--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף
דף הבית >> קהילות >> ערים (+1000) >> רדאוץ >> ספר רדאוץ >> עמודים 150-162
 
רדאוץ
קהילה יהודית בצמיחתה ובשקיעתה

גירוש היהודים לטרנסניסטריה, הטלאי הצהוב,הגירוש מרדאוץ.
 
   

גירוש היהודים לטרנסניסטריה


אם משקיפים בעיני "חכם שלאחר מעשה" על המאורעות שקדמו לגירוש, אפשר להגיד שהיהודים ברדאוץ, כמו ביתר ערי בוקובינה ובסרביה, לא ראו את "הכתובת על הקיר". עוד בימי ממשלת גוגה-קוזה ברחו יהודים רבים מכפרי הסביבה לעיר וגם יהודי רדאוץ סבלו מהתנכלויות אנטישמיות, שהתבטאו בהתנפלות על יהודים ברחובות ע"י "חוליגנים", ובפקודה לפתוח החנויות בשבת. משלחת, שבראשה עמדו הרב רבינוביץ ואלתר וסרמן, ניסתה בצ'רנוביץ לבטל את רוע גזרת פתיחת החנויות בשבת, ומשלחת אחרת בראשותו של הרב ד"ר מארק הרחיקה לבוקרשט, אך ללא תוצאות.
ממשלת קוזה-גוגה לא החזיקה מעמד זמן רב - 44 ימים בלבד - והיהודים חשבו שעברה הסכנה והחיים חזרו להתנהל כבימים ימימה. המצב החמיר שוב כשב-9 באוגוסט 1940, עוד לפני מינויו של אנטונסקו לראש ממשלה, חתם המלך קרול השני, שלא היה אנטישמי, בלחץ דעת הקהל, על צו שאסר את הפעילות היהודית בשטחים רבים. (הרומנים ראו ביהודים את האשם לאובדן בסרביה וצפון בוקובינה).
וזהו לשון הצו:
"...על היהודים נאסר לעבוד בתור:
א. פקידי מוסדות ממשלתיים, הן אם הם מקבלים שכר והן אם אינם מקבלים שכר.
ב. בעלי מקצועות הקשורים עם מוסדות ממשלתיים, כגון: נוטריונים, עורכי-דין ומומחים למיניהם.
ג. חברי מועצת-ההנהלה של מפעלים ממשלתיים או פרטיים.
ד. סוחרי משקאות חריפים או מונופולים מכל סוג שהוא.
ה. סוחרים בישובים חקלאיים.
ו. אפוטרופסים של אזרחים נוצריים.
ז. אנשי צבא.
ח. מוציאים-לאור של ספרים או כתבי-עת רומניים, מפיצי דברי דפוס רומניים וגם מחזיקי חומר תעמולה רומני.
ט. מנהלים, חברים ושחקנים במועדוני ספורט לאומיים.
י. שרתים במוסדות רשמיים.
כמו כן נאסר על יהודים לרכוש שמות רומניים ולהיות בעלי קרקעות. בעקבות צו זה, פוטרו כל הפקידים היהודים של המוסדות הממשלתיים ברדאוץ. כאשר התאספו המשפטנים ב-7 בספטמבר 1940 כדי להישבע אימונים למלך מיחאי הראשון (לאחר הדחתו של אביו קרול השני), לא הורשו המשפטנים (עו"ד) היהודים להשתתף. מיום זה נאסר עליהם לעסוק במקצועם.
מאוחר יותר, עם הצטרפות רומניה למלחמת גרמניה נגד רוסיה, נגזרו גזרות אנטישמיות נוספות, בין היתר האיסור על היהודים להחזיק מכונת-כתיבה. היהודים נחשבו אויב העם והקיצוניים ראו בהם "גייס-חמישי".
ועדיין לא ראו את "הכתובת על הקיר". גם התקופה הראשונה של שלטון אנטונסקו, כשרוב ממשלתו היתה מורכבת מחברי "משמר-הברזל" וה"קומיסרים לרומניזציה", שהוכנסו לכל המפעלים היהודיים, התעללו בבעלים החוקיים – לא נפקחו עדיין העיניים. כך דרכו של עולם וזהו טבעו של האדם. הוא דבק באדמת הולדתו, צמוד לפרנסתו ואינו שש לעקור לעולם בלתי נודע.
ב-23 בינואר 1941, כש"משמר-הברזל" חולל מרד אזרחי במדינה, סבלו מכך בראש וראשונה היהודים. ברדאוץ נהרגו 12 יהודים ונפצעו רבים. בין הקורבנות היו: וולף טננבאום, בנימין קליין וחותנו הארט ונ. דוננפלד. כשהתברר שהצבא עומד לימין אנטונסקו, שכך המרד עד מהרה ויסודות של "משמר-הברזל" סולקו מהממשל. התקופה בין סוף ינואר - ראשית יוני 1941היתה תקופה יחסית רגועה ליהודי רדאוץ, למרות שאנטונסקו שאף לרכז את יהודי רומניה כולה בגיטאות (לא רק מבוקובינה ומבסרביה), במגמה לגרשם אל מעבר לגבול. התוכנית הוכנה בסודי סודות.
בליל ה-13 ביוני 1941 נאסרו 40 יהודים ברדאוץ מכל שכבות האוכלוסיה: בעלי מקצועות חופשיים, בעלי-מלאכה, סוחרים. ביניהם עו"ד מ. דרימר, פרופסור הנר, ויידנפלד, מוניו ריינהולד, האחים פיינגולד ובנו של אחד מהאחים, הספר וינינגר, החייט פליקר. גם כותב שורות אלה היה ביניהם. כל המאמצים לשחררם לא נשאו פרי ולפנות ערב הועברו ברכבת לדורנשט, שם לנו בבית-ספר ולאחר מכן נשלחו למחנות. על גורלם ראה פרק "המחצבה".
ב-18 ביוני 1941, 4 ימים לפני פלישת הצבא הגרמני לרוסיה, התפרסם צו הפוקד על יהודי רדאוץ להתייצב למחרת היום בככר המרכזית עם מטלטליהם. לא נאמר להם מטרת הריכוז, אך בשעות הערב בוטל הצו. היהודים ראו בזה נס מן השמיים. הסבר למתן הפקודה ולביטולה המיידי אפשר למצוא בתוכנית של אנטונסקו, שהוכנה כבר באפריל 1941, לרכז את כל יהודי רומניה במגמה לגרשם.
בהיוודע הדבר לד"ר פילדרמן, הציע לממשלה הרומנית לאפשר ליהודים הגירה מרצון ובתמורה ישתדל להשיג הפשרת סכום גדול של דולרים, אשר ממשלת ארה"ב הקפיאה, עקב נטייתה של רומניה לגרמניה הנאצית. החל משא ומתן ובינתיים בוטל הריכוז של היהודים לגיטאות וגם בוטל גירושם המיידי.
זמן קצר אחרי פלישת צבאות גרמניה ורומניה אל תוך רוסיה הסובייטית, נאלצו יהודי הכפרים והעיירות במחוז רדאוץ לעזוב את בתיהם ואת רכושם ולעקור לעיר-המחוז רדאוץ. יהודי רדאוץ עזרו להם בכל מה שהשיגה ידם.
בראשית יולי 1941 גורשו יהודי סלטין Seletin וסביבתה לרדאוץ. כאן שוכנו בתוך בתי-כנסת וז'נדרמים שמרו עליהם. כעבור שבועיים גורשו גם מכאן ונדרשו ללכת ברגל עד יאדינץ שבבסרביה. ראש הקהילה, אייזיק פרסנר, בעזרת משה כ"ץ וד"ר שימל, ערך מגבית בין יהודי העיר, כדי להעמיד לרשות המגורשים 200 עגלות לצורך העברתם ליאדינץ.
באוגוסט הועברו לרדאוץ כל יהודי סירט, לאחר טילטולים של שבועיים בקרונות סגורים ללא מזון, והגיעו עד קראיובה ובחזרה לרדאוץ.
השלטונות הרומניים רצו להיפטר מיהודי בוקובינה, אולם טרם ידעו מי ישלוט בטרנסניסטריה (הגרמנים או הרומנים), לכן טולטלו ורוכזו בערי מחוז מתוך מגמה לשלח אותם אל מעבר לגבול בהקדם.
הם הצליחו להטעות את המדינות הנויטרליות, בעיקר את שגריר ארה"ב, שהשלטונות מתנגדים למעשי הזוועה שנעשו ביהודים המגורשים. שמועות על מעשים אלה הגיעו לאוזני הנציגים של המדינות האלה והשלטונות הרומניים טענו שפה ושם היו מעשים חריגים, כפי שקורה במלחמה. גם כאשר הסכימו לעצור את גירוש 20,000 היהודים האחרונים מצ'רנוביץ, גרשו בחשאי חלק מיהודי דורוהוי.
בעיר רדאוץ עצמה היו הגבלות ליהודים: גברים יהודיים הורשו לשהות בלילות רק ברחובות מסוימים. התנועה של כל היהודים בין השעות 7 בערב ו-8 בבוקר נאסרה. הונהג נשיאת "הטלאי הצהוב".
 
הטלאי הצהוב


גזרת "הטלאי הצהוב" הונהגה ברדאוץ תחילה בבתי-הספר. לאחר שבתחילת שנת הלימודים 2-1941 נדרשו התלמידים היהודיים לשבת על הספסלים האחוריים, הוכרחו הם, החל באמצע חודש ספטמבר, לענוד את הטלאי הצהוב על שרוול בגדיהם. היה זה "מגן-דוד" - הסמל היהודי זה מאות בשנים - מבד צהוב, שחולק לתלמידים בבית-הספר תמורת 10 ליי כל אחד.
באותו יום קיבל הרב ד"ר שטיין, ששימש גם מורה דת בבתי-הספר התיכוניים, מכתב פיטורין ממשרה זו, שפירושו: התלמידים היהודיים לא יקבלו עוד שיעורי דת. הוא הזמין את תלמידי בתי הספר עם הוריהם לאספה בבית-הכנסת הגדול, ובכושר הרטורי שלו הציע שהתלמידים היהודים ישבתו מלימודים עד לביטול הגזרה. התגלעו חילוקי דעות קולניים בין חלק מההורים לבין הרב ובין ההורים לבין עצמם. חלק מהתלמידים אכן החזיר את "הטלאי הצהוב" ועזב את בית-הספר.
כעבור זמן קצר נאלצו כל יהודי העיר לענוד את "הטלאי הצהוב" בצורת מגן-דוד על דש בגדיהם עד לגירוש. 
 

הגירוש מרדאוץ


("ימי האפלה" 11.10.1941 – 14.10.1941 )
ביום א' דסוכות תש"ב 6.10.1941 נפוצה השמועה בעיר, שנחתם גזר-הדין ויהודי בוקובינה יגורשו אל מעבר לדניסטר. השמועה נפוצה לאחר שמברק בהול מ"מרכז הקהילות היהודיות", בבוקרשט, המפציר לשלוח מיד נציגים של הקהילה לבוקרשט בעניין דחוף מאוד, נמסר למזכיר הקהילה של רדאוץ - ליפמן קונשטאד - בשעת תפילת חג בבית-הכנסת.
בהיוודע הדבר לראש הקהילה - אייזיק פרסנר - פנה מיד אל הממונה על המחוז (Prefect) יונסקו, שבסמכותו היה להעניק רשיון - נסיעה אל מחוץ לעיר, וביקשו לאשר נסיעת משלחת יהודים לבוקרשט, אך הוא סרב, והמשלחת לא יצאה.
כעבור שלושה ימים הצליחו שני נציגים להגיע לבוקרשט בדרך בלתי חוקית. הם היו מצויידים ב"מפתח", שמאז ומתמיד פתח דלתות ברומניה - הוא השוחד - בתקוה למצוא אוזן קשבת אצל "החלונות הגבוהים" ולבטל את רוע הגזרה. אולם למרבה הצער לא התאים ה"מפתח" לדלתות החשובות והאוזניים היו אטומות. המשלחת חזרה כלעומת שבאה: הגורל נחרץ עוד באוגוסט 1941 בחתימת ההסכם בין אנטונסקו לבין השגריר הגרמני ברומניה - מנפרד פון קילינגר.
גם בבוקרשט השתדלו אישים יהודיים ונוצריים לרכך את לב הרודן, אך לשוא. השגריר הגרמני הזהיר את אנטונסקו לבל יעז לזלזל בהוראתו של הימלר.
ד"ר פילדרמן, יו"ר "מרכז הקהילות היהודיות" ברומניה, ביקש ראיון אצל אנטונסקו, אך לא התקבל. הוא שלח איגרת תחנונים לאנטונסקו וביקש לבטל את גירוש יהודי בוקובינה ובסרביה. כתשובה ענה לו הרודן במכתב ארוך בו הוא מאשים את היהודים שהתנכלו, השפילו ואף הרגו חיילים רומנים ב-1940, כשהצבא הרומני נסוג מהאיזורים כדי לפנותם עבור הסובייטים.
הרב הראשי של יהודי בוקרשט, ד"ר שפרן, פנה אל המלך מיחאי, אל מלכת האם הלנה ואל ראש הכנסיה, הפטריארך ניקודים. כולם הבטיחו להשתדל לבטל את גזרת הגירוש, אך לשוא - הרודן אנטונסקו לא נתרכך.
אנטונסקו הקריב את יהודי בוקובינה ובסרביה, שנחשבו בעיני הרומנים יסוד זר עקב היותם עדיין תחת השפעת התרבות האוסטרית (יהודי בוקובינה) והרוסית (יהודי בסרביה). כך הצליח להציל את יהודי רומניה העתיקה (הרגאט). יהודי ה"הרגאט" אמנם סבלו רבות, גם הם נשאו את הטלאי הצהוב, נלקחו לעבודת-פרך וסבלו סבל רב, אבל נשארו בבתיהם. (מעניין לציין שמצ'רנוביץ, אשר היתה שנה תחת שלטון רוסיה הסובייטית ואשר מספר יהודיה היה 60,000, גורשו תחילה רק 20,000 והשאר הוכנסו לגיטו. כל זה הודות להתערבותו של ראש העיר טראיאן פופוביץ. רוב יהודי גיטו צ'רנוביץ גורשו ביוני 1942 ל"מחצבה" Cariera de Piatra, אשר בטרנסניסטריה. משם הועברו לאחר מכן אל מעבר לנהר בוג והושמדו ע"י הגרמנים, מי בעבודת פרך ומי בכדורי רובה).
בשעה ששליחי הקהילה היו עדיין בבוקרשט, פקד כבר האסון את יהודי סוצ'יאבה, גורה-הומורה, קימפולונג וואטרה-דורנה. הם הובלו דחוסים בקרונות-בהמות אל מעבר לדניסטר.
בשבת, חול-המועד סוכות, ב-11 באוקטובר 1941 קרא הממונה על המחוז, ה-Prefect יונסקו, לראש הקהילה, אייזיק פרסנר, והודיעו שעד שמחת-תורה 14.10 בשעה 8 בבוקר אסור שיימצא יהודי בעיר, מתוך 10,000 היהודים שגרו אז שם. תוך שעה קלה הופצה הידיעה והעיר היתה כמרקחה. ליפמן קונשטאד, בנו של הרב יצחק קונשטאד, מזכיר הקהילה, מתאר כך את הרגעים האלה ביומנו באידיש: "...אפילו הייתי מבורך בכשרונו של דאנטה, היה "הקומדיה האלוהית" שלו גן-עדן לעומת הטרגדיה של שלושת ימי האפלה שהתרחשו בקהילת רדאוץ בימים של "זמן-שמחתנו": הושענא-רבה, שמיני-עצרת ושמחת-תורה....שמיני-עצרת...כמו בבית משוגעים...לא...כמו באחד משבעת מדורי גיהינום, כפי שהם מתוארים בספרי-המוסר העתיקים..שליש מהתושבים היהודיים של העיר היו כבר בדרך מליל הושענא-רבה עם המשלוח הראשון. כל הרחובות והסימטאות היו מלאים בעגלות-איכרים, שהעבירו את מטלטלי היהודים לתחנת-הרכבת..איכרים וגוים מקומיים שדדו מכל הבא ליד מדירות היהודים המגורשים - ואין פוצה פה.
....בשעה שבדירות ארזו את המטלטלים והתכוננו לנסיעה לעולם התוהו, עזבתי את ביתי ומיהרתי לבית-הקהילה, כרי להציל את ספרי מרשם התושבים היהודיים, בהם החל הרישום משנת 1857, ולהעבירם לגינזך בית-העיריה. אני הייתי רושם הספרים האלה בתוקף תפקידי כמזכיר הקהילה וב-30 הספרים טמונה הכרוניקה של עיר ואם בישראל הנחרבת. ערך הספרים האלה, הכוללים רישום הלידות, החתונות והפטירות, יהיה רב לשארית הפליטה, שאולי תזכה לחזור לעיר. הצלחתי לשכנע את רשם ספרי-המרשם העירוני למצוא מקום בגינזך וכך ניצלו הספרים."

 

  

בבית הקהילה החלה פעילות קדחתנית. לפי פקודת השלטונות היה על יהדות רדאוץ  - כ-10,000 נפשות - לעזוב את העיר בשלושה משלוחים ועל הנהלת הקהילה הוטל לערוך את הרשימות, למוסרם לפרפקט, כדי שהוא יוכל לשלוח שוטרים וחיילים מבית לבית ולהודיע ליהודים מתי עליהם להתייצב בתחנת הרכבת - ולא - יירו.
בהרכבת הרשימות היו עסקנים שהפכו עולמות כדי שהם ובני משפחותיהם יצאו במשלוח האחרון, מתוך תקווה, שיתחולל "נס" והגירוש יופסק; ואולי מתוך ידיעה סודית שהמשלוח האחרון יגיע למקום יותר טוב. בסוף התברר באמת שהמשלוח האחרון הגיע למוגילוב ומשם לגיטאות שבסביבה.
אלה שציפו לנס, הסתמכו על המקרה שקרה ב-18 ביוני 1941, לפני פלישת גרמניה לרוסיה. אז הוצא צו הפוקד על יהודי רדאוץ להתייצב למחרת בכיכר המרכזית עם מטלטליהם. הצו בוטל בשעות הערב. (הסיבות לביטול ראה בראשית הפרק אודות הגירוש). הותר לקחת רק מטען קל, שבכוחו של אדם לשאת ובשום אופן כסף רומני, מטבע זר, כלי כסף או זהב ותכשיטים. לאחר שידולים של ראש הקהילה דוד וסרמן, הותר לקחת מטען יותר כבד במקצת.
את הכסף הרומני חובה להמיר בבנק הלאומי הרומני תמורת רובלים (תמורת 50 ליי נתנו רובל אחד, עשירית מן הערך הממשי) ואת מטבע הזר והתכשיטים יש להפקיד בכספת הבנק. עד מהרה השתרעו טורים ארוכים של אלפי אנשים לפני הבנק; אנשים הפקידו את רכושם ללא כל קבלה או מסמך רישמי תמורתם. רק 50 רובלים הותר לכל נפש להוציא. יתרת הכסף נכנס לקופת הבנק ללא כל קבלה.
במשלוח הראשון שיצא בהושענא-רבה ובמשלוח השני, שיצא למחרת, בשמיני-עצרת, הובלו בקרונות-משא סגורים כ-7000 יהודים, עד לשפת הדניסטר, לעיירה מרקולשט Marculesti ומשם ברגל בערבות אוקראינה (הקרויה עתה בפי הרומנים והגרמנים "טרנסניסטריה") בין הדניסטר והבוג, בגשם ובבוץ, בקור ובכפור, ללא מגן וללא מחסה. 80%-90% מהמגורשים בטרנספורטים אלה ניספו. בקרונות הדחוסים והסגורים ללא אויר, ללא אור, לא היה מקום לזוז ואנשים נחנקו. האנשים נאלצו לעשות צורכיהם במקום והזוהמה והסרחון גרמו למחנק ואף למוות.
המשלוח האחרון, ובו כ-3000 יהודים, יצא בשמחת-תורה (14.10.1941) וגורלם שפר עליהם יותר. במשך שתי יממות הובלו בקרונות-משא סגורים עד לעיירה אטאקי, שעל שפת הדניסטר, מול העיר מוגילב (פודולסק) שמעבר לנהר.
העיר רדאוץ נשארה Judenrein (נקיה מיהודים), אך משפחות אחדות נשארו בעיר הודות לראש המשפחה, שהיה חיוני לאוכלוסיה או לתעשיה. כך נשארו: ד"ר שוויצר - רופא-נשים, ד"ר ווליצר, רודיך (בית-חרושת למשקאות חריפים), מקס ויינר, פאול גוטמן, שווינד (רוקח), ד"ר טייטלבאום )רופא-שיניים), ליצי ראט ואימה (הנכדה של ליטמן יורגראו) עקב היותן בעלות נתינות אוסטרית.
כבר ביממה הראשונה נפלו קורבנות בתוך הקרונות הסגורים, כשבכל אחד הקרונות נדחסו 90-80 איש. בין קורבנות אלה היה הסוחר דוד אייפרמן כבן 50, ששבק חיים לכל חי טרם הגיעה הרכבת לצ'רנוביץ.
סוג אחר של קורבנות היו נשים אחדות, שלא עמדו בלחץ הסבל והמאורעות ודעתם נטרפה עליהן. הן החלו לצעוק צעקות היסטריות ואי אפשר היה להשתיקן. גורל אומלל זה פקד את גב. גלאטר הצעירה, שבהחזיקה את תינוקה על ידיה, החלה לצעוק ולבקש שיעזרו לה לקפוץ מן הרכבת, כי אין לה האומץ לעשות זאת בכוחות עצמה. באותו זמן ישבה חמותה, פאני גלאטר, ללא ניע ולא הוציאה הגה מפיה. אולם כשהורדו על שפת הדניסטר וטרם עלו למעבורת, שאמורה להוביל אותם אל מוגילב שמעבר לנהר - נכנסה היא אט-אט למים ושמה קץ לחייה.
גורל דומה נפל בחלקו של הרוקח הצעיר ד"ר אלפרד שטרומינגר, שבלע יחד עם אמו הזקנה רעל שהביא עמו. אשתו לא הצטרפה אליהם והמשיכה את חיי הסבל. רבים קינאו ברוקח ובאמו ואמרו בלעג מר: "מותרות כאלה יכול רק רוקח להרשות לעצמו..."
מעשים של קירוב הקץ נעשו גם בעיר לפני העליה לקרונות. ידועים ארבעה מעשים כאלה: שלושה הצליחו לוותר על 'החיים החדשים" בטרנסניסטריה ואחד ניסה לשוא. כך נמצא בעל המלון זלמן רודיך - כבן 60 - תלוי בעליית הגג עוד בהושענא-רבה.
הרופא הממשלתי ד"ר שלמה ובר הרעיל עצמו ואת בנותיו - תיאה, רוקחת, וקוזיה, שהיתה ד"ר לפילולוגיה. ד"ר ובר היה רופא מבוגר - כבן 80 - ומכובד מאוד. הוא השתמש בבקבוקון רעל מלא כדי שלושה רבעים ונפטר מיד יחד עם בתו קוזיה. הבת הצעירה התעוררה מתרדמת המוות ונתגלתה ע"י חייל רק אחרי צאת המשלוחים לדרך. בלית בררה היא הועברה לבית-החולים העירוני ושכבה שם שבועות אחדים. לאחר מכן, כדי למנוע גירושה, היא התנצרה ונשארה בעיר עד לשיחרור וחזרת השרידים לרדאוץ. היא חזרה ליהדות ב-1945.
ז'אק גאבור מעיד שראה במו עיניו באטאקי כיצד זרקו את גופות המתים הרבים אל קבר-אחים. בשעה שעמדו לזרוק לבור אשה אחת עטופה מעיל פרווה לבור, החלה להתנועע וברגע האחרון ניצלה.
במבואות העיירה אטאקי, בשדה פתוח, עצרה הרכבת (כ-80 קרונות) והמגורשים הורדו בגסות, תוך צעקות, גידופים ומכות של החיילים. הם נאלצו להמשיך ברגל עד לעיירה. מותשים, מיואשים ואובדי-עצות, לא היה בכוחם לשאת את כל המשא שהביאו עמם: הורים של תינוקות - ידיהם היו תפוסות עם עולליהם, ורוב מטלטליהם נשארו משני צידי מסילת-הברזל על אדמה בוצית. מי שכוחו היה עוד עמו לקח חלק ממטלטליו וכולם החלו לדשדש בבוץ הטובעני, כשהחיילים נוגשים בהם וקתות הרובים מזרזים אותם. בשארית כוחם הגיעו עד לבתים ששרדו בעיירה מחורבן המלחמה. רוב הבתים היו ללא גג, ללא דלת, ללא חלונות - 4 קירות בלבד. על קירות של בתים אחדים נכתב באותיות עבריות: "יהודים, אימרו קדיש אחרינו", הוכחה לפרעות שעשו הכובשים הגרמנים והרומנים בתושבי המקום.
ביודעם שאין זו אכסניה קבועה ובקוותם בשארית אמונתם לתנאים יותר טובים (כפי שהובטח להם ברדאוץ לפני הגירוש), ניסו המגורשים להחזיק מעמד, למרות שרבים (החלשים, החולים, זקנים וטף) היו על סף היאוש ואחדים אף גססו. רופאים נתבקשו ע"י קרובי משפחה לשים קץ לסבל קרוביהם הגוססים, שודאי לא יוכלו להמשיך לנדוד. רופאים אחדים התעלמו משבועת היפוקרטס וגאלו את האומללים מיסוריהם. הם קיבלו תמורה נאותה כדי להמעיט את יסורי מצפונם.
רבים התאבדו באטאקי, בעיקר רוקחים, שסם-המוות היה באמתחתם. סבל רב נגרם למגורשים ע"י החיפושים התכופים של הקצינים אחרי כסף ודברי ערך. הקצינים הממונים על החיפושים פיתחו תחבולות שונות כדי להוציא מהמגורשים את שארית דלותם. היו מקרים שהקצין הבודק, בראותו יהודי לבוש עדיין כהלכה, דרש ממנו דברי-ערך. כשהאיש טען שאין ברשותו דבר, איימו לירות בו והחלו להפשיטו. ברגעים כאלה נזדעקו בני המשפחה וגילו את מקום המסתור של דברי הערך. לאחר החרמת כל מה שהיה בעל ערך, הוצאה כל המשפחה להורג לעיני כל המגורשים, כדי שיראו וייראו.
כעבור שבוע, אחדים כעבור שבועיים, הועברו המגורשים במעבורות את הנהר דניסטר, כשהחיילים מכים ללא הרף, כדי לזרזם ותוך כדי כך גוזלים את שארית מטלטליהם. בהגיעם למוגילב נשארו אחדים במקום ואחרים הועברו הלאה לגיטאות דז'ורין, קופייגורוד ואחרים. (עיין גם בפרק "מוגילב").
גורל המגורשים בשני המשלוחים הראשונים היה גרוע יותר. גם בקרונות האלה היה הדוחק, חוסר האויר, הפחד, היאוש, גורם למותם של יהודים אחדים טרם הגיעם למרקולשט Marculesti בקרבת הדניסטר, כ-200 ק"מ מאטאקי. בהגיע הרכבת למרקולשט החל לרדת שלג מעורב בגשם, והאדמה הפכה לבוץ דביק. גם כאן נאלצו להשאיר את רוב מטלטליהם לצידי מסילת הברזל, וגם כאן היה על המגורשים לבוסס בבוץ עד הגיעם לבתים החרבים של מרקולשט, שם שהו בלילה הראשון. למחרת הוצאו ע"י החיילים מן הבתים ורוכזו במגרש במרכז העיירה. היה עליהם לעבור ביקורת של קצינים אחדים, אשר ישבו ליד שולחנות ועליהם קערות אחדות, לתוכן נאלצו המגורשים להכניס את תכשיטיהם. כל אחד נבדק בקפדנות וכל תכשיט שנמצא על גופו הוחרם ומוין בתוך הקערות.
השלג המשיך לעטוף את האדמה, והמגורשים גורשו הלאה ברגל, כששרידי מטלטליהם על שכמם, תינוקות על ידיהם, הזקנים והחלשים נשרכים אחריהם. כשאזל כוחם ניסו אחדים לנוח והתישבו על המעטה הלבן, אך קתות הרובים אילצו אותם לקום, ואלה שלא היה בכוחם לזוז, הומתו בכדור ללא רחם וגוויותיהם נשארו פזורות על אם הדרך. בני משפחתם, שניסו להתעכב על ידם, הוכו מכות-רצח ונאלצו להתקדם, שבורים גופנית ונפשית כאחד. אימהות השאירו גופות תינוקותיהם, בנים השאירו גופות הוריהם הקשישים והמשיכו ללכת כל עוד רגליהם נשאו אותם.
השלג והקור הרגיזו את החיילים והם החלו לגדף ולהתנכל במסכנים שהזדנבו מחוסרי כוח, מחוסרי עניין ומחוסרי רצון לחיות.
במהלך הצעידה, שאת מטרתה לא ידעו, החל לרדת גשם זלעפות, שהפך את האדמה לעיסה ואת בגדי המגורשים ומטלטליהם הרטובים למשא כבד, שקפא והלך בהתקרב הלילה. עייפים, קפואים ומיואשים ניסו לחמם עצמותיהם במדורות שהבעירו מזרדים שקוששו, למרות הרטיבות, והיו משפחות שהצליחו להרתיח מים ולבשל מאכל כלשהו מהצידה שהיתה עדיין עמהם. הגשם פסק ואחדים הצליחו להרדם.
עם הנץ השחר אולצה השיירה להמשיך בדרכה. רק אז זועזעו בראותם שהם חנו על שפת בור של קבר אחים בלתי מכוסה וגופות הנרצחים מזדקרים לעיניהם. היו אלה קורבנות של מגורשים ממקומות אחרים, שחוסלו ביער. החיילים לא הבחינו בבור הפתוח.
המעבר על הדניסטר נעשה במעבורת, וכדי להגיע אליה היה על השיירה לבוסס תחילה במים הרדודים שעל שפת הנהר. רטובים עד לשד עצמותיהם (גם כאן היו דחוסים זה על זה, כשאחדים אף נפלו למים וירדו למצולות), הגיעו לגדה השניה ושוב המשיכו בצעדת המוות בגשם בלתי פוסק ובקור גובר והולך.
מדי פעם נראו בצידי הדרך איכרות עם דליים מלאים מרק דלוח אבל חם, שחילקו בספלים...תמורת חלקי לבוש. המגורשים המורעבים והקפואים למחצה התנפלו על המרק הזה, כשהם מוכנים לתת תמורתו כל מה שנדרש. כך למשל תמורת מספר ספלי מרק עבור המשפחה וכיכר לחם, נתנו חליפות חדשות.
בלילות נחו תחת כיפת השמים בשדות פתוחים ובבוקר השאירו אחריהם גוויות קפואות. גם בשעת הצעדה נפלו קורבנות, והדרך היתה זרועה גוססים או גוויות. החיילים לא איפשרו לבני-משפחה לסעוד את הכושלים או להתעכב על ידם. מי שהתעקש - נורה במקום. יצר הקיום הכריח רבים להיפרד מיקיריהם בצידי הדרך.
מדי פעם הופיעו איכרים עם עגלות, ומגורשים אחדים העמיסו עליהם את מטלטליהם, תמורת מיטב בגדיהם, והקלו את צעידתם. אולם עד מהרה יתברר שהיתה זאת אחיזת-עיניים. בעלי העגלות פנו אחורה והסתלקו עם המטלטלים. מי שניסה לדלוק אחריהם - נורה.

 

המגורשים בתור להפלגתם אל מעבר לדניסטר
 
 בינתיים התחלף הגשם בשלג ורוחות קרות החלו להשתולל. לינת הלילה נעשתה עתה באורוות או בדירי-חזירים של כפרים קואופרטיביים (קולחוזים). אורכם של האורוות והדירים הגיע לעשרות מטרים והזוהמה והמחנק היו נוראים – אך היתה הגנה מפני הרוח והשלג.
שיירה אחת, שדולדלה מאוד בדרך, הגיעה בסוף נובמבר (דהיינו כעבור 5-6 שבועות של צעידה) לכפר שומילובה שעל שפת הנהר בוג. כאן נדחסו לתוך אורווה מזוהמת ומחניקה מסרחון. זה אמור היה להיות משכן קבע ליהודי -רדאוץ, שלפני עוזבם את עיר הולדתם הובטח להם להתחיל במקום החדש חיים חדשים... אלה היו החיים החדשים: זוהמה, סרחון, חולדות, רעב וצימאון...
אמנם חיילים לא הופיעו עוד, אך אויב חדש הופיע: הכינים. אלה הביאו את מחלת טיפוס-הבהרות, שהפילה חללים כל לילה.
כל בוקר הופשטו המתים בפקודת ראש הכפר והבגדים חולקו בינו לבין הז'נדרמים המקומיים. הקברנים היו יהודים ממשלוחים קודמים מבסרביה. הם קיבלו תמורת עבודתם מזון כלשהו. הגוויות הושלכו לבור גדול שנכרה על יד האורווה. מדי בוקר הופיעו ליד האורווה איכרות עם דליי מרק חם ואותם מסכנים שהיה בכוחם לצאת מהאורווה וברשותם מלבוש כלשהו, זכו בספל מרק ולפעמים גם בפת לחם תמורת הלבוש. אולם מספרם הלך וקטן כי המגפות, הקור, הזוהמה והמחנק - הפילו בהם קורבנות מדי יום. רק מעטים נשארו בחיים בבוא האביב ואחדים הצליחו בשארית כוחם, בדרך לא דרך, להגיע לגיטו ברשאד. גורל דומה פקד את יתר המגורשים שגורשו דרך מרקולשט אל עבר הדניסטר. אחת הקבוצות - כ-700 במספר - הגיעה לאחר צעדת-מוות דומה, אל העיירה האוקראינית לוגובה (לוהובה Luhova). גם הם נדחסו לתוך אורוות ודירי חזירים של הקולחוז, שם גוועו רובם מקור, רעב ומגפות (דיזינטריה, טיפוס הבהרות).
הממונה הרומני על הנפה, דימיטרו סופיאנו (Dimitru Sofianu) ומפקד תחנת הז'נדרמים דורצ'סקו (Dorcescu), לא הרשו למגורשים לצאת מן האורוות ולהגיע לעיירה. יהודים בודדים בלבד הצליחו להתגורר בעיירה, תמורת שלמונים שמנים. בהתפרץ מגפת הטיפוס, הוקפו האורוות בגדר-תייל ואיש לא הורשה לצאת. אפילו מים לא הורשו לשאוב מן הבאר, שהיתה בקרבת העיירה. מי ששלט עדיין ברגליו הירווה את צמאונו בשלג. באביב, אחר שידולים אצל השלטונות וכנראה גם בעזרת שוחד, הורשו השרידים להגיע לברשאד.

 

 

   

Go Back  Print  Send Page
 jbukowina@gmail.com דרך בן גוריון 24 רמת גן 5757345 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים