו בהתקפה נגדית ובהצלחה לא מבוטלת. בחודשי הקיץ התאוששו הגרמנים ויצאו להתקפת נגד עד חורף 1943, כשהצבא האדום, כמצופה, פתח בהתקפה לאורך כל החזית מהים הצפוני ועד הים השחור וכמעט ולא עצרו עד נצחונם הסופי ב- 9 במאי 1945.
היהודים היו אומנם סגורים בין חומות וגדרות הגטו, אך המידע זרם פנימה מכיוונים שונים. ידיעות אלה גרמו לאשליות וגם לתקוות ליושבי המחנות. כל פירור של מידע עורר שיחות, ויכוחים, פרשנויות ותקוות או אכזבות. האירועים בחזיתות היו כמטוטלת, מניצחונות של צד זה או אחר ועד לאבדות, בעיקר בקיץ כשהגרמנים פתחו בהתקפת נגד והצליחו לכבוש חלק מהשטחים שאבדו בחודשי החורף. ההתרגשות בגטו הגיעה לשיאה כשנפוצו השמועות על הסיוע הצבאי והכלכלי של האמריקאים, שהגיע לברית המועצות דרך נמל וולדיווסטוק בסיביר ובדרך אוויר במטוסי תובלה ענקיים. האמריקאים סייעו לרוסים בראש וראשונה בציוד צבאי, כולל אלפי משאיות "סטודיבקר", עליהן הרכיבו הרוסים את הנשק הסודי שלהם הוא ה"קטיושה", משגר נייד, של 12 טילים משוגרים בו-זמנית. צפירות מעוף הטילים שגעו את הגרמנים.
לעומת זאת בחודשי החורף גברו המחלות עקב הקור העז, המחסור באמצעי חימום וקשיים בהשגת מזון. מגפת טיפוס הבהרות הפילה בחורף 1943 "רק" אלפים ולא רבבות כמו בחורף הקודם. האנשים שיפרו במקצת את התנאים הסביבתיים, יצרו אפשרויות בישול וחימום מים, למדו לבשל מרק חם מעשבי בר וקליפות תפוחי אדמה, והחסונים המעטים הצליחו לשרוד.
בחודשי הקיץ והסתיו נלקחו מגורשים רבים לעבודה בקולחוזים, שנשארו במתכונתם מתקופת הסובייטים. העובדים בחקלאות קיבלו מזון בסיסי דל, אך מספיק לקיום. בקולחוזים בסביבת מוגילב גידלו בעיקר סלק סוכר, ששימש את תעשיית הסוכר ואת בתי החרושת לכוהל. חברי הקולחוז "סחבו" סלק סוכר הביתה והכינו ממנו "סמוגון", יין שרף מעשה בית, שנמכר בשוק השחור. הפועלים היהודים שעבדו בקולחוז הצליחו מדי פעם "להפריש" חופן מהתוצרת אותה קטפו או אספו לתוך כיסיהם, מזון לבני ביתם או להחליף למוצרי מזון הכרחיים.
החיים בגירוש טרנסניסטריה ניהלו מאבק הישרדות יומיומי. מאבק להשגת פת לחם, או מזון אחר המאפשר בראש וראשונה קיום לילדים ולו הדל ביותר. כל הכוחות הפיזיים, הרוחניים והנפשיים גויסו לשמירה על החיים. ילדים שהתייתמו מהוריהם, סיכוייהם היו קלושים לשרוד, להוציא אלה שאומצו על-ידי קרובים. מיד עם פרוץ מגפת הטיפוס, בתחילת החורף ,1941-42 נפטרו משפחות שלמות וחלקי משפחות, מאות ילדים התייתמו מאב, מאם או משני ההורים ולא נמצאו קרובים שיאמצו אותם. יתומים אלה היו אומללים, מחוסרי בית ובלי קרוב משפחה לסמוך על שולחנו. הוועד המייצג נכנס לפעולה מהירה, בלי לשאול ובלי לבדוק את אמצעי המימון, פתחו בית יתומים לילדים עד גיל 14, יתומים משני הורים. הורה שהתאלמן(ה) ולא היה לאל-ידו לטפל בילדיו, התדפק על דלתות בית היתומים לקלוט בו את ילדיו; במקרים מוכחים, שההורה האלמן אינו מתפקד, ילדיו נתקבלו לבית ההצלה. מגפת הטיפוס לא פסחה על בית היתומים. הנחמה היא, שאף ילד בבית היתומים לא נפטר מהעדר טיפול בו. נערים-נערות מעל גיל 15, שלא מצאו משפחה להשען עליה, מצבם היה  בכי רע. את מחייתם ביקשו ברחוב, בשוק, במסחר זעיר, ב"סחיבות", ביציאה מעבר לחומות ל"ארגן" מצרכי מזון או מצרכים מבוקשים בין החומות. רבים מהיתומים סיכנו את חייהם כדי למצוא אמצעי מחייה. יציאה ללא היתר מהגטו היתה כרוכה בסכנת נפש, היתקלות בשומרים האכזריים, שאצבעם הייתה מונחת כל העת על ההדק, מוכנים לירות ב"עבריינים", שיצאו את גדרות הגטו, לחפש יום עבודה אצל איכר תמורת פת לחם וצלחת בורשט (מרק חמיצה), או לחפשׂ זרדים לחימום החדר. הגיחות החוצה מהגטו עלו בעשרות הרוגים, מאות נפצעו, אחרים גורשו למחנות עבודה על נהר הבוג; בוופניארקה ובטריכאטי, יישובים בהם היו מחנות עבודה, רק יחידים חזרו. רוב המשולחים לשם נהרגו ונרצחו במיתות משונות או הוכנסו למערבלי בטון ונטחנו יחד עם החצץ והמלט.
כל מי שלא נשא תעודה או סרט על שרוולו, חתום בחותמת המפעל בו עבד, היה חשוף להישלח למחנות עבודה, מהם שבו רק מעטים. כל אחד ואחד נשא תפילה, שיזכה ליום המחרת. מעל לכל היה פחד מפני החורף: קור, רעב, הקושי בהשגת מזון, מחלות, מגפות חדשות שירדו על המגורשים מדי חורף והפילו אלפים ורבבות חללים. יחד עם החששות והפחדים הייתה גם תקווה בלב, כי החורף הבא יביא עמו תבוסה סופית לגרמנים וגאולה ליהודים.
בסוף שנת 1943, עת נחל הצבא הגרמני תבוסות בדרום אירופה, התעוררו תקוות רבות מאוד בין המגורשים: הרומנים והאיטלקים, שלחמו בחזית המזרחית, החלו לערוק או נפלו בשבי הרוסי.
המאבק על הישרדות פיסית והסכנות הכרוכות בו יודגם באירוע הבא:
אבי עבד אז בבניית הגשר על הנהר דניסטר, כאחראי על מחסן הכלים ועל חישוב כמויות העץ שנתקבלו או הוצאו לעבודה, והחומרים האחרים שהיו דרושים. בחדשי הקיץ והסתיו נעשו ההכנות לבניית הגשר. עיקר העבודה של הצבת עמודי הגשר נעשה בחודשי החורף, כאשר הנהר קפא וניתן היה להתהלך על פניו כמעט כמו על היבשה.
מיד עם הגעתנו למוגילב בחורף 1941 ושיבוצו של אבי כמחסנאי בקבוצת הקמת הגשר, התיידד אבי עם המנהל, שהיה קצין רומני, מהנדס במקצועו, ועמו כיתת חיילים מחיל ההנדסה הרומני.
התפתחו יחסים הוגנים בין יחידת ההנדסה הרומנית לבין הפועלים ומנהלי העבודה היהודים, ובמיוחד כאשר היהודים ביצעו את עיקר העבודה, ואילו הרומנים הסתפקו בפקוח ובחתימה על מסמכים.
כל שלב של העבודה היה טעון אישור וחתימת מנהלי העבודה והמהנדס הראשי הרומני וקצין הנדסה גרמני. כדי לממן את דמי הכיס של הצוות הרומני - כולם אנשי צבא - התפתחו יחסי מסחר בין ה"אדונים" לבין ה"עבדים": הרומנים התגוררו במחנה צבא באטקי (Atachi) בגדה המערבית של הנהר, והמגורשים בגדה המזרחית שלו. כל פועל יהודי מצא לו עמית רומני שסיפק את מוצרי המזון שהוזמנו. העמית הרומני הביא את הסחורה המוזמנת  למקום העבודה לרגלי הגשר הנבנה.
המזון המבוקש היה שומן חזיר (שפעק), בשר חזיר, דג מלוח, דג מיובש, סוכר, קמח. היו כאלה שהתמחו בהברחת סיגריות וגפרורים, אחרים בבגדים ונעליים צבאיות שהחיילים "ארגנו" במחנותיהם.
הקצין הרומני, עמיתו של אבי, היה לספק בגדים, סיגריות וגפרורים. לכל מצרך היה המחיר שלו, שהיה ידוע לשני הצדדים, המסחר התנהל ללא ויכוחים תוך אמון הדדי, לדוגמה: השיטה הייתה שהחייל הביא את מרכולתו, כשהיא קשורה לגופו תחת בגדי החורף, כדי למנוע חשד של הברחת סחורות ל"אויב" היהודי. בשעת העבודה נמצא רגע מתאים שהסחורה עברה מיד החייל אל יד הקונה, והעבודה נמשכה כאילו לא קרה דבר.
מדי בוקר הביא בן משפחה של הפועל היהודי - אימא, אחות או ילד -  שתייה לבן משפחתו ולעמיתו הרומני, תוך כדי הגשת השתייה הועברה הסחורה לידיים תמימות מסל האוכל לדירה בה הוחבאה במסתור שנבנה במיוחד. תפקידי היה לצאת לרחוב למכור גם את הסיגריות ואת הגפרורים. בגדים ונעליים הבאתי לקונים מיוחדים ואמינים. אם היו בנמצא, כי רק לעיתים רחוקות הובאו אלה מהמחסנים הצבאיים.
כנער צעיר חשתי את החובה לסייע לפרנסת המשפחה. לבשתי בגד עליון עלוב, שנתפרו בו כיסים פנימיים, בהם אוחסנו סיגריות וגפרורים. התרוצצתי ברחובות הגטו וקראתי בקול "קויפצ'ט, קויפצ'ט ספיצ'קי אונד פאפירוסן" (קנו, קנו נא גפרורים וסיגריות). כידוע, אנשים המעשנים מסוגלים לוותר על אוכל, אך אינם יכולים לוותר על סיגריות.
הייתי נער צנום ורזה, לבוש בגד נקי בצבע תכלת, עשוי משק יוטה, אותו צבעה אימי בצבע תכלת, תמורת שתי קופסאות סיגריות חייט תפר לי סרבל מדופן כיסים גדולים בהם איחסנתי את מרכולתי.
הופעתי החיצונית והתפתחותי הפיזית לא חשפו אותי לסכנת חטיפה ומשלוח למחנות עבודה, לפיכך הסתובבתי בצורה חופשית ברחובות הגטו, בימים בהם עבדתי בבית החרושת ליציקת ברזל במשמרת לילה. מכירת סיגריות וגפרורים סיכנה את חיי המוכר, הן מצד מכורים לעישון מבני עמנו והן מצד השוטרים, המיליציונרים האוקראינים שהסתובבו בגטו לתפוס "עבריינים", להחרים את מרכולתם, להכות אותם במקרה הטוב, או לירות בהם למען "התענוג". תושבי הגטו היו חשופים לסכנה, החל מהשגת קרש להסקה או לבניית מיטה, ועד להשגת מזון שלא בדרך הישר בשוק. כדי לשרוד, מן ההכרח היה להסתכן. גם אבי הסתכן בקבלת סיגריות מידי החיילים הרומנים, ואני בהפצתן.
בוקר אחד אבי זכה במשלוח יקר ערך: שלושה זוגות מכנסיים, שני זוגות נעליים וחולצה. כל החפצים נשאו חותמת "רכוש הצבא הרומני".
תלאות הגירוש, נמשכו קרוב לארבעה חדשים, כולל שהייה בששה מחנות זמניים עד שהגענו לטרנסניסטריה. כל אותה תקופה המגורשים נאלצו לדאוג למזונם, החליפו תכשיט, שהוסתר בגופה של האישה לפני צאת המשפחה למסע היסורים, ומכל בגד "עודף" תמורת מזון הכרחי להציל את בני המשפחה הקרובים ביותר ממוות בטוח. תנאי המחיה בגטו גרמו לכך שהמגורשים התהלכו בסחבות; בחורף הקר עטפו את רגליהם בסחבות. היה ביקוש אדיר לבגדים ולנעליים. המקור היחיד והבלעדי להשיג בגד חדש או נעל תקינה היו החיילים, אם עלה בידיהם לסחוב ממחסני הצבא. מכאן ניתן ללמוד מה רב היה ערכו של השלל שנפל לידי.
הסתרתי היטב בתוך המיטה את "האוצר" ויצאתי לאחד הקונים הפוטנציאלים עם זוג נעליים, זוג מכנסיים וחולצה אחת. לבשתי מעיל (רק שריד של מעיל גדול) ובו כיסים פנימיים, הסתרתי את מרכולתי ויצאתי לדרך. מדי פעם הסתובבו בגטו גם חיילים גרמנים ושוטרים צבאיים. בלכתי בדרך ובקוראי בקול "קנו נא סיגריות וגפרורים" הגיח מבין העוברים ושבים חייל גרמני וקרא לי לבוא אליו. "מלאך המוות" הזה החל לחקור אותי מאין לקחתי את הסיגריות ואת הגפרורים. לא הסיגריות הפחידו אותי, רק שתי קופסאות נותרו בידי, פחד אחז אותי שמא יחפש בכיסי וימצא את הבגדים הצבאיים, ואשר יגורתי בא. הצעתי לו את הסיגריות ואת הגפרורים. במקום לקבל את תשורתי הוא החל לערוך חיפוש על גופי, ואכן מצא את שהסתרתי עמוק בכיסים הפנימיים. הוא הפסיק לחקור אותי ודרש ממני להובילו למקום מגורי. תחילה ניסיתי לומר, כי יתום אני ואני גר כל לילה בפרוזדור אחר, או בחדרי מדרגות פנויים, אך הוא לא האמין לסיפורי, בגדי היו נקיים מכדי שאהיה ילד רחוב.
הוא שלף את אקדחו ואיים לירות בי. החלטתי להובילו לביתי בתקווה, כי אימי תצילני מציפורניו. הוא הגיע לחדר בו גרנו, ערך חיפוש, מצא את כל הסחורה החבויה והצהיר כי על המחזיק בציוד צבאי גנוב מוטל עונש מוות. "אני אבצע את העונש מיידית" קרא. אימי דיברה אליו בגרמנית רהוטה, בשפת אם אל בנה, התחננה, נשקה את רגליו, ולבסוף מצאה את מילת הקסם שהשפיעה עליו: הרי גם לך אימא והיא יושבת ומתפללת לשובך הביתה בבריאות טובה ואם תשחרר את בני, גם אני אצטרף לתפילתה של אמך לשובך הבריא אל בני משפחתך. מילים אלו השפיעו על "מלאך המוות" הלבוש במדי צבא גרמנים: הוא אסף את הסחורה החבויה והסתלק.
עבודת אבי בבניית הגשר בחסותה של יחידת הנדסה צבאית רומנית הקנתה למשפחתי את ההיתר להישאר בעיר מוגילב, להינצל מהמשך הנדודים והגירושים מכפר לכפר ומעיירה לרעותה. תמורת עבודתו הוא קיבל כיכר לחם קטנה ליום שהספיקה בקושי לאדם אחד, והותר לו לאסוף שאריות עץ להסקה.
הודות ליחסי האמון שהתפתחו בין החיילים הרומנים לבין הפועלים היהודים ובעקבות הקשרים נוצרו קשרי מסחר בין הצדדים הובאו מזון וקצת בגדים אותם הפיצו בני המשפחה של הפועלים בתוך הגטו, הרווח הקט שנותר אִפשר קיום המשפחות והשרדות.
בהתקרב החורף עברו על המגורשים תהפוכות רגשיות חזקות: מחד-גיסא פיתחנו תקוות ואמונות, כי הרוסים ינחילו תבוסה צבאית לגרמנים ולבעלי בריתם הרומנים, ומאידך ידענו, כי החורף מביא על המגורשים סבל רב בהעדר תנאי מגורים מוגנים מפני הכפור המגיע עד מינוס 30 מעלות. הכול קופא, גם הדמעות הזולגות מעיני המגורשים קפאו. הנוזל מן האף הופך למקלות קרח. כל אלה שנעליהם התפרקו עטפו את רגליהם בסחבות, אצבעות רגליהם קפאו ונשרו לאחר זמן. רבים, רבים מבין ניצולי טרנסניסטריה נותרו ללא אצבעות ברגליהם, והיו לנכים חלקיים לכל ימי חייהם. בגין הקור, הרטיבות, חוסר מזון וויטמינים חלו רבים בהצטננות שהתפתחה לדלקת ריאות.
המחסור בתרופות הביא מחלות שונות ומרובות "המפורטות בספרי רפואה" ואלה נדבקו אל המגורשים כדבוק עלוקה אל גוף האדם מדי חורף. רבבות נפטרו. מי שלא נפל קורבן לדלקת ריאות חלה בטיפוס בהרות - מחלה קשה: חום גבוה, הזיות והסתבכויות אחרות. מחלה זו נגרמת מעקיצת כינה, המעבירה את המחלה מאדם לאדם. בגלל התנאים הסניטריים הירודים היו רוב  המגורשים לכוורת כינים, שרבצו בכל והדביקו במחלה הארורה כמעט את כל תושבי הגטו, למעט אלה שחלו במחלה זו בעבר. במשפחתנו כולנו חלינו בטיפוס להוציא את אבא שחלה במחלה עוד במלחמת העולם הראשונה והיה מחוסן מפניה. חסינותו זו הצילה אותנו, כי הוא טיפל בנו והיה לרופא של כולנו, וכך נותרנו בחיים.
משפחות בהן כולם חלו בו זמנית, מחוסר עזרה וחוסר טיפול, מהעדר כוס שתייה חמה ותרופה כל-שהיא, נפטרו בזה אחר זה. מדי בוקר, כשפקחו את עיניהם בדקו מי מבני המשפחה עדיין חי ומי שבק חיים. הנפטרים הוצאו למדרכה. במשך היום עברו קברנים, דחפו עגלות על שני גלגלים ואספו את הגופות הקפואות מן המדרכות. כל חורף נתדלדלה אוכלוסיית המגורשים באחוזים ניכרים מאד.

 


בחודשי הקיץ חיפשו המגורשים מגורים מרווחים יותר, לשם איחוד משפחות ושיפור ברמת המגורים לקראת החורף הבא.
המשך המאבק להישרדות - זו הייתה הסיסמה בפי כל. עשה ככל יכולתך וכל תבונתך לשרוד, החופש בדרך אליך, התאמץ לקבלו וללכת לעתיד מאושר יותר.
חורף 1941 - 1942 עבר, הגיע אביב. התבגרתי, התפתחתי פיזית והייתי חשוף להיחטף למחנות עבודה רחוק מן הבית ומן המשפחה. בת-דודה של אימי, מרת פרידה בורג, שהתגוררה במשך חורף אחד יחד עמנו בחדרון הקטן יחד עם בנה, שנפטר ממחלת הטיפוס, נתקבלה כטבחית בבית משפחת ייגנדורף, המנהל והמשקם של בית החרושת Turnatorie. בעזרתה של פרידה נתקבלתי כפועל מתלמד ב-Turnatorie  במחלקה ליציקת ברזל. הודות לעבודתי זו זכיתי בסרט הנושא את חתימת המהנדס ייגנדורף וחותמת המפעל, ובכך בביטחון מסוים לא להישלח למחנות עבודה או לגירוש מן העיר. העבודה במפעל לאחר שיקומו ותרומתו הרבה למאמץ המלחמה התנהלה בשלוש משמרות שהתחלפו מדי שבוע - שבוע בוקר, שבוע אחר הצהרים עד 10 בלילה ושבוע לילה. שיטה זו הייתה נוחה לי מאוד, כיוון שיכולתי להמשיך במכירת סיגריות וגפרורים.
דלול האוכלוסייה בגטו  אִפשר לנו באביב 1942 להחליף חדר, באותו בניין בגבול הגטו, מול האתר בו נבנה הגשר על הנהר דניסטר. זכינו לחדר מרווח, שאִפשר לנו להציב את המיטות (תריסי העץ ששימשו אותנו כמיטות) לא בקומות ואף מצאנו, או רכשנו, שולחן ומספר כסאות. החלפת החדר לגדול ולמרווח יותר גרמה לרווחה נפשית ניכרת ושיפור בבריאות הנפש. תוספת כוח ועידוד להחזיק מעמד עד בוא יום הגאולה.
ההיתר לגור בעיר מוגילב ניתן לעשרה חדשים עד גמר בניית הגשר. קצב הבנייה היה כמתוכנן. חיל ההנדסה הרומני עשה ככל יכולתו לעמוד בלוח הזמנים. לצבא הגרמני והרומני היה חשוב הקשר היבשתי בין אוקראינה לבין רומניה. מדי חודש בחודשו באו קצינים בכירים רומנים בליווי האפוטרופסים הגרמנים לבדוק ולפקח על קצב התקדמות הבנייה והעמידה בלוח הזמנים. הם האיצו את הבנייה כדי שזו תסתיים בחודשי החורף, כל עוד הנהר קפוא וניתן לעבור אותו, אפילו עם רכב כבד כמו ביבשה.
אכן בניית הגשר נסתיימה לפני הפשרת הקרח. נבנו שוברי קרח חזקים בחזית עמודי הגשר להגן מפני גושי קרח ענקיים.
הפשרת השלגים גרמה לתקווה בלב משפחות העובדים היהודים, שגושי הקרח השטים במהירות עם זרם המים האדיר ינפצו את שוברי הקרח ואת עמודי הגשר ויגרמו להתמוטטות הגשר כולו ואז ייאלצו לבנותו מחדש.
אביב 1942 הגיע בתרועה גדולה, תפילת פועלי הגשר נקלטה במרומים; נהר הדניסטר הפך לנהר נושא גושי קרח, היה זה מראה מרהיב. פני הנהר היו מכוסים בגושי קרח ענקיים. בוקר אחד אבי יצא מוקדם לעבודה, תוך דקות הוא חזר וקרא לנו להתלבש מהר לראות מראה נדיר ביופיו: גושי קרח בגודל של בתים שטים על פני הנהר, מתנגשים זה בזה. פניו של אבא קרנו מאושר והוא אמר: "מהרו ותראו תוצאת אירוע משמח". מיהרנו להתלבש ויצאנו לראות מראה נדיר. ידענו כי המראה קשור לנהר אך לא שיערנו מה תהיה התופעה הנדירה והמשמחת. אכן תופעה בלתי צפויה: הגשר נעלם בלילה, רק שרידים עלובים נותרו עומדים גלמודים באמצע הנהר.
לשמחת כל העובדים היהודים נוצר מקום עבודה והיתר להשארות בעיר לפחות לעוד שנה. אבל חיש מהר הפכה השמחה אצל המגורשים לעצב ולחשש: היחידה הרומנית, שעמה למדו המגורשים להסתדר, לפתח קשרי מסחר זעירים ולהגיע להבנות בכל שטחי החיים, הועברה מאתר בנייה זה לאחר, ובמקומם באה יחידה של חיל ההנדסה הגרמני. כבר המראה החיצוני הפחיד, כבר המדים האפורים הגרמניים הטילו פחד על המגורשים היהודים.
גם סבר הפנים שלהם היה חמור וחמוץ, רובם מבוגרים גילאי 35-45, רובם אוסטרים בלתי "נאמנים" ולכן נשלחו ליחידה עורפית.
לאחר המפגש הראשון עימם פגו החשש והפחד מפני "הגרמני", נוצרו קשרי עבודה ויחסים בין אישיים תקינים, הרי רוב העובדים היהודים יוצאי בוקובינה ושפת אמם גרמנית אוסטרית. התפתחו אף יחסי ידידות עם חלק מהצוות הגרמני, שהעזו להשתפך בפני עמיתיהם היהודים, שהם שונאי נאצים גרמנים, ליבם מלא תקווה שיפסידו את המלחמה ואוסטריה תשוב להיות מדינה עצמאית וחופשית. אחד מאלה לחש באוזני, שהצבא הגרמני כל העת בנסיגה ובקרוב נשוחרר. היהודים שימשו מתורגמנים בין הקצינים הגרמנים לבין שרידי היחידה הצבאית הרומנית.
נמשכה המסורת של זוגות, יהודי - גרמני, הגרמנים אספו את שיירי האוכל בחדר האוכל שלהם והביאו את אלה לעמית היהודי. זה לא היה הרבה ולא טעים וגם לא אסתטי - שקית נייר או צלחת נייר ובה שיירי אוכל - אך אותנו השיירים האלה הצילו ומנעו שקיעה למצב של תת-תזונה.
בתחילה הם לא היו נכונים להבריח מזון מאטקי למוגילב, כדי למסרו לעמיתיהם היהודים באזור הבנייה. הם חששו מפני הלשנות של עמיתיהם אנשי הצבא, כל גרמני חשד ברעהו, שהוא נאמנו של היטלר, פוקח עין  ומרגל בתוך היחידה לטובתו. גם עם היחידה הגרמנית התפתחו קשרי מסחר זעירים, בקנה מידה קטן מזה שהיה קיים עם הרומנים, רובם היו תמימים וישרים ואי-אפשר היה להגיע עימם לקשרי מסחר.

תהליכי המסחר ה"בינלאומי" היו כרוכים באסטרטגיה מתוחכמת, בהבנה ובאמון הדדי.
למרות שבסרביה וטרנסניסטריה היוו טריטוריות רומניות, היה המעבר בין שתי הפרובינציות כרוך ברשיונות מעבר, משמר הגבול שמר על המעברים. בבסרביה המטבע החוקי היה "ליי", ואילו בטרנסניסטריה, כפו הגרמנים על הרומנים מרק גרמני, מיוחד לשטחי הכיבוש. כדי לאפשר ל"גרמני החכם" לבצע קניות היה צריך להשיג בעבורו כסף רומני, מעשה הכרוך בקשיים ובסכנות. בנוסף להסתכנות במתן כסף לחייל גרמני טרם נתקבלה התמורה, אלה היו תנאי ההתקשרות עם הגרמנים, הם לא סיכנו את ממונם.
אבי ראה בהקדמת השלום לחיילים הגרמנים מעשה שגוי, הימור וסכנות, הוא לא העז להיכנס עם הגרמנים לכל מו"מ שמא יסכן את מקום העבודה, ובעקבותיו סכנה לביטול היתר השהייה בעיר. כל אשר אבי התיר לי היה ללוותם לצורף הזהב, אצלו הזמינו תכשיטי זהב.
כאשר ידידי הגרמני הגיע לשובע בתכשיטים, הוא המליץ על חברו הטוב והבטיחני כי אוכל לסמוך עליו ללא כל היסוס ואין כל סכנה להפגישו עם הצורף. ההתקשרות הפכה לשיטה: חבר מביא חבר. חששתי שמא ייוודע הדבר ברבים ואסכן את משפחתי ואת הצורף ומשפחתו שנתנו בי אימון, ולא אביא לבית היוצר שלו גרמני במדים שאינו אמין. כדי שלא להמיט אסון על משפחות אחדות טיפלתי אך רק במומלצים של ידידי האנטי נאצי. ההתקשרות עימם ארכה רק מספר חודשים, בחודשי החורף, חדשים בהם הנהר קפא והמעבר היה רגלי והם נעו בחופשיות מצד לצד על שכבת הקרח ללא צורך להשטה בסירות.
בניית הגשר נסתיימה באביב 1943 בתקופת הפשרת הקרח, המפקדה הגרמנית הייתה מאושרת, שהגשר עמד בעומס ה"התקפה" של גושי הקרח האדירים על שוברי הקרח שהגנו על רגלי הגשר. החיילים היו אומללים, הם התפללו שהגשר יתמוטט והם ימשיכו עוד חורף בעורף. תפילתם ותפילת הבונים היהודים לא נשמעו במרומים. הגשר עמד בעומס ושימש כנקודה אסטרטגית חשובה בהזרמת חיילים וציוד צבאי לחזית והובלת ציוד בלוי לתיקונו בסדנאות הצבא בעורף עד יום הנסיגה ב- 18.3.1944.
כעבור שבועות מספר השלטונות הרומנים והגרמנים החלו לבנות גשר נוסף ממתכת, למעבר רכבות. גשר זה נבנה כשני קילומטרים צפונית מגשר העץ. חלק מן העובדים היהודים עברו לאתר הבנייה החדש, ביניהם גם אבי. מומחיות אבי בתעשיית העץ לא סייעה לו בבניית גשר ברזל והוא שובץ במקום החדש כמחסנאי לכלי עבודה. לאתר החדש הגיעה יחידה צבאית גרמנית חדשה, צעירים יותר. יחסם של הגרמנים אל הפועלים היהודים היה אלים, הם תבעו מאנשים רעבים, חלשים, לבושי בלויים מכסות של פועלים שבעים ובריאים. החיילים הצעירים היו אטומים, לא כקודמיהם - האוסטרים המבוגרים יותר והמודעים לזוועות הנאצים. החיילים הצעירים היו אכזרים אל אלה שלא עמדו בקצב הדרישות של ביצוע מכסות עבודה לפי תקן גרמני. יום יום גויסו מאות פועלים יהודים לעבודה בגשר הברזל, בעיקר בבניית סוללות העפר במבואותיו.
הגרמנים היו שבעים ולא הבינו שרבים מבין הפועלים היהודים רעבים וחלשים. בצוהרי היום הפועלים היהודים זכו בספל "מרק", שהיה למעשה מים רותחים כששתים-שלוש אפונים שטות על פני המים. בנייתו של הגשר נסתיימה בתחילת החורף, גם הוא שימש מעבר אסטרטגי חשוב להספקה מהירה של ציוד וכוח אדם לחזית.
הגשרים האסטרטגיים שניבנו על ידי הגרמנים על פני נהרות אוקראינה, רוסיה הלבנה, לא הועילו לצבא הכובש. בחורף 1943 החלו להתמוטט צבאות הציר בחזית הרוסית. קרב קצו של הכיבוש; התעוררו ציפיות לגאולה בליבות המגורשים.
חורף זה והעזרה הכלכלית האמריקנית סייעו לצבא האדום להתאושש ולהגיע לניצחונות חשובים לאורך כל החזית, מפינלנד בצפון ועד חצי האי קרים בדרום. לנינגרד שוחררה מן המצור, שהטילו צבאות הציר על העיר השניה בגודלה בבריה"מ וראשונה בחשיבותה ההיסטורית. מקורות סובייטיים ורוסיים גורסים, מאז ועד היום, שהמצור על לנינגרד במשך שנה ומחצה גרם לאבדן של מליון וחצי אנשים מרעב ומחלות, כמחצית מאוכלוסיית העיר.
התאוששות הצבא האדום והדיפת צבאות הציר מאדמת בריה"מ היוו עבורנו, קהילת המגורשים, רק חצי נחמה. לפי קצב התקדמות הצבא האדום חישבו "חכמי המגורשים" שהמועד המוקדם שהצבא האדום ישחרר את אוקראינה יתרחש רק לאחר התקפת החורף של שנת 1943-44; לפי תחזית הפסימיסטים יחסלו הרוסים לפני הגרמנים מאוקראינה את שארית הפליטה שנותרה במחנות טרנסניסטריה. חרושת השמועות הלכה והתעצמה ככל שהצבא האדום התקדם. היישוב היהודי ברחבי טרנסניסטריה חזר לתחושת אי-ודאות, כמו בימי הגירוש מהבית: לאן מכאן ומה ילד יום המחר? למעשה נותר רק להמתין עד לחורף הבא של שנת 1944.
היה נסיון-מה של קבוצת צעירים להתחבר אל הפרטיזנים האוקראינים, אבל הם נדחו בטענה, שאין מקבלים לשורותיהם לוחמים שלא גדלו והתחנכו בברית המועצות. אוקראיני, בכיר בשלטון המקומי, שביתו היה בשטח הגטו, הציע לאבי באביב 1943 להעתיק את מגורי המשפחה לביתו המרווח, כיוון שהוא חייב לעזוב. ההצעה קסמה מאוד - לגור בבית פרטי, מרוהט ומסודר, אך היה חשש שמא יחפשו אותו השלטונות ויקשרו את העלמו עמנו. ליקו, בן דודי שלא הכיר את האיש, הסתכן ועבר לגור בבית הבכיר. בשעה שנפרד בחיפזון מאבי מסר האיש מסר, שהמגורשים יהיו רגועים, כי יש מי ששומר עליהם, שבשעת הנסיגה לא יאונה להם כל פגע, ולא הוסיף.
אכן בחורף 1944 נחלו צבאות הציר תבוסות בכל החזיתות. הלך וקרב הקץ לכיבוש השטחים ברחבי בריה"מ. הפסימיסטים הטילו ספק שתבוא נסיגה מהירה של צבאות הציר משטחה של בריה"מ. הם האמינו בסדר וביעילות הגרמנית ובכוח ההתאוששות המהיר של גייסות הגרמנים בחודשי הקיץ. שטחים רבים של רוסיה הלבנה ואוקראינה - אגן התבואה של אירופה - היו עדיין בשליטתם של הגרמנים.
הגיעו שמועות ממקורות סוביטיים, שהגרמנים רוצחים את היהודים ואת הקומוניסטים בעת נסיגתם. החורף הרוסי אמנם החליש את הצבא הגרמני אך הוא הפיל גם קורבנות רבים בקרב המגורשים  התשושים.
לאחר תבוסת צבאות הציר בסטלינגרד ונפילת כמאתיים אלף גרמנים בשבי ואותו מספר של הרוגים, החלה דמורליזציה בקרב צבאות הציר. בקיץ 1943 לא הצליח הצבא הגרמני להתקדם ולכבוש את השטחים, אותם איבדו בחורף 1942 – 1943. הגדודים הרומנים והאיטלקים שלחמו בחזית המזרחית היו הראשונים שהניחו את נשקם, ערקו או נפלו בשבי הרוסי. הם העדיפו להישאר בעמדות שלהם, להמתין לצבא האדום במקום נסיגה עם הצבא הגרמני. הם לעגו ל"גבורת" הגרמנים ולמלחמה ללא תכלית. הם לא הבינו לשם מה הם נשלחו לערבות רוסיה, לקור הבלתי נסבל ולכפור המקפיא את האיברים ואת השכל והרצון לחיות, במקום לעשות חיים וליהנות בביתם ובארצם.
עם תחילת חורף 1943 - 1944 פתחו הרוסים באופנסיבה לכל אורך החזית. הקטיושה - הנשק  הסודי החדש - הופעלה ברוב החזיתות. טילים קצרי טווח שוגרו מעל למשאיות אמריקאיות "סטודיבקר" שהתקרבו ממש עד לקווים הקדמיים של החזית. מפי לוחמים סוביטיים: שריקות הטילים "שיגעו" את החיילים הגרמנים, הקפיאו את דמם, את מחשבתם ואת כוח התגובה. הגרמנים נטשו את עמדותיהם וחיפשו מסתור מפני הטילים השורקים. הקטיושה, יותר מכל כלי נשק אחר, סייעה להתמוטטות הגרמנים. נסיגתם מאדמות בריה"מ הייתה מבוהלת ומהירה.
מאז 1943 צבאות בעלות הברית לחמו בהצלחה ניכרת בדרום אירופה, ביוון ובאיטליה. הם שחררו את יוון, סיציליה ואת איטליה עד למבואות רומא ואסרו את מוסוליני, רודן איטליה. בקרב הצבא הבריטי לחמה הבריגדה היהודית הארץ-ישראלית. הצבא הגרמני נסוג בכל החזיתות, תוך התנגדות עיקשת.
ב-6 ביוני 1944 (D-Day) פתחו צבאות ארה"ב ובריטניה, בפיקודו של הגנרל אייזנהאואר, תוך סיוע של גדודים צרפתים, תחת פיקודו של הגנרל דה גול ובעזרתה של המחתרת הצרפתית "מאקי" - חזית שניה בנורמנדי (צרפת). התקדמות צבאות בעלות הברית השפיעה מאד על הכרעתה הסופית של גרמניה. אך התקדמות  זו הייתה איטית ביחס לזו של הצבא האדום.
האופנסיבה של הצבא האדום בחורף 1944 ופתיחת החזית השניה ביוני של אותה שנה זירזו את ההתמוטטות הסופית של הנאצים. הצבא האדום שיחרר את כל השטחים שהיו בידיהם עד פרוץ המלחמה: קרליה שבמזרח פינלנד;  שלוש המדינות הבלטיות: אסטוניה, לטביה וליטא; אוקראינה, כולל השטחים שהסובייטים סיפחו ערב פרוץ המלחמה: מחצית פולין וצפון בוקובינה ובסרביה.
כן שיחררו את פולין, צ'כוסלובקיה, הונגריה; אחרי 23 באוגוסט 1944 סייעו  למדינות רומניה, בולגריה ויוגוסלביה להשתחרר מה"חיבוק" הנאצי, להצטרף לצבאות בעלות הברית במלחמתם נגד הגרמנים.
בחודש פברואר 1945 התכנסו ביאלטה רוזוולט, צ'רצ'יל וסטלין, שלושת המנהיגים של בעלות הברית, והחליטו  על גבולותיהן של מדינות  אירופה שהיו מעורבות במלחמה וכן קבעו אזורי השפעה לבעלות הברית:
גבולותיה של ברית המועצות נקבעו לאלה שהיו בשליטת מעצמה זאת ב-22 ביוני 1941, יום פלישת הצבא הגרמני למדינה זאת. רוב מדינות מזרח אירופה נכללו באזור ההשפעה של ברית המועצות: פולין, רומניה, בולגריה, הונגריה, יוגוסלביה (באביב 1948 הצליח המרשל טיטו, שליט יוגוסלביה להתנער מאפוטרופסות של בריה"מ), צ'כוסלובקיה ומזרח גרמניה. במשך שנתיים בערך, מ- 9 במאי 1945, יום כניעתה של גרמניה, הצליחה ברית המועצות להשתלט, בעזרת משטרים קומוניסטיים מקומיים, על כל המדינות שנכללו כאזורי השפעתה.
פולין זכתה לגבולות חדשים: תמורת השטחים, שנקרעו ממנה וצורפו לבריה"מ, סופחו לפולין: פרוסיה המזרחית כולל העיר דנציג ועוד שטחים במזרח גרמניה, עד הנהר אודר, אותם טיהרו מהאוכלוסייה הגרמנית תושבי הקבע, התירו להם לארוז את מטלטליהם במשך 24 שעות, לעבור את הנהר אודר לגבולותיה החדשים של מדינת האם גרמניה. יצרו "פולין גדולה" בגבולותיה החדשים.
רומניה זכתה לכל השטחים (טרנסילבניה הצפונית ודוברוג'ה) שנלקחו ממנה ערב הפלישה לבריה"מ, למעט צפון בוקובינה ובסרביה, שסופחו לברה"מ.
אמנם גבולותיה של צ'כוסלובקיה במזרח קוצצו- אוקראינה הקרפטית  סופחה לברה"מ, אבל הותר לה לגרש כ-3 מיליון  גרמנים, תושבי קבע מחבלי ארץ בוהמיה, מורביה וחבל הסודטים, שסיכנו את צ'כיה כמדינה לאומית של הצ'כים. התושבים הגרמנים נצטוו לעזוב את בתיהם ואת רכושם הלא נייד תוך 24 שעות ולעבור למולדתם הישנה נושנה - גרמניה.
יוגוסלביה זכתה לגבולותיה ההיסטוריים: הוחזרו לה כל השטחים מלפני פלישת גרמניה למדינה זאת.
ב- 1944 החזית התייצבה על הנהר פרוט שבמזרח רומניה. עם התייצבות החזית הדרומית החלה הדיפלומטיה לפעול, לשכנע את מיהאי, מלך רומניה, לנטוש את גרמניה בעלת בריתו ולעבור לצד בריה"מ. מהלך דיפלומטי זה הצליח מעל ומעבר למשוער. המלך מיהאי הדיח את אנטונסקו, רודן רומניה, ב- 23.8.1944 ובספטמבר חתם על שביתת נשק עם בריה"מ. הרומנים לא רק שנטשו את הברית עם הגרמנים, הם גם הפנו את כלי נשקם נגדם.
ה- 23 באוגוסט 1944 היה לחג לאומי, לציון המפנה ההיסטורי. מלך רומניה זכה באות ההצטיינות הגבוה ביותר מצד השלטון הסובייטי - אות "פובידה", ניצחון, כמופת במנהיגות ומדיניות. בפעם הראשונה בתולדות התנועה הקומוניסטית זוכה מלך, "אויב העם", באות הצטיינות, המוענק לקומוניסטים מן השורה הראשונה המצטיינים בפעולותיהם למען החברה הקומוניסטית.
אכן המלך נהג בתבונה מדינית וגם נטל על עצמו ועל מדינתו סיכונים גדולים. הוא סיכן את  מעמדו, חשף את עצמו להיות מודח מכס המלוכה ע"י הגרמנים ועוזריהם הרומנים ואף סיכן את חייו וחייהם של כל משתפי פעולה עימו. המלך בתבונתו המדינית הבטיח את מהלכיו המדיניים, בהסתייעו בסגל קצינים בכירים, שכיהנו בעמדות מפתח, הן במטה הכללי, והן כמפקדים בשדה, וכן שיתף מדינאים מקורבים להשקפותיו. כאשר כל המהלכים הוכנו יום הפקודה היה ה-23 באוגוסט 1944. מהלכים דומים ננקטו ע"י האדמירל הורטי בהונגריה. כנראה חסרו שם אותה תבונה מדינית ומנהיג בעל שיעור קומה, שיוביל בהצלחה את המפנה ההיסטורי, שהתבטא בניתוק מן הברית עם גרמניה הנאצית והצטרפות אל בעלות הברית, ובמיוחד ללחום לצד הצבא האדום, לפחות הצטרפות הצהרתית.

ליל הנסיגה
והציפייה הממושכת לכניסת הצבא האדום

המחצית השנייה של חודש מארס של שנת 1944 החלה לבשר טובות. שיירות  של צבאות גרמניה, הונגריה, איטליה, כוונו לכיוון הגשר על פני הנהר דניסטר לעבר רומניה. הגטו שכן ממול לגשר, החיילים הנסוגים פרצו במכוניות המשא שלהם את גדרות הגטו, נדחסו בין הרחובות הצרים כדי לעקוף את התור ולהתקרב לגשר, במקום להמתין בתור שנמשך קילומטרים בדרך הראשית.
החזית התקרבה לעיר מוגילב פודולסק. הגולים חשו בראשית הנסיגה. רחובות הגטו, מול גשר העץ, נתמלאו בכלי תחבורה שונים ומשונים: מכוניות, משאיות, עגלות רתומות לסוס או לשנים, עגלות עמוסות מזון וציוד, עגלות נושאות אזרחים, משפחות אוקראיניות שלמות, אלה ששיתפו פעולה עם שלטונות הכיבוש.
קשה לתאר במילים את תחושת הגולים היהודים. מחד גיסא שמחנו, ראינו את קץ הסבל והרעב, אך מאידך השמועות על רצח יהודים בעת הנסיגה, שמבצעים הגרמנים באמצעות יחידות מיוחדות, החרידו את כולנו. זכינו לראות את המכונה הנאצית על שלוחותיה בתבוסתה, נרדפים וממוטטים ולוחמים זה בזה - לזכות ראשון במעבר על הגשר במנוסתם המבוהלת. זכינו לראות את המערכה הראשונה של הדרמה הגדולה ואנו יושבים ביציע, מוחבאים בתוך עצמנו ומתפללים לזכות בחדוות המערכה השנייה - כניסת הצבא האדום בשערי העיר לגאול את המגורשים מרודפיהם ולהכריז על קץ הסבל והרעב. חששנו, כי הגיע גם הקץ לחיינו. מאות ואלפי כלי רכב הצטופפו ברחובות הגטו. שונאינו במדיהם המגוונים, שרדו בנו ורדפו אותנו במשך שלוש שנים כמעט, עומדים רועדים מפחד וממתינים למעבר בגשר. הכל נעצר ורק יחידים הצליחו לעבור, זכות קדימה ניתנה לצבא הגרמני.
דיירי הגטו הסתגרו בבתיהם, הגיפו תריסים, שעדיין נותרו על חלונות בתיהם, בנו קירות שחסמו והסתירו כניסות לבתים. השמועות על יחידה גרמנית מיוחדת המשמשת כמאסף לצבא הנסוג - הגיעו לאזנינו. הבנות הוסתרו מאחורי דלתות מוגפות, מאחורי קירות כפולים ובמרתפים; גברים, שכוחם עדיין עימם, התכנסו בחדרי כניסה לבית והתכוננו להלחם בנשק קר ולהכשיל את משימת היחידה המיוחדת הגרמנית - לחסל את שארית הפליטה. בימים ובלילות שבין ה- 14 ועד אור ליום ה-18 במארס 1944 איש לא עצם עין. הוקמו ועדי בתים, בכל בית בגטו שכנו עשרות אנשים. ועדי הבתים נתכנסו ודנו בדרכים להגן על דייריהם, על הנשים ועל הבנות שהיו חשופות לאונס על-ידי החיילים הנסוגים, להלחם בקלגסים, שבתבוסתם חפצים הם לנקום ביהודים ולהרוג את אחרוני השורדים.
 בבית שלנו היו שש בנות בגיל 12-20. בחבורה החליטו לבנות קיר כפול באחד החדרים הגדולים, מאחוריו החבאנו את הבנות. במהירות הבזק בנינו את הקיר, סיידנו אותו וליכלכנו אותו במקצת שלא ייראה חדש, מאחוריו נדחסו הבנות. קצת מזון ומים סופקו להן דרך מרתף הבית באמצעות פתח סודי ברצפה. חשנו סיוט, פחד ודאגה איך לשרוד את הימים האחרונים של הכיבוש, ערב השחרור. חיפשנו חריצים בתריסים ובדלתות לראות את המתרחש ברחוב, איליה "המציץ" דיווח ל"מליאה" - הרחובות מלאי עגלות, מכוניות ובני אדם, השיירה כמעט ואינה נעה. רק ההולכים ברגל מתקדמים לאיטם, בין הולכי הרגל חיילים רומנים. איליה זיהה גם חיילים הונגרים ואיטלקים. במצוקתנו קבענו, שהגרמנים ממושמעים. הם ממתינים בתור בדרך המלך, הם אינם סוטים מן הסדר ומהפקודות ואינם הולכים בדרכים עקלקלות  – דרך גטו יהודי. כל הזמן נשמעו יריות מכיוון הגשר. "המודיעין" הפרטי שלנו דיווח שהרומנים יורים בגרמנים כדי לזכות בבכורת המעבר על הגשר. אור ליום ה-18 במארס נשמעו לפתע יריות תדירות מהמזרח, מהכוון הנגדי. חלק מן האנשים ובמיוחד הנשים "קבעו" שיורים ביהודים. למעשה היו אלה היריות הראשונות של הרוסים המתקדמים. בין הנסוגים היו אזרחים רבים על משפחותיהם, לפי לבושם זיהינו שהם אוקראינים, ה"מליאה" קבעה שאלה משתפי פעולה עם צבאות הכיבוש ונסוגים מנקמת אחיהם המשחררים. היריות נמשכו. דיירי הגטו לא זיהו את פשר היריות. חיל ורעדה פקדו את הגולים, שמא היריות מכוונות נגד היהודים.

פיצוץ הגשר

אור ליום 18 במארס 1944 שמענו בבירור שיורים מרכס ההרים. היריות גרמו למהומה בקרב הנסוגים. למחרת נודע, שהגרמנים התירו רק לצבא הגרמני להתקרב לגשר. הרומנים הפרו את פקודות המשטרה הצבאית הגרמנית וצעדו לכוון הגשר, כאשר הם נוטשים את כלי רכבם. החלו יריות בין הגרמנים לבין הרומנים. תודה לאל שהם היו עסוקים עם עצמם ושכחו אותנו.
בחצות שמענו הודעת המפקד הגרמני. הפקודה הועברה ברמקולים אדירים, היא נשמעה בכל העיר. וזו הייתה לשון הפקודה:
Achtung Achtung: Hier spricht General von Schultze - "הקשיבו הקשיבו! כאן מדבר גנרל פון שולצה. על חיילי ה"וורמאכט" (שם הצבא הגרמני) להתקרב במהירות לגשרים ולעבור אותם במהירות האפשרית. בשעה 4:00 יפוצצו הגשרים. מי שלא יספיק לעבור בגשרים יעבור בסירות או בדוברות את הנהר. זו פקודה!"
בשעה 4.00 בדיוק לפנות בוקר נשמע פיצוץ עז. הקירות רעדו והלב צהל, שמח ורעד מהתרגשות. שאלנו את עצמנו: האם זה נכון שהגרמנים והרומנים גורשו והם כבר מעבר לנהר?
למחרת סיפרו, שלפני פיצוץ הגשר התפתחו קרבות בין חיילים רומנים לבין חיילי הפיקוד הגרמני שהשתלטו על נתיבי הנסיגה. מיד לאחר שהדי פיצוץ הגשר הגיעו לדיירי הגטו המציצים בחריצים הודיעו לדיירים הרועדים, שיושבי העגלות והרכבים האחרים נטשו את הרכבים וברחו, מי לכיוון הגשר ומי חוזר על עקבותיו לפנים אוקראינה. הרכבים הנותרים ברחובות הגטו, עגלות אזרחיות וצבאיות על סוסיהן, מכוניות משא צבאיות מעטות, פה ושם גם מכונית צבאית "מרצדס", שהייתה שייכת כנראה לקצין בכיר - כל כלי הרכב, ללא יוצא מן הכלל, היו עמוסים במצרכי מזון ובחפצים יקרים שהנסוגים ארזו בחיפזון ליטול עמם. עם הנץ החמה, דיירי גטו אמיצים העזו לצאת לרחוב לבדוק מקרוב אם אכן נוסעי העגלות וכלי הרכב האחרים נטשו את אמצעי התחבורה ורכושם ונסו על נפשם. המציצים בחריצים דיווחו, שאכן הרחוב נקי מצבאות הכיבוש וממשתפי הפעולה האוקראינים.
הרחובות נתמלאו בבני אדם. הפעם דיירי הגטו התנפלו ברעבתנות על השלל הרב שהותירו אחריהם הגרמנים. נשות הבית שלנו, האמהות שהיו עמנו, עמדו כחומת מגן בפני דלתות היציאה ולא התירו לגברים ולנערים לצאת לרחוב, להצטרף לנהנים מן השלל. השמש זרחה במלוא אונה והאירה היטב את הרחובות, העגלות וכלי הרכב האחרים ניצבים מיותמים, מבוישים וריקים מכל טוב שבעולם ומבעליהם, שנטשום חשופים לביזה. הרחוב נתמלא אדם, שטיילו לכיוון הגשר, להיווכח שאכן הוא פוצץ וצבאות הכיבוש אינם עוד בצד זה של הנהר. קבלתי היתר מאימי לצעוד יחד עם ידיד ושכני לחדר, מוניה קליבלוצקי, לצעוד עד לגשר ובחזרה. מראה הגשר, שבבנייתו עבד אבי משך שנתיים, היה "מרהיב" -  נותרו ממנו רק החלקים שעל היבשה, חלקי הגשר היו תלויים מעל לרגלי הגשר שנותרו עומדים בנהר. בין השברים חלקי עגלות, מכוניות וסוס חי שחלקו האחורי של גופו נצבט בין שברי הגשר. מיהרתי לחזור הביתה. הייתי מתוסכל, מוניה ואני אמרנו, שכנראה שנינו היחידים בגטו שלא חטפנו מהשלל. הודעתי למוניה שתסכול זה ילווני כלא יוצלח כל חיי, אני חייב למצוא משהו, מוניה צחק והציע לי "לתפוס" עגלה יפה וזוג סוסים, השיבותי: רעיון! ניגשתי לאחד הסוסים שהיה רתום לעגלתו ברתמת עור חדשה, בוהקת ממש, הסרתי את הרתמה מעל הסוס והבאתיה הביתה. דיירי הבית התגלגלו מצחוק ושאלוני מה אעשה ברתמה. חיפשתי סכין חדה והתחלתי לפרום את החלקים שעשויים היו לשמש סוליות עור לנעלינו הבלויות ולהחליף את החבלים סביב מותנינו בחגורות עור.

הציפיה לבוא הצבא האדום

העיר מוגילב שכנה על הגדה המזרחית של הנהר דנייסטר. מאחורי העיר התנשא רכס הרים. מול העיר מוגילב, בגדה המערבית, שכנה העיר אטקי וגם מאחוריה רכס הרים, הר גבוה מזה שבגדה המזרחית ושולט על שני היישובים. שתי הערים שכנו במישורים הצרים בשני צידי הנהר. הצבא הרומני הנסוג התבצר על רכס ההרים מאחורי העיר אטקי. ב- 18 במארס 1944 בשעות הצהרים הרומנים, אולי גם הגרמנים, החלו לירות ולצלוף בעוברים ושבים ברחובות מוגילב. ביום הראשון אחר נסיגת צבאות הציר הם פגעו בכעשרים גברים יהודים מדיירי הגטו, ביניהם ידיד אבי פישל פולק, גבר תמיר יפה תואר. זוכר אני את הבחור המרשים, לבוש בקפידה, בקיץ במכנסים קצרים, גרביים "שלושת רבעי" לבנים עד לברכיים, רקומים רקימה צבעונית, בקצה הגרביים, מתחת לברכיים, שרוך צבעוני, בקצהו שני גדילים צבעוניים. מוצאו של פישל מן העיר גורהמורה, דרום בוקובינה. משם הגיעו היהודים ברכבת לבושים במיטב מחלצותיהם ועוד מזוודת חפצים בידיהם. אבל כבד ירד על דיירי הגטו - עשרים בחורים, גברים צעירים, שרדו את תלאות הגירוש, רעב ועינויים וביום המיוחל מצאו את מותם. היורים מעבר לנהר הטילו "מצור" על דיירי העיר מוגילב, על יהודים ואוקראינים כאחד. עם רדת החשיכה העזו האנשים לצאת לשאוף אוויר מסריח במקצת, היריות מעבר לנהר פגעו בסוסים רבים, גוויותיהם נותרו מונחות ומכוסות זבובים ברחובות הגטו. היריות הלכו וגברו גם בשעות הלילה. בחשיכה נשמעו חילופי יריות בין שני רכסי ההרים שמאחורי שתי הערים. קולות הנפץ נטעו ביטחון מסויים בלב דיירי הגטו, שהצבא האדום הגיע סוף-סוף לפאתי העיר וימנע מצבאות הציר לשוב ולכבוש את העיר מוגילב. העם הנרדף והמדוכא המתין בכיליון עיניים לבוא הצבא המשחרר. הציפיות נמשכו, החרדה כרסמה בלב, מבטי העם הופנו למורדות ההרים המזרחיים ומשאלה אחת ויחידה בלב רבבות שרידי הפרעות, הגירושים והמחלות: מתי יגיעו חיילי הצבא האדום? הם יורים בלילות מעל רכסי ההרים שמאחורי גדרות הגטו הפרוצות וה"משחררים" אינם נראים.
ביום הרביעי לאחר נסיגת צבאות הציר, לאחר ארבעה ימי דריכות, נפוצה השמועה שחיילי הצבא האדום נכנסו לעיר, הסיירת חונה מול השוק הקמעוני במרכז הגטו. למרות סכנת פגיעה מיריות אויב השתחלו המונים בין בתים וגדרות, צמודים לקירות, כדי להגיע לככר השוק לראות במו עיניהם את גדודי הצבא האדום, הצבא המשחרר. אכן הגיעו: שלושה ג'יפים צבאיים משלל הצבא הגרמני, ללא לוחיות זיהוי כשסימני הדגל הגרמני מחוקים ביד גסה. על כל מכונית ישבו שלוש דמויות - ספק חיילים, ספק פרטיזנים - אך בלי ספק עשרה גיבורי-חיל, חמושים בתת מקלע רוסי, אותו ניתן לזהות לפי המחסנית העגולה. על-פי הקשר שיצרו עם האזרחים שהקיפו אותם מכל צד ולבושם, הנחנו שפרטיזנים המה. לבושים ברשלנות במעילי כותנה מבוטנים צמר גפן, ללא כפתורים, קשורים בחבל או ברצועת עור. אשה יהודיה, על ראשה מטפחת אדומה, כנראה לכבוד הצבא האדום, שהתפרנסה במשך שהייתה בגטו מאפיית מאלאי חם (לחם תירס), הקבילה את פני הצבא האדום באילו פרוסות מאלאי חם, שלא היה למי למכור משום הסתגרות האנשים בבתיהם. החיילים חטפו את פרוסות המלאי החם כאילו לא אכלו שלושה ימים.
נשים אחרות הגישו לחיילים משקה חם. למרות לבושם העלוב הייתה זו חוויה בלתי נשכחת לשוחח בחביבות עם סיירת הצבא האדום.
מפי הפרטיזנים נודע לנו, שהצבא האדום חצה את הנהר דניסטר צפונית ודרומית ממוגילב, והוא בשלבי שחרור בסרביה. החיילים-הפרטיזנים הבטיחו ששרידי הצבא הרומני שירו מעל לרכסי הרי אטקי, רובם נכנעו, או בשלבי כניעה. הפרטיזנים הבטיחו שהיריות ייפסקו. הבטנו בפניהם כאילו היו מלאכי-השרת. הבטחותיהם נתאמתו, היריות פסקו. כעבור מספר ימים הגיעו נציגי השלטון הסובייטי. גדרות הגטו נפרצו. דיירי הגטו פשטו לכל קצווי העיר. בתים רבים היו ריקים מאדם, הפקידות הבכירה - רומנים ואוקראינים, משתפי פעולה, קציני צבא שהיוו את הממשל הצבאי הרומני והגרמני - נסוגו בבהלה. הבתים, שהיו כאמור ריקים, היו מרוהטים וחלק מצוידים במזון לשעת חרום. "ארמונות" אלה קרצו לדיירי הגטו, דלים ואביונים, חלושים ומורעבים, והם מלאי געגועים לאמבטיה חמה ולמיטה רכה. השכונות מעבר לגדרות התיל קרצו להם וקראו בלחש: "בואו התפנקו, נפשו בתוכנו!" עם רב, מוכה ונרדף, פלש לבתים פנויים. הרחובות נתמלאו אדם - תוצאת המפנה החד שחל בחיינו. ברחובות הותקנו רמקולים במקומות ציבור, שפלטו חדשות באוקראינית וברוסית כל חצי שעה על התקדמות הצבא האדום בכל החזיתות. השדרים הודיעו על קרבות עזים, על התקפות נגד של צבאות הציר, שכולן נהדפות ולאויב אבדות כבדות. רוב הגולים עקבו אחר התקדמות הצבא האדום במקומות מהם גורשנו, העיר צ'רנוביץ שוחררה ב-18 באפריל 1944, בדיוק חודש לאחר נסיגת הגרמנים והרומנים ממוגילב.
כעבור שבוע ימים נתפרסמו מודעות ברחבי העיר וברמקולים הציבוריים - קריאה לגברים גילאי שמונה-עשרה עד ארבעים-ותשע להתייצב לשרות צבאי. כל גבר בגיל גיוס שלא יתייצב תוך שלושה ימים ייאסר, ייענש ויישפט כעריק מן הצבא. מרבית הגברים ששרדו את תלאות הגירוש, יסורי הרעב, המחלות וחיי המצוקה והמגורים בגטו היו דלי גוף ונפש. בני גיל גיוס נצטוו להתייצב לשרות צבאי. ילדים וזקנים לא זכו ליום השחרור. רוב הגברים דיירי הגטו, חלשים, בלויים - התייצבו במרכזי הגיוס. המגוייסים החדשים אומנו במשך שבועיים. תרגילי סדר בוצעו ברחובות העיר. מדי יום צעדו החיילים שרידי הגטו בבגדיהם האזרחיים בחוצות העיר, עיניהם תרו אחרי בני ביתם, רבים יצאו למדרכות לראות את יקיריהם. גם אני הייתי בין חייבי הגיוס. אבי החליט, שגם אנו מעתיקים את מקום המגורים לדירה הרחק מגדרות הגטו. הוא איתר בית פנוי בדרום העיר, על שפת הנהר, קרוב למעברים על הנהר דניסטר. ספן אוקראיני, חסון וזריז, בימי הכיבוש הרומני, הקים צי של אוניות דייג קטנות וסיפק דגים טריים לקצונה הרומנית. עם שחרורה של בסרביה ופיצוצם של שני הגשרים נוצר ביקוש למעבירים על הנהר. הלקוחות הראשונים היו מגורשי בוקובינה, שאצה להם הדרך לחזור הביתה, ואפילו בדרך-לא-דרך. תחנת המעבר בסירות בבעלות הספן האוקראיני פעלה בעיקר בלילות בשרות המגורשים, שבחרו להסתכן לצעוד כפליטים חוזרים לבתיהם בעקבות הצבא המתקדם.

 
.

וף לרובו של היישוב היהודי המפואר בצ'רנוביץ. הם הוגלו בתנאים טובים יותר מאשר יהודי הכפרים והעיירות. המגורשים הוסעו ברכבות למוגילב ולמקומות אחרים, כאחיהם מדרום בוקובינה בקרונות משא המיועדים להובלת סחורות ובהמות. למוגילב הגיעו גם פליטים מעטים שנותרו בחיים אחרי ביצוע רצח המוני בקרב יהודי בסרביה.
אוכלוסיית העיר מוגילב לפני המלחמה הגיעה לכשמונים אלף תושבים: הפקידות הבכירה, חברי המפלגה הקומוניסטית ויהודים נסוגו עם הרוסים. כמחצית מתושבי העיר עזבו, נטשו את בתיהם ואת רכושם. כל מה שהיה ראוי לשימוש נשדד על-ידי התושבים שנותרו בעיר, מה שלא נלקח על-ידי הבוזזים הושמד בהצפת הנהר את העיר. השרידים האחרונים שניתן היה לשקם ולשפץ נעשו על-ידי הגולים היהודים. העיר נתמלאה בגולים יהודים, כל חדר, כל מחסן ומחנות צבאיים נטושים נתפסו על-ידי הגולים היהודים. אחר-כך החלו השלטונות לגרש את הבאים האחרונים מהעיר לכפרים ולעיירות במרחבי טרנסניסטריה. העיר מוגילב נשארה עדיין עמוסה וגדושה מגורשים. תנאי המגורים הפכו לבלתי נסבלים. בכל חדר גרו משפחה עד שתיים ללא תנאים סניטריים הולמים וללא אפשרויות בישול. ברחובות הראשיים נפתחו חנויות זעירות לממכר סחורות "יד שניה". הרחובות הראשיים היו גדושים בני אדם מכל הגילים, אנשים יצאו לטייל ב-Corso ברחובות המסחריים. המסחר "פרח" בעיר, האיכרים הביאו את תוצרתם, אותה החליפו בבגדים ובחפצים יקרים. האיכרים השתוקקו ללבוש בגדים מן המערב. בעלי מלאכה, אומנים, צורפים ייצרו סחורות על-פי ביקושם של התושבים המקומיים - האוקראינים - ופה ושם גם עבור יהודים מקומיים ומגורשים בעלי יוזמה, שהחלו לגלגל כספים. חודשה אספקת החשמל לבתי המסחר ולבתי האוקראינים. הרחובות הוארו, לדברי התושבים האוקראינים  מעולם לא זכתה מוגילב לפריחה כלכלית וחיי מותרות  כאלה.
"תור הזהב" הזה נמשך כשישה שבועות עד לבואו של מושל טרנסניסטריה ה' אלקסיאנו, שהיה מושלה האזרחי של בוקובינה עד פרוץ המלחמה ובעל קשרים עסקיים טובים עם היהודים בבוקובינה. הרחוב היה ל"ביתם" הנוח של הגולים, אוויר צח, יכולת לדבר באינטימיות עם רעך או בן זוגך כחפצך, כאשר השכנים לחדר אינם בקרבתך המיידית, מאזינים לשיחותיך הפרטיות. עם רדת הלילה גם אחותי ואני הצטרפנו לטיול ערב בעיר. פגשנו מכרים, שאלנו אחר קרובים, אימי דאגה מאוד לאחיה הצעיר שלא הגיע לעיר הריכוז יחד עם קהילתו שיפוט. בערב חזרנו מאוחר לבית שבו גרנו, בו נוספו דיירים חדשים שזה רק הגיעו לעיר.
הסבתות הפתיעו אותנו. הן הכינו מרק תפוחי-אדמה מתפוח אחד חצי רקוב ומקליפות תפוח אדמה. קשה לשער עד כמה טעים היה מרק זה!
למחרת ההורים שוב יצאו למסע חיפושים אחרי הדוד מיכאל, רעייתו ז'נט ובתם חיה'לה. כעבור זמן חזרו הורי, פני אבא שחורים כאדמת בסרביה ואימי בוכייה. סבתי מצד אימי חשה במתרחש. היא ביקשה לשמוע את האמת. חזרה וביקשה: "אנא ספרו לי את האמת, אני חפצה לדעת, אני מבטיחה להיות חזקה. אנא ספרו את האמת". הורי הסתכלו זה בזו, אימי החלה במילים ספורות: מיכאל יצא עם רעייתו ועם הילדה משיפוט לכיוון רוסטוקי - מקום המגורים של הבן-דוד, ד''ר גבריאל שטיר, הרופא ובעל בית חולים פרטי קטן, שהיה מקובל ואהוב על האוכלוסייה הכפרית. חלק מן הדרך מיכאל עשה בעגלה. בדרך זרק אותם העגלון וחזר לשיפוט. מיכאל ביקש לאחסן את מזוודותיו אצל משפחה יהודית שטרם גורשה בעיירה פוטילה, והמשיך ללכת ברגל יחד עם משפחתו לכיוון רוסטוקי. בהגיעם לבית החולים של הבן דוד, ד''ר שטיר, רעייתו והילדה שוכנו שם ומיכאל חזר לפוטילה לאסוף את מזוודותיו. בדרך פגשוהו איכרים חוזרים מעבודת השדה. הם הוציאו את זעמם עליו, הכוהו במעדרים שבידיהם, פצעוהו קשה, הותירוהו פצוע זב דם בתעלה ליד הכביש המחבר את שתי העיירות. אחד האיכרים האוקראינים חזר והכהו עד מוות.
כאשר מיכאל בושש לחזור חרדה תקפה את רעייתו ז'נט. היא יצאה עם בתה לרחוב, ניסתה לאסוף מידע כלשהו על בעלה. כאן פגשה איכרים צוהלים למראה צבא גרמני במכוניות משא מתקדם לכיוון הגבול הפולני, צפון-מזרחה. כנראה שאחד האיכרים הצביע על דודתי שהיא יהודיה, וקצין גרמני הוציא את אקדחו, ירה בדודתי והרגה. בת דודתי, חיה'לה, ברחה והסתתרה בין הקהל האוקראיני הצוהל, הקצין הגרמני ירה גם בילדה, שתי יריות, מלמל מספר מילים והמשיך בדרכו.
אישה אוקראינית שראתה את הרצח הנורא נטלה את הילדה מבין האיכרים המשולהבים והביאה אותה אל המשפחה היהודית היחידה בכפר, אל ד''ר שטיר. הילדה בת החמש ידעה לספר את המאורעות וביקשה, שהאיש הרע לא יבוא לירות בה. שנאת האוקראינים ליהודים הייתה כה גדולה שלא שעו לתחינותיהן של נשים, יולדות וחולים זקנים להתיר את השארותו של הרופא היהודי בכפר  עד בוא רופא מחליף. הרוצחים גירשו מן העיירה את הרופא היהודי ואת משפחתו. הם הוציאו אותו ואת רעייתו קוקה שטיר מבית החולים לבושים בחלוק הלבן וגירשו אותם ואת בת דודי חיה'לה לעיירה ויז'ניץ. שם שהו עוד מספר ימים.
בן דודי מצא קשר למשפחה יהודית אמידה מבוקרשט בירת רומניה, משפחה חשוכת בנים, שביקשו לאמץ ילד יתום יהודי מצפון בוקובינה. קצין רומני, ידיד משפחת פסקל מבוקרשט, הסכים לקבל לידיו את הילדה ולנסוע עמה ברכבת לבוקרשט לבית המשפחה המאמצת. הקצין הרומני דיבר גרמנית וזו גם השפה היחידה שהילדה דיברה. טרם צאתם את בית משפחת שטיר הציע הקצין הרומני לשנות את השם חיה לשם ארי - אנני. תגובתה של הילדה בת החמש הייתה: "אני מבקשת שם שיעזור לי להישאר בחיים". מאז ועד יומה האחרון היה שמה אנני.
אימי לא הפסיקה לבכות. הבשורה המרה נפוצה בקרב כל המשפחה. אחיה הבכור של אימי - הרמן ורעייתו סידי - שהגיעו גם כן למוגילב ידעו על האירוע שפקד את האח הצעיר אך שמרוהו כסוד כמוס  בפני אימי וסבתי.
לא ידענו מה שקרה לד"ר שטיר, לרעייתו ולחיה'לה. היו שמועות, שבני הכפר החזירוהו לבית החולים לטפל בפציינטים שלו בני הכפר. אחרים סיפרו שהוא גורש מן הכפר והוא יגיע לטרנסניסטריה בימים הקרובים. ציפינו כי אכן נשאר בביתו ולא יתנסה בתלאות הגירוש. חששנו לחייו אם יישאר כמשפחה יחידה בין הרוצחים האוקראינים בכפרו רוסטוקי. התפילות שלנו אכזבו: הוא ומשפחתו הגיעו ב"טרנספורט" האחרון של יהודי בוקובינה. המפגש המשפחתי, לאחר שנים רבות שאימי לא נפגשה עם בן דודה האהוב, היה קשה. מצד אחד שמחו להתראות, התחבקו והתנשקו ארוכות ומאידך היה זה מפגש מלווה במשקעים עצובים, מלא חרדות מפני העתיד והבלתי נודע.
משפחת שטיר השלימה את סיפור הפסיפס של קורות המשפחה. גם גבריאל וקוקה לא ידעו במדויק כיצד נהרג ומהו מקום קבורתו של הדוד מיכאל. ההתעניינות התמקדה בעיקר בגורל הילדה ופרטים על המשפחה המאמצת. הצענו למשפחת שטיר לחפש דרך להישאר במוגילב. הסיכויים למצוא עבודה כרופא פנימי היו טובים יותר במוגילב ואף למצוא מקום עבודה באחד מבתי החולים בעיר.
גבריאל לא רצה לנצל היכרויות או טובות הנאה כל שהן, שמא הדבר יפגע במישהו אחר. למרות היותו עייף מתלאות הגירוש והנדודים הוא עזב את מוגילב כעבור ימים ועבר עם רעייתו שהייתה בהריון מתקדם לעיירה ז'ורין, לשם הם נשלחו יחד עם פליטים אחרים. טוב ליבו, יושרו ורצונו לעזור לזולת עמדו לזכותו גם במקום החדש. המשפחה התמקמה באחד הבתים הנטושים בעיירה ומיד עם בואו לעיירה הוא החל לטפל בחולים יהודים ואוקראינים. מעולם לא ביקש כסף או תמורה כלשהי על הטיפולים שהעניק לפציינטים שלו, שלמו לפי יכולתם ורצונם. מעולם לא ביקש סכום כסף קבוע על ביקור חולה לטיפול במרפאתו, תמיד סמך על מצפונו של החולה. שמו הלך לפניו כרופא טוב וכאדם המכוון על-ידי מצפון אנושי מהמעלה הגבוהה ביותר. השתייך לאגודה שדגלה בתיאוריה של הפילוסוף ברגסון.
למרות הבטחותיה של סבתא פרידה, כי תהיה חזקה ותקבל באומץ את האמת על ה"בנימין" שלה מיכאל ומשפחתו, מות בנה כרסם בבריאותה ובמצב רוחה. מצב בריאותה הלך מדחי אל דחי, אורח החיים שנכפה עליה במחנה, הכאב הגדול על הרצח האכזרי של הבן והכלה, על מסירת נכדתה למשפחה זרה לאימוץ, כל אלה השפיעו על רצונה להמשיך לשאת בתלאות היום יום. היא כרעה ונפלה למשכב, אפטית ואדישה לסובב אותה ונאספה אל אבותיה ואל בן-זקוניה בגן העדן.
מדי יום פלטו הדוברות מגורשים נוספים, על הגדה המזרחית של הנהר הגועש והזועם. העיר, שהיתה לפני שבועות כעיר רפאים, מלאה אנשים מכל הגילים, בתיה הנטושים, שהעזובה וההזנחה שלטו בהם, חזרה לחיים, בנייניה מטופחים ותפוסים עד אפס מקום. השלטונות הוציאו צווים האוסרים על המגורשים לגור בעיר ללא היתר, שהופק לעובדים "נדרשים" בלבד.
המשטרה האוקראינית, מלווה בז'נדרמים רומנים, "צדו" אנשים חסרי רשיון להישאר בעיר מוגילב וריכזו את הניצודים בקסרקטין נטוש של הצבא האדום, ששכן בקצה העיר. משם שלחו את הגברים, צעירים ומבוגרים, לסלילת כבישים ובניית גשרים.
מדי יום גורשו ממוגילב גולים לעיירות ברחבי המחוז ויניצה - שגם מוגילב שייכת לו - כשהם מלווים בשוטרים לבושי אזרחית עם סרט "טריקולור" ורובה על כתפיהם. שיירות המגורשים צעדו ימים שלמים, ובלילות שוכנו במתבנים של הקולחוזים בדרך. לפעמים איכרים אפשרו להם ללון בביתם.
הצפיפות בעיר מוגילב הדאיגה את המושל הרומני ויותר הדאיגה מגורשים רבים, שביקשו דרך להישאר בעיר.
בין המגורשים מן העיר רדאוצי היה  המהנדס ייגנדורף,  מיד עם בואו למוגילב הוא תר את העיר ואת סביבתה הקרובה. בקצה העיר הוא איתר בית חרושת ליציקת ברזל, שנהרס על-ידי הסובייטים בעת הנסיגה. הוא נפגש עם מנהלי מחלקות מקצועיות אוקראיניים, שנשארו במקום. הם הסתובבו במפעל, כנראה כדי לשמור על החלקים שנותרו שלמים, בתקווה שהשלטונות יפעילו אותו מחדש וישובו לעבוד בו כמקודם. המהנדס ייגנדורף פנה אל המושל והציע לו לשקם את המפעל בעזרת מומחים יהודים ואף התחייב להעסיק את מנהלי המחלקות האוקראינים שנותרו בעיר. הוא הסביר שהמפעל עשוי לסייע למאמץ המלחמתי. המושל ופמלייתו סיירו יחד עם ייגנדורף במפעל, ובתחילה לא האמינו למראה עיניהם ולמשמע אוזניהם, כי מהריסות אלה ניתן להפיק תועלת מלחמתית.
המושל העניק לייגנדורף היתר להעסיק מומחים יהודים ובעלי מקצוע אוקראינים, כדי לשקם את המפעל. ייגנדורף ניגש למלאכה ותוך שישה חודשים החל המפעל לפעול במשמרת אחת בת שתים-עשרה שעות. הצבא הגרמני והצבא הרומני הזרימו הזמנות לאין ספור. ייגנדורף בא בדברים עם המושל והציע להפעיל את המפעל בשלוש משמרות, כל משמרת בת שמונה שעות. הוא הצליח לשכנע את המושל, שפועל העובד שמונה שעות מסוגל לייצר יותר מאשר פועל העובד שתים-עשרה שעות במשמרת. סיפרו מפי ייגנדורף, שהמושל השיב לו: "הצלחת לשכנע אותי, השאלה אם אני אצליח לשכנע את הממונים עלי, שאישרתי ליהודים אבירים לעבוד רק שמונה שעות ביום, מהיום אני בבעיה "!
המפעל הופעל בשלוש משמרות ובעקבות זה 2,400 משפחות זכו להיתר מגורים בעיר. ייגנדורף הפך לנאמן המושל בכל אשר נדרש ידע טכנולוגי.
הממשל הצבאי הכללי הטיל על מושל העיר מוגילב לסייע ליחידת הנדסה צבאית לבנות באופן דחוף גשר בין שתי הערים מוגילב ואטקי. הדחיפות היא הן צבאית והן אזרחית. הצבא הרומני שלח יחידת הנדסה לתכנן ולבנות גשר על הנהר דניסטר. ייגנדורף נתבקש לגייס כ-30 מומחים מוכחים לסיוע היחידה הצבאית. על לוח המודעות של הקהילה היהודית פורסמה מודעה קטנטונת בכתב-יד, שמחפשים מומחים, בעלי נסיון בבניית גשרי עץ על נהרות. להוכחת המומחיות המועמדים יוזמנו לבחינה. רוב ה"מומחים" היו ממקורבי ייגנדורף, מדרום בוקובינה, שלא ידעו אוקראינית.
בשעת הסיור היומי של הוריי בחוצות מוגילב עמד תור של גברים בפני מרכז הוועד היהודי. אימי שאלה אחד העומדים לפשר התור. האיש השיב שדרושים מומחים ובעלי מקצוע לבניית גשר עץ על פני נהרות.
אימי פנתה אל אבי וציוותה עליו להצטרף לתור - הרי אתה מומחה בעצים.
אבי אמנם הצטרף לתור אבל לחש באוזני אימי - מעולם לא בניתי גשרים ולא עסקתי כפועל השטחת עצים, כ"צימרמן". אימא, בפנים כועסות, אמרה - אתה מומחה! אין לנו כוח להמשיך לנדוד ואתה חייב להשיג את ההיתר כדי להישאר בעיר. בעת הצורך תדע להפוך את ידיעותיך התיאורטיות למעשיות. אל תהסס בתשובותיך, בהצלחה!
בינתיים הגיע תור אבי להיכנס לוועדת המיון.
אימי ציפתה לאבי מחוץ לבניין. אבי ענה תשובות לשאלות החוקרות על מקצועיותו כ"צימרמן" (הפיכת בול עץ לקורת עץ ). תשובותיו היו קולעות. הוא השיב בשטף על כל שאלה והוכיח בקיאות רבה. סוף סוף אבא עסק בתחום זה מעל לעשרים שנה, אמנם כמנהל עבודה ומומחה בקביעת טיב העבודה, ומעולם לא התנסה בעבודת כפיים ממשית בתחום זה. חברי הוועדה ובראשם המהנדס ייגנדורף חשו בהתרגשותו, הרגיעוהו ונטעו בו את ההרגשה, כי אכן הוא עומד בדרישות. טרם צאתו את החדר הבטיח לו אחד מחברי הוועדה, כי הנבחרים ימצאו את שמותיהם על לוח המודעות למחרת.
זו הייתה ציפייה מורטת עצבים. אבי היה עצבני עד למאוד. הוא ידע, כי רק אלה שישיגו מקום עבודה יקבלו היתר להישאר בעיר, יעשו את החורף תחת קורת גג ויוכלו לשרוד. חששנו מפני גירוש רגלי נוסף בקור, בגשם, כאשר כולנו עייפים ותשושים; הסבתות הכריזו, כי הן לא תצטרפנה למסע חדש, הן תישארנה במוגילב, יהיה אשר יהיה. אימי הרגיעה את אבי ונטעה בו ביטחון בהכירה את כישוריו של אבי, כי אין בין היהודים מומחים בתחום מבוקש זה והוא בוודאי אחד בין המעטים, שהם מומחים אמיתיים, המעשה יבוא בעקבות זאת.
כל אותו לילה נדדה שנתו של אבי. למחרת בבוקר יצא אבי מוקדם למרכז הקהילה, בתקווה למצוא את שמו ברשימת המאושרים לבניית הגשר. כולנו נשארנו בציפייה דרוכה בבית. כעבור שעה קלה אבי חזר, חיוך רחב על פניו ובשורה בפיו: נבחרתי, אני ברשימה. מחר אצא לעבודה. מרוב התרגשות כמעט ולא שלט בתנועות ידיו ובתנועות גופו. הוא לא הפסיק לדבר אלינו, אל עצמו, הוא חזר על המשפט "מחר אני יוצא לעבודה". עד היום איני יודע את פשר ההתרגשות, שמא פחד שלא יעמוד במשימה הפיזית בה לא התנסה בחייו, או מהשמחה והתקווה, שנישאר במקום ולא נצטרך להתמודד במסע גירוש מחודש.
כבר במפגש הראשון בחרו בראשי מקצועות ובמחסנאי היודע רומנית, אוקראינית וגרמנית; רומנית לשם תקשורת עם היחידה הצבאית הרומנית; אוקראינית לתקשר עם השלטון המקומי-האוקראיני, שהוטל עליו מטעם המושל להגיש סיוע טכני ככל שיידרש בתכנון המתאר והכשרתו בחלק היבשתי, והחשוב מכל - הנפקת חצי לחם לעובד ליום עבודה; וגרמנית לדבר עם קציני הנדסה גרמניים, שעשו בפיקוח/ייעוץ תקופתי על הספק הבנייה. אבי היה היחיד שידע את שלוש השפות הנדרשות לתפקיד מחסנאי. הוא נבחר לתפקיד ללא מתחרים. הייתה זו הקלה גדולה, הוא נבחר לתפקיד בתחום מומחיותו. 
 

 

 jbukowina@gmail.com דרך בן גוריון 24 רמת גן 5757345 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים