--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף
דף הבית >> שואה >> ספרים >> 15 מכל 100 שרדו >> תוכן העניינים >> סטרוז'ינץ - התקרבות נוספת לבנילה
 


 
 


פרק יא'

סטורוז'ינץ - התקרבות נוספת לבנילה

ארזנו את החפצים ההכרחיים, בגדים, מצרכי מזון, סירים וצלחות שהספקנו "לארגן" לעצמנו בשבועיים האחרונים מאז שובנו מן המחנות. למחרת בבוקר יצא אבא לכיכר לפני הבית, שם עמדו עגלונים והמתינו להובלה בעיר.
אבא סיכם עם העגלון, שיסיע אותנו עם חפצינו הדלים לסטרוז'ינץ. יצאנו בשעה מוקדמת וכעבור שלוש שעות היינו במבואות סטרוז'ינץ. הנסיעה בעגלה אינה פשוטה. כעשרים ואחד ק"מ מפרידים בין שתי הערים והדרך היא בעיקר עליות וירידות. רק חמישה קילומטרים הם מישור. משני צידי הכביש היה יער עצי מחט, המגיע עד לכביש. רק בשעות הצהרים, כאשר השמש ניצבת מעל לראשי הנוסעים והצועדים, אפשר להנות מקרניה החמימות. בשעות הבוקר ובשעות הצהרים המאוחרות קריר מאוד בחודש אפריל וכל העת הנוסעים והצועדים נמצאים בצל. באזורים אלה נהוג להישאר בעגלה רק בירידות ובמישור. כמחצית הדרך צעדנו רגלי. הנשים נאחזו בעגלה והגברים, ברגעים הקריטיים, דחפו אותה.
וכך בסוף חודש אפריל 1944, ביום ראשון בשבוע בשעות הצהרים, הגענו למבואות העיר סטרוז'ינץ. למרות שהיינו רגילים בצעידות ארוכות של עשרות קילומטרים, הצעידות במעלה ההרים, אחרי העגלה, עייפו אותנו. העייפות פגעה במיוחד באימי, באחותי ובמידה רבה גם בי. הרענן היחיד בחבורה היה אבי.
העיר עצמה נראתה כעיר רפאים. בתי היהודים שברחוב צ'רנוביץ היו עזובים, דלתות וחלונות מוגפים, פה ושם תריסים יחידים נעו אנה ואנה ברוח הצוננת שנשבה בחזקה בעורפנו. ככל שהתקדמנו לתוך העיר הרוח התחזקה והעיפה כל מה שמונח על האדמה: עלים, ענפים קלים, זרדים, ניירות ופיסות בד ואפילו בגדים קרועים. השמים התקדרו, ואנו התפללנו שהגשם לא יתפוס אותנו כל עוד לא הגענו הביתה.
בהצטלבות הראשונה פנינו דרומה-מערבה, לכיוון הבית המצפה לנו כי נבוא ונחייה אותו.
תפילתנו נשמעה, הגענו יבשים לבית. פרקנו את המיטלטלים המעטים, אמי נכנסה למטבח והדליקה אש באח, שמה מים בקומקום המפוייח, כשהיא מחפשת בין המיטלטלים שרידי קפה או משהו דומה לקפה כדי לחַיות את נפשותינו ונפשו של העגלון.
חוץ ממיטת ברזל על שלוש רגלים הבית היה ריק. מצאנו אבן גדולה והצבנוה במקום הרגל הרביעית החסרה. כולנו ישבנו על המיטה וציפינו למשקה שיוגש לנו באהבה. אך התיישבנו, כל אחד מחכה לקבל לפי התור כוס משקה, והנה עננים כהים כיסו את השמים, רעמים הרעישו את היקום וברקים קרעו את העננים, שקירבו את השמים לארץ והטילו אימה על כל יושביה. החל  לרדת גשם, גשם טוב, עדין ולבבי, שטיהר את העכירות באוויר וברך אותנו לבואנו לביתנו ה"חדש" הריק מכל.
כשהגשם פסק העגלון יצא לדרכו. אני ואבי יצאנו לבדוק את ה"שטח", את הבתים העזובים בסביבה, ולחפש רהיטים, מזון וירקות בגינות הירק העזובות. אמי יצאה לגינת הירק סביב הבית ומצאה בה קצת ירקות שהדיירים הקודמים זרעו ושתלו. אחותי עסקה בניקיון הבית, נראה שהיה פעם גם נאה ומטופח וניכר היה שהוא נעזב בחיפזון ולא לפני זמן רב. אחותי כיבדה את הרצפות בארבעת החדרים הגדולים ובמרפסת הסגורה בזגוגיות צבעוניות.
אבי ואני מצאנו אוצרות: שולחן וכסאות בבית אחד, מיטות ומזרנים בבית אחר, ובאחד המחבואים של עלית הגג מצאנו כד חלב מאמייל ובו כמה ליטרים שומן. תחילה הגעיל אותי השומן, כיוון שהיו בתוכו פיסות כהות, אבל כשהבאנו את הכד הביתה מצאנו לאחר בדיקה קפדנית, כי הפיסות הכהות הן נתחי כבד אווז. החלטנו לא לשלוח את השומן לבדיקה "מעבדתית", אם הוא שומן אווז או חלילה חזיר. הכרזנו עליו כשומן אווז, וההוכחה - שיש בו כבד אווז.
עד הלילה הבית היה כמעט מרוהט, שולחנות במטבח ובמרפסת, כסאות ליד כל שולחן, מיטות ומזרנים וגם כוננית עלובה מצאנו, עליה אפשר להניח את הכלים במטבח.
לחם הבאנו אתנו מצ'רנוביץ. להפתעתנו החשמל דלק, אך רק נורה אחת תקינה מצאנו בבית.
למחרת נודע לנו, כי היה זה הערב הראשון שתחנת החשמל המקומית חידשה את פעילותה, למספר שעות בלבד. הספקנו לאכול ארוחת ערב, כאשר כולנו ישובים סביב שולחן, אמי דאגה לתת אופי חגיגי לערב הראשון בבית שלנו. פרסה מפה לבנה ובירכה שהחיינו. כולנו התרגשנו, זיק אושר עבר את כולנו, קיווינו להתחלה טובה, להתייצבות. מכאן כבר לא יגרשו אותנו.
כל אחד זכה לחדר גדול משלו, מיטה יחידה בכל חדר, המרחק בין החדרים הפחיד. נעלנו את הדלתות כי לא השתחררנו מן הפחדים. רוב הבתים בשכנותנו היו עזובים. השכן הקרוב היה בבית הרביעי מאתנו. על-פי ביתו וחצרו עם מבנים רבים, רפת, אורווה, עגלות מפוזרות, הבנו שזה איכר מבוסס. שכבנו במיטותינו, דממה מוחלטת הייתה בכל הסביבה, לא יכולתי להירדם, הרגשתי אושר מחד, חששות ופחדים מאידך.
נזכרתי בגירוש, בעיר הזאת טעמנו את הטעם הראשון של הגירוש, של עבודות כפייה, של חיפוש אחר שאריות מזון בעליות הגג, בבתים העזובים של היהודים, שגורשו מבתיהם. תמונות הגירוש ריצדו לפני עיני כאלו אני יושב בקולנוע וצופה בסרט בלהות. פתאום שמעתי את קולה של אחותי "אתה ישן?" היא קראה בלחש כדי לא להעיר אותי. "איני ישן", עניתי, "אני צופה בסרט". "איזה שטויות אתה מדבר, באיזה סרט אתה צופה?" שאלה אחותי. קמתי ממיטתי, נכנסתי לחדרה, התיישבתי על מיטתה וסיפרתי לה על הסרט בו צפיתי. "מעניין", אמרה, "איני זוכרת את האירועים כמוך, אבל גם אני שוכבת ותמונות זוועה מן העבר מרצדות מול עיני. זה מפחיד, איני יכולה להירדם", הוסיפה. החלטנו לחזור למיטותינו ולספור עד שבעים.
חזרתי למיטתי, ספרתי מעט עד שנרדמתי.
בוקר ראשון בבית. חלונות חדרי החדש פונים למזרח, החמה מציצה מבין פסגות ההרים שמזדקרים כחומה בצורה סביב העיר. קרני השמש  חודרות מבין החלונות ישר על פני. אני מנסה להסתיר את עיני מפני האור הפולשני, אך ללא הצלחה. האור הבוהק חודר לעיני מבעד לעפעפי מכל כיוון. מתחשק לי להמשיך לישון, כי הייתי באמצע חלום. בחלומי פגשתי את ציבי, כאשר שנינו יושבים על משאית מלאה ארגזי תחמושת. אני מסביר לה את סיבת עזיבתי את העיר צ'רנוביץ בלי להיפרד ממנה. בחלומי נזכרתי, כי אני חייב לציבי הסבר על חלום ומהותו. בהמשך חלומי אני מסביר: נושא המטריד אותך, עליו אתה חושב, מהרהר והופך בו ביום - מגיע אליך בחלום בלילה. הנושא הוא העיקר ולא סדר ההופעה בחלום. הפרידה מציבי בגין המשך הנסיעה במשאיות עמוסות תחמושת העיקה עלי ועזיבת העיר בלי לראותה הכאיבה לי מאוד. בא החלום ותמצת את כל אלה. התעוררתי והינה חלום, ורק חבל שלא היתה ציבי במציאות.
דאגת הפרידה והניתוק מן העיר הגדולה בה גרה ציבי ליוותה אותי בקומי, בלכתי בדרך ובשוכבי לישון. חיפשתי דרך לחדש את הקשר עמה. אימי נכנסה על קצות האצבעות לחדר אחותי ולחדרי, ושאלה תחילה את אחותי ואחר כך אותי אם אנו ערים ומוכנים לקום להתרחץ, יש מים חמים וארוחת הבוקר כבר מוגשת.
כניסתה של אימי לחדרי קטעה את הרהורי ומחשבתי, שהיו בספירות ריגושיות גבוהות, השייכות לצעירים בני שבע-עשרה. אמי שאלה אותנו כיצד עבר עלינו הלילה הראשון בביתנו החדש, האם לא היה לנו קר? היא המשיכה והבטיחה, שהיא מקווה כי בעוד ימים ספורים נגיע לכלי המיטה שלנו אותם הפקדנו אצל פטרה בילן בבנילה.
לא רציתי לצער את אמי, אבל הלילה הראשון בבית עבר עלי קשה, מיטה ללא סדין, ללא שמיכה וללא כרית, שמתי למראשותי תרמיל עם בגדים ישנים שהבאנו עמנו מצ'רנוביץ, התכסיתי בפיסת בד ישנה, שאותה מצאנו בדירת הוריה של  רנה בצ'רנוביץ.
באמצע הלילה קמתי ולבשתי סוודר ישן והתכסיתי במעילי הישן. כל רכושנו אז היה כר אחד, אותו קבלנו מבת דודתנו קלרה ברנדיס. כשהגענו לצ'רנוביץ אחותי ואני אילצנו את ההורים, שהם ישתמשו בו ובעוד כרית אחת, אותה ירשנו מרנה, שחיים הביא לה מן העיר דורוהוי בפגישתם הראשונה.
הרחצה במים חמים הייתה חוויה נעימה. איזו הרגשה נפלאה להיכנס למטבח הגדול והמואר, רחוץ, נינוח ולפניך שולחן ערוך ועליו כל טוב, כמו בימים הטובים: לחם, חמאה, שמנת, גבינה לבנה וחלב חם - מספיק לכל אחד מבני המשפחה.
ביקשנו הסבר להפתעה הנעימה ואבי סיפר לנו שאימא קמה מוקדם בבוקר, פנתה אל האיכר שבשכנותנו, וממנו חזרה עם סל מלא "אוצרות".
מאין הכסף? שאלנו אחותי ואני במקהלה. אימי חייכה ואבי ענה: "זהו מעשה קסם של אימא", הרי היא הוכיחה לנו במשך שלוש שנים, שהיא יודעת ליצור יש מאין, לשכנע שמים וארץ כדי להביא מזון ומזור למשפחה.
הבית המרווח, הריק, נתן לנו הרגשת "בית", השיבה לחיים נורמאליים, הרחצה במים חמים, בחדר רחצה, כאשר רק אני לבד בחדר הקטן ולא נאלץ להתרחץ לעיני כל כמו במוגילב. השולחן הערוך ועליו כל אותם המעדנים שאליהם התגעגענו במשך שלוש שנים, נטעו בי, ובכולנו, את ההרגשה כי אכן אנו בבית, שרדנו וניצלנו מן התופת.
אבא סיפר לנו כי בידיו מכתב הפנייה למנהל הנפה מאת הנהלת המחוז, לסייע לו בהקמת המרכז הנפתי לאיסוף תבואה ומספוא. הוא חייב למצוא משרדים, עובדים, מחסנים ואתר לאיסוף המספוא.

חזרה לבית הספר

אבא פנה ואמר: "אתם כבר ילדים גדולים, אליו, אתה מכיר את העיר, בילית בה אי אילו שנים בלימודים בגימנסיה; קח את סוניה, צאו לבית הספר התיכון והירשמו ללימודים בו." קיבלתי על עצמי לבצע את המשימה. מיד אחר ארוחת הבוקר יצאנו אחותי ואני לכיוון הגימנסיה, בה למדתי לפני המלחמה. הגימנסיה שכנה במרחק של שני קילומטר מן הבית "החדש" שלנו. צעדנו לכל אורך הרחוב הראשי בו התרומם מגדל בניין העיריה ועליו שעון גדול מאיר עיניים.
הרחובות היו שוממים, פה ושם פגשנו צעירים ומבוגרים, שעשו רושם כי גם הם חוזרים, ששבו  הביתה. עברנו ליד מסעדת מאוריבר לשעבר, שם אכלתי לפני המלחמה הרבה פעמים עם הדוד לייבלה, שהיה מבקר בעיר סטרוז'ינץ כל שבוע בבואו לערוך את קניותיו לחנויות המשפחה בבנילה. ואני מסביר לאחותי מה שהיה פעם. הנה החנות של דוד אבי, משה וושלר שלא חזר מהתופת, היקב של משפחת ויינר, שהוגלתה לסיביר. הבניין הגדול ממול היה שייך למשפחת ויינר, אבל נשא את השם "מרכז זינגר", על שם החתן של "הויינרים". הבניין השתרע על פני שלושה רחובות, היו בו הרבה חנויות, קולנוע והתחנה המרכזית של האוטובוסים, שבאו מן הכפרים, עברו את העיר ופנו אל בירת החבל, צ'רנוביץ.
אחותי הקשיבה להסברי ושאלה אותי: האם כל זה יחודש? קולנוע ומסעדות? והוסיפה: אבל המשטר הקומוניסטי אוסר את חידוש המסחר הפרטי. בודאי יקומו קואופרטיבים, עניתי בחשיבות של מבוגר, היודע כביכול סדרי עולם.
עברנו על פני בית הספר העממי, שהתנוסס לתפארת בצומת שני הרחובות: רחוב צ'רנוביץ ורחוב פנקה. בימי השלטון הרומני בית הספר העממי היה בן שבע כיתות, מיועד לתלמידים שאינם מתכוונים ללמוד בגימנסיה. המשכנו ברחוב פנקה, עברנו גשר מעל אחד היובלים של הנהר הגדול סירט, מים רבים זרמו בו ובעוצמה גדולה, כאילו היה זה באמצע החורף. עברנו את ביתו של בן כיתתי ארתור קלינגהופר, סיפרתי לאחותי על ידידי זה ועל אביו, שהיה רופא בית הספר.
לאחר צעדה ממושכת הגענו לשער הגימנסיה. זהו בניין גדול, שעצי האלון, האורן והברוש הצפוני הסתירוהו. על השער הייתה תלויה מודעה ענקית, כתובה בכתב יד שבקושי פענחנו אותה, כי ההרשמה לבתי הספר מתקיימת בבניין בית הספר התיכון בקצה הרחוב. תחילה לא הבנתי את הכוונה של המודעה, הרי בית הספר התיכון הוא הבניין שלפנינו, אבל הכתובת העידה על השינויים שחלו בעיר.
הצלחנו לקרוא במודעה, כי כל הצעירים בני שמונה עד שמונה עשרה נקראים להירשם ללימודים. היו במודעה עוד פרטים, צווים והוראות לאוכלוסייה, כל זה בלשון האוקראינית. לקרוא בשפה זו כמעט שכחנו. במשך שלוש שנים קראנו, אם מצאנו קצת ספרים - אחותי ואימי בגרמנית, ואני ברומנית. מעט האוקראינית והרוסית שלמדנו בשנת 1941-1940 כמעט ונשכחה מאתנו.
חזרנו על עקבותינו, הגענו לבנין בית הספר העממי ועליו התנוסס שלט באוקראינית שההרשמה היא בחדר הראשון מצד שמאל בקומה השניה. הבניין נראה נטוש, חלונות מנופצים, טיח מתקלף, אך פועלים עבדו בכיתות. הם סיידו, צבעו ועישנו טבק נודף ריח חזק ומשונה.
אחותי נגעלה מן הריח. הזכרתי לה, שזוהי "מחורקה" - טבק גס, אותו מעשנים הרוסים והאוקראינים כשהוא עטוף בנייר עיתון. הם מעגלים את נייר העיתון בצורת מזלף, ממלאים בקצה הרחב בטבק מחורקה, קורעים קצת את הקצה הדק ליציאת אויר לשאיפת הטבק לתוך הריאות ומדליקים את הקצה הרחב. בתחילה הנייר בוער כלפיד עד שהטבק נדלק.
הגענו לחדר ההרשמה. שם עמדו צעירים רבים כמונו, חלקם עם הוריהם וגם יותר מבוגרים שבאו בגפם. התבוננתי סביבי, אולי אפגוש מישהו מבין מכרי, אבל רוב ההורים שבאו עם ילדיהם היו אמהות רוסיות. הנערים הבוגרים, פניהם העידו עליהם שהם יהודים, חיוורים, צנומים, לבושם דל, תמונה אופיינית לנערים ונערות יהודיים שחזרו מן התופת.
אחותי בלטה ביופיה, לפחות בעיני. למרות לבושה הדל מראיה היה נקי ומסודר. שערה השחור גלש עד כתפיה ועיניה השחורות הבוהקות כבשו את לב  המביטים בה. לפתע ניגש אלינו צעיר, בערך בגילי, פנה אלי בגרמנית ואמר לי שהוא זוכר אותי מן הגימנסיה, למדתי בכיתה תחתיו. זכרתי את פניו, אבל לא את שמו, הצגתי את עצמי ואמרתי לו שאני זוכר את פניו היטב, אבל לא את שמו. אני ברונו אלנבוגן, השיב. נזכרתי בשמו ובמשפחתו, שהייתה אחד הספקים של סדקית לחנויות משפחתנו. הגיע תורו להיכנס לאחת הכיתות. כעבור דקות חזר.  סיפר על השיחה עם אחד המורים או עם המנהל ושנתקבל לכיתה ט' (הגבוהה ביותר בבית-ספר זה).
בחדר הקדמי ישבו פקידות ורשמו את הפונים רישום ראשון ומלאו פרטים אישיים. בחדרים הסמוכים ישבו מנהל בית הספר, סגניתו, ועוד אנשי הנהלה. הם ראיינו את התלמידים העתידיים וקבעו באיזו כיתה ילמד הנרשם. הראיון האישי היה כנראה הכרחי, שכן רבים מן הפונים לא למדו במשך שלוש שנים. אנשי ההנהלה קבעו, על-פי תוצאות הראיון, את שיבוצו של התלמיד בכיתה. אחותי נכנסה ראשונה וברונו נותר לשוחח עמי. מיד לאחר אחותי נקראתי להיכנס לראיון האישי. נפרדתי מברונו, אך הוא אמר שיחכה לנו כאן, אני סקרן לדעת לאיזה כיתות שובצתם, אמר.
התפלאתי, שידידי המבוגר ממני מדבר אליי בלשון רבים, אבל חיש מהר קלטתי את כוונתו. לא לי הוא ממתין, אלא לאחותי, שיופיה שבה את ליבו. הוא לא היה הראשון, כבר בגירוש מוגילב כל צעיר נאה ניסה לזכות בידידותה.
סגנית המנהל ראיינה אותי, היא עיינה בגיליון הרישום והמשיכה לשאול אותי: אילו ספרים קראתי בימי הגירוש ומהם הנושאים המעניינים אותי. האם חשבתי על התמחות כלשהי לאחר סיום הלימודים?
היא הביטה ישר בעיני, היה לה מבט חודרני, אינטליגנטי, נראתה מבוגרת מאד לפי המושגים שלי דאז, כבת חמישים, ועניינית מאד. לבסוף שאלה אותי לאיזו כיתה בכוונתי להצטרף והזכירה לי ששלוש שנים לא למדתי. השיבותי לה, כי ברצוני להתקבל לכיתה ט' ואני מתחייב לעשות את כל המאמצים הדרושים לעמוד במשימות. היא הבטיחה לסייע ואמרה שלמחרת אמצא על לוח המודעות את הכתה בה שובצתי. הודיתי לה על יחסה הנאה אלי ועל הסיוע שהיא עמדה להגיש לבקשתי.
בצאתי מחדרה יצאה גם אחותי מחדרו של מנהל בית הספר, ברונו חיכה לנו בחוץ. הוא בישר לנו, שהוא שובץ לכיתה ט'. הואיל והיה מבוגר ממני חששתי כי אשובץ לכיתה ח'.
ברונו נדבק אלינו וליווה אותנו עד ביתנו, למרות שביתו היה במרכז העיר. הזמנתיו להיכנס אל ביתנו החדש, אך הזהרתיו שהוא ריק מרהיטים כי אנו רק יום אחד בעיר. ברונו היה מנומס מאד, הוא התפעל מן הדירה וסיפר לנו, כי הוא ומשפחתו כבר שבוע ימים בעיר, הם חזרו לביתם, גם הוא היה ריק, אבל נודע להם כי באחד ממחסני תחנת הרכבת מאוחסנים רהיטים רבים שהרומנים אספום בכל העיר ולא הספיקו להעמיסם בקרונות ולהעבירם לרומניה טרם נסיגתם. אזרחים השבים מן הגירוש או מברית המועצות רשאים לבקר במחסן ולבדוק אם הרהיטים שלהם שם או להזמין רהיטים מן המחסן תמורת תשלום. זו הייתה בשורה משמחת. בצהרים, כאשר שב אבי מן ההכנות לפתיחת המשרד, בישרתי לו את בשורת מחסן הרהיטים. כראש משרד כלכלי חשוב בעיר אבי הפך לאישיות מוכרת בעיר, שהבכירים במקום ביקשו את קרבתו.
מיד לאחר ארוחת הצהרים אבי ואימי פנו אל מחסן הרהיטים, הם אכן מצאו בו את המזנון מחדר האוכל שלנו מלפני המלחמה, שהועבר כנראה בימי הכיבוש מבנילה לסטרוז'ינץ. היה זה רהיט נדיר ביופיו ובעיצובו. על גבו התנוסס שם בית החרושת שבו נבנה: "נוצר בבית-החרושת שלאו, בנילה על הנהר סירט". אכן שם רכשו הוריי את הרהיט. ייתכן שיוצר יותר מרהיט אחד באותו בית חרושת, אבל ההתרגשות הייתה רבה כאשר איתרנו במחסן הגדול את המזנון אותו רכשנו לפני המלחמה. הוריי בחרו ברהיטים אחרים שחפצו וזכו ליחס נאות מצד המחסנאי. גם הוא זכה להבטחה כי יפוצה. הוא הבטיח לסמן את הרהיטים שבחרו הורי, ואמר שלמחרת יכין את הניירות הדרושים ובשעות הצהרים ניתן יהיה לקבלם, בשלב ראשון תמורת חתימה, אחר דיון עם הממונים בעיריה ביחס לתשלום.
למחרת אבי מצא עגלון, שהעביר את הרהיטים לביתנו.
כל הפעילות הכספית של אותו היום נעשתה בהקפה (תוך הבטחה, שהתשלום יבוצע בהקדם). היהודים זכו לאמון מלא אצל בני המקום, והיו ידועים כמקיימים התחיבות, עומדים בזמנים ובמוסכמות הדדיות.
התקיימנו על מקדמה לא משמעותית שקיבל אבי במשרד המחוז ועל התחייבויות אישיות לבצע תשלומים בעתיד. סיפור הרהיטים נמשך זמן רב, כעבור חודש קיבלנו תביעה לשלם תשלום עתק תמורת הרהיטים. לאחר התדיינות בבית המשפט והבאת עדים, ביניהם ראש המועצה המקומית מבנילה, שהעיד כי חלק מהרהיטים הם שלנו מלפני המלחמה, יצאנו בתשלום שיכולנו לעמוד בו.
למחרת בבוקר אחותי ואני פנינו שנית לבית-הספר, תוך התרגשות וסקרנות לאילו כיתות שובצנו. להפתעתנו ולשמחתנו הרבה שנינו שובצנו לכיתות בהן חפצנו, אחותי לכיתה ח' ואני לכיתה ט'. כאשר הלימודים מחודש מאי עד מחצית אוגוסט יהיו כעין חזרה על החומר שפסחנו והכנה לקראת הלימודים לכיתות בהן שובצנו. כיתה ט' הייתה הגבוהה במוסד, לא היו נרשמים לכיתה י' - הכיתה האחרונה באותם הימים במוסדות החינוך בברית המועצות.
מודעה מאירת עיניים בישרה, כי ב-2 במאי יתחדשו הלימודים. התלמידים מתבקשים להופיע לבית הספר.

הפגישה עם ארתור

בצאתנו מבית-הספר שמחים ועליזים פגשנו את ארתור קלינגהופר, בן כיתתי בגימנסיה. התחבקנו ושמחנו לפגוש איש את רעהו. הפגישה, לאחר ניתוק של ארבע שנים, הייתה מרגשת ביותר. נפרדנו כילדים ונפגשנו כנערים בוגרים.
מבין שמות התלמידים שנתקבלו לכיתה שלנו ראיתי שמרביתם נשאו שמות יהודיים.
חיפשתי ברשימה של כיתות ח'-ט' שמות של עמיתים בני כיתתי בגימנסיה מלפני הגירוש. לא מצאתי אף שם מוכר, לא מיוצאי בנילה ולא מבין ארבעת התלמידים היהודים האחרים שלמדו בכיתתי.
ארתור בא לבדוק את האפשרות לחדש את הלימודים שלו. המתנו לצאתו מן הראיון האישי. תוך כדי שיחה עם אחותי צץ מאי שם ברונו. שאלתיו מה מעשהו כאן לאחר שעיניניו סודרו. "באתי לפגוש חברים השבים מן הגירוש" - ענה ברונו. באותו יום הצטרפו עוד שני בנים, פאול דרמר ובן-דודי פאבל-שרגא דרוקמן, ועוד שתי אחיות תאומות בנות סטרוז'ינץ. הבנים היו מעיירות של נפת סטרוז'ינץ.
רק מעטים שרדו מאנשי העיירות המגורשים. השורדים לא ראו טעם לחזור לעיירות מוצאם כיחידים. רוב בני העיירות הושמדו וקהילותיהם התפרקו והנותרים בחיים ביקשו משענת קהילתית אותה מצאו בשתי הערים בצפון בוקובינה: בסטרוז'ינץ, שם נותרו 14 משפחות יהודיות שלא גורשו, ובצ'רנוביץ, שבה נותרו כחמשת אלפים יהודים שלא גורשו. בסטרוז'ינץ, העיר השניה בגודלה בצפון בוקובינה, בה החלו להתקבץ היהודים מהעיירות שבנפה.
ארתור חזר מן הראיון האישי, גם אותו ראיינה סגנית המנהלת וגם הוא שובץ לכיתה ט'. וכן שובצו לכיתתי פאול דרמר, בן דודי שרגא ושתי התאומות. היינו גרעין של שישה תלמידים יהודים. שאלתי את ארתור לשלום הוריו ואחותו, אותם היכרתי לפני המלחמה. אז ביקרתי בביתם היפה ברחוב פנקה, לא רחוק מהגימנסיה - "כולם בסדר, כולם בריאים" - השיב ארתור. הוא ביקש לדעת על הגירוש, על התלאות שעברו עלינו ועל המחנות והגיטאות בטרנסניסטריה.
שאלותיו הפתיעו אותי, כאילו הוא ירד מן הירח, שאיננו יודע את שעברנו בשנות הגירוש. הרי כל יהודי סטרוז'ינץ גורשו לטרנסניסטריה.
שאלתיו: "באיזה מחנה הייתם אתם, מה גורל הוריך?". חשתי שארתור מנסה להתחמק משאלתי ומנסה לעבור לנושא אחר. הפצרתי בו, שיענה על שאלתי. והוא כנער מנומס השיב לי "בוא נתיישב על ספסל מול בנין העירייה, אספר לך את סיפורי, הוא מסובך במקצת ואיננו מתקבל יפה באזני אנשים, שסבלו במשך שלוש שנים במחנות ריכוז בטרנסניסטריה".
היה זה יום יפה, אביבי, העצים לבלבו, הספסל עליו ישבנו היה מוצל ושכן מתחת לצמרות עצי תירזה, שעמדו זקופים ומלאי הוד וגאווה ברחוב הראשי בסטרוז'ינץ.
ארתור התחיל לספר: "אבי שירת כרופא בית ספר וכרופא לבריאות הציבור בעיר כפי שידוע לך. מיד לאחר כיבוש העיר על-ידי הרומנים, ביולי 1941, אספו את כל היהודים ברחבה מאחורי הקולנוע ומסעדת זינגר. הצבא הרומני החוזר וגם גרמנים עברו את העיר, לא נתקלו בהתנגדות והמשיכו בצעדתם ובהתקדמותם בעקבות הצבא האדום הנסוג.
השלטון הרומני הזמני עבר לידי בחורים צעירים, רובם אוקראינים שענדו סרטי טריקולור, צבעי הדגל הרומני, על שרווליהם. הם נטלו רובים ומקלות בידיהם והחלו לגרש את היהודים מבתיהם למקום ריכוז.
כבר משעות הבוקר נשמעו צעקות וגערות מן החוץ, צעקות היהודים המגורשים מבתיהם. הגירוש נעשה באכזריות ולוּוה בגערות ובצעקות, בדחיפות ובמכות, בעלבונות ובהשפלות.
אבי נעמד ליד החלון והציץ לרחוב מאחורי הוילון בבחינת רואה ואינו נראה. נערי האספסוף היו יורים ביהודים שהביטו בעד החלון בטענה, שהיהודים יורים מתוך בתיהם בצבא הרומני.
זוכר אני היטב, שלבית שלנו הגיע בחור צעיר אוקראיני, אותו הכרתי היטב וגם הוא הכיר אותי, וידע כי ברשותי אופניים. הוא פתח את הדלת ותבע כי אמסור לידיו את אופני. נתתי לו אותם והוא פתח בצעקות ופקד על משפחתי לצאת מן הבית.
נפשית היינו מוכנים לאירוע זה. הכנו אי אילו חפצים אישיים ויצאנו את הבית. הבלתי ייאמן אירע.
האוקראיני אחז ביד אחת את האופניים וביד השניה רובה והוביל אותנו לבלתי ידוע. התקדמנו לבושים בגדים כבדים עמוסי חפצים אישיים בצהרי היום בראשית חודש יולי תחת השמש הקופחת על ראשינו. בהגיענו לגשר שמענו גניחות של אישה, הבטנו לכיוון הקולות שקרעו את אוזנינו ודקרו את לבנו. אבי, כרופא, ביקש מהאוקראיני החמוש, שיתיר לו להגיש עזרה לאישה המונחת בתעלה. "הגיבור" ענה: "היא גוססת, לא תוכל לעזור", ואילץ אותנו להמשיך בדרכנו. המשכנו בצעדה עד למקום הריכוז.
שם הוא מסר אותנו לידי הפורעים האוקראינים והרומנים שהיו חמושים ברובים או במקלות. פני הפורעים הביעו רשע ואכזריות. רק תמול שלשום, ריבונו של עולם, הם היו ידידים שלנו! הייתי משאיל לאוקראיני הזה את אופני והיום הוא גזלם ממני, ואותי ואת ומשפחתי הוא גרש מביתנו. הזעזוע היה גדול. התמוטט הקיום  הבין עדתי, שהיווה יסוד לחיים משותפים בעיר.
כל היהודים מהעיר רוכזו במגרש גדול. הצפיפות שם הייתה בלתי נסבלת. לא היה מקום לפרוס שמיכה.
הישיבה על המטלטלים הדלים תחת השמש היוקדת דיכאה את כולנו, ומעל הכל הדאגה מפני הצפוי לנו. האופטימיסטים ניחמו את עצמם ואת בני סביבתם, כי הגירוש מן הבית נעשה לשם מתן אפשרות לאוקראינים לבוז את בתיהם ואת רכושם של היהודים. בערב יותר לנו לשוב הביתה. הפסימיסטים ידעו לספר סיפורי זוועות על גירוש ורצח המוני. אחרים שקעו בדממה מתוך מועקה כבדה ושתקו.
זקנים וחולים התעלפו, הרופאים עמלו קשות להושיט להם עזרה. אולם עקב מחסור בתרופות הועילו רק למעטים. ההתמוטטות הייתה כללית.
מקום הריכוז נשמר בידי פורעים מקומיים וחיילים רומנים. יריות בלתי פוסקות נשמעו סביב המקום. היריות גברו עם רדת החשכה. הלחץ והשפלת המכונסים בגן הגדול מאחורי מסעדת זינגר לשעבר, והיריות יצרו אווירה, שחיסול המכונסים הולך וקרב. היה חשש, שהקלגסים ינצלו את חשכת הלילה להוציא להורג את שנואי נפשם - היהודים.
יהודי עטור זקן לבן קרא לפתע בקול בחצות הליל "קריאת שמע'', קריאה שזיעזעה את רוב המכונסים. רובם לא עצמו עין וציפו לגרוע ביותר. באותו רגע אבי לחש באוזני אמי, שברשותו "חומר'', שיספיק לבני המשפחה לשים קץ לחייהם בלי ליפול לידיהם של הקלגסים צמאי הדם והרעבים למעשה עינויים. אווירת המתח נמשכה כל הלילה.
השחר הפציע והיריות פסקו. ניתנה הוראה להתכונן ליציאה מ''גן האירועים''. הנשים הופרדו מהגברים והופנו לבית הספר בקרבת המקום. הגברים הוצעדו לפנימיית הבנים שבקצה העיר. הסבל נמשך כשלושה ימים.
אחרי-כן הגיעו הממונים מטעם השלטון הרומני האזרחי. הם פקדו על גירוש היהודים. האחראים על הניהול התקין של העיר הבינו שהעיר לא תוכל לחזור לאורח חיים תקין ללא בעלי מקצוע הכרחיים. השלטונות האזרחיים הוציאו היתר לארבע עשרה משפחות להשאר בעיר, מומחים הכרחיים לשמירה על מסלול החיים התקין.
המומחים היו רופא, שני רוקחים, מפעיל תחנת החשמל, פחח לתיקון גגות בימי גשם ועוד בעלי מקצועות כגון אלה. אבי, דוקטור קלינגהופר, נבחר בתוקף שירותו כרופא ברפואה ציבורית בעיר במשך שנים רבות, עוד טרם כיבוש בוקובינה על ידי הסובייטים, להישאר עם משפחתו בעיר יחד עם 13 מומחים אחרים.
יהודי סטרוז'ינץ גורשו ברגל לטרנסניסטריה, כיתר הקהילות מבוקובינה הצפונית. ארבע עשרה המשפחות שנותרו שוכנו במספר בתים מצומצם ברחוב אחד בשכונת נויוועלטגאסע, בבתי יהודים שבעליהם גורשו.
משפחתי שוכנה בבית משפחת שטיין. הבית היה ריק מכל חפץ ואנו, הדיירים החדשים, נאלצנו לאסוף מה שהשאירו הבוזזים, חפצים הכרחיים לחיי יום יום.
זכויות אזרח נשללו מהיהודים שנותרו בעיר. ילדיהם גורשו מבית הספר. כולם היו חייבים לענוד מגן דוד צהוב על דש בגדיהם. אבל למרות הקשיים והמגבלות חיי הנשארים היו טובים מאלה של המגורשים. שכר העבודה שקבלו היה סמלי בלבד וכל אחד נאלץ לחפש עבודות מכניסות אחרות בנוסף לעבודה שביצע תמורת ההיתר להישאר בעיר. אפילו אני כנער בגיל ההתבגרות מצאתי עיסוק שגם ההכנסה הייתה בצדו: שיעורים פרטיים לילדי הפקידות הבכירה. כל הכנסה, אפילו הזעומה ביותר, תרמה להישרדות.
יחס השלטונות אל היהודים היה תקין, רובם ידעו להעריך את תרומת היהודים לנורמליזציה של אורח החיים. המרכז המסחרי, שהופעל עד 1940 על-ידי סוחרים, עורכי דין, רופאים, ארכיטקטים ומהנדסים יהודים, כולו שינה פנים.
הרומנים ניסו להחיות את הפעילות המסחרית והאינטלקטואלית בעיר אך בהצלחה חלקית בלבד.  העיר הייתה עצובה, השירותים ההכרחיים פעלו ללא תנופה וללא פיתוח והתקדמות. האווירה היצירתית פסקה. התפתחות הישוב נעצרה, נבלמה והחלה לסגת לקראת מצב קיפאון.
סיפורו של ארתור גרם לי הנאה. בעת שמיעת דבריו כמעט שכחתי מה אירע לנו, אבל שמחתי בחלקו. עם תום סיפורו של ארתור הגיעה סוניה אחותי בליוויו של ברונו. הצעתי לידידיי לבוא איתנו לביתנו. ברונו שמח להצעתי. שכנעתי את ארתור שגם הוא יצטרף אלינו.
 ברונו נצמד לאחותי, שיערתי כי זו הייתה גם מטרת בואו לבית הספר, לפגוש אותה. בדרך הביתה פגשנו מכרים, בייחוד ארתור, כבן העיר הזאת. אני פגשתי שתי משפחות יוצאי בנילה, שהחליטו להתיישב בעיר. משפחת יהושוע הבר ומשפחת אויפזהר. שמשון אויפזהר סיפר לי, שאביו נפטר במחנות, אחיו הרצל גויס לצבא האדום, אימו והוא הגיעו לעיר ומחפשים דירה.
למחרת הגיעו בן דודי דוד (דיטי) דרוקמן עם אמו רבקה, וגם להם אותה תמונת משפחה כמו אצל אויפזהר: האב נפטר, הבן הבכור גויס לצבא האדום. שמחתי כי עוד שניים מעמיתיי לכיתה מבנילה יצטרפו ללימודים. לאחר ביקורי בביתו של דיטי נודע לי כי אין ביכולתם להצטרף ללימודים, כי נותרו מפרנסים יחידים, החייבים לחפש עבודה

אחד במאי חג הפועלים

ההכנות לקראת האחד במאי בוצעו בקדחתנות בכל מוסדות הציבור, במפעלים כלכליים, במוסדות חינוך ותרבות. הבניינים קושטו בדגלים אדומים בכמות אדירה, בתמונות מרקס, אנגלס, לנין וסטלין, וכן בכרזות עם קטעי נאומים של לנין וסטלין.
נפתחו שלוש חנויות בעיר: חנות למזון, חנות לבגדים ובדים וחנות לנעליים וערדליים. לקראת החג ניתן היה לקבל דגים מיובשים, דגים מלוחים, וודקה.
בחנויות לבגדים ובדים ניתן היה להשיג כובעים לקיץ ולחורף, דגלים אדומים ובדים אדומים, בכמות מוגבלת לכל דורש. החנויות היו ריקות מסחורה. זכרנו את התמונה משנת 1940-1941, גם אז היו החנויות פתוחות כל העת וכשהגיעה סחורה נוצר תור כסימן שמוכרים משהו.
גם עתה, באפריל-מאי 1944, החנויות נפתחו רק כשהגיעה סחורה, אם הגיעה, תחילה חולקה בין אנשי שלומנו ורק מה שנשאר הוצא למכירה לכל.
חיכינו בקוצר רוח לפתיחת שנת הלימודים. חגיגות האחד במאי נסתיימו. בבוקר השנים במאי בשעה 8.00 התייצבנו אחותי ואני ללימודים.
מפקד בוקר, הצגת המחנכים, כל כתה הסתדרה בטור עורפי. הובהר לנו כי המלחמה נמשכת, נאמר לנו שהלימודים, המתחילים במאי, יימשכו עד מחצית חודש אוגוסט וביום השני, האחד  בספטמבר, תתחיל שנת הלימודים החדשה. המאמץ השנה חייב להיות גדול. אין פשרה בתחום הספק בלימודים. חייבים לגמור סילבוס של שנה שלמה. תינתן עזרה לכל מי שעשה מאמץ לעמוד בדרישות. כל מי שלא יעמוד במאמץ ובדרישות יצטרך לחפש עיסוק אחר.
המנהל הציג את מרכזת הקומסומול, נערה בלונדית צעירה. הובהר לנו, כי הנערה תרכז את הפעילות של תנועת הנוער בבית-הספר ואנו מוזמנים לשתף פעולה עמה. לאחר הפתיחה הרישמית החלו הלימודים במלוא הרצינות, לאחר שקבלנו את מערכת השעות לשבועיים ראשונים.
קיבלנו רשימה של ספרי לימוד וציוד לימודי שיש לרכוש. מספר התלמידים היה כשני מניינים, מחציתם יהודים, האחרים היו בני משפחות רוסיות ונמנו עם הפקידות הבכירה בעיר.
בהפסקה הגדולה ניגשו התלמידים היהודים אל המחנכת והבהירו לה שאנו יוצאי מחנות, חזרנו מהגירוש ואין באפשרותנו לרכוש ספרי לימוד וציוד לימודי. היא התעניינה באילו מחנות ריכוז היינו וכיצד ניצלנו. היא שמעה שהגרמנים הוציאו להורג את כל היהודים, הבטיחה לבדוק את האפשרות שבית הספר יספק לנו ספרי לימוד וחלק מהציוד: מחברות, עפרונות, אטלסים. כבר למחרת הודיעה לנו בשמחה רבה כי בית הספר אישר להשאיל לנו ספרי לימוד וציוד לימודי, לכשיגיע מן המיניסטריון לחינוך. מאחר שהמחנכת למדה ספרות רוסית, היא הביאה עמה לכיתה ספרים של סופרים ומשוררים, שחלק מיצירותיהם נלמד במשך השנה.
כל תלמיד קיבל ספר של משורר או סופר. חודש ימים יהיה מותר להחזיקו. כעבור חודש נצטרך להחזירו לספרייה ולקבל ספר אחר. במהרה מצאנו סידור והחלפנו ספרים בינינו.
רובנו השגנו את ספרי הלימוד הנדרשים בחנויות הספרים שנפתחו למכביר. מחיר הספרים היה זול, למעשה החפץ היחיד שניתן היה להשיג בשפע בברית המועצות - היו ספרים.
המורים במדעי הרוח היו יוצאי ברית המועצות, המורים למדעים (מתמטיקה, פיזיקה, כימיה, ביולוגיה) היו יהודים מקומיים, רובם עורכי דין לשעבר, שלא מצאו עבודה במקצועם במשטר החדש.
נהניתי כל רגע מן הלימודים, להוציא מקצוע אחד: יסודות המרקסיזם-לניניזם, מקצוע חובה. המורים הרוסיים היו לבביים והצליחו לחבב את מקצועות ההוראה שלהם על תלמידיהם, לא כן עורכי הדין שהיו למורים, הם לא היו חביבים על תלמידיהם, כי לא ידעו להסביר את נושא הוראתם לכיתה. הסידורים הנהוגים במוסדות חינוך בברית המועצות באותם הימים כללו סיוע לתלמיד אינדיבידואלי, כעין שעור פרטי, או לשנים שלושה תלמידים בשעות אחר הצהרים , זה השלים את החסר.

מחיי החברה והכלכלה
בשלהי מלחמת העולם השנייה בבוקובינה

חיי החברה התחלקו לשניים, בבית-הספר ומחוצה לו. תלמידי בית הספר הוזמנו להתכנסות חופשית בשעות אחר-הצהריים המאוחרות לפגישות עם מרכזת הקומסומול. אגב היא הצטרפה גם ללימודים משלימים בכיתה ט' והייתה עמיתה ללימודים. המרכזת השתדלה מאד להנעים עלינו את שעות הפעילות החברתית שהייתה למעשה אינדוקטרינציה פוליטית.
מצאתי ממד חיובי בפעילות זאת. היא חינכה אותי להתנהגות דיפלומטית, להאזין, להשתתף בוויכוח פוליטי ולומר רק את אשר צפוי לומר.
הפעילות החברתית-פוליטית בקומסומול הייתה פתוחה לכל צעיר לומד או עובד עד גיוסו לצבא האדום. למרות מאמציה של טניה, מרכזת הקומסומול, היא לא הצליחה לצרף לקבוצת התלמידים משתתפים אחרים מחוץ לכתלי בית הספר. הפעילות התחלקה לשני היבטים: החברתי והפוליטי. בחברתי רשאי היה להשתתף כל מי שענה על קריטריון הגיל, גיל ההשתייכות לקבוצת לומדים או עובדים.
תחילה השתתפו בפעילות חברתית זאת רק קבוצת היהודים בכיתה שלנו. בני המשפחות הרוסיות לא גילו עניין בפעילות החברתית המנוהלת על-ידי טניה - מרכזת הקומסומול, המבוגרת מרוב בני הכיתה. היא הייתה ה"קשישה" בכיתה, בת 19, בלונדינית, חטובה, חריפה, מצטיינת בלימודיה במקצועות מדעי הרוח וחלשה מאד במקצועות הריאליים. בתחילה היה פאול עוזר לה להכין את השעורים במתמטיקה. אך משום מה עבר ביניהם חתול שחור וטניה בחרה בי לשמש לה כמסייע במקצועות הריאליים. קשה היה לי לסרב לה משום מעמדה בבית הספר.
טניה לא השלימה עם כך, שרק מחצית הכיתה תשתתף בפעילות החברתית, כלומר רק התלמידים היהודים. היא הפעילה לחץ על מנהל בית-הספר וזה דאג כי בני המשפחות הרוסיות יגיעו לפעילות. בפעילות החברתית הנויטרלית שילבה טניה גם רעיונות פוליטיים. היא התחילה להפעיל עלינו לחץ להגיש את מועמדותנו לקומסומול, ואחר כך נתחיל בפעילות פוליטית. מהקומסומול נבחרים אחרי השרות הצבאי המועמדים למפלגה. נאמר לנו, כי 3-2 אחוזים מכלל אוכלוסיית ברית המועצות הם חברי המפלגה, הם גם בכירי האומה, מנהיגי העם.
יחסי אליה היה כיחס תלמיד אל מדריכתו, יחס של כבוד. עמדתי על כך, כי אסייע לה בלימודים הריאליים בבית הספר ולא בביתה הפרטי, למרות שביתה היה בקרבת ביתי. בבניין בית הספר הועמד לרשותה חדר ממנו ניהלה את הפעילות החברתית - תנועתית ובו התקיימו פגישות הסיוע שלי בלימודיה במקצועות הריאליים. הקפדתי לא לשבת עמה מעבר לנדרש בלימודים. עם סיום החלק הלימודי סגרה את הספר ואת המחברת והעבירה אותם למדף שעל השולחן והכריזה: עתה נשתה תה (צ'אי). לזכותה ייאמר שהתה שלה היה טעים, מתוק וחריף. היא הוסיפה אי אילו טיפות אלכוהול שנתן לתה טעם וריח מיוחדים.
בצנצנת זכוכית מצוירת, סגורה היטב, שמרה טניה על עוגיות יבשות בטעם מוזר. טניה הציעה לי לטעום מהן. מדי פעם ציינה: "אלה עוגיות שאימי אופה לקראת השנה החדשה והן נשמרות טריות שנה שלמה". העוגיות היו קשות כעצם יבשה, טעמן מוזר, אי אפשר היה לנגוס בהן בלי להרטיבן תחילה בתה. אכלתי ונאנחתי ושיקרתי באומרי שהן טעימות, אך נענשתי מיד: היא הוציאה עוד עוגיה והכריחה אותי לאכול אותה.
טניה הייתה לבבית ומכניסת אורחים למופת. היא הציעה לי לאכול עמה ארוחת ערב במסעדה שממול לבית הספר ולצאת עמה לריקודים. הבילוי היחיד היה ביקור בקולנוע או באולם הריקודים. בעיר היה קולנוע אחד, וכל שבוע הובא סרט שהוצג במשך כל השבוע. כל פעם מצאתי נימוק אחר לדחות את הצעתה. טניה, בחורה אינטליגנטית, הבינה כי אני מתחמק מהעמקת הידידות שלנו. היא שאלה אותי האם יש לי חברה ובלי לחשוב הרבה עניתי שאכן כן. טניה שאלה לשמה של החברה ואני השבתי: ציבי. "איזה שם זה,  היא סינית? שמה מצלצל כצי - בי,  כמו שם סיני." אמרה.
התיישבתי שנית על כסא מולה והתחלתי לספר ולתאר את חיצוניותה ואת אופייה של ציבי תוך התרגשות וגעגועים, עד כי דמעות נראו בעיני. סיפרתי לה הכול חוץ מהסוף, כלומר שהקשר בינינו נותק ואין לי מושג מה קרה אתה.
טניה הקשיבה וחשתי, כי היא משתתפת בתחושותיי. לאחר דקה של דממה היא אמרה: כמה טוב להיות נאהבת, אני מקנאה בה. איחלתי לה לילה טוב ועמדתי לצאת. טניה שאלה אותי אם אהיה הערב במועדון, ואם גם הסינית שלי תהיה שם. היא לא זכרה את שמה. אהיה, אם המועדון יהיה פתוח, אמרתי, אבל ציבי הסינית שלי לא תהיה, כיוון שהיא בצ'רנוביץ. "להתראות, בוריס (שמי הרשמי בבית הספר הרוסי), אשמח לרקוד איתך." אמרה טניה.
החלטתי לשבת ולכתוב לציבי מכתב בשני עותקים, כל עותק לכתובת אחרת, שהרי ציבי נתנה לי שתי כתובות בטרם נפרדנו. החלטתי לא לצאת לרקוד, לא לראות חברים ולא חברות, אלא להתייחד בכתב עם ציבי. ישבתי עד מאוחר וכתבתי לה, אחר כך העתקתי את המכתבים והכנסתי אותם לשתי מעטפות. למחרת שלחתי את המכתבים והתחלתי לספור ימים. בשבוע השני למשלוח המכתבים שאלתי הראשונה בהיכנסי הביתה הייתה: האם הדוור היה כבר? אימי חשה שאיני כתמול שלשום ובאחד הימים, כשלבנו טוב עלינו, היא שאלה: "בני, אתה מאוהב? יש כבר אהבה חדשה?" השתפכתי בפני אימי ואמרתי לה: לא אימא יקרה, אני מאוהב, אכן צדקת, אבל אין לי אהבה חדשה, אני מאוהב בציבי. מאז פרידתנו געגועי אליה הולכים וגוברים מידי יום.
אימי השתתפה בצערי וחיפשה מילים לנחם אותי ואמרה - זכור אימרה שהיא תורת אמת: האהבה השנייה משכיחה את הראשונה. חפש לך אהבה חדשה, זו תרפא אותך מגעגועיך אל הראשונה.
השיחה עם אמי סייעה לי, לפחות בתחום אחד: תחת להקדיש את כל מחשבותיי וגעגועיי לציבי הרהרתי בדבריה ובעצתה של אימי. החלטתי לצאת למגרש הספורט שבקצה הרחוב. על המגרש  התקיימו כל העת משחקי כדור עף,  משחק לאומי של הנוער והבוגרים בני כל השכבות. נער עובד ונער לומד, פקידים ופועלים, מורים, מרצים וסטודנטים לקחו חלק במשחק זה.  הגעתי למגרש ותוך דקות ספורות הוזמנתי להצטרף לאחת הקבוצות ממנה פרש שחקן אחד. שיחקתי עד רדת החשיכה.
אכלתי ארוחת ערב קלה, התרחצתי, החלפתי בגדים ורצתי למועדון הריקודים. הייתה שם חבורת התלמידים היהודים, בני כיתתי, ועוד תלמידים אחדים, עמיתיה של אחותי. מאוחר יותר הצטרפו אלינו חיילים וחיילות, תחילה היינו כעשרה תלמידים עם טניה וחברתה מרכזת תנועת הנוער עד גיל 16, שכבת הפיונרים.
בסוף הערב האולם היה מלא. היה הסכם בינינו, בין קבוצת התלמידים, הסכם בלתי כתוב שהבנים שומרים על הבנות, לא נותנים להן לשבת ולחכות להיות מוזמנות לריקוד על-ידי זר מחוץ לחבורה. החשש היה שבת תיפול לידי חייל שיכור או בחור אלים. טניה וחברתה נינה הצטרפו באופן טבעי אלינו. הן היו מוכנות לרקוד עם כל אחד, אבל טניה לחשה לי באוזן, בשעה שרקדתי עמה, כי היא מעדיפה לרקוד עמי.
עמיתי זיסמן נצמד כל הערב לנינה חברתה של טניה ולא הרפה ממנה גם בצאתה הביתה. כל הערב הרהרתי בדבריה של אימי ושאלתי את עצמי האם טניה תהיה האהבה השניה שלי שבעזרתה אשכח את הראשונה, "את הסינית" שלי. החלטתי להמתין לקבלת תשובה מציבי.
עבר עוד שבוע. בשבוע השלישי חזרו מכתביי עם ציון עליהם "לא ידוע". החלטתי לשמור על המכתבים החוזרים. קיוויתי לפגוש את ציבי באחד הימים, להוכיח לה, כי רציתי בחידוש הקשר. במכתבי הבעתי את רגשותיי אליה, את רצוני להיות בקרבתה, להיות עמה, לחבק אותה בחזקה אל גופי ולנשק את שפתיה הרבה-הרבה זמן. רק מחשבה אחת הטרידה אותי: שמא בעלה חזר ומכתבי יפול לידיו. ליתר בטחון, כדי שלא יאונה לה כל רע, סיימתי את מכתבי במשפט, "ידוע לי, כי אהבתי זו אלייך היא חד צדדית, ממני אליך, אך אהיה האדם המאושר עלי אדמות אם תאותי לפחות בכתב להביע את רגשותייך כלפי, באהבה רבה, דובי."
משפט זה עלול  היה לגרום לציבי אי נעימות כלשהי אם המכתב היה מגיע לידי בעלה. הגורל רצה שהמכתב לא הגיע לציבי או לבעלה אלא כאמור חזר אלי.
 
עוד ערב ריקודים במועדון

הקבוצה שלנו היוותה את גרעין קהל הרוקדים במועדון. הגענו כקבוצה בשעה שמונה וחצי, שעת פתיחת המועדון, כאשר אנו מלווים את הגברת פליישר האקורדיוניסטית וגם נושאים את כלי הנגינה שלה. המועדון מואר, צלילי מוסיקת ריקודים נישאים הרחק באויר ומושכים צעירים וצעירות למועדון. במשך הערב נתמלא האולם בחיילים, בצעירים משכילים - לומדי מכללות ואוניברסיטאות, נוער עובד ולומד - ציבור מגוון. בתחילת הערב - האווירה נעימה, אך קיים חשש שיחידים מבאי המועדון ישתכרו ויטרידו את הבנות שלנו ואת מלוויהן.
בשעה 10:00 בערך נכנסו לאולם שתי החברות טניה ונינה, ובראותן אותנו הן הצטרפו לחבורה שלנו. שתיהן, בלי להמתין שתוזמנה לריקודים,  "דגו" את ידידי זיסמן ואותי "לחכות" שלהן, נינה את זיסמן וטניה אותי, כל הערב הזמינו אותנו לרקוד. החברים שלנו חייכו ודברו ביניהם בגרמנית בקול, כדי שנשמע את הערותיהם. אחד אמר: "התישבו עליכם", השני המשיך: "הן רוכבות עליכם" השלישי: "בסוף הערב יבוא התשלום, הכונו!!!" וכו'.
שתי ה'גברות' היו רעננות, כאילו שיום העבודה רק מתחיל. לא נעים היה להתנער מהן, לפחות מטניה, שהיא עמיתה לכיתה וראש תנועת נוער הקומסומול. כשהגיעה שעת נעילה יצאנו את המועדון, נפרדנו, אבל כל אחת מהבנות מפצירה, נינה בזיסמן וטניה בי, שנלווה אותן הביתה. ניסיתי להתחמק בטענה, כי עלי ללוות את הגברת פליישר - האקורדיוניסטית. החברים שלי "טובי הלב" הציעו שהם ילוו את הגברת פליישר, כדי שאנו נתפנה ללוות את הבנות, שגרו לא רחוק מהמועדון. שתיהן גרו בדירה משותפת. הן הזמינו אותנו לעלות לדירתן, זיסמן לחץ עליי לקבל את ההזמנה. חששתי מאד מהעמקת היחסים, והתוצאות הנלוות במיוחד בהעמקת הקשר בין טניה לביני, כאשר היא נושאת בתפקיד פוליטי במוסד בו אני לומד.
לאחר מעשה הבנתי עד כמה שאופיו של גבר, ובפרט נער צעיר, חלש ושברירי בעומדו בפני צעירה בלונדינית, זוהרת, בעלת עיניים מכשפות ושיער גולש על כתפיה ונוגע בלחייו של הצעיר. לא יכולתי לסרב לעלות לדירה. שוכנענו ועלינו לדירתן המרווחת, המסודרת להפליא ומרוהטת בפשטות. לכל אחת חדר משלה, טרקלין קטן הפריד בין חדרי השינה לבין חדר הכניסה, כעין פרוזדור רחב בין דלת הכניסה לבין הטרקלין.
ישבנו בטרקלין, כובדנו בוודקה ועוגיות, שנינו זיסמן ואני הודענו, שאיננו שותים משקאות אלכוהוליים באמצע הלילה ומחוץ לבית. שתיהן צחקו. נינה הבהירה לטניה, שבני המקום מעדיפים תה על וודקה.
אנו נכין לכם תה, הכריזה טניה. שתיהן פרשו לחדרים, כל אחת לחדרה, ביקשו סליחה וכעבור דקתיים חזרו כשהן לבושות כותנות לילה. כבר הספקנו ללמוד שכותנות לילה משמשות את הרוסיות גם כשמלות אלגנטיות. שתיהן הסתובבו סביב האח והשולחן להציג בפנינו את לבושן הייחודי. תה חזק מהביל הוגש. בקערית אחת באמצע השולחן היו מונחות קוביות סוכר ובצלחת גדולה עוגיות שדוגמתן עוד לא ראיתי. נינה הציעה לנו לטעום מן העוגיות, הן סיביריות. אמרה, רק לפני שבוע קבלתי משלוח מהורי. התה היה חם וטעים, גם העוגיות טעמו לחיך, מתוקות מאד. עם גמר שתית התה הודיתי ושיבחתי את טעמו ואת טעמן המופלא של העוגיות, קמתי ממקומי, ניגשתי לחלון, וילון כבד כיסה את החלונות. טניה שאלה: מה אתה בודק? השיבותי: נדמה היה ששומע אני רעשים, אולי גשם או מישהו הבודק את סביבת הבית. "הוא יכול לבדוק, הכול מוגף, חיפשנו דירה שיש בה דלתות חיצוניות," אמרה טניה (בחוץ לארץ, בדירות קרקע, היו בדרך כלל שני זוגות של דלתות, זוג דלתות פנים מזכוכית, הפתוחות במשך היום, ועוד זוג דלתות חיצוניות - דלתות ביטחון מעץ כבד הנעולות בלילה).
נינה אמרה: בואו ראו את הדירה שלנו, את החדרים - "דירה ממש ארמון" הוסיפה טניה.
תחילה נכנסנו לחדרה של נינה, זיסמן כנראה התעייף והתיישב על מיטתה של נינה. המשכתי עם טניה לחדרה, בדרך אבדה לנו נינה, היא נשארה בחדרה עם זיסמן.
טניה כיבתה את האור המרכזי בחדר והדליקה את מנורת הלילה. ישבנו על מיטתה, שתקנו שנינו. טניה הייתה הראשונה ששברה את הדממה ושאלה: למה אתה מאופק כל כך? אני מכירה אותך מן הכיתה ומהתנועה, בחברה אתה בחור עליז, תוסס ופתאום אתה שותק, עצור ומהורהר. אנסה להבהיר את המצב, עניתי בהיסוס, אומנם שנינו תלמידים באותה כיתה, אבל את נושאת בתפקיד בכיר בבית הספר, בו שנינו לומדים. יחסים קרובים בין שני צעירים אי אפשר להסתיר. מחרתיים נמצא את שמותינו מקושקשים על כל קיר, ואת הנושאת תפקיד רשמי עלולה להיפגע בגלל יחסים אינטימיים עם תלמיד. התוצאה תהיה ששנינו נסבול.
טניה הפסיקה את שטף דיבורי והכריזה: אתה כל-כך צעיר וחושב כמו זקן!!
היא הסתובבה אליי וחבקה אותי. גם אני חבקתיה בחזקה, נשקתי את עיניה והשקעתי את ראשי בשערותיה. היא דחפה את ראשי אל הכרית שעל מיטתה וכמעט שכבה עלי בפלג גופה העליון. נשיקותיה וחום גופה מוטטו אותי, הייתי זקוק לאוויר לנשימה. שיחררתי את אפי ואת פי לנשימות עמוקות, טניה שאלה: מה קרה, אינך מרגיש טוב? אני מרגיש מצוין, עניתי, אך אני זקוק רק לקצת אוויר. אולי אתה רוצה, שאפתח חלון? שאלה. לא לא, אמרתי, לא הספקתי לסיים את המשפט כששמענו פתאום דפיקות עזות בדלת: "טניה פתחי! זה אני וסיה" וקול נוסף נשמע: "נינה, נינוצ'קה, פתחי את הדלת, זה אני וניה!."
נערתי את טניה מעלי, קפצתי מן המיטה וגם היא עמדה מבוהלת וחסרת אונים. יצאנו לטרקלין, גם נינה וזיסמן באו, הסתכלנו זה בזה. בינתיים הקריאות והדפיקות בדלת התגברו, דפיקות בקת רובים ובצעקות, "אם לא תפתחו אנו יורים."
קולו העדין של וניה התחלף במילות גנאי ובכינויים גסים "קורבה (זונה), פתחי כי אירה בך ובשוכב עמך." טניה תפסה מנהיגות, היא ניגשה אל הדלת והרגיעה אותם: חכו קצת, אנו מתלבשות, מיד נפתח לכם את הדלת, הפסיקו את הצעקות, השכנים יגרשו אותנו. טניה הובילה אותנו לפרוזדור הכניסה, העמידה את שנינו מאחורי דלת הטרקלין שנפתחה לפרוזדור הכניסה והחזיקה את הדלת פתוחה, שלא תיסגר בפתאומיות, נינה פתחה לשני החיילים את דלת הכניסה, הזמינה אותם לטרקלין כאשר דלת הכניסה פתוחה, היא סגרה את דלת הטרקלין מאחוריה ואנו יצאנו בחיל ורעדה לחופשי, נרגשים, כי ניצלנו ממוות או לפחות ממכות רצח. היינו בתדהמה מן העולם הזר והמוזר לתפיסת עולמנו. למחרת בבוקר, בהפסקה הגדולה, נגשה טניה אלי ואמרה: אני חייבת הסבר.
בסוף יום הלימודים טניה המתינה לי ליד דלת היציאה מן הכיתה. היא פנתה אליי וביקשה כי אבוא לחדר הקומסומול. ביקשתי ממנה לדחות את השיחה למועד אחר, כיוון שאני עייף וממהר הביתה.
טניה הציעה, שהיא תלווה אותי הביתה. בצאתנו את שער בית הספר פגשתי את ברונו אלנבוגן עומד בכניסה. הבינותי שהוא ממתין לאחותי. אכן אחותי הגיעה, הלכנו ארבעתנו. תחילה דיברנו על דא ועל הא, בהגיענו לפינת הרחוב התפצלנו לשני זוגות, ברונו ואחותי, טניה ואני. טניה פתחה: אני מבקשת, כי תאזין לי ותאמין לי, כל אשר אדווח לך אמת היא. עניתי כי בבית המשפט מבקשים לומר את האמת, את כל האמת ורק את האמת.
טניה השלימה את המשפט ואמרה, אני נשבעת לומר רק את האמת וכל האמת.
וסיפרה: הכרתי את וסיה בחודש הראשון שהגעתי לסטרוז'ינץ. יחידתו הוצבה בעיר. נפגשנו כמה פעמים במועדון, רקדנו ובילינו יחד. באותו זמן הגיעה גם נינה לעיר. התידדנו, שתינו חיפשנו דירה. וניה הצטרף לחבורה. היחסים בין נינה ווניה התהדקו, אני לא מצאתי עניין בוסייה, הוא בחור טוב כשהוא פיכח והוא פרא אדם לאחר שתי כוסות וודקה. הבהרתי לו כי אנו ידידים ושום דבר מעבר לזה. הייתי במצב קשה, שני הבחורים ליוו אותנו אחרי הריקודים הביתה. וניה נשאר ללון אצל נינה ואני התנגדתי שוסיה יישאר ללון אצלי. היה ליל גשמים עם ברקים ורעמים. הוא התחנן שאתיר לו להישאר ללון בטרקלין, ריחמתי עליו, והוא נשכב על השטיח הקטנטן וישן כל הלילה. זו הייתה שגיאה מצדי, כי מעשה טוב זה היווה תקדים והוא חזר וביקש מדי פעם לישון בטרקלין. בשעת הריקוד היינו שלובים, הוא הצהיר אהבה עד מוות. לפני כחודשיים יחידתו נשלחה לחזית, שני הבחורים עזבו את העיר, וסיה כתב לי פעם פעמיים, לא עניתי לו, וניה כתב לפני כשבועיים לנינה, שהוא מתגעגע אליה ואם לא יקבל שבוע חופש, הוא יערוק מן הצבא ויבוא לראותה.
אינני יודעת אם הם קבלו חופש או שמא ערקו, אך הגיעו במפתיע. עד כאן ההסבר שלי, אני מצפה, כי תאמין לי ונמשיך מן הנקודה בה הפסקנו.
ההצהרה התמימה ודיבורה הבכייני, תוך שהיא אוחזת בידי, לא שיחררו אותי מן החוויה הקשה שעברתי לילה קודם. חשתי כי טניה מצפה ממני, כי אומר לה משהו. החלטתי להבהיר לה, כי היחסים בינינו נסתיימו. חיפשתי מילים בלתי פוגעות ואמיתיות. פתחתי ואמרתי: שאלת אותי אמש מדוע אני עצור, מאופק וכו'. הייתי בדילמה גדולה, היה עלי לבחור בין פגיעה ביחסך הלבבי והפתוח אלי או באהבתי הגדולה והכנה אל בחורה אליה אני מתגעגע ועליה אני חולם בלילה ובהקיץ. יש רגע שאדם מאבד את מחשבתו בעומדו מול יופי שמיימי ורוך נשי, במצב כזה הייתי אני אמש, כשהיינו רק שנינו לבדנו, הגעתי למצב של שיכחת העבר ובחרתי באושר ההווה.
העונש היה כבד, מאכזב. הרשי לי להוסיף עוד היבט: הייתי שלוש שנים תחת ה"אוקופציה" (ביטוי רוסי לאלה שהיו תחת כיבוש נאצי). ראיתי את המוות הרבה פעמים לפני עיני. השחרור נטע בי הרבה תקוות, הגשמת שאיפות, גם ליל אמש היה בשבילי חלום בהגשמתו. לא שיערתי, כי לאחר שובי הביתה אעמוד בפני מוות בטוח.
"אל תגזים", קראה טניה, "לא יורים סתם". הפסקתי את דבריה והמשכתי: "טניה, אני מעריך את תגובתך המהירה והיצירתית אמש, והרשי לי לומר: הצלת אותנו ואת עצמכן. מהיום לא אבגוד עוד באהובת ליבי, אשמור לה אמונים עד כלות רוחי".
המשכנו עוד כברת דרך בצעידה תוך דממה ובפינת רחוב, קרוב לביתה, פנתה טניה ואמרה: "דוזבידניה" - להתראות, אשמח אם נתראה. הצטרפתי לסוניה, אחותי, ולברונו, התנצלתי כי אפריע להם בוויכוח הפילוסופי שלהם. ברונו הגיב, אתה תמיד רצוי, בוא הצטרף, מה היה הקול הבכייני של טניה?

שעשועים בזול ולחם ביוקר

מכירת המזון כאשר נתבצעה על-ידי סוחרים נחשבה למסחר של שוק שחור. העושים במלאכה זו חשופים היו לעונשים כבדים: מאסר וגירוש לעבודת פרך לסיביר למשך שנים ארוכות. רק מעטים חזרו משם. המכירה הייתה מותרת אך ורק אם התבצעה בין האיכר-היצרן לבין הקונה בשוק.
גם בתחום הביגוד היה שוק לבגדים משומשים ושמו "טולצ'וק" בכל עיירה, שם מותר היה למכור בגדים אישיים משומשים. רובה של האוכלוסייה האזרחית קנה את בגדיו בטולצ'וק.
חברי המפלגה הבכירים השיגו בגדים אזרחיים אם בבתי החרושת במישרין או בחנויות לבגדים. כשמשלוח כזה הגיע בעבור האוכלוסייה הראשונים שזכו היו נכבדי המפלגה והמוכרים בחנות. האוכלוסייה הרחבה נאלצה למצוא את מבוקשה ב'טולצ'וק'. הספקים העיקריים היו אנשי הצבא, שמיד עם קבלת בגדי הקיץ ו/או בגדי החורף יצאו לטולצ'וק והחליפו את הבגדים החדשים תמורת ישנים בתוספת תשלום.
בסוף שנת 1944 וב- 1945 וגם ב- 1946 כמעט ולא פגשתי גבר לבוש בבגדים אזרחיים. הלבוש השליט ברחבי המדינה היו בגדי חאקי צבאיים כאשר הכתפיות הוסרו מעליהם. כל הגברים לבשו מדים, חיילים  עם כתפיות ודרגות ואזרחים ללא כתפיות וללא דרגות.
לכל בגד, לכל נעל ומגף היה מחיר כמעט קבוע בשוק החופשי: זוג מגפיים כ- 7,000 רובל - כ- 14 משכורות של פקיד, של מורה.
איש לא היה מסוגל להתקיים ממשכורתו הרשמית, פרט לחברי המפלגה הבכירים, משכורותיהם היו גבוהות יחסית למשכורות העם הפשוט והם היו הראשונים שרכשו את צורכיהם בתחום המזון, הביגוד וההנעלה במחירים רשמיים. האחרים היו חייבים למצוא נתיבים להסתדר. למשל אבי השיג היתר למכור למנהל הקואופרטיב לתעשיית נעליים ומגפיים 100 ק"ג חיטה ב- 300 רובל (במקום כ- 30 אלף רובל בשוק השחור) תמורת היתר לרכוש שני זוגות מגפיים במחיר רשמי של 300 רובל (במקום 15,000 בשוק השחור). כך התנהלו חיי הכלכלה בין האזרחים. מסכנים היו המורים ועובדים אחרים שלא היו במקום עבודתם סחורות חליפין ונאלצו להתקיים ממשכורותיהם בלבד. אלה היו העומדים בתור ללחם, לאבקת ביצים מן השעות האחרונות של הלילה. אני זוכר, שבאחד הימים פנה אלי אברמוביץ', המורה למתימטיקה, וביקש ממני לבדוק את האפשרויות שאבי ישיג לו היתר לקניית 100 ק"ג חיטה במחיר רשמי.
 
 
סטרוז'ינץ
אפריל-אוגוסט  1944

המלחמה נמשכה והשתוללו קרבות עזים בכל החזיתות. השטחים, שהיו בשליטת ברית המועצות עד פלישת צבאות מדינות הציר לברית המועצות ב-22 ביוני 1941, נכבשו מחדש על ידי הצבא האדום. לקראת קיץ 1944 התייצבה החזית על הנהר פרוט וקצת מעבר לו, בחלקו הדרומי, לאורך גבולה המערבי של בסרביה. בחלק הצפוני של הנהר התקדם הצבא האדום הרבה מעבר לנהר סירט וכבש את דרום בוקובינה וחלקים מצפון מולדובה.
סימוני הגבול מלפני פרוץ המלחמה הוצבו מחדש. הקרבות התנהלו מעבר להם. הכבישים והדרכים היו עמוסים בכלי רכב צבאיים. שומרי הגבול לא הקפידו במיוחד על מעבר הגבול מדרום בוקובינה לבירת החבל הצפוני צ'רנוביץ. מעבר אנשים מן הצפון דרומה התאפשר, כביכול, לשבים מן המחנות בטרנסניסטריה.
בין ה"שבים" מן המחנות היו לא מעטים שהחליטו לנטוש את "גן העדן" הסובייטי ולחפש מקום מגורים זמני ברומניה, בתקווה להמשיך ולמצוא  מקלט בארץ ישראל, באמריקה או באירופה המערבית.
בצפון בוקובינה ובבסרביה חזרו החיים לתהליך שיגרתי. התחדשו הלימודים, הרכבת חידשה את פעילותה, חודש הקשר של  השטחים המשוחררים עם מדינת האם אוקראינה ובירתה קייב, עם בירת ברית המועצות מוסקבה ועם יתר הרפובליקות החברות בברית המועצות.
חידוש תנועת הרכבות איפשר גם לאחרוני המגורשים לעזוב את האזורים שהיו עדים לסבל, מחלות, שכול ופרידה מיקיריהם.
לצפון בוקובינה חזרו שרידי המגורשים לשתי ערים בלבד, צ'רנוביץ וסטרוז'ינץ, להוציא יחידים, אותם ניתן לספור על אצבעות יד אחת, שחזרו לכפרים ולעיירות. לדרום בוקובינה חזרו המגורשים לערים שמהן גורשו. המגורשים מצפון מולדובה חזרו לעיר דורוהוי ורק יחידים לעיירות שסביב לה.
הבתים הריקים בשתי הערים בצפון בוקובינה נתפסו הן על-ידי החוזרים, בני העיירות, והן על-ידי הרוסים, שנהרו להתיישב ב"מערב", באזורים המשוחררים. נוצרה מצוקת דיור. שוב פורסמו הודעות שמשפחות, שברשותן חדרים מעבר לשתי נפשות לחדר, חייבות להצהיר על כך. ההודעות הדאיגו את משפחתנו, שהרי היינו ארבע נפשות.
ביתנו החדש הכיל ארבעה חדרים, אבל רק מטבח אחד, חדר שירותים אחד, וחששנו כי יצרפו אלינו עוד משפחה לבית. לא הפריעה לנו השותפות עם עוד משפחה אחת בחדרי המגורים, אבל השותפות במטבח ובשירותים גרמה סיוטים לנו ולכל בני המשפחה.
התקנה החדשה חייבה את התושבים להודיע לרשויות עד סוף חודש יולי 1944 את מצב המגורים בכל דירה בכל בית: מספר החדרים, שטח המגורים, חדרי ספח ומספר הנפשות.
התחלנו לחפש דיירים שלא יזדקקו למטבח. נערה או נער יחידים, שחזרו בגפם מן המחנות.
כשהדאגה הרקיעה שחקים, בערב שבת לפנות ערב, התדפק על דלתנו קצין בצבא האדום. היה זה אהרון לרנר, המורה היהודי, שהגיע לעיירה שלנו בשנת 1940 והתגורר אצל דודתי ברטה. בהגיעו לסטרוז'ינץ, כחייל בחופשת החלמה כתוצאה של פציעה בחזית, התעניין בגורל יהודי בנילה.
נודע לו, כי משפחתנו, אותה הכיר מלפני המלחמה, התיישבה בעיר הזאת. הוא איתר את כתובתנו ובא לבקרנו. שמחנו לארח אותו והצענו לו מגורים זמניים בביתנו החדש. מפיו נודע לנו כי הוא אינו רוצה לשוב לצבא, למלחמה, והוא מבקש דרך להשתחרר בגלל הפציעה ולעבור לחיים אזרחיים. הוא נשא על חזהו אותות הצטיינות, בהם זכה בעת שירותו בחזית, ובכיסו הוא נשא תעודה של חבר המפלגה הקומוניסטית.
תעודה זו פתחה לפניו דלתות למשרות בכירות ותנאים מועדפים אחרים. הצענו לו שיגור בביתנו עד שיקים משפחה. אהרון שמח מאוד להצעה כחבר מפלגה מותר היה לו לגור בשני חדרים, כך שרשמית היו לו שני חדרים שנרשמו על שמו, אך הוא איפשר לי להמשיך לגור בחדר הקדמי, חדר המעבר בין הכניסה לחדרו. הוא רמז לי בעדינות אך בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי בעת ביקור של אנשים חשובים, ובמיוחד נשים יפות, אאפשר לו לשמור על אינטימיות ודיסקרטיות.
אהרון היה מבוגר ממני ורכש לו עמדה מכובדת בשלטון. הוא נתמנה, ימים ספורים אחרי בואו לעיר, כממונה על אגף הרווחה במשרדי הממשלה של הנפה.
השכנות עם אהרון עלתה יפה, הוא שמע בצער את האירועים שעברו על יהודי בוקובינה, בסרביה ואוקראינה. הוא נולד בעיירה דוניביץ ליד קמנץ פודולסק באוקראינה, למשפחה יהודית שורשית. ההורים דברו בבית ועם שלושת הילדים יידיש. אהרון חיפש קירבה אל משפחות יהודיות, למרות היותו נציג הממשל הסובייטי. התנהגותו תאמה את חכמת הפילוסוף מנדלסון "היה יהודי בביתך ו'סובייטי' בצאתך".
השכנות עלתה יפה גם מהסיבה, שאהרון היה מגיע לחדרו בשעות הערב והלילה המאוחרות, כי יום עבודתו נמשך עד מאוחר בלילה, במיוחד הישיבות במעוזי המפלגה. הוא נהג לצאת בראש משלחות שליחי המפלגה לכפרים בנפה, לגיוסים שונים: כוח אדם של צעירים לצבא, כוח אדם של נשים וגברים למכרות הפחם בדונבס, אירגון רשויות כפריות מקומיות וניהול המלחמה נגד שרידי חיילי בנדרה וולסוב, שהסתתרו ביערות והמשיכו את מלחמתם נגד הסובייטים.
גדודי בנדרה רצחו משתפי פעולה עם הסובייטים, חיילים סובייטים ויהודים. הם לחמו מלחמת גרילה, הסתתרו ביערות ובמערות. כשנבחר ראש כפר - למחרת הוא נרצח באכזריות. כן התנפלו על חיילים סובייטיים בודדים, בשעה שהם פעלו בביטחון שדה, במקומות נדחים רחוק מיחידותיהם. ידוע שרצחו רופאים יהודים, שבאו לכפרים לטפל בחולים האוקראינים. רבים מהם סייעו בזמנו לכוחות הכיבוש הרומניים באיתור משתפי פעולה עם המשטר הסובייטי בשנת 1941. בין אלו נמנו גם פורעים ורוצחים של יהודים בעת כניסת הצבא הרומני  ב- 1941.
הכפרים החביבים על אהרון היו צ'ירש, דווידני, בנילה, הילצ'ה וקושויה, מקומות אותם הכיר מלפני פרוץ המלחמה והרגיש סיפוק רב כאשר יכול היה להתנקם בפורעים האוקראינים על מעשיהם ביהודים.
באחד הימים הוא הוזעק לבנילה לעמוד בראש משלחת ממלכתית לניהול משא-ומתן עם קבוצה גדולה, כ- 40 איש, של לוחמי בנדרה. אלה היו ראשי משפחה, שנטשו את בתיהם, את נשותיהם ואת ילדיהם והצטרפו לכוחות הגרילה מתוך נימוקים אידיאולוגיים - שנאת המשטר הסובייטי.
התחיל משא-ומתן ממושך, ונבדקה הביוגרפיה של כל אחד ואחד.
בקבוצה הראשונה שנכנעה ויצאה מהמחבוא היה גם פטרה בילן. הוא היה בין מנהיגי הקבוצה ומנהלי המשא-ומתן עד כניעת הקבוצה. השם פטרה בילן צלצל באוזני אהרון מתוך הסיפורים שלנו על מעלליו כלפינו (ראה גם בפרק "ערב פרוץ המלחמה" - כניסת הצבא הרומני - כיבוש האזור ביולי 1941).
פטרה בילן הובא למאסר לעיר סטרוז'ינץ. הוזמנו עדים, ביניהם גם יהודים השבים מן המחנות, למסור עדות על מעשיו ב- 1941. נצטברו עדויות נוספות על התנכלויותיו למשתפי פעולה אוקראינים שפעלו עם השלטון הסובייטי.
הוא נדון למאסר עולם ונעלם אי שם בערבות סיביר.
חוליות המוות של בנדרה נעלמו בכפר אחד וצצו לפתע בקצה אחר של הנפה.
הצבא האדום האדיר לא יכול היה להם, למרות שהם נרדפו על-ידי הצבא הם הצליחו לפגוע ביחידים המזוהים עם המשטר הסובייטי. הם מנעו גם מיהודים לחזור לכפרים ולבתיהם ולאסוף את שרידי רכושם. באחד ממסעותיו לבנילה נכנס אהרון לביתו של פטרה בילן ואסף קצת מהחפצים שאיחסנה משפחתנו בביתו ערב כניסת הצבא הרומני לבנילה.
אהרון איתר בכפר את מנהל המשק שלנו, שעבד כשני עשורים בחצר ביתנו. מיצקן שמו. בשמעו כי חזרנו מן הגיהינום בא לבקרנו וביקש לחזור לעבוד אצלנו. אבא שמח להעסיקו כמנהל משק בנקודת איסוף התבואה הממלכתית. הוא עבד עם אבא עד היום האחרון של שהותנו על אדמת ברית המועצות. הוא ליווה אותנו בעגלת המשרד הממלכתי עד לגבול הרומני.
אהרון היה גבר תמיר, רזה, שחקן כדור עף מצטיין ביד אחת, כי השניה הייתה פגועה מפציעה במלחמה. הוא נהיה לגבר המבוקש בעיר, כובש לבבות.
מצרכי יסוד: מזון, לבוש, הנעלה - לא היו בהישג יד של בן תמותה רגיל, אבל הופעות תרבות, מוסיקה, ספורט היו בשפע. לא עבר שבוע שלא היו הופעות תרבות של להקות מחוץ לעיר. בעיקר הובאו להקות מערי אוקראינה, מאזור הדון ומן הקווקז, אך יחד עם אלה טופחו גם להקות מקומיות. הסגנון השכיח היו שירים וריקודים עממיים. כל עיר עשתה מאמצים לטפח לפחות להקה עממית שתציג את הפולקלור המקומי.
בלהקה המקומית הצטיינה זמרת יהודיה, צעירה נאה בעלת קול ערב. היא היוותה את הדמות המרכזית בכל ההופעות של הלהקה המקומית.
הזמרת הרשימה את שומעיה הן ביופייה והן בהופעתה על הבמה ובמיוחד בצורת ההגשה של שיריה. באחת מהופעותיה היא הרשימה את אהרון כמו גם רבים אחרים. הוא המתין לה מאחורי הבמה והציע לה ללוותה הביתה, לשאת את מזוודת בגדיה ולשמש לה שומר ראש.
הצעותיו הנדיבות של אהרון הקסימו אותה. הערב הזה כולל הליווי היה תחילת ידידות בין השניים, שנמשכה חודשים מספר.
בערבי חגים אימי נהגה להזמין את אהרון לארוחת חג, כדי להעניק לו במקצת את אווירת החג היהודי והרגשת בית ומשפחה.
בארוחת ערב ראש השנה בביתנו שמתי לב שאהרון אינו מסיר את מבטו, תשומת ליבו, מאחותי הצעירה והיפה, אם מותר לי כאח וגבר להעיד על אחותו; היא הייתה היפה בעיר. שערה השחור גלש על כתפיה, עיניה השחורות והגדולות חדרו עמוק לתוך ליבו של כל צעיר שהתבונן בה.
למרות גילה הצעיר בחודשים האחרונים מאז שובנו הביתה הפכה הנערה הצנומה לצעירה מושכת. מראיה היה מעל לגילה.
למחרת בבוקר, ראש השנה, אהרון הצטרף אלינו לבית הכנסת. התפלאנו מאוד, משום שלא ציפינו מחבר מפלגה שיחשוף את עצמו ויבקר בבית כנסת.
למרות שאהרון הוזמן אלינו  רק לארוחת ערב הוא הצטרף אל אבי ואליי גם לארוחת הצהרים. התמונה חזרה על עצמה גם ביום השני של החג ובין כסה לעשור, אהרון שינה את אורח חייו והחל להגיע מוקדם הביתה והציע את סיועו לאחותי בהכנת שיעוריה. סוניה דחתה את פגישותיה עם ברונו, אהרון הפסיק לדווח לי על פגישותיו עם הזמרת. הכרזת המשבר בינו לבין ידידתו היתה ביקור משותף שלו ושל סוניה בהופעת הלהקה המקומית והתעלמותו של אהרון מידידתו הקודמת, הזמרת.
היחסים בין אהרון לבין סוניה הלכו והתהדקו, הוא המשיך לסייע לה כל יום בהכנת שיעוריה, במיוחד בלשון הרוסית ובספרותה וכן בלשון ובספרות אוקראינית. שתי השפות הכבידו עלינו כשתי שפות זרות. הדרישות מאתנו בבית הספר היו  כאילו הן שפות אם שלנו כמו של יתר התלמידים יוצאי הרפובליקות של ברית המועצות.
בימים הנוראים שררה אווירת חג בכל - ברחוב, בבית ובמשפחה.
בחצר בית הכנסת בפעם הראשונה לא התרוצצו ילדים. לא היו ילדים. רובם ניספו בדרך לטרנסניסטריה או מתו ממחלות ומגפות שם. קהל מתפללים גדול נהר לתפילה, גברים, נשים וצעירים.
בית הכנסת היה מלא מפה לפה. קהל שונה מזה שהיכרנו מלפני המלחמה, לפני הגירוש. כמעט ולא נראו זקנים וילדים  בציבור. שכבת הגיל השלטת  הייתה נערים בגילאי 19-17 ונערות צעירות יחידות, נשים עד גיל 60-55 וגברים בני 60-50. יש לזכור כי המלחמה הייתה בעיצומה וגברים בגילאי 18 - 45 עדיין שרתו בצבא. זקנים וטף כמעט ולא שרדו.
רוב הציבור שהתקבץ היו שרידי הכפרים והעיירות, כולם פנים חדשות. ראש השנה בבית הכנסת היה לראשית המפגש בין התושבים היהודיים החדשים בעיר. רק בית כנסת אחד מיני רבים חידש את פעילותו. האחרים היו למועדונים ולמוסדות ציבור כלליים. גם בית הכנסת היחיד הזה לא שפע ביקורי מתפללים בימי חול ובשבתות. ידידים מקורבים לשלטון הזהירו את קרוביהם להתרחק מבית כנסת ומכנסיות.
רוב השבים מצאו מקומות עבודה במפעלים ממלכתיים, כי רק כאלה היו קיימים. כל המפעלים והמוסדות הפרטיים הולאמו. יום ראשון הוכר כיום מנוחה, אי אפשר היה להעדר בשבת מן העבודה ומלימודים. המתמידים בהיעדרות בשבתות וחגים לצורך השתתפות בתפילה בציבור בבית הכנסת נכללו ברשימת "אויבי העם" והיו צפויים להגליה, למאסר, להחרמות ולעונשים אחרים. מכאן תובן סיבת הביקורים הדלים בבית הכנסת. לא כן בבית ובמשפחה. מרכז החג הועתק לליל שבת במקום השבת. בית הכנסת נתמלא בשניים-שלושה מניינים, בעיקר המבוגרים בקהילה. כמעט בכל בית יהודי השבת נתקבלה בסבר פנים חגיגיות, שולחן ערוך, מפה לבנה, נרות דלוקים, קידוש, חלה לבנה מכוסה במפית רקומה, המשפחה מסבה סביב השולחן והגבר הבכור במשפחה, אם נותר כזה, מקדש על היין ומברך ברכת המוציא, בוצע מן החלה, מחלק למסובים. רק לאחר סיום הטקס המסורתי קמה אם הבית מן השולחן ובעזרת בנות המשפחה מחלקת את האוכל המסורתי לבני המשפחה.
ארוחת ליל שבת הייתה כמעט אחידה בכל בית יהודי: מנה ראשונה דגים ובעונה שלא היו דגים ידעה האם היהודיה להכין מבשר עוף כדורי בשר שבושלו במתכונת של דגים וכונו בשם "פישאלעך" - דגים קטנים, לאמור, חומר הגלם שונה אך השם נשמר והמסורת נשמרה. מנה שניה - מרק עוף  עם אטריות, מנה עיקרית מנת בשר, על פי רוב בשר עוף מבושל בתוספת קטנה של בשר בקר (שפונדרה) מבושל. מנה אחרונה ליפתן מפירות העונה או שזיפים יבשים.
כל משפחה או ליתר דיוק אם המשפחה השתדלה לתת אופי מיוחד למנה האחרונה. היו בתים שהמנה האחרונה כללה גזר מבושל בטעמים שונים, אורז מבושל בריבה וכהנה וכהנה.
לא הייתה סטייה מן האופי והסגנון של הארוחה העיקרית: דגים, מרק ובשר. הייחודיות התבטאה במנה האחרונה, ובתוספות סביב לה, עוגות, פירות. המסורת האחידה נשתמרה גם תחת השלטון הסובייטי, כאשר הביקורים בבית הכנסת והתפילה בציבור נתמעטו.
שונה היה המצב ערב הימים הנוראים. היראה מפני דילוג  על הליכה לבית הכנסת - תפילה בציבור - הייתה גדולה מהיראה מן השלטונות הסובייטים והמשטרה החשאית. שלושה ימים בשנה יכול היה כל אדם למצוא סיבה להיעדרות מן העבודה.
בראש השנה וביום הכיפורים רוב המפעלים והמשרדים הממלכתיים בעיר הופעלו חלקית על-ידי עובדים אוקראינים מקומיים שהיו בדרך כלל זוטרים או עובדים רוסיים שהיו בתפקידים בכירים ביותר.
גם השלטונות השלימו עם היהודים ה"מוזרים" ומנהגיהם המשונים. גם בקרב האוכלוסייה הנוצרית נתהוותה תופעה דומה: הצעירים וגם המבוגרים בגילאי עבודה הפסיקו לבקר בכנסיות בימי ראשון והכנסיות שרתו בעיקר את האוכלוסייה המבוגרת בגיל הפרישה. כדוגמת בתי - הכנסת נתמלאו הכנסיות הנוצריות במתפללים פעמיים בשנה, בימי חג המולד - בחודש דצמבר ובפסחא - חג הפסח הנוצרי.
חברי המפלגה, הן הנוצרים והן היהודים, נמנעו מלבקר בבתי-הכנסת ובכנסיות, שמא ייחשדו כאויבי המפלגה. עם תום תפילת מעריב, ערב ראש השנה, הרחוב נתמלא מתפללים שיצאו מבית הכנסת ובנות ורעיות שבאו להקביל את פני הגברים שסיימו את תפילותיהם. רק נשים מבוגרות הצטרפו לתפילה בעזרת הנשים.
בין מקבלי פנינו היו אמי ואחותי וכן נתלווה אליהן אהרון לרנר בלבוש אזרחי. בפעם הראשונה ראיתיו בלבוש אזרחי. הבגדים הלמו את אהרון, הופעתו הרשימה אותי, הוא נצמד אלינו ומצא בהוריי ובנו הילדים את אשר חסר היה לו מאז תחילת שנת 1940, אז יצא מבית משפחתו החם, נפרד מהוריו, מאח צעיר ומאחות קטנה.
הלכנו כולנו לאט לכיוון הבית ואהרון הסב עמנו לארוחה החגיגית של ראש השנה.
אבא קידש על היין, טבלנו תפוחי עץ בדבש. אבא בצע את החלה וברך ברכת 'המוציא' וחילק לכל המסובים מן החלה הטעימה והמתוקה. טעמה היה שונה מחלות השבת, מתוקה כעוגה והתחשק להמשיך לאכול.
נזכרתי בשלושת ערבי ראש השנה בדרך לטרנסניסטריה ובטרנסניסטריה. הראשון במחנה ידניץ, כאשר אבי נעדר מן הבית (הוא שהה במחנה עבודה) ואנו יושבים ובוכים, מתפללים ומקווים, כי אבינו עודנו חי וישוב אלינו. ערב ראש השנה השני בגיטו מוגילב, כעשרה אנשים צפופים בחדר סביב שולחן מאולתר ואוכלים דייסה מקמח תירס. ערב ראש השנה השלישי עדיין במוגילב מצפים לגאולה, חדר קצת יותר גדול, אוכל משופר יותר מזה שבשנה שעברה, אבל רבים מבני המשפחה שהיו שנה קודם עמנו נעדרו, הלכו לעולמם.
ערב ראש השנה של 1944 בסטרוז'ינץ היה שונה, היינו כמעט בבית, מסודרים בבית חם, אוכל בשפע, אבל שלוש שנות גירוש, מלאות תלאות ושכול מלוות אותנו בכול, אינן מאפשרות לנו לצהול ולשמוח. שלוש שנות הגירוש הן כעין רסן על גופנו, העוצר אותנו מלשמוח, לצהול ולזעוק אני שמח, אני חופשי.
בין מנה למנה סיפר אהרון על בית הוריו, על משפחתו ועל אחיו דוד, שקראו לו בבית "דודֵה" ועל אחותו הקטנה מניה. אחרי הכוס שניה של יין הוא סיפר על החיים תחת משטר סובייטי, על הפחדים וההגליות, על העלמות אנשים, על מחיקת עקבותיהם מעל פני האדמה. הבוחרים בחיים קלים יותר - חייבים להצטרף למפלגה, רק באמצעותה ניתן לראות קצת אור ב"בית האסורים הגדול", הנקרא ברית המועצות.
השיחה סביב השולחן נמשכה עד מאוחר בלילה, אז נפרדנו מאהרון, כל אחד לחדרו.
הוריי פנו לחדרם, אני לחדרי. נפלתי למשכב עייף וחצי רדום, עקב  הערב הארוך, ההליכה לבית הכנסת וממנו, טקס קבלת ראש השנה ומעל לכל הארוחה העשירה והדשנה. כל אלה גרמו לעייפות ורצון לתנומה מתוקה.
בדרך כלל אני זקוק לספר או לעיתון לקרוא קטע משעמם כדי שאירדם, הפעם רק קרבתי את ראשי לכרית ונרדמתי.
למחרת הוריי ואני קמנו מוקדם, לבשנו את הבגדים החגיגיים ביותר שהיו לנו. אבא היה מוטרד שעדיין לא השיג עבורי ז'קט ועניבה. הוא חשב  שבלי עניבה וז'קט לא אתקבל כמתפלל מכובד  בבית הכנסת. השתדלתי לנחם את אבי והבטחתי לו, כי לא אהיה היחיד, לפחות מבין הצעירים, שאופיע רק בחולצה בבית הכנסת. אכן רוב המתפללים היו לבושים בחולצות אזרחיות וצבאיות, פני המתפללים נראו רגועים בלבוש דל. בעיית הביגוד בעיצומה של המלחמה הייתה בעיה כאובה, וגם בכסף רב לא ניתן היה להשיג בגד חדש. רק בשוק הבגדים המשומשים ניתן היה להשיג בגד כלשהו.
אבי, אמי ואני שתינו רק כוס משקה חם ופתחנו בצעדה לבית הכנסת. אחותי המשיכה לישון.

מכינה לאוניברסיטה

בסוף חודש מאי 1945 נתפרסמה הודעה צנועה מעל דפי העיתון "רדיאנסקה בוקובינה", עיתון יומי באוקראינית, כי ב- 1 ביולי תפתח מכינה לאוניברסיטה לבוגרי כיתות ט'. יתקבלו מועמדים מעל גיל שמונה עשרה או ששרתו בצבא האדום או פצועי-מלחמה ויוצאי מחנות ריכוז נאציים. הלימודים במכינה יימשכו ששה ימים בשבוע, עד שמונה שעות ביום. בוגרי המכינה יחויבו בבחינות כניסה לאוניברסיטה. לעומדים בבחינות סיום המכינה תוענק תעודת גמר בית-ספר תיכון עשר-שנתי.
בפעם הראשונה פרץ וויכוח בין הוריי לביני. אני רציתי לעבור לצ'רנוביץ וללמוד שם במכינה לקראת כניסה לאוניברסיטה. אימי עדיין חיתה בחשש שבעיר צ'רנוביץ חוטפים צעירים לצבא ולעבודות במכרות הפחם בדונבס. אומנם במהלך שנת 1945 נמשכו גיוסים של צעירים וצעירות לעבודות במכרות. גויסו אנשים שלא שולבו בעבודות קבע בעיר ובני איכרים שעבדו עם הוריהם במשקיהם ולא היה לאל-ידם להציג תעודה של עובד או לומד במוסד ממלכתי. רק לאחר שההורים בדקו ושוכנעו, שתלמידי אוניברסיטה לומדים יום בשבוע באקדמיה הצבאית ולימודים אלה הם בחזקת שירות צבאי, ניאותו ההורים להסיר את התנגדותם להעתיק את מגורי לעיר הגדולה.
הלימודים במכינה היו מתישים, שש עד שמונה שעות ביום. הם היו במתכונת אוניברסיטאית על ידי מרצים מן האוניברסיטה. הרצאות בנות שעתיים, שלוש עד ארבע ביום, לעיתים עם הפסקות של שעתיים עד ארבע שעות בין הרצאה להרצאה. נדרש הספק של שנת לימודים שלמה. היו  מבחנים תדירים. במקצועות ההומאניים - מבחנים בעל-פה, בריאליים - מבחנים בכתב.
הלומדים במכינה היו בני שמונה עשרה עד גיל שלושים בערך. המבוגרים לא עמדו בדרישות, רבים מהם, אולי רובם - נשרו. נותרו מעט צעירים יהודים יוצאי מחנות הריכוז ונשים צעירות, ששוחררו ראשונות מן הצבא. מדיניות האוניברסיטה לאפשר לצעירים אוקראינים, בני בוקובינה, לימודים אוניברסיטאיים לא צלחה. בתחילת הלימודים הופנו צעירים אוקראינים על ידי הוועדים הקומוניסטיים המקומיים, אך הם לא עמדו בדרישות והיו הנושרים הראשונים.
היינו קבוצה קטנה של בחורים יהודיים - שרידי מחנות טרנסניסטריה - שיצרנו קבוצת לומדים. ניצלנו את ההפסקות בין ההרצאות וכן נתכנסנו אחר הלימודים להכנות שיעורים לקראת המבחנים, ובמיוחד לקראת מבחני הכניסה לאוניברסיטה. שניים מן הקבוצה, בני רופאים, התכוננו לבחינת הכניסה לבית הספר לרפואה, האחרים חלמו להתקבל לפקולטה היוקרתית "פיז-מת" (פיזיקה-מתמטיקה), הקדשנו ימים כלילות להכנות לבחינות הכניסה. נפוצה שמועה שרק המצטיינים יתקבלו לפקולטה היוקרתית. ההכנות לבחינות הכניסה סייעו לנו לסיים את המכינה בציונים גבוהים שהיוו היתר לגשת לבחינות הכניסה.
בחינות הכניסה לפקולטה "פיז-מת" התקיימו כבר בחודש ספטמבר, כחודש לפני תחילת הלימודים. הנהלת המכינה ציידה את הניגשים לבחינות הכניסה באישורים על לימודים במכינה וגיליון ציונים. מבחני הכניסה לפקולטות האחרות, במיוחד להומאניסטיות, נתקיימו בסוף חודש ספטמבר ובתחילת חודש אוקטובר. משני הבנים שפנו לבית-הספר לרפואה רק אחד נתקבל. הצעיר שבהם, גסטון זלצברגר, יוצא בנילה, נדחה. ברגע האחרון הוא  נרשם לפקולטה לביולוגיה, בה נתקבל, בתקווה, שלאחר שנה ייגש שנית לבחינות הכניסה ללימודים בבית הספר לרפואה. שלושה נותרנו בקבוצה שלמדה בחברותא, ניגשנו לבחינות כניסה לפקולטה פיז-מת. כנראה לעומת הניגשים האחרים זכינו בציונים גבוהים, העיקר חגגנו שנתקבלנו.
האוניברסיטה נתמלאה בפצועי מלחמה. נפוצו השמועות, שפצועי מלחמה מתקבלים גם ללא בחינות כניסה. גם משוחררי צבא, שחזיהם מקושטים באותות הצטיינות, שרצו בפרוזדורים ובשבילים שקשרו את בנייני הפקולטות ואת מועדון הסטודנטים. יוצאי צבא, הבריאים והפצועים, שראו את עצמם מחוסנים מעונשים, החלו להוציא את זעמם על צעירים יהודים, שלא נשאו אותות הצטיינות על חזיהם או לא נשענו על קביים. צעירים יהודים שאלו את עצמם מה עושים כדי לצאת את ה"גיא-הינום", את מדינת "בית-הסוהר".
מודעה גדולה בבניין הפקולטה לפילולוגיה - המחלקה לשפות זרות - הודיעה, שבוגרי הפקולטה הזאת מוזמנים להגיש את מועמדותם לפקולטה/אקדמיה לדיפלומטים הנפתחת באוניברסיטה בקייב. ידיעה זו הצביעה על מוצא לבעיה שלנו - יציאה בתפקיד מגבולות ברית המועצות.
נבחנתי בפקולטה לפילולוגיה ונתקבלתי למחלקה ללימודי האנגלית. בוגרי המכינה שהכירו אותי מצאו את שמי בנרשמים בשתי הפקולטות, שאלוני אם ידוע לי שיש עוד סטודנט בשמי שנתקבל בפקולטה השנייה. אחרים שאלו את הסיבה לוויתור על הלימודים בפקולטה היוקרתית "פיז-מת" באוניברסיטה והמרתה בפקולטה "נשית"-פילולוגיה. תשובתי לשואלים: משום שאני מחבב נשים יפות.
 

 

 jbukowina@gmail.com דרך בן גוריון 24 רמת גן 5757345 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים