--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף
דף הבית >> שואה >> ספרים >> 15 מכל 100 שרדו >> תוכן העניינים >> לבנו רחב - רגלינו דורכות ברחובות צ'רנוביץ
 


 
 


פרק י'

לבנו רחב - רגלינו דורכות ברחובות צ'רנוביץ
עצם שיבתנו היווה הוכחה לשונאינו, שעם ישראל חי, שאנו המנצחים והגרמנים ושותפיהם הנאצים ובני העמים שלחמו נגדנו - מובסים, ויום הכניעה הסופי הולך ומתקרב.
עם כניסתנו העירה שוב התפזרו החוזרים, כל משפחה פנתה לעבר דירתה, אותה נטשו ביולי 1941 או באוקטובר של אותה שנה. רבים דאגו שמא דירתם תפוסה, אבל עם הצעדים הראשונים בכיוון המרכז חשנו שאנו צועדים בעיר רפאים, שרבים מבתיה נטושים ומצפים לשובם של הבעלים האמיתיים.
לאחר גירוש היהודים מהעיר תפסו פקידים וקצינים רומנים על משפחותיהם את דירות היהודים. העיר וסביבותיה היו משופעות מחנות צבאיים, שרובם שכנו בקסרקטינים גדולים. כל קסרקטין תפס חצי רחוב. החיילים גרו במבנים הצבאיים והקצונה בבתים ובדירות הפרטיות שבעליהן החוקיים גורשו למחנות המוות. הדירות הטובות על תכולתן המלאה נמסרו לידי הקצונה הרומנית ופקידי השלטון שחזרו מיד לאחר הכיבוש למשרותיהם שאחזו בהן עד יוני 1940: מורים ומרצים אוניברסיטאיים; פקידי ממשל וקצינים; מושלים ומקורבים לשלטון. הם השתכנו לרווחה בגאוות מנצחים בדירות היהודים. הדירות הנותרות נתפסו על-ידי האינטליגנציה הכפרית, הדוברת רומנית, שהעתיקה את מגוריה לבירת החבל.
עם הכיבוש מחדש של בוקובינה על-ידי הצבא האדום, בראשית אפריל 1944, ברחו משם הפקידים הרומנים, אנשי הצבא וכל אלה שהתיישבו בדירותיהם של היהודים. תנודות אוכלוסין אלה גרמו לכך שהעיר התרוקנה וציפתה לשובם של הבעלים החוקיים.
עברנו את תחנת הרכבת שנראתה נטושה, עמדו בה קרונות נוסעים וקרונות מטען; קטר יחיד ומספר קרונות חשופי דפנות להובלת בולי עץ; פועלי רכבת משועממים הסתובבו בתחנה. קבוצת פועלים עבדה במסילות, הכינו את התשתית להפעלת תנועת הרכבות. צעדנו דרך רחוב הרכבת, עברנו על פני בית משפחת ויז'ניצר, בית מספר 12, שהיה נעול ותריסיו מוגפים. הבטנו בבית מספר 10, ביתם של דוד אמי, מאיר ברטפלד, גם הוא היה נעול על מנעול ובריח.

נשים עגונות

התקדמנו לעבר בית הוריה של רנה, שהשתייכה לקבוצתנו. רנה אישתו של בן דוד אמי, אנצ'ל ברטפלד, שגויס לצבא האדום ביוני 1941. איש לא ידע מה עלה בגורלו. הצבא האדום מנע תקשורת בין חיילי הצבא האדום לבין משפחותיהם כל עוד רעמו התותחים, במיוחד עם חבלי ארץ שהיו תחת כיבוש צבאות הציר.
עוד שתי נשים היו בקבוצתנו: הונורה, אשתו של  ארציו, אחיו האמצעי של אבי, שגויס אף הוא בפרוץ המלחמה, ואחותה ברטה, שגם בעלה נפתלי הבר גויס לצבא האדום ביוני 1941. מאז גיוסם של הגברים הצעירים האלה לא ידע איש את הקורות אותם.
שתי האחיות הונורה וברטה פנו לעבר בית קרוביהן בעיר, וכך נתפרקה החבורה. אלפי נשים נותרו בגפן, בודדות ללא אמצעי קיום, מגורשות מבתיהן, נודדות בשיירות המגורשים בגשם, בשלג ובכפור. במקרה הטוב כנספחות לבן משפחה מגורש אף הוא. בתנאי מצוקה ובדידות נוצרו במחנה ידידויות ארעיות עד יעבור זעם.
 רנה נשארה עמנו בדירת הוריה בככר אוסטריה(Austria Platz)  מספר 1. הייתה זו דירה נאה, בת שלושה חדרים, שהיו בה קצת רהיטים וסירי בישול. בלילה הראשון יצאנו אבי ואני ו"ארגנו" שולחן אוכל ומספר כסאות.
קשה לתאר במילים את הרגשת האושר לשכון בדירה, ובה חדרים להורים, לילדים ולרנה.
בשנתיים האחרונות רנה התגוררה עם גיסתה פרידה בדירה אחת במוגילב. כחודשיים לפני נסיגת הרומנים מטרנסניסטריה קיבלה פרידה, לאחר ציפייה של שנתיים, היתר לחזור לביתה בלוז'ן, כדי להצטרף לבעלה אברהם, שניהל את בית החרושת לסוכר שם. גם ציטה שבה לרומניה עם הילדים היתומים. התפנתה מיטה בחדר שלנו במוגילב. הזמנו את רנה לבוא לגור איתנו. היא גרה עמנו עד זמן עזבנו את מוגילב והצטרפה אלינו למסע השיבה הביתה לצ'רנוביץ. כאן היא גמלה לנו והזמינה אותנו לגור בבית הוריה, שלא זכו לחזור מן הגירוש בטרנסניסטריה.
במוגילב הכירה את חיים, צעיר ממגורשי העיר דורוהוי שבצפון מולדובה. התפתח רומן בין השניים. כחודשיים לפני נסיגת הרומנים התיר השלטון הרומני למגורשי צפון מולדובה לחזור לבתיהם. בין החוזרים היה גם חיים, ידידה של רנה. לאחר הפרידה של רנה מחיים הצטרפה למשפחתנו. לאחר שיחות ממושכות עם אמי אודות אנצ'ל בן דוד אמי ובעלה המגויס החליטה רנה להוציא מתרמילה את תמונתו של אנצ'ל בעלה ותלתה אותה מעל מיטתה. הוא היה נשוא השיחה במשפחה, שרנה היתה חלק ממנה. שמו של חיים לא הוזכר.
בשעה שהצטרפנו לדירתה בעיר צ'רנוביץ הייתה התוכנית שנשהה בדירה רק שבועות מעטים, עד שיתברר אם ניתן לחזור לעיירה בנילה, בתנאי שיתאספו לפחות עוד שלושים עד ארבעים משפחות, ולחדש חיי קהילה יהודית.

מיד לאחר כיבוש צפון מולדובה על-ידי הרוסים נסע חיים למוגילב, לחפש את רנה. כשהוברר לו שהיא עזבה את העיר מיהר חיים לבקש אותה בעיר צ'רנוביץ, בבית הוריה. ההפתעה הייתה רבה. חיים הביא עגלה מלאה מצרכי מזון, בגדים ומצרכי יסוד אחרים. הוא הפציר בה לבוא עמו לעיר דורוהוי. רנה הייתה המומה, חיים הרעיף עליה כל טוב, אבל היא העדיפה להמתין עד לקבלת ידיעה כלשהי מבעלה שגוייס לצבא האדום. איש לא ידע אם הוא בחיים או שמא נפל בחזית.
רנה, אישה צעירה בת עשרים ושתים, ליבה נקרע. האם ללכת בעקבות הגבר שאהב אותה מאוד ולהיות לו אשה, אם לבנים ובנות, או להמתין למידע על בעלה, על אף הספק אם הוא חי או חלילה מת? לבסוף לבביותו של חיים ואהבתו אותה הכריעו את הכף. חיים הסתכן במעבר גבולות ועשה הכל כדי לזכות באהבתה של רנה, עד שהסכימה להיות לו לאישה נאמנה.
דודתי הונורה ואחותה ברטה המתינו שנים לשוב בעליהן, וציפו בכליון עיניים לקבלת סימן חיים מהם.
הטרגדיות של הנשים העגונות, ששרדו את השואה, חזרו לבתיהן לבדן, מחוסרות אמצעי מחייה וממתינות לשמץ מידע על גורל בעליהן, ציפייה זאת גדשה את סאת הסבל:
אנצ'ל, בעלה של רנה, חזר במפתיע לאחר שהיא עזבה את העיר.
ברטה, לאחר המתנה של שנים, עלתה ארצה ונישאה שנית. כשנפתח "סדק" של יציאת יהודים מבריה"מ עלה ארצה בעלה, נפתלי.
דודתי הונורה, כשנודע לה לאחר שנים שבעלה נרצח ביום האחרון של המלחמה, נישאה שנית ועלתה ארצה בשנות ה-50.
רק מי שחווה את השואה רשאי לשפוט את צעדיהן של הנשים העגונות!
יום עזיבתה של רנה את צ'רנוביץ היה יום עצוב למשפחתנו ולה. הבטחנו לשמור על דירת הוריה ככל שנוכל.

 אבי מחפש עבודה

אבי פנה להנהלת החברה המחוזית, בה עבד לפני המלחמה, וזאת הציעה לו מיד להיות מנהל הסניף הגדול בעיר צ'רנוביץ. אבי אמור היה להתחיל בעבודה בראשית מאי, והורי בדקו בתי ספר בהם נמשיך ללמוד אחותי ואני. השלטון הסובייטי חזר והתבסס בעיר. המלחמה נמשכה, הצבא האדום היה כל העת בהתקפה, זינב אחר הצבא הרומני, ההונגרי ובעיקר אחר הגרמני.
ההתקדמות בכל החזיתות הייתה מדהימה, אך יחד עם הניצחונות האדירים בשדות הקרב נפלו יום יום אלפי חיילים רוסיים. היה צורך במילוי השורות. פורסם צו גיוס: כל בני 49-18 היו חייבים להתייצב בלשכות הגיוס שקמו בעיר. ההתייצבות הייתה איטית ולא ענתה למכסת החיילים שהוטלה על צפון בוקובינה לספק. האיכרים לא מיהרו להתייצב, רבים מצאו מסתור ביערות. היהודים שחזרו מן המחנות היו עייפים, חולים, מוכים נפשית ופיזית. על פי "פקודת סטלין" יצאו חיילי לשכת הגיוס לתפוס עוברים ושבים, שנראו להם ראויים לשרת בצבא האדום. הם נחטפו ונשלחו למחנות הצבא, הוכשרו במשך שבוע עד עשרה ימים והוצבו ביחידות הממלאות את השורות החסרות חיילים בחזיתות. חיילי לשכת הגיוס, שתפקידם היה  "לחטוף" מכסת גברים. לא התחשבו בתעודה שנשא "הנחטף", העיקר - מילוי המכסה!
אבי ואני היינו בגיל גיוס,. אבי גידל זקן ואימץ מקל הליכה. אימי נלחצה מאוד, היא טענה כלפי אבי שהוא פתר את בעייתו בעזרת הזקן והמקל אבל מה עם הבן? בנה היחיד אם יילקח ויישלח לחזית, היא לא תוכל לשרוד. צריכים דחוף לחפש מוצא. הוחלט לבדוק את האפשרות לעבור לעיר סטרוז'ינץ - מקום קטן יותר ובו יוכל אבי המשפחה להשתלב בצמרת היישוב ולזכות בבטחון מפני חטיפות ברחוב.
המלחמה השתוללה במלוא עוצמתה. הצבא האדום נעצר בחזית הדרומית, על הנהר פרוט, והגרמנים ניסו להתארגן להתקפות נגד, ואכן עלה בידי הצבא הגרמני לבלום את התקדמות הצבא האדום לתוך שטחה ההיסטורי של גרמניה, למעט פרוסיה המזרחית.
ככל שהנצחונות בחזית גברו הופעל לחץ על העורף "החדש" לגייס עוד ועוד גברים, "ההולכים על שתים", העיקר למלא את שורות הנופלים בחזית.
האווירה בעיר נעכרה, גברים פחדו לצאת מפתח ביתם, בכל אשר פניתי שמעתי, כי חברים נחטפו, מי לצבא ומי לעבודה במכרות הפחם בדונבס שבדרום אוקראינה. חברי הטוב מנחם ק' ואחיו ישראל נחטפו עוד בטרנסניסטריה ברחוב וגוייסו לעבוד בשיקום מפעל בדונבס. געגועיי לציבי הלכו וגברו, הורי "כלאו" אותי בדירה ולא התירו לי לצאת. הואיל ואנשי לשכות הגיוס עבדו רק עד רדת החשיכה זכיתי לחנינה לערב אחד. יצאתי לרחוב מסריק 18, לחפש את משפחת ויז'ניצר ובעיקר את ציבי. הגעתי לדירה, אך זו הייתה תפוסה על-ידי משפחה אוקראינית שהגיעה בעקבות ראש המשפחה, פרופ' באוניברסיטה של צ'רנוביץ.
השעה הייתה מאוחרת, לא העזתי לצעוד מרחוב מסריק לרחוב הרכבת 12, לכתובת השנייה שציבי נתנה לי טרם פרידתנו. דחיתי את הביקור ליום ראשון, בתקווה שביום המנוחה לשכת הגיוס "תשקוט" מכל מלאכה. שכנעתי את הורי שביום ראשון אין סכנה, ירדתי מפתח ביתנו לרחוב, אל כיכר אוסטריה, שהייתה מלאה בעגלונים מן הסביבה שבאו למכור את מרכולתם. הגעגועים לפגוש את ציבי הטרידו את מנוחתי. המרחק מכיכר אוסטריה עד לסוף רחוב הרכבת, דירת הוריה, היה רב למדי.
החשמלית טרם חידשה את תנועתה. הליכה הביתה בשעות הצהרים או הערב הייתה מסוכנת למדי מחשש להתנפלות פורעים ושיכורים, שנהגו להתנפל על אזרחים שלווים בכל הגילאים, להפשיטם ולהסיר את מעיליהם ואת נעליהם ובמיוחד היו חביבים עליהם מגפי-עור. עם סיום "מלאכתם" היו נפרדים מהקורבן במכות יבשות או במספר דקירות סכין. על כן נאלצתי לוותר על המשך החיפוש וחזרתי הביתה. דחיתי את הביקור עד למועד ההפעלה של תנועת החשמלית.
החלו ויכוחים וחיכוכים עם ההורים: לעזוב את הבית או להשאר כלוא בו. אחותי ואני לא יכולנו להשלים עם מעצר בית. הוריי החליטו, שאבא יסע לעיר סטרוז'ינץ, העיר השניה בגודלה בבוקובינה הצפונית, בירת נפה, העיירה בנילה בה גרנו לפני המלחמה השתיכה לנפה זאת, גם קרובה פיזית יותר.

תצפית על מחנות שבויים בצ'רנוביץ

מיד עם שובנו לצ'רנוביץ, ב- 18.4.1944, הוריי ואני ביקרנו אצל קרובים, משפחת שרף. הודות לקשריהם המסחריים עם מקורבי השלטון הם לא הוגלו לטרנסניסטריה, היו בין 5000 היהודים המאושרים, מתוך כ- 70,000 שלמזלם נותרו בבתיהם כל משך המלחמה, בלי לטעום את טעם הגירוש. ביתם שכן בסוף ה"רוסישע גאססע". התפעלנו למצוא משפחה מסודרת בביתה המסודר והנקי, ווילונות על חלונותיהם, תמונות על הקירות, קישוטים אחרים בחדרי המגורים המאפיינים כל בית יהודי מלפני הגירוש. מגוריהם הצטיירו בעינינו כאילו בכוכב לכת אחר.
 בסמוך לבית משפחת שרף שכנו שני מחנות שבויים: מחנה שבויים של חיילים איטלקים ומחנה שבויים של חיילים  רומנים. גדר תיל הפרידה בין שני המחנות. חיפשתי אפשרות לשוחח עם השבויים שצבאו על גדרות התיל, אף הם חיפשו הזדמנות לדבר עם אזרחים שמחוץ לגדר, עם אזרחים "חופשיים". שוחחתי ארוכות עם השבויים, במיוחד עם האיטלקים, איתם שוחחתי בגרמנית וברומנית, הם ענו באיטלקית. הן האיטלקים והן הרומנים הביעו דברי שנאה לגרמניה ולגרמנים. הם האשימו אותם בסיבוך מדינותיהם במלחמה הארורה, בקורבנות הרבים מבני עמם על מזבח הדמיונות השיגעוניים. גרמניה יחד עם מדינות הציר הציבו שתי מטרות במלחמתן ברוסיה: כיבוש שטח מחיה; העם הגרמני והעמים השותפים לו - עם אדונים (העמים הסלביים עבדים לעמים האריים); השגת שתי המטרות הראשיות תביא לעמיהם רווחה כלכלית. הגרמנים הוסיפו עוד מטרה - השמדת היהודים. בשלושתן נכשל הצורר.
מחנה השבויים האיטלקי, שנוהל ע"י הקצינים האיטלקים, היה נקי ומסודר: השבויים האיטלקים לבשו מדים נקיים אבל ללא תגים. לבושם מסודר, נאה יותר מזה של שומריהם הרוסים, שישבו מחוץ למחנה. כניסתם של השומרים הרוסים לתוך המחנה הייתה תוך תאום עם מנהלי המחנה ומפקדיו האיטלקים. השבויים נהנו מיחס הוגן מצד השובים הרוסים. הם זכו למזון על פי אמנת ז'נבה, בישלו את מזונם לפי טעמם. ריחות הבישולים נפוצו לכל עבר ומשכו הרבה צעירים מן הסביבה, ובמיוחד צעירות. השבויים האיטלקים היו ברובם צעירים, תמירים, בעלי תסרוקות מטופחות, עליזים ושמחים. הם שרו וניגנו עד השעות המאוחרות של הלילה.
לא כן השבויים הרומנים, ששוכנו במחנה סמוך לאיטלקים בתנאים הרבה יותר גרועים. המראה שלהם היה עלוב, לבושים היו במדים קרועים ובלויים, התהלכו כמוכים ונרדפים בחצר המחנה.

חיפוש מגורים בטוחים בעיר סטרוז'ינץ

אבא נסע לבדוק את האווירה בעיר סטרוז'ינץ. עיר קטנה אינטימית יותר, בה ניתן ליצור קשר כמעט "משפחתי" עם הגורמים הרשמיים, יחסים המאפשרים לזכות  בביטחון אישי משופר יותר מאשר בעיר הגדולה, שהיא אנונימית במידה רבה.
אקלים חברתי, המבוסס על היכרות אישית עם הגורמים הקובעים בישוב, מאפשר ביטחון רב יותר מפני תפיסת אנשים ברחוב, המצוידים בניירות ובתעודות המוכיחות על שריון למקום לימודים או למקום עבודה מסודר. אבי חזר מלא התלהבות מסטרוז'ינץ. הוא גם בדק בהנהלת החברה בצ'רנוביץ, ומצא שמשרת ניהול המשרד פנויה. ההנהלה תשמח אם הוא יאות לקבלה ולהתיישב בסטרוז'ינץ.
אבא היה נלהב ביותר. הוא שכר בית למשפחתנו, בית מגורים גדול בקצה רחוב Neuweltgasse. סביב הבית גינה גדולה ויפה. בחצר הבית רפת ומתבן קטן. הבית היה שייך לקצין משטרה בכיר רומני, שנסוג יחד עם פקידי השלטון האזרחי הרומני, כך לא הייתה "סכנה" שמשפחה יהודית עשויה לחזור מן הגירוש ולתבוע את ביתה ובצדק.
המרחק בין צ'רנוביץ לסטרוז'ינץ אמנם קטן, רק 21 ק"מ, אך התחבורה הציבורית טרם הופעלה והקשר היחיד היה בעגלות של איכרים, בשעות אחר הצהרים, לאחר שמכרו את מרכולתם בשוק וחזרו ריקם הביתה. ניתן היה גם לצאת לקצה העיר ושם להמתין למשאית צבאית שנוסעת לעיר הסמוכה או לפחות קרוב אליה. ואכן אבא מצא משאית צבאית שנסעה לכיוון סטרוז'ינץ, למרכז אספקה של הצבא, משם נותר עוד מרחק של 7 ק"מ לעיר היעודה. אבא נסע במשאית והשלים את הקטע הנותר בצעדה מהירה. באותו אופן הוא גם חזר הביתה. הוא הגיע רעב, עייף, אך מרוצה. הוא סיפר למשפחה את רשמיו מן העיר סטרוז'ינץ, וציין כי העיר הופכת בהדרגה למרכז יהודי של שארית הפליטה, בני העיירות מסביב לה.
אבא קרן מאושר כאשר תיאר את הקהילה היהודית ההולכת ומתגבשת בעיר. הוא סיפר על פגישותיו עם ראשי השלטון הציבורי. אחדים מהם היו כאן עוד בשנת 1941-1940, והכירם מאותה תקופה. אבא הוסיף, שהפקידים החדשים שבאו זה עתה עשו רושם לבבי וגילו פתיחות לשיתוף פעולה והזמינוהו להצטרף לחבורת עובדי הציבור הבכירים, המחדשים את השלטון האזרחי-ציבורי. הם השקוהו בוודקה, סימן לצירופו לחבורה.

 

 jbukowina@gmail.com דרך בן גוריון 24 רמת גן 5757345 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים