--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף
 

סירט - עיר וקהילה יהודית קדומה

ד"ר דוד שערי - שויארמן
 
סירט – עיר וקהילה יהודית קדומה
 
ד"ר דוד שערי – שויארמן
 
גיאוגרפיה והיסטוריה כללית
 
העיר סירט נמצאת בצפון-מזרח מולדובה, במרחק שווה (כ-40 ק"מ) מצ'רנוביץ ומסוצ'יאבה, על אם הדרך של אורחות מסחריות בעת העתיקה וימי הביניים. העיר מתנשאת בגדה הימנית של הנהר סירט, באזור של גבעות ותלים, בגובה של 300 – 400 מ': SASCA, RUINA, TATARCINA. השטח חצוי בעמקי הנחלים, CACAINA, NEGOSTINA, PERJELNICA. לאורך הנהר משתרע אחו (LUNCA), המהווה בחדשי הקיץ אתר הבילויים לבני הנעורים של העיר.
סירט הינה עיר ספר: בעידן השלטון ההאבסבורגי-אוסטרי היא הייתה עיר גבול עם רומניה הישנה, ואיל מאז 1940, הנהר סירט מסמן מצפון לעיר את הגבול עם ברית המועצות, כיום אוקראינה. במרחק של כ-6 ק"מ נטועה העיירה מיהאילן MIHAILENI, שנוסדה בשנת 1792 בתמיכתו של הנסיך מיהאי סטורזה כדי לעודד התיישבות של יהודים במקום. העיירה מיהאילען, שהינה חלק ממחוז דורוהוי, שמרה עד לשנות החמישים על אופייה כעירה יהודית. בין שתי מלחמות העולם הייתה העיירה מיהאילען תלויה בשירותיה בסירט , במיוחד בשירותי החינוך התיכון.
סירט הינה העיר הרביעית בגודל אוכלוסייתה בערי בוקובינה הדרומית, אחרי סוצ'יאבה, רדאוץ וקימפולונג.
ב-1898 הושלם קו רכבת עד סירט.
בשנת 1918 קוצר הקו והגיע רק עד ADANCATA.
אחרי המלחמה הקו הופעל מחדש והוארך והוא חוצה את הנהר בגשר ברזל לעבר צ'רנוביץ.
העיר סירט חסרה כמעט לחלוטין מפעלי תעשייה גדולים.
מבין מפעלי התעשייה הזעירה המעטים שלה בעבר נזכיר את בית החרושת לבירה, הקדום ביותר בבוקובינה, בבעלותו של הגרמני IULIUS BEILL, טחנת הקמח של קראפט, בית המלאכה לרעפים, בתי מלאכה לסריגה, בית חרושת לשטיחים ובתי אריזה לביצים ליצוא.
רוב באוכלוסייה המקומית, רומנים, רותנים, גרמנים, התפרנסו מחקלאות וממלאכה.
מימי קדם התקיים בעיר בכל יום שלישי "יום השוק" (IARMAROC), שבו היו מביאים האיכרים מכפרי הסביבה את מוצריהם; ירקות, ביצים, עופות, עצים, תבואות, חזירים, סוסים. 
היהודים עסקו בעיקר במסחר במלאכות ובמקצעות חופשיים.
המלון היחידי (ANNAHOF), בכיכר המרכזית של העיר, היה בבעלות יהודית וכן שני בתי קפה בעיר.
גם אולם המופעים, קולנוע והצגות, היחידי בעיר, ה-BIERPALAST, היה בבעלות יהודית.
העיר מוקפת רשת של 20 כפרים והיא שימשה עבורם מרכז מינהלי וכלכלי CALAFANDESTI, BARLINT, BANCESENI, BALCAUTI, BAINETI: (CAPITALA DE PLASA), FRATAUTI, DORENSTI, DRAGUSENI, CLIMAUTI, CEREPCAUTI, CANDESTI, TEREBLECEA, TARNAUCA, SINAUTI, ROGOJESTI, OPRISENI, MUSENITA, GRANICESTI, VOLCINETI, VASCAUTI.
 
לפי מפקד האוכלוסין משנת 1930 מנתה העיר סירט 9,905 תושבים, שהתפלגו לפי הלאומים כדלקמן: רומנים – 4,302 (43%), יהודים – 2,101 (21%), גרמנים – 1,657 (16.72%), אוקראינים – (רותנים בעגה ההאבסבורגי – אוסטרית) – 1,011 (10.2%), רוסים – 462 (4.62).
לפי הדתות התפלגות האוכלוסייה הייתה כדלקמן: אורתודוקסים – 5,014, בני הדת היהודית – 2,121, קתולים (רומנו-קתולים) - 1,891, גריקו-קתולים – 603, אבנגלים – פרוטסטנטים – 276.
הרומנים ורובם של הרותנים היו בני דת אחת, היא הדת האורתודוקסית.
עקב לחץ ה"רומניזציה" של השלטונות הרומניים הצהירו על עצמם רותנים רבים בעלי הדת האורתודוקסית כרומנים.
מכאן המהפך במפקד הרומנים והרותנים.
במפקדי האוכלוסין משנת 1910 (בימי השלטון ההאבסבורגי-אוסטרי) ומשנת 1930 (בימי השלטון הרומני): 2,070 רותנים ו-715 רומנים בשלהי השלטון ההאבסבורגי-אוסטרי לעומת 4,302 רומנים ו- 1,011 רותנים בשנות השלטון הרומני.
לפי המפקד של 1930 הייתה האוכלוסייה היהודית בכפרים הסמוכים לסירט: 
BAINET – 23, CANDESTI – 2, CALAFANDESTI – 12, BOTASENITA – 8, BALCAUTI  - 12 , CEREPCAUTI – 34, SINAUTI DE SUS – 14, SINAUTI DE JOS – 1, ROGOJESTI – 1, OPRISENI – 15, NEGOSTINA – 16, STARCEA – 12, STANESTI DE SUS – 19, STANESTI DE JOS – 11, SOLBOZIA BERLINTELUI – 3, VULCINET – 35, TIBENI – 41, TEREBLECEA NOUA – 38, TEREBLECEA – 19.
 
היסטוריה כללית של העיר סירט
 
העיר סירט היא מן הקדומות ביותר בבוקובינה ובמולדובה כולה.
על קדמוניותו של יישוב במקום זה מעידות החפירות הארכיאולוגיות שנעשו בתלים RUINA ו- SASCA.
לפי מסורת אחת נוסד היישוב סירט על ידי נזירים גרמנים ממסדר היוהניט"ית, אך לפי מסורת אחרת נוסד היישוב על ידי ANDREASZ, שליחו של מלך הונגריה.
תעודה הראשונה המאזכרת את סירט היא משנת 1326.
בשנים 1365 – 1374 הייתה סירט בירת הנסיכות מולדובה ושלט בה הנסיך LATCU VODA בשנים 1374 – 1401 הייתה בסירט בישופות קתולית והיה בה מנזר פרנציסקאני.
במאה ה-14 סירט הייתה מרכז התרבות החשוב במולדובה למפגש הדתות האורתודוקסית והקתולית.
מתקופה זו שרדה בעיר הכנסייה הקדומה SF.TREIME.
LATCU  VODA  עצמו עבר לתקופה מסוימת לדת הקתולית.
בנוסף למתיישבים גרמנים ישבו בעיר גם ארמנים.
בשנת 1380 העביר הנסיך PETRU MUSAT את מושב הבירה של הנסיכות מולדובה לסוצ'יאבה.
לפי המסורת, נמצא קברו של הרופא האישי של הנסיך STEFAN CEL MARE, היהודי שמיל, בבית הקברות העתיק של סירט.
במאות 15 ו-16 ידעה העיר סירט פריחה כלכלית-מסחרית ותרבותי, אך במאות 17 ו-18 נרשמת בה ירידה בתנופה הכלכלית.
בשנת 1774 עוברת העיר סירט, ביחד עם כל בוקובינה, לשלטון ההאבסבורגי-אוסטרי.
בשנת 1775 ישבו בעיר סירט 75 משפחות, מהן 65 משפחות איכרים.
בשנת 1787 התפקדו בסירט 173 בתים בבעלות רומנית, 36 בתים בבעלות יהודית, 23 בתים בבעלות גרמנית, 27 בתים בבעלות רותנים, 7 בתים בבעלות יוונים ועוד בתים יחידם בבעלות פולנים, ארמנים ואף צרפתים.
בראשית השלטון האוסטרי סירט הייתה, אפוא, עיר עם רוב רומני מוצק, אך התגוררו בה גם בני לאומים שונים וביניהם מספר ניכר של יהודים.
בשנת 1786 הועלתה סירט לבירה נפתית (BEZIRKSHAUPTSTADT).
ההרכב האתני-לאומי של אוכלוסיית סירט בשנת 1910, בשלהי הקיסרית ההאבסבורגית, היה כדלקמן: רומנים – 715, רותנים – 2,070, יהודים – 3,178, גרמנים – 1,498, פולנים – 345, שונים – 9, סך הכל – 7,815.
הפירוט החלקי שבידנו על ההתפלגות המקצועית של יהודי סירט בשנת 1910, היה כדלקמן: סוחרים – 292, בעלי מלאכה – 270, מהם לא פחות מ-30 עגלונים, 18 סנדלרים, 20 חייטים, 19 בעלי מסבאות, 7 פחחים, 8 נגרים, 5 קצבים.
אין בידנו נתונים מספריים על בעלי מקצועות חופשיים ( רופאים, עורכי דין(, עובדים במינהל הציבורי (גביית מיסים, בתי משפט, משטרה וכו') ומורים.
בשנות השלטון האוסטרי (1774 – 1918), אף כי סירט הפכה לעיר ספר, עקב גבולה עם רומניה הישנה, ידעה העיר תקופה של פריחה כלכלית ותרבותית, הגם שלא נפתחו בה מפעלי תעשייה רבים.
בעיר נפתח בית חרושת קטן לעיבוד משחת נעליים בבעלותו של MENRED BEIL, בית חרושת לסבון, 4 מאפיות, 4 בתי חרושת ללבנים.
בשנת 1911 נפתחה בעיר תחנת חשמל.
בעיקר ידעה היער סירט בעידן השלטון האוסטרי שגשוג תרבותי.
בשנת 1899 נפתחו הלימודים בגימנסיה העיונית הגרמנית, הממשיכה את קיומה גם בימנו אלה.
הגימנסיה הגרמנית, שנשאה את שמו של הקיסר פרנץ-יוסף, הצטיינה ברמתם הגבוהה של המורים, ואף של התלמידים, שהיו בשלהי המאה ה-י"ט, ברובם, יהודים.
גם רובם של המורים היו יהודים.
בשנת 1902 נפתחה ליד הגימנסיה פנימייה לאכסונם של התלמידים, רומנים או רותנים, מכפרי הסביבה.
בשנות מלחמת העולם הראשונה הקוזקים הרוסים העלו באש את הגימנסיה ורק בשנת 1919 חודשו הלימודים בגימנסיה, שהפכה לגימנסיה ממלכתית רומנית בשם LATCU VODA.
ליד הגימנסיה לבנים נפתחה גימנסיה לבנות, שנסגרה בשנת 1934.
בגימנסיה למדו לא רק בני העיר, כי אם גם תלמידים מכפרי הסביבה וכן תלמידים מהעיירה הסמוכה מיהאילן.
בעידן השלטון הרומני כל בתי הספר היו חד מיניים.
בשנת 1938 הגימנסיה העירונית בעיר הפכה לגימנסיה מסחרית ובוטלו בה הכיתות העליונות.
הנהלת הגימנסיה הוציאה שנתון, ממנו יצאו לאור 7 גיליונות.
בשנתון זה, שנערך בקפידה רבה, ניתנה סקירה מלאה על פעילות בית הספר בשנה הנסקרת, וכמו כן על הפעילויות התרבותיות בעיר.
ביוזמת הנהלת הגימנסיה ומוריה יצאו לאור כמה גיליונות של כתב-עת ספרותי: FREAMATUL LITERAR.
בין שתי מלחמות העולם הצטיינה הגימנסיה בייחוד בתחום הלימודים ההומניסטיים בעוד המעבדות למדעי הטבע היו דלות בציודן.
כמה ממורי הגימנסיה ומנהליה בלטו במסירותם וזכרם שמור לטוב גן בזיכרון תלמידיהם היהודים.
להלן אזכיר אחדים ממורים אלה: שני מנהלי הגימנסיה, אורסטה פרוקופוביץ, מורה למתמטיקה, ובמיוחד ניקודם איצקוש, מורה לגיאוגרפיה, אישיות מרכזית גם בפעילות הכלל עירונית אהוב על תלמידיו גם בשל נועם הליכותיו.
כן נזכיר את המורה PETER TOMASCHEK, גרמני במוצאו מורה לגרמנית ולפילוסופיה, הומניסטן ומומחה לשפת ESPERANTO, שקיים קשרים ידידותיים עם רבים מאנשי הקהילה היהודית.
אזכיר עוד את המורה לספרות IORDACHE GRIGOROVICI, שהגן על תלמידיו היהודים, שהואשמו בזדון בפעילות קומוניסטית, הכומר דושצ'אק (DUSCEAC) ועוד.
היהודים היוו כ-30% מכלל תלמידי הגימנסיה.
במחצית השנייה של שנות השלושים הורעלו התלמידים הרומנים ואף הרותנים באווירה אנטישמית, שבאה לביטוי בייחוד בהפסקות שבין השיעורים.
רבים מהם הצטרפו לקני "החולצות הירוקות" של "משמר הברזל".
בין פעילי "משמר הברזל" בלט המשורר הצעיר NICOLAE TAUTU.
שירי נעוריו בעיר סירט הם בעלי השראה לאומנית-לגיונרית, אך בשלהי מלחמת העולם השנייה הוא הצטרף לתנועה הקומוניסטית.
אחרי נפילתו בשבי הרוסי בסטלינגרד, שם עבר שטיפת מוח, הוא חוזר לרומניה כקצין ביחידה הצבאית הקומוניסטית רומנית TUDOR VLADIMIRESCU.
ברבות השנים הפך לאחד ממשוררי החצר של המשטר הקומוניסטי.
וכך אירע שכיום, בשנים שלאחר המשטר הקומוניסטי, הוא אינו נזכר בפרסומים הרשמיים של עיריית סירט, אף כי היה אחד מבניה הנודעים לתהילה.
רמת הלימודים לא נפגעה גם בשנים הקריטיות של המחצית השנייה של שנות השלושים.
התלמידים היהודים ישבו, מיוזמתם הם, בספסלים נפרדים, ורבים מהם נהגו, באורח הפגנתי, לא לכתוב בשבת.
עם זאת, הם לא הורחקו כליל מהלימודים.
באופן כללי, ניתן לגרוס שבין שתי מלחמות העולם העיר סירט עברה תקופה של ניוון כלכלי ותרבותי.
סירט הורדה מבחנה מנהלית מבירת מחוז (BEZIRKSHAUPTSTADT), כפי שהייתה בעידן השלטון האוסטרי, לדרגת מרכז PRETURA.
בעקבות האולטימאטום הסובייטי מה-28 ביוני 1940 נכנסו לעיר 3 טנקים סובייטים, אך הם נסוגו, לאחר שנכחו בטעות במיפוי שלהם.
לאחר מכן השתוללה רדיפת היהודים, שהואשמו ב"עידוד" הטנקים הסובייטים, ובוצעו מעצרים שרירותיים.
רבים מבני הנוער היהודי של העיירה נטשו אותה ועברו את הגבול הסובייטי, בהזדמנות הראשונה שהשלטון הרומני אפשר להם זאת.
סירט הפכה לעיר ספר גוססת, עם ברית המועצות.
ב-1 באפריל 1941 ניסו פליטים רומנים, שעברו לשטח הסובייטי, לחזור לרומניה, אך רבים מהם נטבחו.
באוקטובר 1940 עזבו התושבים הגרמנים את העיר, על פי הסכם ה-UMSIEDLUNG (הגירה), שנחתם בין גרמניה ההיטל ראית לבין רומניה הלגיונרית, והם יושבו בגרמניה.
ביולי 1941 פונו יהודי סירט ורובם הועברו, זמנית, לעיר קלפט CALAFAT, ליד הנהר דנובה בדרום מערב המדינה, ומיעוטם לקראיובה (CRAIOVA).
באוקטובר 1941 גורשו יהודי סירט, עם כל יהודי בוקובינה, לטרנסניסטריה.
לאחר סיום מלחמת העולם השנייה עברה העיר סירט תהליך של סובייטזציה ושל אוקראיניזציה.
אוכלוסיית העיר מגיעה היום לכ-10,000 תושבים, כמעט כולם, לפי המפקד, רומנים.
בימים אלה נפטר הרברט גרופר, אחרון היהודים בסירט, שהקדיש את שנות חייו האחרונות לטיפוח בית הקברות היהודי בעתיק במקום ולשמירה עליו.
על אף שהוקמו בה בימי השלטון הקומוניסטי הרומני כמה מפעלי תעשייה, ניבנו שיכונים בסגנון הסובייטי והופעל מחדש קו הרכבת סירט – דורנשט, באופן כללי עיר הגבול סירט לא התאוששה.
 
הקהילה היהודית בסירט בימי הביניים ובעידן ההאבסבורגי
 
כבר בימי הביניים המאוחרים שימשה סירט תחנה ללינת לילה לאורחות סוחרים יהודים בדרכן לסוצ'יאבה, צ'רנוביץ והונגריה.
כבר ב-1371, כאשר סירט קיבלה מעמד של עיר, ישבו בה מספר משפחות יהודיות.
המצבה הקדומה ביותר בבית הקברות העתיק בסירט היא משנת 1560.
עד שנת 1877 היה היישוב היהודי בסירט בחסות הקהילה היהודית הגדולה יותר בסוצ'יאבה.
עד סיום שלטון הנסיכים המולדבים על העיר סירט, היינו עד שלהי המאה ה-י"ח, אין ברשותנו כל תיעוד בכתב על יהודים בסירט בתקופות הקדומות.
אזכור ראשון של היישוב היהודי הקטן בסירט אנו מוצאים במפקד האוכלוסין שערך ראש השלטון האוסטרי החדש, הגנרל VON SPLENY, בשנת 1774.
לפי מפקד זה ישבו בסירט בראשית השלטון האוסטרי 8 משפחות יהודיות עם 43 נפשות.
מאוד ייתכן שמספר היהודים בסירט היה כבר אז יותר גדול, כי ליהודים היו סיבות רבות להסתתר ולא להתפקד.
ואמנם, עד שנת 1848 היו היהודים שישבו בשלוש העירם של בוקובינה – צ'רנוביץ, סוצ'יאבה וסירט – נתונים להצקות אנטישמיות רבות, כמו כל יהודי הקיסרות ההאבסבורגית.
עם זאת, נמשכו יהודים מגליציה הסמוכה והסתננו לבוקובינה, עקב מצבם שהיה גרוע עוד יותר.
כדי להפחית את מספר היהודים בבוקובינה הוצאה תקנה של השלטון האוסטרי שיהודים שאינם מוכנים לעסוק בעבודת אדמה ואין בידם אמצעי קיום צריכים לעזוב את החבל.
ב-1782 גורשו מבוקובינה 365 משפחות יהודיות, שמנו 1,210 נפשות, מהן 18 משפחות יהודיות מסירט שמנו 61 נפשות.
עם זאת במפקד נכסי דלא ניידי שנערך בשנת 1787 נמנו בסירט 36 בתים בבעלות יהודית, שבעליהם נשאו שמות יהודיים, מכלל 273 בתים שנרשמו במפקד במקום.
בשנים אלה נרשם סכסוך בין ה-STAROSTE (הממונה על הקהילה היהודית) משה פייקוביץ למפעילי הקהילה בסירט בגין מעילה בכספי הקהילה.
כפי שמסופר ביומנו של VON ZIEGLAUER, ניסה פייקוביץ להפעיל יהודי מזסטבנה בשם הירשל, לשם מתן לשלמונים ושוחד לאנשי השלטון.
כאשר הדבר נודע לשלטונות האוסטריים גורשו שני היהודים אל מעבר לגבול.
אפיזודה זו מעידה על שחיתות שרווחה גם באדמיניסטרציה האוסטרית.
בשנת 1783 חתמו ברל אברהם ו-וולף איציק, מנכבדי הקהילה בסירט, על עצומה שהוגשה לשלטון המרכזי מטעם 13 ריכוזים יהודיים וקראה לריכוך הגזירות נגד היהודים, ובמיוחד לביטול הגזירה של גירוש היהודים שימאנו לעבוד בעבודת האדמה.
הפנייה נדחתה.
על היהודים נאסר גם לעסוק במשקאות חריפים ובסירט הותרה רק הפעלת בית מרזח (WIRTSHUS) אחד, שבו יכלו להתארח יהודים עוברי אורח.
בין נכבדי הקהילה בשלהי המאה ה-י"ח מוזכרים: אברהם קפרלניק, שבנה את בניין האבן הראשון בסירט, הרב מנשה שילינגר, אהרון הוטמן ואברהם גולדהאגן.
בשנת 1807 – 1833 כיהן בקהילת סירט כדיין נתן זלצברגר.
מפנה חד לטובה חל במצבם ובמעמדם של יהודי בוקובינה וכן במצבם ובמעמדם שי יהודי סירט בעקבות מהפיכת 1848, שבעקבותיה העניקה הקיסרות ההאבסבורגית אמנציפציה כמעט מלאה לכל היהודים שבחסות הקיסרות.
רק מתאריך זה מתחיל "תור הזהב" של יהודי בוקובינה, ושל יהודי סירט בכללם, בעידן ההאבסבורגי.
החל בשנת 1849 גדל והתרבה היישוב היהודי בסירט ללא הגבלה.
ממועד זה החל גם תהליך מואץ של גרמניזציה של היישוב היהודי בסירט.
בשנת 1873 התפקדו בסירט 3,433 יהודים.
בשנת 1880 התפקדו בקרב 7,940 התושבים של העיר 3,122 יהודים שהיוו 37.1% מכלל אוכלוסיית העיר.
בסוף המאה הי-י"ט היו אחוזי היהודים בערי בוקובינה כלהלן: צ'רנוביץ – 33.48%, סוצ'יאבה – 37.12%, סירט – 40.66%, רדאוץ – 35.77%, סטורוז'ינץ – 33.63%, גורה-הומורולוי – 38.93%, קימפולונג – 18.07%, ויז'ניץ – 82.77%.
ויז'ניץ הייתה העיר היחידה בבוקובינה האוסטרית שבה היה ליהודים רוב מוחלט.
במפקד האוכלוסין משנת 1910, האחרון שנערך בימי השלטון הקיסרי-ההאבסבורגי, הייתה האוכלוסייה של סירט כדלקמן: יהודים – 3,178, רומנים – 715, אוקראינים (רותנים) – 2,070, גרמנים – 1,498, פולנים – 345, אחרים – 9%, סך הכל – 7,815.
בשנת 1891 הוכרה קהילת יהודי סירט כאחת מ-15 הקהילות היהודיות המוכרות על ידי השלטון הקיסרי.
בראש הקהילה היהודית בסירט עמד ועד נבחר בן 11 חברים והנהלה בת 4 חברים.
בשלהי העידן האוסטרי-ההאבסבורגי פעל בסירט בית כנסת ראשי ("טמפל").
בראש הקהילה עמד ערב מלחמת העולם הראשונה איזאק בעראל.
במועצת הקהילה כיהנו: אברהם אכנער, אברהם אהרליך, דר' יעקב בנקנדורף, יצחק גלר, אהרון גוטליב, מנדל וואסערמאן, מוזס לאקנער, בנימין אנצער, יוסף מינץ ויצחק קליין.
על פעילי הקהילה נמנים: אכנער, אטלאס, בעראל, ברעכער, בורשטיין, גרעדינגער, הורוביץ, טאמלער, קאפראלניק, קליפער, פליישער, לאסט, דעלפינער ושאפער.
בשנים 1912 – 1918 כיהן איזאק בעראל כראש עיריית סירט.
כן כיהנו אז כמה יהודים במועצת העיר.
כרב ראשי בקהילת יהודי סירט כיהן בשלהי העידן ההאבסבורגי, במשך שנים רבות, הרב בורשטיין.
בראשית המאה ה-כ בלט בנוכחותו ובפעילותו בסירט אלכסנדר סלומון שרייבר, ממשפחת "החתם סופר", נצר של הרב הראשי של קראקוב, ר' שמעון שרייבר, למדן תלמוד ובעל השכלה כללית רחבה ויוקרה רבה בקהילה.
בקהילת סירט פעלו בשלהי הקיסרות ההאבסבורגית אוסטרית אגודות חסד רבות:  לינת הצדק (יושבי ראש: ש.א.רפפורט ועקיבא שרייבר), אגודת הנשים (יושבות ראש: רגינה אכנער, ברטה בנקנדורף), יד חרוצים (יושב ראש: נתן גלעזעל), חברת תהילים (יושב ראש: ברל קרייזעל), נושאי המיטה (יושב ראש : משה שפינדלער).
מחוץ להכנסות הקבועות נעזרה הנהלת הקהילה בקרנות ובעיזבונות.
העיזבון הידוע ביותר היה עיזבונו של לייב אכנער, מהדמויות הבולטות בקהילה בשלהי המאה ה-י"ט.
עיזבון זה, של למעלה ממיליון גולדען וכן חווה חקלאית וקרקעות, סבל מניהול מרושל ואבד ברובו.
אך נותרו שיריים ומהם נרכשה, בין היתר, גם דירה לרב הראשי של העיר.
כן עמד לרשות הנהלת הקהילה עיזבון קלמן הכט למען החזקת "תלמוד תורה".
עוד לפני הופעתו של הרצל התארגנו גם בסירט אגודות ציוניות.
בנו של הרב בורשטיין נמנה עם מייסדי אגודת הסטודנטים הציוניים הראשונה בבוקובינה "חשמוניאה" (1891).
בכרוניקה של "DIE WELT", ביטאונה של ההסתדרות הציונית העולמית בימי הרצל, מוזכרת אסיפת היסוד בסירט של האגודה הציונית "ציון" בשנת 1903, בנשיאותו של דר' י.בנקנדורף, שמנתה 66 חברים.
ברל לוקר ומלך קליין נמנו עם המייסדים של סניף "פועלי ציון בסירט.
בעיר פעלו כל הזרמים שהיו פעילים ברחוב היהודי.
בשנת 1923 השתתף דר' קארל ויטוס וואגנר בוועידת היסוד של ה"בונד" בצ'רנוביץ.
יהודי סירט השתתפו בערנות בחיים הפוליטיים של יהודי בוקובינה בשלהי הקיסרות ההאבסבורגית.
בבחירות שנתקיימו בשנת 1911 ל"JUDISCHER VOLKSRAT", שהוקם בבוקובינה על ידי פרופ' לעאן קלנר, הצביעו בסירט 395 יהודים והצירים שנבחרו בסירט לפרלמנט יהודי זה היו עקיבא שרייבר ודר' י.בנקנדורף.
סירט הייתה הקהילה החמישית במספר המצביעים למוסד זה בבוקובינה, אחרי צ'רנוביץ, סוצ'יאבה, ויז'ניץ וקימפולונג.
סירט לא הייתה כרך גדול ותוסס מבחינה כלכלית גם בעידן ההאבסבורגי, אך היא הייתה עיר תרבותית וערנית מבחינה פוליטית, וכן הייתה גם הקהילה היהודית שהייתה נותנת את ה"טון" בעיר.
במבט לאחור כתב הסופר והעיתונאי זיגמונד לאסט, איש סירט, שורה של פיליטונים, המעלים דמויות ותמונות מחיי העיר בעידן ההאבסבורגי- אוסטרי.
פיליטונים אלה פורסמו בביטאון של עולי בוקובינה בישראל DIE STIMME ובעיתון הגרמני SUD OST DEUTSCHE ZEITUNG, שהופיע במינכן והם לוקטו בקובץ קטן: SERETH AM SERETH.
לרשות עיר המחוז (BEZIRKSHAUPTSTADT) סירט עמדו רק 3 שוטרים, שאחד מתפקידיהם היה גם הדלקת פנסי הרוח ברחובות.
ססגוניים הם תיאוריו של לאסט מהחגים והמועדים הציבוריים: יום ההולדת של הקיסר פרנץ –יוזף השני (18 באוגוסט), שנחוג לא רק על ידי מוסדות השלטון, כי אם על ידי האוכלוסייה כולה, על כל גווניה הלאומיים, ומאידך – חגיגות ותהלוכות 1 במאי, שאורגנו על ידי המפלגה הסוציאליסטית, אשר זכתה בבוקובינה, בהנהגתם של יוסף פיסטינר, דר' ברטהולד פרידמן וגיאורגה גריגורוביץ, לאחיזה ניכרת, וכן חגיגות KARNAVAL FASCHING, שנחוג בעיר בסגנון סולידי של ריקודים סלוניים.
בטרם הייתה המכונית לכלי תחבורה נפוץ הובטחה התחבורה בעיר על ידי 5-6 "פיאקרים", שחנו סביב כיכר ANNAHOF המרכזית.
מתוך 19 עגלונים בעיר, 18 היו יהודים!
הרחצה בנהר סירט הייתה מאוד נפוצה.
נעשה ניסיון להקים תיאטרון מקומי, ביוזמתם ובהשתתפותם הפעילה של מיטב פני העיר.
שיאם של מאמצים אלה היה בהעלאתו על הבימה של המחזה הקלסי DIE RAUBER ("השודדים") של פרידריך פון שילר.
ערב מלחמת העולם הראשונה נחנך ה-BIERPALAST כאולם קולנוע, הצגות ועצרות עם והוא נשאר גם האולם הבלעדי לכך בשנים שבין שתי מלחמות העולם.
היהודים היו מעורים ומשולבים בכל האירועים הציבוריים.
בשנות מלחמת העולם הראשונה הייתה העיר שוממה.
כל הגברים גויסו ולחמו בשורות הצבא הקיסרי.
רוב המשפחות עזבו את העיר והפכו לפליטים, שמצאו מקלט בריכוזים שהוקמו למטרה זו בביהמן, במיהרן ובווינה הבירה.
סירט נכבשה כמה פעמים על ידי הקוזקים הרוסים, שהחריבו את מרבית בתי העיירה, ובתוכם גם את הגימנסיה העירונית.
קו הרכבת לעיר פסק לפעול.
בחורף 1915 נסוג, זמנית, הצבא הרוסי ובעיר החלו לפרוח חיים חדשים: נפתחה מחדש הגימנסיה, נפתחו שירותי רפואה, מסעדות, ה-ANNAHOF.
אבל בקיץ 1916 חזר וכבש הצבא הרוסי את העיר, והפעם הפכו רוב יהודי העיר לפליטים.
העיר הפכה לעיי חורבות.
הצבא האוסטרי שיחרר לתקופה קצרה את העיר ואף החל לשקם את ההריסות, אבל בנובמבר 1918 נכנס לעיר הצבא הרומני.
אף כי בשנות השלטון הרומני חדלה סירט להיות עיר ספר והריסות הבתים שוקמו, בעזרתו הנדיבה של ה"ג'וינט", צעדי ה"רומניזציה" פגעו קשה בקהילה היהודית והעיר כולה הייתה בין שתי מלחמות העולם עיר לא תוססת.
 
 
 
העיר סירט בימי מלחמת העולם הראשונה ואחריה
 
הידיעה בדבר היריות בסרייבו שהביאו לפרוץ מלחמת העולם הראשונה הגיעה לאוכלוסיית בוקובינה ביום קיץ לוהט: 28 ביוני 1914.
הכל הרגישו שיריות אלה ישנו את גורל העולם, יזעזעו עמוקות את הממלכה האוסטרו-הונגרית.
וישפיעו בצורה קשה על חייהם של יהודי בוקובינה.
נסתיים עידן הקייזר פרנץ-יוזף אוהד היהודים.
השבועות הראשונים מצטיינים בניצחונות קטנים של חילות אוסטרו-הונגריה.
אבל המצב משתנה במהירות.
ב-2 בספטמבר 1914, נכנסים חילות הצאר, בפיקודו של גנרל אבריימוב (EVREIMOW), לצ'רנוביץ.
בבואם מכיוון טרבלצ'יה (TEREBLECEA) הם כובשים את סירט.
העיר והסביבה הופכים לשדה קרב.
הצבא האוסטרי מתחפר על הגבעות שמדרום לעיר.
בקרבות הרחוב נפגע מרכזה של העיר.
עוד לפני כן מתחילה בריחת האוכלוסייה לווינה, למורביה (MAHREN) ולמקומות נוספים.
סירט נראית כעיר רפאים.
בתי הספר סגורים.
הגברים מגויסים.
בנובמבר משתנה המצב.
הרוסים עוזבים, האוסטרים חוזרים.
כעבור שנה, בעקבות מתקפתו של הגנרל ברוסילוב, שוב חוזרים הרוסים והצבא האוסטרי נסוג.
עם הנסיגה נשרף בסירט בית הספר על כל החומר הדידקטי והאוסף על עברה של העיר.
העיר הופכת לגל חורבות.
"סירט הפכה לכפר" מציין היומון MORGENBLATT.
בסתיו 1918 מתחזקים הסימנים להתפוררותה של האימפריה האוסטרו-הונגרית.
ב-11 בנובמבר 1918 נכנס לצ'רנוביץ הצבא הרומני בפיקודו של גנרל יעקב זדיק (ZADIC).
אסיפה מכוננת בראשותו של ינקו פולנדור ובהשתתפות ראשי הציבור הבוקובינאי מכל השכבות, מחליטה על צירופה של בוקובינה לרומניה.
בשנות המלחמה נטשו את העיר כשני שלישים מבני הקהילה היהודית בשל חרדת הקרבות ומצאו מקלט בחבלים אחרים, בטוחים ושקטים יותר, של הקיסרות ההאבסבורגי.
מתוך סיפורים משפחתיים ידועים לי פרטים על חיי המשפחות באחד מיעדי 
הבריחה, צוויטאו (ZWITTAU) בחבל מורביה, כעת צ'כיה.
אזור זה היה מרוחק מהחזיתות.
יהודי סירט, שמצאו שם מקלט, גרו בשכירות אצל משפחות נוצריות.
קשרי ידידות וחברות נוצרו בין האורחים למארחים.
בני משפחתי, משפחת כץ, גרו אצל משפחת שינדלר.
(ייתכן שמשפחת המארחים קשורה למציל היהודים שינדלר, שסיפורו הועלה בסרט "רשימת שינדלר").
גם משפחתו של פרופ' אנדרמן ברחה למורביה.
משפחות אמידות חיפשו מקלט בווינה.
עם נסיגת החזית מאזור בוקובינה, חוזרים השרידים, כ-500 איש, לסירט, אך קבוצה חשובה, רובם אינטלקטואלים ובעלי הון, משתקעת בארצות דוברות גרמנית.
ברשימה לא מחמיאה שנכתבה ב-1923, משווה עיתונאי בחתימת מ.ק. (כנראה פרופ' מל קליין, איש סירט, ממייסדי פועלי ציון בבוקובינה וחברו ללימודים של ברל לוקר) את הרמה התרבותית בעת כתיבתה, לרמה בשנים עברו: לפני המלחמה הייתה סירט עיר של אינטלקטואליים, חוקרים, אנשי עט.
רובם חיפשו את מזלם במערב.
הם לא השאירו ממשיכים, והכותב סבור שצעירי העיר כיום מעוניינים יותר בעשיית כסף מאשר ביצירת ערכים תרבותיים או רוחניים.
העיתון "ארבייטער צייטונג"  היוצא לאור בצ'רנוביץ, מתאם את המצב בצבעים פחות שחורים.
יהודי סירט ממלאים תפקיד חשוב בחיים הציבוריים של העיר, מציין העיתון, ובעיר אף כיהן ראש עיר יהודי (הכוונה לאיזאק בעראל).
לתפקידים ציבוריים עירוניים נמשכים בראש וראשונה עורכי דין.
סירט מוציאה מקרבה גם מועמד לפרלמנט באוסטריה.
 
* * *
 
חשש כפול התלווה להחזרת השלטון הרומני על בוקובינה:
1. הרעת מצבם הכלכלי של היהודים.
2. פגיעה בשוויון הזכויות האזרחיות, שהיהודים נהנו ממנו בעידן האוסטרי-האבסבורגי.
החשש הראשון התבדה.
מצבם הכלכלי של יהודי סירט, כמו זה של יהודי בוקובינה כולה, לא הורע בכללותו בשנות השלטון הרומני.
יהודי סירט המשיכו לעסוק במסחר ער עם איכרי הסביבה.
גם סחר החוץ, שהיה בעיקרו בידיים יהודיות, לא פחת, כי אם אף גדל.
עם זאת, גדל הקיטוב הכלכלי – חברתי בקהילה היהודית: העשירים נעשו 
עשירים יותר ואילו המצוקה של השכבות העניות גדלה.
 
לעומת זאת, התאמתו בחומרה החששות בדבר פגיעה במעמדם ובזכויותיהם האזרחיות של יהודי בוקובינה.
אמנם החוקה הרומנית משנת 1923 הבטיחה שוויון זכויות מלא ובלתי מותנה גם ליהודים, אבל עיקרון זה לא קוים הלכה למעשה.
בכל שנות השלטון הרומני נדרשו יהודי בוקובינה להיאבק על זכותם הטבעית לקבל את האזרחות הרומנית.
בעקבות חוק MARZESCU משנת 1924, איבדו יהודים רבים את האזרחות הרומנית והפכו לחסרי נתינות, בעלי דרכון NANSEN.
מכבש ה"רומניזציה" הביא לאי קבלת יהודים למנגנון הממשלתי וללחצים כלכליים קשים.
אולם בעזרת שלמונים ניתן היה לעמוד בלחצים.
לנוכח התמורות הדמוגרפיות, החברתיות והפוליטיות, עמדו החוזרים בפני הכרעות אישיות קשות: להתערות בחיים במקום או לבחור בדרך ההגירה למערב, לארצות הברית, ולהתחיל שם חיים חדשים.
היקלטות בסירט פירושה היה רדיפה אחרי פרנסה קטנה, פתיחת חנות, מאבק קשה על פרוסת לחם.
חיי יומיום אלה כבר לא משכו את כולם.
השמועות על אמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, קוסמות לרבים.
לרוב, השאלה היא מנין לוקחים את הכסף כדי להגיע לעיר הנמל הגרמנית המבורג ולרכוש שם כרטיס הפלגה באחת מאוניותיה של חברת הספנות HAPAG, המובילות מהגרים לארצות הברית, בהפלגה שאורכת כשישה שבועות.
בעזרת ארגוני הסעד היהודיים שפעלו בשטח נמצאו פתרונות.
רבים בוחרים בדרך ההגירה.
לא מצאנו פרטים על אנשים שהעדיפו לנסוע לארץ ישראל על אף שלאחר "הצהרת בלפור" שררה ברחוב היהודי אווירה משיחית.
"עם ישראל – איכה?" שאל בשעתו מי שעתיד לשמש כנשיאה הראשון של ישראל, הפרופ' חיים ויצמן.
מסירט לא נשמע אז שום מענה בולט לקריאה זו.
בקרב מי שהיגרו מסירט לאמריקה, זיהינו את סרולציה לנדמן (בנם של דוד ודינצה לנדמן), גבריאל הערציג (חתנו של ר' אברהם כץ) ואקרמן.
חשוב להבחין בעידן זה בין שנות העשרים לשנות השלושים.
בשנות העשרים, על אף הלחץ הכבד של השלטונות הרומניים ל"רומניזציה", טרם נמחקה כליל המורשת ההאבסבורגית – אוסטרית.
היחסים הבין אתניים טרם נפגעו.
הקהילה היהודית המשיכה לפעול לפי החוק האוסטרי משנת 1890.
רק בשנת 1928 הופעל "חוק הדתות" הרומני.
ברשויות המוניציפאליות כיהנו עדיין יהודים במועצות העיריות.
בעקבות המשבר הכלכלי העולמי משנת 1929, נפגע גם המעמד הבינוני היהודי.
"חוק המרת החובות" (CONVERSIUNEA) פגע קשה בסוחרים ובבנקאים היהודים שהלוו כסף לאיכרים.
עם זאת, דווקא לאחר 1934 חלה התאוששות כלכלית, שנמשכה עד 1937.
עם עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה הנאצית, גבר לחצן של המפלגות האנטישמיות: ה"קוזיסטים" (החולצות הכחולות) ו"משמר הברזל" (החולצות הירוקות), על גלגוליהן השונים.
בבתי הספר השתררה מתיחות.
הילדים היהודים ספגו מכות ועלבונות והקריאות" JIDANI LA PALESTINA" ("היהודים לפלסטינה") הפכו לשגרה.
ימי השוק (IARMAROC) נועדו לפורענויות.
בימי ממשלת טאטארסקו (TATARESCU) התערר גם הביטחון האישי של היהודים.
האפיזודה הקצרה של ממשלת גוגה-קוזה – דצמבר 1937 – ינואר 1938 – האנטישמיות במוצהר, שתוכניתה היחידה הייתה לנשל את היהודים ממעמדם האזרחי ומעמדותיהם הכלכליות, הייתה למזלנו סיוט קצר.
הדיקטטורה המלוכנית של קרול השני החזירה אמנם את הסדר למדינה, אך החוקה החדשה משנת 1938 ביטלה את התאזרחותם של כשליש מיהודי סירט.
השתלטותו ב-28 ביוני 1940 של צבא ברית המועצות על צפון בוקובינה הפכה את העיר סירט לעיירת ספר מתנוונת.
יהודי העיר חיו בפחד ובמורא.
גירוש יהודי סירט, תחילה לקלפט ולקראיובה (יולי 1941) ואחר כך לערבות טרנסניסטריה (אוקטובר 1940), יחד עם כל יהודי בוקובינה, סימן את סיומה המר של קהילה עתיקת יומין זו.
 
י"א, ד"ש
 
מקורות:
 
OSTJUDISCHE ZEITUNG
MORGENBLATT
H.GOLD GESCHICHTE DER JUDEN IN DER BUKOWINA 
 

Go Back  Print  Send Page
 jbukowina@gmail.com דרך בן גוריון 24 רמת גן 5757345 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים