--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף
דף הבית >> קהילות >> ערים (+1000) >> רדאוץ >> ספר רדאוץ >> עמודים 132-139
 
רדאוץ
קהילה יהודית בצמיחתה ובשקיעתה

התעשיה

 
   

התעשיה
העיר רדאוץ החלה את צעדיה כנקודת ישוב שכוחת-אל בסביבה ביצנית, אולם לאחר שהתפתחה והתרחבה, בעיקר בתקופה האוסטרית, הצליחה להקים תעשיה ענפה, אשר שיווקה את מוצריה בכל המדינה ואף בארצות חוץ. המוניטין של חלק ממפעליה היה שם-דבר בפנים הארץ ומחוצה לה. השפעת היזמים והתעשיינים היהודיים היתה מכריעה. אולם השפעה זו הגבירה את האנטישמיות של השלטונות הרומניים, בעיקר בשנות ה-30 האחרונות של מאה זאת.
המפעל הגדול והמפורסם ביותר ברדאוץ היה: בית החרושת למשקאות חריפים רודיך (בירה, ליקרים ויי"ש למיניהם). ב-1789 הוקמה מבשלת שיכר (Bierbrauerei) בחסות מינהלת הישוב ובהנהלתה. היה זה מפעל קטן ללא כוח קיטור ומובן מאליו ללא כוח חשמלי, שסיפק בירה ויי"ש לישוב באיכות נמוכה לצורכי התושבים, שנהגו לשתות לשוכרה בימי חג ובחגיגות משפחתיות. ב-1870 החכירה מינהלת העיר את המפעל לסוחר היהודי משולם קופלר, שניהל אותו עד 1897. ב-1890 חזר המפעל לרשות קרן הכנסיה (על פי צו של משרד החקלאות) וזו מכרה אותו ב-1897 לסוחר היהודי מיכאל רודיך. הוא, ובעיקר בנו סולומון, שמונה לאחר מכן ליועץ קיסרי למסחר K. u. K. Kommerzialrat, פיתח את המפעל והרחיב אותו לבית-חרושת גדול ומודרני. צמוד למפעל נסללה מסילת-ברזל פרטית, שהתקשרה עם המסילה רדאוץ-האדיקפאלבה Dornesti)) וכך הועברו מוצרי המפעל לכל מדינות אוסטרו-הונגריה ואף מעבר לגבולות.
מוצרי הפירמה רודיך קיבלו פרסים רבים בתערוכות בינלאומית, ביניהם גם את ה"גראנד-פרי" (Grand Prix) בפריס.
ב-1917 העלו הרוסים את המפעל באש בנסיגתם מן העיר.
סולומון רודיך, אשר ברוב תבונתו ובחושיו המסחריים האדיר את המוניטין של המפעל, נפטר בבית-חולים בוינה עם נפילתה של המונרכיה האוסטרית. גופתו נשלחה בתוך ארון מתכת בקרון מיוחד לרדאוץ, אולם לעולם לא הגיעה ליעדה. מניחים שבדרך, בצ'כיה או בפולין, נשדד הארון בגלל ערך המתכת שלו. יורשו, אדוין רודיך, הקים מחדש את המפעל אחרי מלחמת העולם הראשונה במתכונת הקודמת.
 
בית החרושת לנייר
ב-1838 הוקם בית חרושת לנייר ע"י יוהאן אקהארד במקום בו היתה טחנת-הקמח "הטחנה העליונה", שהיתה מונעת ע"י מי הטופליצה. בית החרושת שיגשג והעסיק פועלים רבים. נחשב באותם ימים בין בתי-החרושת החשובים בבוקובינה. הפסיק פעולתו ב-1866 עקב מחסור בהון חוזר. המבנה חזר לשמש טחנת קמח.

טחנת הקמח של בולר
ב-1890 קנו האחים שמעון ומשה בולר את הטחנה, שיפצוה והפעילו אותה בקיטור. ב-4 בינואר 1932 פרצה בה דליקה, והיא נחרבה כליל למרות שני גדודי צבא שבאו לעזרת הכבאים.

בית החרושת לעגלות קורנליוס
בשנות ה-30 של המאה הקודמת הוקם בית-חרושת לעגלות יחיד במינו בבוקובינה. בית-החרושת העסיק פועלים רבים ויצר עגלות יוקרה, כגון "הרכב הוינאי", ששווק בכל הקיסרות האוסטרו-הונגרית, וייצא למולדובה ולבסרביה. ב-1886, עם פרוץ סכסוך המכס בין רומניה לאוסטריה, נאלץ ביה"ח לסגור את שעריו.

בית החרושת לגפרורים
ב-1868 הוקם ע"י קרייזלר את פישר בית חרושת לגפרורים בקרבת ה"פלופ" Plop שפעל עד 1886. את המבנה רכש, לאחר סגירת בית-החרושת, הבורסקאי הגרמני סוקול.

בות החרושת לסבון ולנרות
אחד המפעלים התעשייתיים החשובים ברדאוץ היה בית-החרושת לסבון ולנרות "גולדשלגר ובניו", שהוקם ברחוב וולובץ בשנת 1847. הוא דעך ב-1932 עקב המשבר הכלכלי. כעבור שנה נפתח בית החרושת מחדש בנושאו את השם: "גולדשלגר סינק" "Goldschlaeger SINC" ופעל עד 1940.

המנסרה טרנר
מפעל מרשים זה הוקם ברחוב בית-החולים Spitalgasse בקרבת תחנת הרכבת, אליה היה קשור במסילת-ברזל, ע"י היהודי ברל טרנר, בעל התואר "יועץ קיסרי". בעת הנסיגה של הצבא הרוסי ב-1917 הוצתה המנסרה ונחרבה כליל.

המנסרה "בוקובינה"
ב-1908 חכרה הפירמה "בוקובינה" מקרן הכנסיה שטח מכוסה ביצות בין שדה-המרעה “Hutweide” לבין הכפר הורודניק-תחתית, ניקזה אותו והקימה מנסרה גדולה ומבני אדמיניסטרציה. גם תחנת-חשמל הוקמה, שסיפקה זרם לכל המפעל. הועסקו במפעל כ-3000 פועלים ופקידים, והוא נמנה עם המפעלים הגדולים במונרכיה האוסטרית. גם מנסרה זאת הוצתה ונחרבה ב-1917 עם נסיגת הצבא הרוסי ולא שוקמה עוד.

המנסרה וטחנת הקמח "האחים הארט"
מפעל זה הוקם על שטח המנסרה "טרנר" והיה גם הוא קשור לתחנת הרכבת הסמוכה במסילה עצמית. הוקם אחרי מלחמת העולם הראשונה והיה מפעל מרשים. המפעל נחרב עד היסוד בדליקה שפרצה בלילה בין ה-21 ל-22 באוגוסט 1932, הוזעקו כבאים מבאדאוץ ומסאטול-מארה ( Badauti, Satul Mare) וכן עזרו בכיבוי גדודי הצבא שהיו מוצבים בעיר - אך ללא הועיל, הנזק נאמד ב-5-4 מליון ליי. המפעל לא הוקם מחדש.
 
המנסרה ובית החרושת לשבבי-עץ "ברל שולר"
מפעל זה הוקם ב-1926 באיזור "הפלופ" Plop. היה בעל הספק של 25 מ"ק ב-8 שעות והעסיק 25 פועלים. בליל 2 בספטמבר 1932 נשרף כליל, כולל 3 קרונות חומר גלם. הנזק נאמד ב-1.5 מליון ליי. המפעל לא הוקם עוד.
מנסרות נוספות ברדאוץ היו בבעלותם של: מנדל ביטר, אייזיק פרסנר, חיים מכל והרמן פייגר.

בית החרושת לרהיטים "טנר" Toener
חברה מורכבת מ-4 בעלי מניות הקימה ברחוב יוהאנסגאסה שנים אחדות לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה (מקור רומני טוען שהמפעל הוקם ב-1919) בית-חרושת לרהיטים. שם הפירמה היה "בית-חרושת ראשון לרהיטים בבוקובינה". אחרי המלחמה המשיך רק בעל מניות אחד - הגרמני הרמן טנר - לנהל את בית-החרושת. אחרי מותו (1929) ניהלו בניו את המפעל.
הפירמה התרחבה מאוד והיו לה מחסנים ב: צ'רנוביץ, יאש וגם בארצות חוץ: בוינה, פראג וברלין.
ב-13 בפברואר 1932 פרצה דליקה גדולה במפעל, שהחריבה אותו עד היסוד. נשרפו גם חומרי גלם וגם רהיטים מוכנים. הנזק נאמד ב-1.5 מליון ליי.
הבנים רכשו את בית-החרושת לרהיטים "הירשהורן ושות.", שהיה אז בבעלותו של רודולף לודוויג, והרחיבו אותו למפעל הרהיטים הגדול ברומניה. המפעל פעל עד להעברת התושבים ממוצא גרמני לגרמניה ב-1940.

בית החרושת לרהיטים "הירשהורן ושות'"
בית-חרושת זה נרכש, כאמור, ב-1932 ע"י הפירמה טנר Toener. הוא הוקם ברחוב "בתי-החרושת".
 
בית החרושת לארגזים "אחים שטראוכר"
הוקם בשטח של המנסרה "טרנר" ונחרב כליל בדליקה שהחריבה את המנסרה.

בית החרושת לשרוכי נעליים ולתחרה "אורורה"
מפעל זה הוקם ב-1923 והיה יחיד במינו בבוקובינה. הוא הוקם ונוהל ע"י יואל שורברג.

בית החרושת למברשות "יוסף פוסטילניק ושות'"
ברדאוץ פעל בית-מלאכה למברשות ברחוב וויטינל של נתן קורן, עיוור. הוא היה מומחה בעשיית מברשות.
ב-1924 הצליח לשכנע את יוסף פוסטילניק, שעסק, כאביו לפניו וכאחיו ישעיהו-משה, בעיבוד עורות והכנתם למנעליהם של האיכרים הרומנים (opinci) - להקים בית-חרושת מכאני למברשות, בצרפו כמשקיע נוסף את חותנו, בכר.
באותה שנה הוקם בית-החרושת בחצר ביתו של יוסף פוסטילניק ברחוב קנאבנשולגאסה Knabenschulgasse, ובו לוקומוטיב-קיטור ומכונות משוכללות בקנה-מידה של אותם ימים, שיובאו מוינה.
בית-החרושת נשא את השם "בית-חרושת מכאני ראשון למברשות בבוקובינה, יוסף פוסטילניק ושות'." כעבור שנים אחדות פרש נתן קורן מהשותפות והקים בעצמו בית-חרושת ב"גן-הקליעה" Schuetzengarten. ברחוב וויטינל היתה לו חנות למכירה קמעונית של מברשות.
יוסף פוסטילניק צרף כשותף את אלנבוגן Ellenbogen, אך גם הוא פרש מהשותפות בשנת המשבר הכלכלי, כשיוסף פוסטילניק שכב חולה תקופה ממושכת. המפעל פשט את הרגל.
לאחר החלמתו המשיך יוסף פוסטילניק לנהל את בית החרושת; כעת נשאה הפירמה את השם של בנו בכורו "סמואל פוסטילניק", הוא מילו פוסטילניק.
בית-החרושת העסיק פועלים רבים ובתקופות מסוימות עבדו כאן גם חלוצים שהכשירו עצמם לעבודות בתעשיה בא"י. בשנות מלחמת העולם השניה, כאשר יהודי רדאוץ גורשו לטרנסניסטריה, נעקרו כל המכונות מבית החרושת (פרט ללוקומוטיב) והועברו לרומניה העתיקה.
כאשר חזר שמואל פוסטילניק מטרנסניסטריה (יוסף פוסטילניק, אשתו ובנו ליבו נספו בטרנסניסטריה), החל לחדש את פעילות המפעל בצוות מצומצם, בעבודה ידנית, אולם המשטר הקומוניסטי הרומני מינה מנהל מטעמו, אשר הצר את צעדיו של בעל המפעל, עד שנאלץ לחפש פרנסה אחרת.

  

בית החרושת לליקר יעקב ויוסף פרץ
בית החרושת נמצא ברחוב בתי-החרושת Strada Fabricei, שהוא רחוב צדדי לרחוב בית-החולים Spitalgasse.
בית החרושת לשקיות-נייר ולתיקי קרטון קלינגר ושות'. נוסד ב-1923 ועמד במרכז העיר.
 
בית החרושת "קריפטון"
מפעל זה הוקם ב-1924 במבנה שבו שכן בעבר בית-הקפה "ליפשס" והיה בבעלות הפירמה ריצ'קר ושות' Riczker & Co. הוא ייצר סוללות מכל הסוגים וגם פנסי-כיס. בית-חרושת זה היה ראשון מסוגו בבוקובינה ושלישי ברומניה.
בית-חרושת לסוללות נוסף היה: וגה Vega בבעלות גוטמן את ברל יוסלר.

בית החרושת לקרח ובית הקירור
מפעל זה הוקם ב-1926 ע"י פרסנר, וילדמן ושות' והיה בעל מתקנים ומכונות מודרניים ביותר באותה תקופה. בית-החרושת ייצר 3000 בלוקים קרח ביום, בהם השתמשו בעיקר יצואני הבשר להובלת סחורתם. בבית הקירור היו חדרים מיוחדים למצרכים כשרים. המפעל היה יחיד במינו בבוקובינה.
 
בית החרושת לכפתורים קרן
מפעל זה ייצר כפתורים מחומרים סינתטיים, חידוש מהפכני בתקופה ההיא. הבעלות היתה של האחים קרן ומיק.
ברחוב מטרופוליט שאגונה היה בית-חרושת דומה בבעלותו של אדולף וילמן.
פרט למפעלים המוזכרים לעיל, היה גם מפעל לעשיית פרחים מלאכותיים ושני מפעלים לעיבוד ברזל.
ב-3 ביוני 1927 נוסד ב-Schuetzengarten בית-חרושת למכשירי ברזל (בעיקר מכשירים חקלאיים) ע"י האחים רוקנשטיין. המפעל נסגר בתקופת המשבר הכלכלי ב-1930.
באותה שנה פתח פנחס כ"ץ בית-חרושת דומה בקרבת תחנת-הרכבת. המפעל נשא את השם: "כוכב בוקובינה" Steaua Bucovinei והעסיק כמאה פועלים.
מן הדין להזכיר כאן גם את בית החרושת לזכוכית פרידריך פישר בפוטנה Putna במחוז רדאוץ. תחילתו בבית-מלאכה (כור היתוך), שהוקם ב-1797 ביער פוטנה והוחכר ליזם היהודי יוסל רייכנברג. בית-מלאכה דומה הוקם בפירסטנטל (מחוז רדאוץ) וגם הוא הוחכר ליוסל רייכנברג.
בית-המלאכה בפוטנה התרחב לבית-חרושת גדול ומפורסם בבעלות התעשיין היהודי פרידריך פישר.
גם בית-חרושת למטאטאים היה ברדאוץ, בו היו שותפים: גרינברג גדליה-דוד, פריד זיסא ומאיר מתתיהו.

תעשיית העור
ברדאוץ היו בורסקאים מומחים ממוצא גרמני: סוקול ונויבאור. הם עבדו בשני בתי מלאכה פרימיטיביים ויצרו עור גס מאיכות ירודה.
סוקול עבד בבית המלאכה, במבנה של בית-החרושת לגפרורים לשעבר, בקרבת ה-Plop. בית-מלאכה זה החל את פעולתו ב-1886. מאוחר יותר פתח גם הבורסקאי נויבאור בית מלאכה דומה. פרט להם עסקו גם בורסקאים אחרים בבתי-מלאכה קטנים. הם היו מאוגדים בתאגידים (גילדות) מקצועיים עצמאיים עד 1883. באותה שנה הוכרו רשמית וסמכות מתן רשיון-עיסוק במקצוע ניתן ע"י מחלקת האגודות המקצועיות שבעיריה. רשיון עוסק-מורשה ניתן אחרי מבחנים שנערכו למועמדים ע"י אומן-התאגיד.
בית המלאכה היהודי הראשון לבורסקאות הוקם ע"י ברל שולר בקרבת בית החרושת למשקאות חריפים רודיך והעסיק בורסקאי מורשה. נחל הטופליצה קלט את הביוב.
עיסוק אחר בעור היה בידי משפחת פוסטילניק - האב ישראל והבנים ישעיהו-משה ויוסף (אשר מאוחר יותר פתח את בית-החרושת למברשות). הם הכינו את העור לצורך יצירת מנעלי האיכרים הרומניים (כעין סנדלים הקרוים ברומנית "אופינץ"' Opinci ובאידיש "פוסטאלך"; מכאן שם משפחתם). ראוי לציין שהשם המקורי של המשפחה היה מרגלית (Margulies); את השם פוסטילניק (= עושה ה"פוסטאלך") אימץ אחד מאבות המשפחה, כנראה לצורך התאזרחות. את מלאכת הסנדלרות עשו האיכרים עצמם.
אחד הבנים של ישעיהו-משה פוסטילניק - מרדכי - התעניין מאוד עוד בהיותו נער בשיטות הבורסקאות המתקדמת יותר, תוך שימוש בחומרים כימיים לעיבוד העורות. מרדכי הצעיר השיג ספר המתאר את השיטות המתקדמות להפיכת העור הגולמי לעור רך, כשיר לתעשיית הנעליים, למד את השיטות על בוריין, השיג את החומרים הכימיים בחנות ה"כל-בו" של נח יורגראו וניסה את כוחו על עור גולמי. כשראה שעמלו הוכתר בהצלחה והוא קיבל עוך רך וטוב, החל גם לצבוע את העור לפי השיטה המתוארת בספר. כך הוא עיבד עורות, שאמנם לא היו מהסוג המשובח, אבל הוא הצליח למוכרם לסנדלרים, אשר עסקו ביצור נעליים זולות.
באותו הזמן למדו צעירים אחדים מרדאוץ רפואה, רוקחות והנדסה כימית באוניברסיטה בוינה, ובבואם לחופשה הביתה, סיפרו למרדכי הצעיר, שיש באוניברסיטה גם מחלקה לבורסקאות.
לאחר שנה של השלמת ההשכלה הפורמלית, נתקבל מרדכי לאוניברסיטה בוינה, ולאחר שלמד שנתיים בורסקאות, חזר לרדאוץ וקיבל רשיון לעסוק בבורסקאות.
כעת מסר לו ברל שולר את בית-המלאכה שלו, אשר לא הכניס רווחים, ומרדכי פוסטילניק החל לייצר עורות וראה שכר בעמלו.
ב-1935 הקים בית-חרושת לעיבוד עורות ברחוב צדדי לרחוב Herrngasse
בית-חרושת נוסף לעורות פתח ברל דראך לאחר מכן.
 
סניף בית החרושת לנקניק ולמעדני בשר שטיינמץ
בפברואר 1928 נפתח סניף של בית-החרושת לנקניק של שמואל-לייב שטיינמץ מצ'רנוביץ, וליהודי רדאוץ היתה מעתה אפשרות ליהנות ממעדני בשר כשרים.
 
בית החרושת לסוכריות אריה ואטלמאכר
הוקם ב-1929 ברחוב צדדי מרחוב Neunteufelgasse.  נסגר ב-1940.

בית החרושת לכובעים
היה בבעלות השותפים דוד ובר weber, מנדל הארניק ומתיאס מאיר.

בית החרושת לקוסמטיקה
בית-חרושת קטן, יחיד במינו ברדאוץ, היה בית החרושת לקוסמטיקה של רחל מרלינג, בעלת תואר דוקטור לכימיה

 

   

Go Back  Print  Send Page
 jbukowina@gmail.com דרך בן גוריון 24 רמת גן 5757345 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים