--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף
דף הבית >> שואה >> ספרים >> 15 מכל 100 שרדו >> תוכן העניינים >> מבט על החיים החברתיים בסאטמר
 
 
 
 
 
 
 


פרק יד'

מבט על החיים החברתיים בסאטמר

חיי החברה שלי בעיר היו מושתתים בעיקר על מפגשי הצעירים בקן של תנועת הנוער ועל מפגשים עם בני זוגות צעירים, חברים של אחותי .
המפגשים הראשונים בתנועה הפליאו אותי על העדר בנות. רוב אוכלוסיית הקן היו בנים. כאשר חקרתי את הסיבה לכך הובהר לי, שבנות ששרדו  ממחנות הריכוז נישאו בגיל צעיר כדי למצוא בית ומשפחה. בנים, בגילאי עבודה, היו במחנות עבודה בימי המלחמה או שהוצאו ממחנות הריכוז ונשלחו לעבודות כפייה  בכפרים חקלאיים ובמפעלים. בנות אחרות במחנות בחלקן הועברו על ידי ארגונים בינלאומיים לבתי יתומים בארצות שונות, שוודיה, אנגליה וארץ-ישראל.
אחותי מצאה מהר ידידים וחברים בקרב הזוגות הצעירים בני העיר. לעיתים קרובות נספחתי אליהם. אחד הזוגות שהתיידד עם אחותי : האישה הייתה יוצאת משפחה חרדית והבעל ממשפחה אורתודוכסית מגולח במשחת משעי ולבוש בגדים "אזרחיים". לאחר שהכרנו התפתחה גם ידידות קרובה בין הזוג הזה לביני ובמיוחד בין האישה לביני. לצורך התיאור נקרא לה יפה. היא הייתה צעירה יפה מאוד, כבת שמונה-עשרה, ונראתה עדיין כנערה מתבגרת. בגין בדידותה נאלצה להינשא לגבר, המבוגר ממנה בתריסר שנים. יפה גדלה בבית חרדי. בגיל חמש-עשרה נשלחה יחד עם הוריה למחנות. מהמחנה נלקחה לכפר אוסטרי לעבודה במשק בית ובחווה החקלאית. דווקא שם נחשפה לאורח חיים שונה מזה שבו גדלה וראתה בבית הוריה. בשובה מן המחנה החליטה לא לשוב עוד לעדה החרדית, ונישאה לאדם מבוגר מן העדה האורתודוכסית - אבל הוא כפה עליה לגלח את שער ראשה ולחבוש "פירוקה" (פיאה נכרית), דבר שגרם לה תסכול רב. יפה חיפשה דרך לצאת מן העולם הדוגמטי הזה. היא ביקשה להשתלב בחברה פתוחה, ליהנות מתענוגות העולם הזה. בעלה שהעריץ אותה איפשר לה להתיידד עם ידידים בני כל העדות, בתנאי שאורח חייהם האורתודוכסי לא ייפגע. יפה חשפה את כל מכאוביה לפניי בעת שהתארחה אצל אחותי וגם בעת ביקוריי עם אחותי בביתם. כמקובל נמנענו מלהיפגש ביחידות.
בוקר אחד, ביום שוק, באחד הרחובות של העיר בצאתי מן המספרה, פגשתי את יפה נושאת שני סלים מלאים ירקות. על-פי כללי הנימוס עליהם גדלתי במשפחתי נטלתי את הסלים מידיה ונשאתים אליה הביתה. בפתח דירתה הנחתי את הסלים ונפרדתי ממנה. "אתה לא סבל," אמרה יפה, "עליך להיכנס לבית. נשתה קפה או תה, ואולי גם תאכל משהו ואז תהיה רשאי ללכת לדרכך." ניסיתי להתחמק בתירוצים שונים, כדי לא לעבור את פתח ביתה כאשר אין איש מלבדנו בבית, אבל תחנוניי לא הועילו. יפה מיהרה לשפות קומקום מים. לפי בחירתי הכינה קפה מהביל, ריחני ומתוק ומזגה לי ולה בספלי חרסינה אלגנטיים. מקופסת פח צבעונית גדולה הוציאה עוגות "פלודן"   (אותה אופות נשים יהודיות בכמות גדולה ערב פורים ובבתים מסוימים היא נשמרת עד פורים הבא). לגמנו מן הקפה ולווינו את השתייה בנגיסות מן העוגה. השעה הייתה קרובה לצהרים והרעב החל לכרסם בבטני. הקפה והעוגה היו בדיוק בזמן. תוך כדי שתיית הקפה שמתי לב שאחד הסלים שהבאנו מן השוק נשאר תקוע בין הדלת לבין המשקוף. קמתי ממקומי בהצהרה, ש"שכחנו סל אחד בכניסה." אני מתקדם לקראת הדלת, אבל יפה פונה בתחינה אליי ומבקשת, כי אניח לסל במקומו. שאלתי לסיבת הצבתו של סל הירקות שם, האם "כדי לנשום אוויר צח?" יפה התמהמהה קצת ולאחר התבוננות בי, במבט של תמיהה, הבהירה: "כידוע לך אנו משפחה דתית. אין אישה דתית יושבת עם גבר זר בחדר שדלתו סגורה ונעולה." קשה היה לי להסיר  את מבטי ממנה. יופייה הדהים אותי. רק ה"פירוקה" הפריעה ליופייה המושלם. יפה חשה במבטי בה, שגרם לה במקצת אי-נוחות. כשעיניי כוונו ישר לעיניה, מבטי לווה בשתיקה מוחלטת. לאחר שניות אחדות של שתיקה דוממת ממש פנתה יפה אליי בקול כעוס ובפנים רציניות ואמרה לי "מבטיך חודרים עמוק מאוד, מעבר לזה שאתה מתכוון, ומכאיבים עוד יותר!" התנצלתי על עגמת הנפש שגרמתי לה. המשכתי בהתנצלותי על-כך שגרמתי לה אי נוחות כאשר שנינו לבדנו בדירה. יפה הפסיקה את התנצלותי וטענה שגרמתי למצווה גדולה. היא השקתה והאכילה "עובר אורח רעב וצמא," והזמינה אותי להישאר עמה לאכול צהרים. אין לה חשק להכין אוכל בעבור עצמה ולאכול לבד. והוסיפה עוד פתגם הונגרי שתורגם ליידיש, "רק שור אוכל ושותה לבד". הארוחה בשניים היא טעימה ונעימה יותר. לשאלתי אם בעלה אינו חוזר לצהרים, השיבה לא , הוא נסע להוריו. הוריו חולים ובעלה נותר יחיד מכל הילדים במשפחה. עליו הדאגה והטיפול בהם , כאשר הם זקוקים לעזרה. זו מצווה גדולה, ככתוב "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" (שמות כ'). הקושי הוא בכך שהם גרים במדינה אחרת - בהונגריה, בעיר דברצן. אמנם המרחק הגיאוגרפי לא רב, כי זוהי עיר קרובה לגבול, אבל קשיי מעבר הגבול מכבידים מאוד. הוא נוהג לצאת לשם לפחות פעם בחודש לסוף שבוע. יוצא ביום חמישי לפני עלות השחר, הוא חוצה את הגבול לפני זריחת החמה, וחוזר ביום ראשון בלילה. "היות שחציית הגבול כרוכה בסכנות אינני מצטרפת אליו ומחכה כאן בבדידות." "האין לך משפחה כאן בעיר?", שאלתי. "לצערי נותרנו יחידים, מאחד-עשר אחים ואחיות חזרו רק אח אחד ואחות בוגרת. שניהם ניתקו קשר עמי. הם מחרימים אותי, משום שנישאתי לגבר אורתודוכסי ולא חרדי. קשה לי להתארח בביתם. אורח חייהם זר לי ואני מתנגדת לו. הרי גם אני דתית, שומרת מצוות, אבל אינני קנאית - ואם להתוודות לפניך, גם האורתודוכסיות מכבידה עליי. חזרתי מן המחנה הודות לכוח הרצון לשרוד. חולה יצאתי לעבודה במשקים החקלאיים באוסטריה. אכלתי כל מה שניתן היה לאכול כדי להיות בריאה ומסוגלת לעבוד. הכל, הכל רק כדי לשרוד" .  יפה הדגישה תוך משמעות עמוקה את המילים "הכל, הכל." לא התאפקתי ושאלתי למה הכוונה "הכל, הכל?" . תוך היסוס מה השיבה: "זה נושא שאיני נוהגת לדבר עליו, כי אני רוצה לשכוח אותו. אבל בשום פנים אינני מצטערת שעשיתיו"...שתקה.... הקשבתי לדבריה ואמרתי: "אם אינך רוצה לדבר עליו אל תמשיכי". יפה: "העובדה שאני מעלימה פרשה עגומה מחיי מעיקה עליי, לעיתים אני זקוקה לפרוק מעליי את העומס המצפוני, לספר, לצעוק אל ריבונו של העולם: כיצד נתת שמיליונים של ילדים חפים מפשע, הורים, חולים וזקנים, חסידים וישרי לב, יובלו כצאן למשרפות הגז, או יומתו בהמוניהם בירי או ימותו מרעב וממחלות? שאלות רבות לי אל האלוהים שלי. כאשר מזלי שפר עליי ועלה בידי להיבחר במחנה ליציאה לעבודה בחצרו של איכר זקן, שבניו גויסו לצבא. הוא אילץ אותי לשכב עמו, תוך כדי הבטחה שישמור עליי וייתן לי לאכול בשר וקותלי חזיר. נגעלתי ממנו, אבל 'אכלתי' את שני הדברים גם יחד, את הזקן ואת השפק, כדי לשרוד ולהמשיך את שרשרת הדורות ולספר 'בקול רם' אשר אירע לנו שידעו כל בני העולם מה שאירע לנו. לצערי אתה הראשון, חוץ מבעלי, שאני מספרת לו את סיפורי האישי. אני מתחננת לפניך,  שתספר את סודי לרבים - רבים, ככל שתוכל, בלי להזכיר את שמי. יפה המשיכה: כאשר ניסיתי לספר לאחותי את אשר אירע לי, היא השתיקה אותי ולא רצתה לשמוע. למי אספר? למי אזעק? הרי בסופו של דבר יאשימו אותי. לא מכרתי את גופי. מסרתי אותו ללא התנגדות פיזית לידיו של האיכר הזקן, שיעשה בו כרצונו, רק שלא יגרש אותי מחצרו. בחוץ ירדו גשם ושלג. אי אפשר היה לצאת לעבוד בשדה. עבדתי במתבן. הכנתי מספוא לפרות. הוא בא מאחור וחיבק אותי ונישק אותי על צווארי. ביקשתיו כי יפסיק. תשובתו הייתה: 'אני אפסיק אבל גם את תפסיקי לעבוד כאן. מחר בבוקר את חוזרת למפקדת ה-.S.S. איני זקוק לך עוד. אתמול הגיע אליי שבוי פולני. הוא יעשה את העבודה במשק. אשאיר אותך כאן רק אם תדעי לשתוק ותאפשרי לי לפנק אותך ולשכב עמך. נאומו הכה אותי בתדהמה. כאילו הזריק לי זריקת שיתוק בעוד אני בודדה וגלמודה. לאן אלך? לאן אפנה? לבושה קרעים ונעולה נעלי עץ ('Holzpantofel') השייכות למשק. בחוץ גשם וקרה ואני עומדת משותקת במתבן, פונה עורף לזקן. בראותו אותי מושפלת ושותקת האיכר הושיט את ידו הגרומה ומשך אותי בחוזקה אל סולם שהוצב שם, כנראה מתוך כוונה תחילה. הוא טיפס על הסולם ומשך אותי אחריו, כאשר הוא מחזיק בחוזקה בידי. הגענו לעליית הגג מעל לרפת, שם אוחסנו דגנים בערמות, שקי קמח, שקי תירס. בירכתי עליית הגג היה חדר קטן ובו תנור מיוחד לעישון בשר. לקראת החורף האיכרים שחטו חזיר, חלק אכלו וחלק, מן השומן, המסו ושמרוהו בכדים גדולים, כשומן לבישול ולטיגון לאורך כל השנה ואת הבשר וחלק מן השומן עישנו כדי שיישמר אף הוא לחודשים רבים. החדר היה חמים ונקי. בפינת החדר עמדה מיטה מעשה ידי האיכר ועליה מזרן קש, כר גדול ומספר שמיכות. האיכר הסביר לי, כי מיטה זו וחדר זה משמשים אותו לתענוגותיו האישיים. איש אינו רשאי לדרוך בו ללא רשותו. האיכר הושיב אותי על המיטה, ניגש לתנור, הוציא נתח בשר והציע לי. סירבתי בכל תוקף לאכול. אזי הוא הוסיף ואמר, 'אה, אתם יהודים אינכם אוכלים שפק. אתן לך משהו אחר, טוב וטעים. מעדן ממש'. הוא הוציא צלעות חזיר מעושנות, פרס שתי צלעות, אחת הגיש לי וציווה: 'אכלי, זה בשר ללא שפק, זה מותר לכם לאכול'. הוא פרס גם לחם כפרי, הגיש לי ונטל לעצמו את החלק הפנימי של הלחם ולי נתן את ה'נשיקה' ואמר, 'אין שיניים לאכול לחם קשה'. הוא עודד אותי לאכול. לאחר שתיים - שלוש נגיסות הוא הכה בכף ידו על מצחו ואמר, 'שכחתי להציע לנו קצת שנפס (יין שרף). משקה מעורר תיאבון לאוכל ולחשק מיני. שתי, שתי'. חיבקתי את הכוס בשני ידיי, לגמתי מן המשקה כאילו היה מים וביקשתי תוספת. האיכר הביט בי ומזג לי מנה נוספת, קטנה יותר, תוך כדי שהוא מצווה עליי לא להשתכר. בפעם הראשונה בחיי טעמתי בשר חזיר מעושן. הייתי רעבה, מיואשת וחושבת על התאבדות. המשקה החריף דרבן אותי. יעשה אשר יעשה לגופי, אני אתפלל לאלוהיי כי הסבל הנורא שבנוראים יעבור. הוא שכב לבוש על המיטה, הסיר בחוזקה את חצאיתי הבלויה, הפשיל את מכנסיו וקרע את בתוליי. צעקתי מרוב כאב. הוא סתם את פי בכף ידו וכשגמר לבעול אותי ציווה עליי לשתוק ולא לספר לאיש. לזכותו ייאמר, כי מאותו יום הוא דאג לי לבגדים חמים בחורף, למגפי לבד רוסיים חמים ולאוכל. מאותו יום הוא התיר לי לישון בחדר האישי בעליית הגג. עד יום אומלל זה ישנתי במתבן. את השבוי הפולני הוא הוציא מן המתבן והעבירו לחדרון חשוך, כעין מזווה שהיה בביתו. הפולני סבל מקור בלילות הקרים כשהחדר לא הוסק. רק לאחר שהפולני איים לברוח ממנו הוא נעתר לבקשתו לבנות לעצמו תנור מוסק באש עם שטח בישול (פלטת ברזל) . ביום השחרור ברחתי מן המשק הזה. דאגתי למלא תרמיל בשר מעושן וכיכר לחם גדולה - צידה לדרך." יפה  השתתקה והורידה את עיניה  לרצפה. אחרי-כן הרימה את ראשה ואמרה: "תודה שהאזנת לי. סיפורי זה העיק עליי מאז שובי מהמחנה. חיפשתי הזדמנות לפרוק את המועקה שנשאתי עמי. מהיום אני חשה משוחררת." השבתי לה: "אני שמח מאוד, בגלל עזרתי  ורצוני לסייע לך בנשיאת הסלים סייעתי לך לפרוק מעלייך מטען כזה  שהכביד עלייך. האירוע של היום דומה למעשה המלך שאול. הוא יצא לחפש אתונות ומצא את המלוכה. אני ביקשתי לשאת את סלי הירקות שלך ומצאתי את עצמי מסייע לך בפריקת עול נפשי שהכביד על נשמתך ועל ישותך" . המשכתי והצהרתי, כי עתה הגיעה העת לקום וללכת הביתה, אבל יפה הפצירה בי להישאר לאכול עמה ארוחת צהרים קלה.

לא רציתי לפגוע בה. חשתי שהיא זקוקה לסעד נפשי כדי שתשתחרר מן המעשה העצוב והכואב. קמתי ממקומי, ניגשתי לדלת, הרמתי את סל הירקות, הנחתיו במקומו ושמתי שם, ליד הפתח, זוג ערדליים. הבאתי את הסל למטבח. ניסיתי להרגיע את יפה, כי הדלת נותרה פתוחה. יפה הודתה לי על היוזמה, כי היא ממש זקוקה לירק מן הסל. פתאום ניגשה לדלת, הוציאה את הערדליים, סגרה את הדלת ונעלה אותה על מפתח. היא חזרה למטבח ותוך כדי הכנת ארוחת הצהרים אמרה: "אלה הם הוויכוחים שלי עם אחי ואחותי החרדים. אני מאמינה באלוקים שבשמיים ומקיימת את שלושה עשר העיקרים, אבל מתנגדת להיות עבד של חוקים ותקנות שקבעו בני אדם, חכמים ככל שיהיו או היו, כדי לשמור על האמונה באל שבשמיים. הלכות אלה נוצרו בעבור אנשים שאינם מסוגלים לחשוב חשיבה עצמאית, מבוססת על ערכים אנושיים . הלוואי והוריי, אחיי ואחיותיי היו אוכלים בשר חזיר  ונשארים בחיים. אישיות חזקה, בעלת חשיבה עצמית וערכית תחליט על-פי ההיגיון שלה אם מותר לשבת עם אדם זר בחדר בדלת פתוחה או נעולה." הסכמתי עם כל מילה שאמרה, אך לא ירדתי לסוף כוונתה, כשהזמינה אותי לארוחת צהרים ונעלה את דלת הכניסה. יפה ערכה את השולחן בפינת האוכל שבמטבח, החליפה בגדים, הסירה את ה"פירוקה" וחבשה כעין כיפה סרוגה לבנה וכיסתה אותה בפיאה משערותיה שנותרו בקצה המצח שלה. מראיה השתנה לגמרי. פניה היו כפני נער צעיר ונראתה צעירה משנותיה. יופייה סנוור אותי. רק מבנה גופה הסגיר שהיא אישה. לא עמדתי בפיתוי. בתום הארוחה קמתי וחיבקתיה בכל כוחי. נשקתיה על מצחה ועל שתי לחייה. התנצלתי על מעשה זה והודיתי, כי לא עמדתי בפיתוי. בלי להסית יעצתי לה לשכנע את בעלה, כי יוותר לה על המנהג הפסול לגלח את ראשה ולחבוש "פירוקה" העשויה שערות סוס. היא השיבה, כי אין צורך בהתנצלות, כאשר אדם עושה את אשר הוא חש כי חייב לעשותו, בתנאי שלא יפגע בזולת. לשמע הערה זו קפצתי על המציאה ושאלתיה, "אני תקווה שלא פגעתי בך כאשר נשקתיך." יפה: "לא רק שלא פגעת, גרמת לי עונג רב! אבל אנא לא יותר!"
ניסיתי להשתחרר ממבטה הענוג ולהרפות את ידיי החובקות את גופה, אך ללא הועיל. הייתי "שפוך" לגמרי. זרועותיי לא נענו להוראותיי. במקום להרפות את החיבוק נכרכתי יותר ויותר ושפתיי נדבקו לשפתיה. נשקתי את עיניה, את לחייה, את צווארה ואת החזה הנחמד שלה. יפה מלמלה: "אליקו, מה אתה עושה לנו, אסור, אסור!" ההיגיון פסק מלפעול. פעלו רק החושים. הרמתיה ונשאתי אותה על כפיי לחדר הסמוך שם הייתה ספה. עמדתי על ברכיי ליד הספה וניסיתי ללטף אותה בכל חלקי גופה. פתאום התיישבה על הספה וביקשה כי אשב על-ידה. נטלה את ידי, ליטפה אותה ונשקה לה מכל צדדיה. לא הייתי מסוגל לדבר. יפה התאוששה ואמרה: "אסור לנו להיות שבויים לרגש. מן החובה שההיגיון ישלוט בנו ואנו ננהג על-פיו. תצא מכאן ותמצא בחורה אחרת ואני אשאר עם הכאב הקשה."
ישבנו זה ליד זה , בלי להוציא הגה מפינו. היא ליטפה את ידי ואני הטיתי את ראשה על כתפי, ליטפתי את פניה ונשקתי מדי פעם את מצחה ואת לחייה. היא לא הרשתה לנשק את שפתיה. הטתה את ראשה הצידה והכריזה, "לא, לא!" אחרי-כן קמה ממקומה והזמינה אותי להצטרף לכוס תה או קפה, ויצאה מן החדר למטבח. כאשר התה הוגש לשולחן הכריזה בקול: "התה והעוגות שאתה אוהב - פלודן - מוגשים. בוא לשתות."
ההליכה הכבידה עליי. גופי כאב ולבי דאב. לא ידעתי על מי לכעוס, על המארחת או על עצמי. השתדלתי להסתיר את מכאוביי ללא הצלחה. יפה ניגשה אליי מאחור, קרבה את פיה לאוזני ולחשה: "אל תכעס, עדיין איני בשלה להשיב למאווייך. תן לי זמן להרהר, לחשוב ולהחליט." ישבתי כסהרורי, ללא יכולת תגובה כלשהי. שתיתי את התה אך לא נגעתי בעוגה.
יפה הביטה בי. תגובותיה היו כאילו היא מרחמת עליי. היא עודדה אותי לאכול ואמרה: "הרי זו העוגה האהובה עליך, מדוע אינך אוכל?" לאחר הרהור קל השיבותי: "התה עושה לי טוב, אשמח לשתות עוד כוס תה, אבל אינני יכול לאכול."

יפה הפסיקה לשתות ומיהרה להגיש לי עוד כוס תה. כשסיימתי לשתות קמתי ממקומי, נטלתי את שתי ידיה, הנחתי אותן על עיניי ועל פניי ואמרתי: "עולמי חשך". תגובתה הייתה ספונטנית וכנה: "אל תחשוב שאני מברזל. לי לא פחות קשה מאשר לך. אינני מסוגלת לכלום".
חלק זה של השיחה התנהל כאשר שנינו עומדים זה מול זה ואני אוחז את שתי ידיה המכסות את עיניי ולוחצות על לחיי. על-פי בקשתה הבהרתי את מחשבותיי ואת מעשיי. "אני נמצא בעולם שכולו חושך, וחש רק אותך, את חום גופך." היא קרבה את שפתיה לשפתיי ונשקה לי בחוזקה. הסרתי את ידיי מעל ידיה. היא המשיכה עוד ללטף את פניי. אמרתי בטון כעוס: "נשיקתך  הייתה בגדר התעללות בי ובמאוויי." היא הגיבה בתדהמה: "חלילה, חלילה וחס, זו הייתה הבעת רגשותיי כלפיך."
הגיעה העת ללכת מכאן, לפתוח בצעדה הביתה. נשקתי לה על המצח ופניתי אל דלת היציאה. היא ליוותה אותי. לפני שהספקתי להניח את ידי על ידית הדלת היא נעמדה ביני ובין הדלת, כרכה את ידיה סביב צווארי ואמרה: "אל תכעס. אני מאוד מאוד אוהבת אותך. שמור על קשר. אני בכל סוף שבוע  זה לבדי בבית!"
הצעדה לכיוון ביתי פתאום "נתארכה". מרחק שאותו עברתי בימים רגילים בעשרים דקות, הפעם עברתיו במשך שלושים דקות, תוך עייפות ותשישות. הדרך עברה לאורך הגן הציבורי היפה והמטופח במרכז העיר. החלטתי לחצות את הגן. בשעות אחר הצהרים הוא היה מלא אנשים ואימהות עם ילדיהן הקטנים. בפינות הגן הספסלים היו תמיד תפוסים על-ידי זוגות צעירים. קיוויתי שאמצא ספסל פנוי לנוח, להתאושש מן התסכול שלי ולנסות לנתח האם בי האשם שגרמתי עוול ליפה ולעצמי. מיד עם כניסתי לגן, באחת הפינות השקטות והיפות בו, קם זוג צעיר, מחובקים מתבוננים זה בזה וצועדים בקצב אחיד לכיוון היציאה מן הגן. שמחתי לספסל הפנוי ועוד יותר לפינה השקטה, מוקפת שיחים ופרחים צבעוניים למיניהם. במיוחד הרשימה אותי ערוגת פרחי האמנון ותמר. בגרמנית פרח זה נקרא Stiefmuetterchen, התרגום המילולי "אימא חורגת קטנה". מחשבותיי חזרו ליפה והחלטתי ל'ספר' לפרחים את אירועי היום. סיפרתי להם - לפרחים - אודות יפה, על יופייה, במיוחד לאחר שהסירה את הפיאה הנוכרית שלה, פניה הזוהרות, עיניה הבוהקות והחודרות עמוק עמוק לתוך ליבו של המתבונן בה, על החן המיוחד שהוסיפה לה קווצת  שערות ליד המצח שגלשה אחורה על קדקודה המגולח. לבסוף שאלתי את הפרחים האם תכונתם כשמם והתנהגותם כשל אם חורגת וביקשתי את דעתם על התנהגותה של יפה. הגם היא התייחסה אלי כרעייה חורגת? הם שתקו, התבוננו בי ולעגו לי. בחור צעיר מאוהב שאוכזב קשות אני. אחרי-כן שמעתי קולות כאילו הפרחים מדברים אליי ומבטיחים, "אל דאגה," עוד נכונו לך אכזבות באהבהבים שלך. זה דרכו של העולם. עוד בטרם סיימו הפרחים להזהיר  אותי, חשתי יד אישה נוגעת בראשי המורכן. הרמתי את ראשי בתמיהה - הייתה זו סילביה, בתו של בן דוד רחוק של אימי, שפגשנו לראשונה בסאטמר, גם הם יוצאי בוקובינה. סילביה צעירה בת גילי. צבע שערותיה אדמדם בהיר, פניה עגלגלות מכוסות נמשים שהוסיפו לה חן נשי שובבני. משפחותינו נפגשו מספר פעמים. הכרנו, אבל לא התפתחו יחסים קרובים בינינו. גופה המלא ונמשיה הרחיקו אותי מלנסות לקשור קשרים אינטימיים, מעבר לקשרי משפחה.
 סילביה חשה שאני לא כתמול שלשום ועודדה אותי לספר מה אירע ומהי הסיבה למצב רוחי הירוד. כיהודי טוב השיבותי לה בשאלה: מה יכולה להיות הסיבה שבחור צעיר במצב ירוד. סילביה ניחשה מיד, "אהבה נכזבת". "אמת!" השיבותי לה. סילביה המשיכה, "ובוודאי זו בחורה יהודיה." סילביה , בחורה פקחית ספונטנית, בעלת השקפת עולם מתקדמת ונאורה, המשיכה לנמק מדוע בחורות יהודיות מאכזבות את מחזריהן. "כאשר המחזר מתקרב קצת מעבר למוסכם ברבים אל הבת היהודיה, היא צועקת: 'אימא, אימא', וזאת מופיעה. כאשר מחזר מאוהב מתקרב אל בחורה נוצריה היא צועקת: 'ישו, מריה', אך הם מתמהמהים בשמיים ואינם מגיעים לעזרת הבחורה." סיפרתי כי קרה לי משהו דומה. כשהתקרבתי קצת מעבר למוסכם לבחורה יהודיה , "היא" נזכרה במלאך גבריאל, העשוי להענישה על מעשה זה וגרשה אותי בבושת פנים. המשכנו בשיחה שהתפתחה לנושאים ברומו של עולם, על השקפות עולם, על חלקן של הנשים בהנהגת העולם ולבסוף הגענו לנושא האהוב עליי: עלייה לארץ ישראל. מפי אימי שמעתי, כי אביה של סילביה נמנה בצ'רנוביץ עם המנהיגים הציוניים. בטוח הייתי שגם סילביה, בתו הבכירה, ממשיכה את דרכו. להפתעתי הרבה היא שטחה לפניי תיאוריה שונה לגמרי: על היהודים להשתלב בארצות מגוריהם, בתנועות הנאורות השואפות לאחוות עמים,  שוויון מלא לכל המיעוטים ולבני כל הדתות. היא לגלגה על הרעיון של מדינה יהודית והצביעה על כך שמאז הצהרת בלפור, במשך כמעט שלושה עשורים, היהודים באירופה, באמריקה, בדרום אפריקה ובאוסטרליה אספו פרוטות בקופסה הכחולה כדי לגאול את הארץ, אבל המשיכו לשבת לבטח על "סיר הבשר" בארצותיהם. רובם נהנים מכל טוב - מגורים נוחים, מאכלים משופרים וכסף רב. אפילו שלושה מיליון יהודים מפולניה, רובם עניים מרודים ומיליון יהודים  ברומניה, רובם קשי יום ומבוזים על-ידי שכניהם, לא זזו ממקומם. שמונה מאות אלף יהודי הונגריה, חסידים וחרדים למיניהם, ישבו מתענגים על השפה ההונגרית והמתינו לבוא המשיח שיעלה אותם ארצה. ואתה מצפה, שעתה, אחרי השמדת שישה מיליון יהודים ושיבת שארית הפליטה לבתיהם ושיקומם המהיר, יקומו ויעלו לארץ ישראל, לבנות שם את מדינתם. ראה נא את יהודי סאטמר. המעטים שחזרו מאושוויץ וממחנות העבודה חזרו לבתיהם ולעסקיהם, שכחו את אשר אירע להם אישית רק שלוש שנים לפני כן (יהודי הונגריה גורשו למחנות רק באפריל 1944). איש מהם אינו חושב על עלייה. בקושי הם נכונים לתרום פרוטות אחדות לקרן קיימת. צא וראה את ה"ניאולוגים", רובם נשאו נשים הונגריות, אחרים הצטרפו למפלגה הקומוניסטית, אלה ואלה מתנערים מהמורשת היהודית. עם מי תבנה מדינה יהודית?
נימוקיה של סילביה היו כבדי משקל. החלטתי בכל זאת להישאר נאמן לאמונתי והשיבותי: "נבנה את המדינה עם הנוער היהודי הציוני, עם אחיך הצעיר, אתך ואתי. נכין את התשתית למדינה נאורה, מתקדמת, מושכת מבחינה תרבותית וכלכלית - אז יבואו מיליונים." סילביה התפרצה והדגישה, "איתי לא, אולי עם אחי הצעיר. הוא מאמין כמוך בנצח ישראל!" הוויכוח התלהט. אבל מזג האוויר התקרר. השמש שקעה. סילביה הרגישה שביקורתה על היהודים פגעה בי אישית. היא התקרבה אלי ושאלה: "אתה כועס? הרי וויכוח אידיאולוגי בין צעירים - מעניין יותר מוויכוח על אהבה וזוגיות."
החלטתי לעבור לנושא שלישי, לא על אידיאולוגיות ולא על זוגיות. רציתי לשוחח, שאלתיה לאן פניה מועדות. היא השיבה, "יצאתי מן הבית לפוש ולצוד פרטנר לשיחה ולטיול ערב. מזלי האיר לי פנים. כבר לאחר שלושה עשר צעדים מן הבית פגשתיך ומצאתי הן פרטנר לשיחה והן מלווה לטיול ערב".
פתחנו בשיחה ובוויכוח רעיוני. הצעתי לה להתחיל בטיול ערב ושאלתי אותה: "האם תסכימי ללוות אותי לביתי ולהראות את פנינו להוריי? מן הבוקר לא הייתי בבית. אימי מחבבת אותך. היא תשמח לראותך. אולי נאכל משהו. הרי את מכירה את אימי. היא לא תיתן לנו לצאת לטייל טרם אכלנו וטרם שיבחנו אותה על האוכל הטוב שהיא מכינה. בוודאי גם אמך זקוקה לחיזוקים תמידיים שהמאכלים שלה טעימים".
 סילביה אמרה שאימה אינה מקדישה את חייה למטבח,  היא מסתפקת בהכרחי ביותר. העיקר שלא נהיה רעבים. היא הסכימה ללוות אותי בתנאי שלא נשב הרבה זמן בבית ונצא קצת לשוט באויר הצח. סילביה הוסיפה שהיא  ממש זקוקה לטיול ארוך. כל היום הקדישה לקריאה ועתה היא  זקוקה להנעת רגלייה.
הגענו הביתה , הוריי היו מודאגים כי  רק לעיתים רחוקות נעדרתי מן הבית יום שלם בלי להודיע לאן נעלמתי. נוכחותה של סילביה הפחיתה במקצת את טענות אימי על היעדרותי הממושכת ו"בוודאי גם לא אכלת כל היום," אמרה אימי. הרגעתי אותה, כי אכלתי ארוחת צהרים טובה וקינחתי את הארוחה בפרוסת פלודן. "סימן שהיית אצל משפחה יוצאת בוקובינה." אמרה אמא. ניסיתי להרחיב את השכלתה והודעתי לה, כי "אכלתי אצל משפחה יוצאת טרנסילבניה. גם הם אופים פלודן, אבל טעמו שונה במקצת מזה שלך, אימי היקרה." ההערה האחרונה הייתה חשובה!
לא הייתי רעב במיוחד. אבל סילביה ואני הסכמנו לאכול פרוסת טוץ' עם שמנת, מאפה מתפוחי אדמה וקצת קמח חיטה, מאכל הידוע בעיקר בבוקובינה.
בצאתנו מפתח הבית הגיעה לפתע יפה. היא שאלה אם סוניה בבית. השיבותי בחיוב. יפה המשיכה ואמרה: "באתי להזמין את סוניה  לארוחת ערב של שבת. אשמח מאוד אם תצטרף גם אתה לארוחה". הודיתי על ההזמנה, "אשתדל להתפנות ולבוא יחד עם אחותי." יפה לא הרפתה ואמרה, "אני מבינה שאתה עסוק מאוד.  בבוקר אתה יוצא עם בחורה חרדית ובערב אתה יוצא עם בחורה חילונית. זה כל יום כך?" היא הביכה אותי. שנינו ידענו למי היא מתכוונת וגם ידענו את תוצאות פגישת הבוקר. לאחר הרהור קל אמרתי: "כל אשר אמרת נכון. אני נוהג לפי הוראות אבי שיחיה: בבוקר אני מתחבר לבחורות חרדיות, כדי ללמוד מהן יהדות, ובערב אל בחורות חילוניות, מהן אני לומד תורת אפיקורסיות. עליי לאזן לאחר מכן אשר למדתי משתיהן." יפה סיימה את הוויכוח באומרה: "אני מקווה כי אתה גם תלמיד טוב. להתראות. אני מחכה לך!"
יפה פנתה לכיוון כניסת הבית. סילביה ואני פנינו דרך החצר הארוכה לכיוון היציאה. יפה נעצרה במרחק מה מאתנו ובקול רם קראה: "אם תבוא לארוחת שבת תקבל פלודן, שמרתי עוד מנה בשבילך." גם אני קראתי בקול: "תודה רבה, אזכור את הבטחתך!"
היא נכנסה לדירה ואנחנו יצאנו דרך הפשפש שבתוך שער העץ הגדול לרחוב קלצ'י כשפנינו לכיוון מרכז העיר, לטיול בקורסו. למרות החושך סילביה התבוננה ביפה וציינה בהתפעלות את יופייה, שיבחה את מבנה גופה החטוב ואמרה: "בחורה יפה, מבנה גוף חטוב להפליא. אני תמהה שהיא לא מטפלת בשערותיה. הן נראות כאילו היא חובשת פיאה נוכרית." חייכתי בלי לומר מילה. סילביה שאלה: "מה אתה מחייך?" "אכן זו פיאה נוכרית," אמרתי. "נדמה לי שעכשיו אני מבינה את הערתה 'בבוקר טיילת עם בחורה חרדית', זאת היא. אכלת אצלה פלודן והיא מזמינה אותך לעוד מנה פלודן ואולי גם לטיול לילי."
הגענו למרכז העיר. טיילנו בקורסו. למרות הצינה והרוח החזקה שטאטאה את הרחובות מן העלים שנשרו מהעצים שבצדי הדרך, הקורסו היה מלא אנשים, בעיקר צעירים, שהלכו מחובקים, מתחממים זה בזה מפני צינת הלילה. גם סילביה ביקשה שאחבק אותה, כי הקרה חדרה לכל חלקי גופה. צלילי מוסיקה של ריקודים בקעו ממסעדת "טיבולי", וסילביה הציעה שנצטרף גם אנו לרוקדים ולסועדים את ליבם במנת בשר צלוי על הגריל, שריחו על הפחמים נפוץ לכל עבר. התנצלתי בפני סילביה והבהרתי, כי עבר עליי יום קשה וכל גופי כואב. אשמח להיענות להצעתה בערב אחר. הפעם אשמח ללוותה הביתה ונקבע מועד לפגישה נוספת.
אני מקבלת את הצעתך, אמרה סילביה , אבל לא את טיעוניך על עייפותך. יש לי הרגשה שהחלפת מושגים. במקום עייפות אתה סובל מגעגועים לבחורה עם הפיאה. היה גרעין של אמת בדבריה של סילביה. החלטתי לא להשיב לה ולא להיכנס לוויכוח איתה . לאחר שתיקה ממושכת שאלה סילביה, “שתיקה כהודאה?" השיבותי, "אכן, את בחורה אינטליגנטית ונבונה, מבינה נפשו של גבר. אך לא ידעתי שאת עוסקת בקריאת מחשבות. אם זו התמחותך החדשה, אני בספק אם תגיעי רחוק". חילופי העקיצות נמשכו עד שהגענו לביתה, נפרדתי ממנה ומיהרתי הביתה. קיוויתי לפגוש עוד את יפה אצלנו בבית או בדרך הביתה. טרם התאוששתי נפשית מן האירוע בצהריים. חשבתי רבות, מה הייתה סיבת בואה של יפה אלינו והזמנתה לארוחת ערב של שבת? לפייס אותי? להרגיז אותי? או שמא רוצה להמשיך מן הנקודה בה נפרדנו?
כל הדרך הביתה מחשבותיי היו מוקדשות ליפה, לכוונותיה, לכוח המשיכה שלה. היא שבתה את לבי. בהגיעי הביתה ראיתי את יפה וסוניה בפתח הדירה. סוניה ביקשה ללוות את יפה לביתה והציעה גם לי להצטרף אליה. בצחוק עניתי, אך כוונתי הייתה אמיתית: "אינני נוהג ללוות בחורות בקבוצה. אם תישארי בבית, אמרתי לסוניה, אשמח ללוות את יפה עד פתח ביתה ולהביאה בבטחה עד למעונה." סוניה אמרה: "הרי אני מכירה אותך היטב. אינני סומכת עליך!" סוניה פנתה ברצינות אליי: "יפה אישה חרדית, אין לתת לגבר צעיר ללוות אשת איש בערב בחוצות העיר. מחר יטילו עליה ועל משפחתה חרם. בוא נלווה אותה" . הצטרפתי אל החבורה החמודה. כל הדרך הקפדתי ללכת לשמאלה של יפה. שתי הנשים פטפטו כל הזמן. לא יכולתי להשחיל משפט. ניצלתי את חשכת הלילה, אחזתי וליטפתי את ידה השמאלית של יפה. היא החזירה לי ליטופים ושילבה את אצבעותיה באצבעותיי. שיחקתי עם טבעת הנישואין שלה. תוך כדי הליכה היא לחשה לי: "אם תסיר את טבעת הנישואין שלי, יהיה עליך לענוד לי אחרת במקומה." סוניה שמה לב ללחישה של יפה, ושאלה אותה: "אחי מטריד אותך? אם כן, תני לו פליק והוא יירגע."
"הוא לא מטריד אותי, הוא רק משחק בטבעת הנישואין שלי. אחיך מנסה להסירה מן האצבע שלי. איימתי עליו, שאם מתעקש הוא להורידה - יהיה עליו לענוד לי אחרת תחתיה."  אמרה יפה תוך כדי הליכה, סוניה הגיבה: "את צודקת בהחלט, אבל אם מותר לי להציע לך עצה של ידידה טובה, אל תיקחי את אחי ברצינות. הוא שובב גדול המנצל את עיניו הכחולות, כושר החיזור, תוך כדי התאמת המחמאות לאופייה של המחוזרת", אמרה סוניה. לאחר שבריר של שניה השיבה יפה לסוניה: "שתינו נשים. נדמה לי שכל אישה זקוקה לחיזור וכל אדם זקוק למחמאה ולמילה טובה. אמנם, אין לי ניסיון עם הרבה גברים, אבל המעטים שהכרתי אינם מצטיינים באותם הכישורים שהדגשת שדוב מחונן בהם."
על כך העירה סוניה: "גם לי אין ניסיון עם חיזורי גברים רבים. אבל המעטים שחיזרו אחריי ידעו לפנק אותי."
השיחה נקטעה. הגענו לפתח ביתה של יפה. יפה החלה לחפש את מפתחות הבית בארנקה הגדול.  סיפרתי מספר בדיחות על נשים ויכלתן למצוא מהר את חפציהן בארנק שלהן. שתי הגברות, תוך הגנת אחת על רעותה , התבדחו על הגברים המצוידים בכיסים רבים ולא זקוקים לארנק כליבו. עם תום העקיצות ההדדיות, שנעשו ברוח טובה - נמצאו המפתחות ונפתח שער הכניסה לבית. העלטה שלטה בכל. יפה הציעה לנו להמתין בשער, היא תתקדם ותדליק את האורות בפרוזדור. יפה התקדמה ופתחה את דלת הפרוזדור שהוביל לדירתה. רק בהגיעה לקצה הפרוזדור הדליקה את האורות שהאירו במקצת את השביל הצר שהוביל מן השער אל כניסת הבית. הצעתי לה שאתלווה אליה ואפעיל את מפסק החשמל, כיוון שזה ליל שבת ואישה חרדית אינה מדליקה בו חשמל. יפה השיבה: "אין צורך, היות שמדובר 'בפיקוח נפש' אני רשאית לעשות זאת." המטבח וחדר האוכל היו מוארים. נתבקשנו לשבת בחדר האוכל סביב השולחן. הארוחה תוגש מיד.
לארוחה הוזמן ידיד משותף - אהרון. נתבקשתי לעשות קידוש, לברך על החלה ולבצעה לפרוסות למסובים. מנה ראשונה: דג מבושל חתוך לפרוסות ענקיות, המקושטות בפרוסות דקות של גזר. הדג היה טעים והשביע את כולנו. אחותי הזהירה אותנו שלא "לסתום" את התיאבון בחלה הטרייה ובדגים עם החזרת האדומה והחריפה. מנה שניה - מרק צח, שקדי מרק הנקראים ביידיש "רענדלעך" - מטבעות זהב, כי כך נראים שקדי המרק בהיותם במרק. להפתעתי הוגשה גם צלוחית עם צנון פרוס. נאמר לנו, כי יוצאי צפון טרנסילבניה נוהגים לאכול פרוסות צנון יחד עם מרק בשר. מנה עיקרית: עוף צלוי בטעם מיוחד, אפוי עם שזיפים יבשים, אגוזי מלך ופרות יבשים אחרים. מנה אחרונה: מאפה אורז מתוק מתובל היטב.
בסוף כל מנה הכרזנו "מספיק, לא יותר," אבל  כאשר המאכלים הוגשו לא יכולנו לעמוד בפני הפיתוי ואכלנו .
כאשר יפה הייתה במטבח הערתי: "לא פלא שיהודי טרנסילבניה שמנים ומדושנים. לאמיתו של דבר מנת הדג וכוס שתייה עם פרוסת חלה הספיקו בהחלט להשביע את רעבונו של אדם מבוגר ולאפשר לו גם שינה נינוחה."
בתום הארוחה הציעה לנו יפה לעבור לפינת הישיבה. היה נוח מאוד, שתינו תה, קינחנו בעוגות. יפה התנצלה, כי לא נותר לה "פלודן", אך היא מכינה את המצרכים. לקראת פורים היא תאפה פלודן ותזמין אותנו לטעום ממנו.
השיחה אחרי הארוחה נסבה סביב עברנו, של סוניה ושלי, במחנות בטרנסניסטריה. סיפרנו על הגירוש מן הבית, ההליכה המעייפת ברגל בקיץ לוהט, ללא אוכל וללא מים ובסתיו הגשום והקר, על החללים הראשונים, זעזוע אחר זעזוע . רע מכל היה גירוש המונים לתוך נהר הדניסטר הרחב והעמוק, ויריות החיילים הרומנים על המגורשים בנהר. אהרון הוסיף את סיפורו האישי, גיוסו לצבא, הנסיגה מאוקראינה, פציעתו במלחמה ורצונו לשוב לבוקובינה לאחר שחרורה. יפה ששה על הנושא והחלה לספר את תלאותיה, תחילה בבית הוריה החרדי, בו הרגישה כיוצאת דופן, על חלומה להבקיע את החישוק ולפרוש מן הטבעת החונקת, על 'ההבקעה' שבאה בצורה לא נעימה, באופן קשה ומזעזע: גירוש למחנות אושוויץ. הנאצים מסרו אותה לעבודה במשק חקלאי. תלאותיה  היו רבות שם, אבל החלום התמידי שלה היה השיבה הביתה , השחרור והחלטתה לא לחזור עוד לעולם החרדי הסגור. בדידותה, החרמתה על-ידי אחיה ואחותה היחידים ממשפחה בת תריסר האנשים שחזרו מן התופת - שהכאיבו לה. היא המשיכה לספר על  קליטתה בבית יתומים כנערה בת 16.5, היכרות עם בעלה, אדם דתי, בעל עבר חרדי כמוה, המקפיד על שמירת המצוות. "הוא מציע לי רווחה כלכלית, הוא מפנק אותי. אני יודעת ומרגישה שהוא אוהב אותי. אבל הוא מבוגר ממני בשתים עשרה שנה. קיים פער בתשוקות שלנו, בתגובות הספונטניות. הרי עוד לא השתוללתי. עוד לא התמרדתי. את כל אותם מעשים שעושות נערות בגיל ההתבגרות לא עשיתי. לעיתים אני מתעוררת ויש בי הדחף לצחוק, להשתולל. אבל מולי נמצא אדם רציני, טוב לב, מיושב. האם אזרוק עליו את הכרים , אדחוף אותו מן המיטה, או אפעיל את הפטיפון בקול רם? הוא עלול להכניס אותי לבית משוגעים. אני מתאפקת, אני מתחשבת בו, הוא אדם רציני. אינני רוצה לגרום לו שיתבייש בי. שיסבול בגללי."
שתיקה רועמת... דמעות בעיניה והן זולגות על לחייה. היא מוציאה מכיס חצאיתה ממחטה רקומה ומנגבת את דמעותיה. אחר היא פונה אלינו: "סליחה חברים, זוהי הפעם הראשונה שאני פורקת את כאביי ואת תסכולי".
כדי לשבור את האווירה המדכאה של סוף הערב הכרזתי בקול: "יפה, לכי לחדר השינה, הביאי כריות ונתחיל לזרוק אותן איש על רעהו. לומר את האמת: לסוניה ולי יש ניסיון בזה. הרבה השתעשענו בילדותנו בזריקת כריות זה על זה." סוניה הצהירה, "באווירה אופטימית זו נודה על ארוחת הערב הנעימה והטעימה. אהרון ודוב, קומו ונלך הביתה." בבדיחות הדעת הצהרתי, כי ברצוני להישאר לישון בביתה של יפה, כדי לשמור עליה. סוניה, בפנים רציניות ובטון כעוס, אמרה: "דוב, אני מבקשת, בנוכחותי אפילו בצחוק לא להציע הצעות מגונות לחברתי. כנראה שהשעה המאוחרת והאוכל הטוב השפיעו על אחי לדבר שטויות." מבטיה של יפה ושלי נפגשו והביעו השתוקקות הדדית.

יפה קמה ממקומה, ניגשה לסוניה, חיבקה אותה ואמרה: "תודה לך. את באמת ידידה טובה, שעוזרת לי לשמור על עצמי ובמיוחד ברגעי מועקה וחולשה נפשית". לבשנו מעילים, יצאנו לצעדת לילה. מזג האוויר הסתווי היה קר. גלי קור הכו בפנינו החמות וצעדנו צמודים זה לזה כהגנה מפני הרוח הקרה שנשבה בחוזקה. חיבקתי במחשבתי את יפה וכעסתי על אחותי שמנעה מיפה וממני בילוי נעים של סוף שבוע. תוך כדי הליכה וחשיבה מעמיקה הגעתי למסקנה, כי על-פי ההיגיון והשכל הישר היא מנעה מחברתה וממני הסתבכות רגשית. במחצית הדרך התחיל לרדת גשם קל.  ליד פינת הגן הציבורי שאלתי את הרוח הקרה ואת טיפות הגשם הזעירות, "האם אתם שולחים בפניי החשופות את הצינה ואת הרטיבות כעונש על רגשותיי וכוונותיי?" אין מענה! רק צעדינו נשמעו ובייחוד אלה של אחותי עם העקבים הגבוהים של מגפיה האדומים על המדרכה .

הגברנו את צעדינו, התקרבנו לפתח הבית. פתחתי את הפשפש בשער העץ עד שסוניה עברה בו בבטחה. נעלתי את הפשפש והתקדמנו לפתח דירתנו. הגשם גבר דווקא בהיותנו קרובים לדירתנו. בגדינו נרטבו. אורות הבית דלקו והאירו את פנינו. ניערנו את המעילים לפני  כניסתנו לדירה ותלינו אותם על קולב עץ בעל שלוש זרועות. סוניה ניגשה אליי , חיבקה אותי ואמרה: "אמנם אני צעירה ממך, אבל הרשה לי לעוץ לך - אל תתקרב אל נשים נשואות. אתה בחור צעיר, בעל עיניים תכולות ויודע להקסים. נשים, יותר מאשר גברים, נוטות להאמין למילים, להתפתות לחיזורים ובמיוחד נשים שאינן זוכות לגילויים כאלה מצד בעליהן. התוצאה או התוצאות עלולות להיות קשות, מסובכות ואפילו מסוכנות לאישה ולא פחות לך. אני חוזרת ומתחננת, הרפה את ידיך מנשים נשואות. יש די והותר בנות רווקות." הפסקתי את שטף דיבורה ואמרתי: ,אין בחורות רווקות בכל העיר, חוץ מסילביה, הקרובה שלנו." אמרה סוניה: "סילביה  בחורה אינטליגנטית וחכמה. תמצא נושאים משותפים לשיחה ביניכם ותבלו יחד." "אני בקשר אתה", אמרתי, "אני אחד משנים עשר צעירים הנפגשים עמה והיחיד המתווכח אתה, הדעות האידיאולוגיות שלנו שונות מן הקצה אל הקצה."
סוניה נישקה לי על לחיי ואני את עיניה השחורות והיפות. איחלנו לילה טוב זה לזה ונפרדנו. פניתי לחדרי. שיחתי עם סוניה הדהדה בראשי. הצדקתי אותה, אבל שאלתי את עצמי איך מתגברים על הרגש, על כוח המשיכה, על זרועותיהן הפתוחות של נשים צעירות ענודות טבעת נישואין?!
על משכבי שכבתי ונדרתי נדר שלעולם לא אתפתה לחזר אחר חברותיה הנשואות של אחותי. את הנדר הזה קיימתי גם לגבי יפה. נמנעתי מלפגוש אותה, גם בביקוריה התדירים בבית אחותי. הקשרים בין אחותי לבין יפה נמשכו כרגיל. סוניה נענתה להזמנותיה להתארח בביתה, פעם בחודש בליל שבת, כאשר בעלה נעדר מן הבית בעת ביקוריו אצל הוריו בעיר דברצן בהונגריה. פעם אחת יפה שאלה את אחותי מדוע לא הצטרפתי אליה לארוחה. סוניה השיבה לה, כי אני מבלה עם חברתי. מאותו יום היא לא המשיכה לשאול. הנושא ירד מן הפרק.
הפרידה מיפה היתה קשה. רק ההכנות לעלייה לישראל והעלייה הממשית ריפאו את המכאובים. היחסים עם סילביה החלו להתהדק. כל פעם שיצאנו לשוט על פני רחובות העיר, גנים ציבוריים ופינות חמד אחרות, לא שכחנו לפקוד את "הפינה שלנו" בפארק הציבורי. זאת פינה אינטימית, מוקפת שיחי נוי יפים, כאשר הספסל שלנו משקיף על ערוגות הפרחים, שלהם נהגתי מדי פעם לספר את חוויותיי, את מכאוביי ואת תוכניותיי האינטימיים ביותר. גם הרומן עם סילביה לא נמשך הרבה זמן. העלייה לישראל ניתקה את הקשר בינינו. הניתוק מסילביה לא השאיר הרבה עקבות ברגש, ייתכן שבגלל חילוקי הדעות האידיאולוגיים המעמיקים בינינו. סילביה מצאה את מקומה בתנועה שמאלנית באוסטריה. בשנות השישים, באחד מביקוריי בווינה, איתרתי את שמה בספר טלפונים ואת מספר הטלפון שלה. התקשרתי לביתה, הצגתי את עצמי, אך הקול העונה התכחש להיכרותנו. לפי המבטא הגרמני זיהיתי כי הגרמנית של הקול - הייתה גרמנית בוקובינאית ולא וינאית.
מזג האוויר השתנה בפתאומיות בלתי רגילה. גשמים עזים ירדו מדי יום. השמיים התאימו את עצמם למצב הרוח של הקהילה היהודית ושל האזרחים האחרים. השלטונות החלו להצר את המסחר החופשי ברחבי המדינה. בתי מסחר גדולים שהיו מושתתים על יבוא סחורות נסגרו. בעלי העסקים המבוססים מצאו דרך לעזוב את המדינה, אם באופן לגלי או בעזרת "מובילים מקצועיים", ניתן היה להגר להונגריה, משם לאוסטריה, מאוסטריה - כל אחד בהתאם לאמצעים הכספיים שלו: לארצות-הברית, לדרום-אמריקה או לארץ-ישראל.
השכירים בבתי המסחר פוטרו מעבודותיהם והקשורים עם בתי מסחר החלו להסתובב ברחובות העיר כצאן בלי רועה ושאלו את עצמם: מה הלאה? לאן פנינו מועדות? האם לתנועה הציונית ולאפשרויות של עלייה בלתי לגלית?
המשכתי להורות עברית. הדפסתי טכסטים מחוברות שהופצו בתנועות הנוער. נעזרתי בסיפורי התורה, בסידור תפילה, בשירים מוכרים. יש לציין שהחומר דיבר אל ליבם של האנשים. הגברים הכירו את החומר מן הלימוד ב"חדר". האנשים באו חדורי הנעה (מוטיבציה) ללימודים. גרסתי אז ואני גורס גם היום, כי לימוד פסוקים נבחרים ושירים בעל-פה טוב ללימוד הלשון ולהעשרתה. התפעלתי מהסכמתם של אנשים מבוגרים לשנן פסוקים. כל אחד ביקש להשמיע את אשר למד ונאלצתי לאפשר לשלושה לומדים לעמוד לפני הכיתה ולדקלם. הופעת התלמיד בפני הכיתה נסתיימה במחיאות כפיים. נוצר הווי מיוחד של לימודים, בייחוד לאלה שלמדו פעם ב"חדר". הם נעזרו בפירושי רש"י וכל אחד רצה להוכיח את ידענותו. הגברים הצטיינו בפסוקים מן המקורות. הנשים הצטיינו בלשון המדוברת. נוצרה כעין תחרות. הנשים הטיחו בגברים: אתם מדברים פסוקים ואנחנו מדברות  עברית. תחילה היו קבוצות של שלושה עד ארבעה זוגות. לא הסכמתי להגדיל את מספר המשתתפים בקבוצה לומדת מעבר לעשרה אנשים, ומספר הקבוצות הלך וגדל.
 
 

 jbukowina@gmail.com דרך בן גוריון 24 רמת גן 5757345 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים