--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף
דף הבית >> קהילות >> ערים (+1000) >> רדאוץ >> ספר רדאוץ >> עמודים 163-175
 
רדאוץ
קהילה יהודית בצמיחתה ובשקיעתה

יהודי רדאוץ בגיטאות טרנסניסטריה , גיטו מוגילב, גיטו ברשאד

 
   

יהודי רדאוץ בגיטאות טרנסניסטריה


הבא לסקור את ההתרחשויות בגיטאות טרנסניסטריה, חייב להסתמך על עדויות בכתב או בעל פה מפי ניצולים. תיאוריהם וסיפוריהם מן ההכרח שיהיו בעלי אופי סובייקטיבי. כל מה שהם מתארים ומספרים היא אמת - האמת שלהם, הזיכרון האישי שלהם. אין לכפור בכנותם, אך קשה לבסס אמת היסטורית על סמך עדויות אלה בלבד.
סקירות או דו"חות של אנשים מעבר למתרס - הגרמנים והרומנים - אין בהם אובייקטיביות רבה יותר. העדות שלהם יש בה מידה רבה של: התרברבות, נסיון להצדיק מעשיהם או מעשי השלטונות; במצב הטוב תהיה בעדותם כנות סובייקטיבית - האמת שלהם.
מכאן שכל סקירה של החיים בגיטאות תהיה חד-צדדית או בלתי מאוזנת, ועל הקורא למצוא את האמת שלו.
במונח "טרנסניסטריה", המציין את השטח בין הנהרות דניסטר ובוג, השתמשו לראשונה הגולים המולדביים, שעזבו את מגוריהם באוקראינה בשנות ה-20 וה-30, מאי שביעות רצונם מהמשטר הסובייטי וחזרו לארץ מולדתם - רומניה (מולדובה). הם יסדו אירגון בשם "אירגון פליטים רומנים -מטרנסניסטריה". בימי מלחמת העולם השניה הוסכם בין משלחות גרמניה ורומניה, אשר נפגשו בטיגינה באוגוסט 1941, שחבל הארץ בין הדניסטר והבוג - המכונה "טרנסניסטריה", יהיה בשליטת הצבא הרומני. למרות זאת פיקח הצבא הגרמני על האיזור בתואנה של שמירת עורף החזית. 
 

גיטו מוגילב


לאחר שהמגורשים מרדאוץ הועברו במעבורת אל מעבר לנהר דניסטר, מצאו עצמם במוגילב, עיר הרוסה בחלקה מפגעי המלחמה ובחלקה ע"י הדניסטר, שעלה על גדותיו בסתיו זה והציף חלקים של העיר. כאן נמצא קומץ יהודים מקומיים שלא הספיקו, או שלא רצו, לברוח בעת הנסיגה של הצבא האדום.
התוכנית המקורית של השלטונות הצבאיים הגרמנים-רומנים היתה לגרש גם יהודים אלה ולהשאיר את העיר Judenrein (נקי מיהודים), אולם שידולים מלווים שלמונים הכריעו את הכף. הוחלט להקצות רחובות אחדים לצורך הקמת גיטו סגור שיקלוט מגורשים. תחילה רוכזו המגורשים בבתי קולנוע ובבתי-ספר שונים. משם גורשו רבים הלאה לתוך עיירות קרובות, שם הוקמו גיטאות, כגון: דז'ורין, שארגורוד, קופאיגורוד וכו'. חלק הצליח להישאר בעיר עצמה, למצוא מגורים בבתים של יהודים מקומיים וגם של אוקראינים, תמורת תשלום (ביגוד או דברי-ערך). בתקופה יותר מאוחרת הוחלט לצופף את המגורשים לגיטו, עבורו הוקצו רחובות אחדים.
בסופו של דבר קלט הגיטו במוגילב כ-20,000 יהודים, לאחר שהקור, הרעב והמחלות הכניעו חלק מהמגורשים. כללית אפשר לקבוע שבגיטו מוגילב ובגיטאות שבמחוז שרדו כ-80% מהמגורשים, בו בזמן שבגיטאות שבאיזורים האחרים של טרנסניסטריה נספו 80% מהמגורשים שהועברו מעבר לדניסטר דרך מרקולשט.
נסיבות רבות הקלו על המגורשים במוגילב להישרד. הם היו פחות מותשים ופחות מיואשים מהמגורשים שעברו דרך מרקולשט ונאלצו לבוסס בבוץ ובשלג שבועות רבים, לקפוא בדרך או ליפול קורבן למגפות וכדורי החיילים, לשהות חודשים באורוות ובדירי חזירים עד כלות כוחם. אלה שהגיעו סוף-סוף לגיטו, בדרך כלל קרוב לנהר בוג שמעברו שלטו הגרמנים, לא היו עוד בעלי יוזמה, אף לא בעלי אמונה בעתיד, לכן גם האירגון היה לקוי. נוסף על כך אין לשכוח שמוגילב היתה קרובה יחסית ל"בית", לרומניה, והקשר עם היהודים שלא גורשו מרומניה העתיקה חודש עד מהרה. גם עזרה כספית, מצרכים, לבוש ואף תרופות הגיעו אל מוגילב ביתר קלות, בדרכים חוקיות ובלתי חוקיות. משלחות של "הצלב-האדום" ביקרו במוגילב ומאוחר יותר אפילו משלחת יהודים (בה השתתף גם יצחק ארצי, ח"כ דהיום). ראש המשלחת היה פרד שרגא מבוקרשט.
צילומים שנעשו בהסתר והמתארים את התנאים בגיטו, הגיעו לידי הרודן הרומני, גנרל אנטונסקו, וריככו אותו. צילומים אלה צולמו בהסתר ע"י מקס הייסמן, מומחה למצלמות. קצין נאצי מסר לידיו מצלמה לתיקון והוא השתמש בה לצילומים נסתרים של החיים בגיטו.
בעקבות זאת ובלחץ האירגונים היהודיים, הוחזרו ב-1943 חלק מהיתומים לרומניה והקהילה בבוקרשט לקחה אותם תחת חסותה.
אולם בראש וראשונה עזר להישרדות היהודים בגיטו מוגילב האירגון של העזרה ההדדית והיוזמה של אישים בולטים מבין המגורשים.
גם במוגילב, כמו בגיטאות אחרים, מצאו המגורשים בתים הרוסים, ללא חלונות וללא דלתות; גם כאן הצטופפו 3-2 משפחות בחדר אחד וגם כאן היתה סכנת התפרצות מגפות עקב הצפיפות, המחסור בתנאים היגיניים והרעב המעיק.
מגפת טיפוס-הבהרות הובאה בדצמבר 1941 למוגילב ע"י השבויים האוקראיניים, שחזרו מן הגדה המזרחית של הנהר בוג. תחילה לא זיהו הרופאים את המחלה, אלא כאשר בהתפשטותה הפכה למגפה.
הוקם בית-חולים שהיה צר מהכיל את זרם החולים שגדל מיום ליום.
בינואר 1942 קיימו רופאי הגיטו ישיבה דחופה והגיעו למסקנה שיש ללחום במגפה ע"י חיטוי כל האוכלוסיה. תרופות לא היו וגם נפט ועצים, בעזרתם אפשר היה ליצור קיטור כדי לחטא בגדים ומקומות מגורים, חסרו.
הוקמו בתי-חולים נוספים, אך ללא הועיל: גם 25 רופאים, מבין אלה שהיו בגיטו, חלו במגפה. כשהמגפה איימה לתקוף גם את אנשי הצבא, התכנסו הרופאים הצבאיים, יחד עם נציגי הרופאים היהודיים ועם נציגי ועד הקהילה היהודית, והוחלט להילחם בה במשותף. כעת נמצאו העצים לחטא את הגיטו ובחודש מאי החלה המגפה לדעוך. מספר האנשים שחלו במחלה עלה על 8000.
בינתיים התארגן "ועד עזרה" שהצליח להשיג קשר עם יהדות בוקרשט, וחבילות, שחלק מתוכנם נשדד ע"י הבודקים הרבים בדרך, החלו להגיע. גם כסף מזומן נתקבל. מן הדין לציין שכסף רומני - ערכו היה פי חמישה מהכסף הגרמני (המארק), שהודפס במיוחד עבור האיזורים הכבושים.
בעזרת הגברות ליזה לקר, דורה שיפר, ינקה יקלס ואתי קוסטינר והאדונים יוסף וולף, בנדיט וולף ואלתר וסרמן - נפתח מטבח שסיפק חינם כל יום 1000 מנות מרק ו"מאמאליגה" כל שנות קיום הגיטו. האמצעים באו ע"י תרומות של הנדבנים יוצאי רדאוץ, שישבו בבוקרשט: בני משפחת וולף ואחרים.
השפעה מכרעת על מצב המגורשים במוגילב ועל עתידם היתה העובדה, שהמהנדס הצ'רנוביצאי זיגפריד (שמעון) יגנדורף Jaegendorf, שגורש מרדאוץ, שם השתכן לפני הגירוש, בראותו את מפעל המים והחשמל משותק ואת בית היציקה “Turnatoria” בלתי פעיל, אך חומר הגלם מתגולל בחצריו - היו בו היוזמה, התעוזה והסבלנות לעמוד ימים רבים בתור, כדי להתקבל לראיון, לאחר שספג מכות והשפלות מהחיילים שומרי הסף, הצליח לשכנע את הממונה להפקיד בידיו את שיקום המפעלים והפעלתם.
כך נוצרו מקומות עבודה עבור מאות מגורשים, בעלי מקצועות מתאימים, בבית היציקה, שם הוקמו גם: מסגריה, נגריה וגם בית-מלאכה לתיקון מכוניות.
על פי התקנה מס. 23 של המושל אלכסיאנו היה על כל עובד לקבל מדי יום תמורת עבודתו מצרכי מזון (פאיוק בפי המקומיים) בערך של מארק אחד, לפי המחיר הרשמי. מצרכים אלה יכלו להספיק לקיומו של אדם, אולם יצר הגנבה היה חזק אצל הרומנים ורק מעט מן המובטח הגיע לעובדים.
כשבית-היציקה החל להפיק תוצרת חשובה וכך גם בתי המלאכה שלידו, עלתה יוקרתו של המהנדס יגנדורף בעיני השלטונות. הוא גם מונה לראש מועצת היהודים Judenrat)), בעלת אוטונומיה למראית-עין. כעת הוא הקים ליד בית-היציקה מאפיה ומטבח, אשר סיפקו לעובדים ולמשפחותיהם לחם ושתי מנות מרק ביום, דבר אשר הציל רבים מחרפת רעב.
אין להתעלם מן הביקורת שהוטחה כלפי יגנדורף, שהיגר לאחר המלחמה לארה"ב, כפי שהטיחו בכל הגיטאות כלפי רבים מראשי ה"יודנראטים". ודאי שלא כל ביקורת מוצדקת וודאי אינה אובייקטיבית, כי "אל תדון את חברך, עד אשר תגיע למקומו". הוא הדין גם בגיטאות אחרים.
במוגילב הוקם גם גן-ירקות גדול ע"י המומחה הרמן מטש Metsch. השטח הועמד לרשות המגורשים סמוך לתקופה של נפילת סטאלינגרד (כנראה מתוך התרככות מסוימת או מתוך רצון "לרכוש מניות" אצל המגורשים לקראת עתיד צפוי, כשהרוסים יכבשו את השטחים מחדש). 40 מגורשים הועסקו בגן-הירק, כלי העבודה סופקו ע"י בית-היציקה, והשלטונות התפארו בגן זה בפני כל ועדה שבאה לבקר בגיטו.
היה בגיטו גם בית-חרושת למסמרים, שלא ניזוק בימי המלחמה, בו עבדו לפני המלחמה יהודים רבים ועכשיו קלט גם הוא רבים מהמגורשים.
עם הזמן התארגנו החיים בגיטו בצורה מניחה את הדעת, בתנאים הנתונים, וכשכותב שורות אלה הזדמן בראשית ינואר 1944, בבריחתו מגיטו ברשאד, לעבור דרך מוגילב - נראה לו הגיטו כמקום מעולם אחר, כמטרופולין לעומת כפר נידח בקצה הארץ.
היו קואופרטיבים שקנו במרוכז מזון ומכרו אותו, היו שלושה בתי יתומים בהם חיו 1500 ילדים. תחילה היה גם בית-תמחוי לזקנים, אולם המגפות וחוסר ההיגיינה הכריעו את החולים ואפילו עבודתו הבלתי נלאית והמסורה של ד"ר בודיק לא יכלה לעצור את הסוף המר.
גם ממגורשי גיטו זה לא נחסכו זוועות עבודות הכפיה, מהם נספו אלפי מגורשים. במוגילב הצליחו להמעיט את מספר הנדרשים לעבודות כפייה ורק 7000 נלקחו לעבודה ביערות (כריתת עצים), בכבול (בסביבת טולצ'ין) ועבודות-פרך אחרות. רק מתי-מעט חזרו משם.
בקיץ 1943 התחלף הפרפקט Prefect. הפרפקט החדש היה לאגין. יחד עם מפקד הז'נדרמריה החדש, מיור באטאראגה, הופיע באחד הימים במשרדי הועד היהודי והחרים את ספרי הנהלת החשבונות. ביקור פתע זה בא בעיקבות סיור, שערכו השניים בביקתות המגורשים העניים והשוו אותם עם מגורי ה"עשירים", דהיינו: פקידי הועד היהודי ומנהיגיו. הפער היה עצום. במקום הראשון נאלצו לסתום את נחירי אפיהם בממחטות מבושמות מפאת הסירחון והמחנק ששרר בביקתות החשוכות, בהם הצטופפו מגורשים רבים. בכוך ששימש להם מטבח התבשלו מאכלים מקליפות תפוחי-אדמה. לעומתם נהנו מנהיגי הועד היהודי ופקידיו מדירות מרווחות יחסית ובמטבחיהם התבשלו מאכלים מעוררי תיאבון.
לאחר שספרי הנהלת החשבונות נבדקו, נאסרו אחדים מפעילי הועד והוגלו למחנה ואפניארקה Vapniarca. השמועה אמרה שגם אייזיק פרסנר, מי שהיה ראש הקהילה ברדאוץ לפני הגירוש, היה בין המגורשים. באיזו מידה מצאו פסול בספרי הנהלת-החשבונות או היתה זאת עילה לשלוח חלק מחברי הועד היהודי למחנה - אין היום לדעת.
היו גם גירושים נוספים (הן מתוך אלה שלא מצאו עבודה במפעלים ממשלתיים, הן מתוך יוצאי צ'רנוביץ ובסרביה ש"אות קין" רבץ עליהם על היותם שנה תחת שלטון הסובייטים וגם מוענשים שונים) למחנה סקז'ינץ. ביניהם היה גם הזוג שנדי וקופל קרייסברגר, יהודים מכובדים מרדאוץ. זוג זה הצליח, למרבה המזל, להשתחרר כעבור כחודשיים ולחזור לגיטו.
באותה תקופה גורש ד"ר פילדרמן יושב-ראש איגוד הקהילות היהודיות ברומניה Uniunia Evreilor Romani מבוקרשט למוגילב יחד עם אשתו, כנראה עקב בקשותיו הרבות מהרודן אנטונסקו להקל את סבל היהודים בטרנסניסטריה. הוא התקבל בכבוד ע"י הפרפקט ושוכן בדירה מחוץ לגיטו. הוא שהה במוגילב זמן קצר והוחזר לבוקרשט בפקודת אנטונסקו עצמו.
כשהתקרבה החזית לאיזור מוגילב, החלו להופיע הפרטיזנים. תחילה התהלכו שמועות מפה-לאוזן, אחר כך נראו תוצאות של החבלות שהם גרמו, והיו איזורים מהם אפשר היה לפעמים לראותם. לבושם היה על פי רוב מרושל ובלוי כלבוש האוקראינים.
כאשר החלה הנסיגה של הצבא הגרמני, השקיפו מגורשים רבים, אשר מקום מגוריהם היה קרוב לכביש המוביל אל הגשר מעל הדניסטר (הופצץ בעת הנסיגה של הצבא האדום, שוקם ע"י הגרמנים והופצץ שוב ע"י הרוסים בהתקרבם לדניסטר לקראת סוף המלחמה). אל הגשר נהרו צבאות הגרמנים באלפיהם, כך שנוצר "פקק" תנועה. שיירות רבות נאלצו לחכות שעות ואף ימים עד שהגיע תורם לעבור. באותו זמן היתה הסכנה ליהודים רבה מאוד. חיילים גרמנים נהגו לחדור אל הבתים, להרוג ולאנוס. הנחמה והנקמה היתה גדולה בקרב היהודים, כשהגשר הופצץ ואלפי גרמנים נהרגו; גופותיהם פוזרו בכל הסביבה, וכלי רכבם הפכו לגרוטאות.
כשנכנסו הרוסים למוגילב נלקחו גברים ונשים מבין היהודים המגורשים בלבד לעבודת כפייה בשיקום הגשר (הרוסים טענו שיהודי בוקובינה שיתפו פעולה עם הגרמנים והרומנים עקב שליטתם בשפתם). בתקופה זאת החלו להתארגן קבוצות מגורשים במטרה "לגנוב את הגבול" ולהגיע לרומניה.
גברים צעירים - מיהודי המקום וגם מבין המגורשים - גויסו לצבא האדום ונשלחו למזרח. בהגיע רכבת המגויסים לתחנה הגדולה בריאנסק, הופצצה הרכבת ע"י מטוסים גרמנים במשך שעתיים והושמדה כליל. רבים מאוד מהמגויסים נהרגו ומספר הפצועים היה גם הוא גדול. רבים מבין יהודי בוקובינה ובסרביה, שראו את "הישועה" במו עיניהם וקיוו לחזור בהקדם לבתיהם - נפלו קורבן להתקפה הזאת.
בין הפצועים היו: מקס שולזינגר ומוניו דויד (שאיבדו רגל). 
 

 

  

גיטו ברשאד


גיטו ברשאד תבע את מספר הקורבנות הגדול ביותר בטרנסניסטריה - בחורף של 42-1941 נספו 85% מהמגורשים - ו"הצטיין" באכזריות החייתית של כוחות הכיבוש, רומנים וגרמנים כאחד.
סיבות אחדות גרמו לכך:
א. מלכתחילה נועדה העיירה להיות מקום ריכוז של המגורשים בו יושמדו מיד לאחר הגיעם, על כן לא תוכננה כלל אפשרות מגורים. הבתים הקטנים המטים לנפול היו הרוסים למחצה, דלתותיהם, חלונותיהם ורהיטיהם נשדדו ע"י האוכלוסיה האוקראינית לאחר שהיהודים המקומיים נהרגו ע"י הכובשים או ברחו מפניהם. רק מעטות היו המשפחות היהודיות שנשארו במקום ובתיהם נשארו שלמים פחות או יותר.
כשהתברר שהיהודים ישארו במקום, נאלצו לצופפם בבתים ההרוסים, עשר נפשות ויותר בחדר פרוץ לרוחות ולשלג בקור האוקראיני המקפיא. בחורף זה (42-1941) היה קר במיוחד (עד מינוס 40 מעלות צלזיוס).
המגורשים המותשים מהנדידה של שבועות רבים (ברשאד לא היתה קרובה למסילת-ברזל, על כן הגיעו המגורשים ברגל) נפלו קורבן למגפת טיפוס הבהרות, לרעב ולקור. מעטים זכו לראות את שמש האביב.
ב. היציאה מתחומי הגיטו - רחובות אחדים סביב ה"דולינה", מוקפים גדר - היתה אסורה. העוברים על האיסור נורו במקום. אספקת מצרכי-מזון ע"י האיכרים שבסביבה נאסרה, והעוברים על איסור זה נענשו קשות.
ג. בין מפקדי הגיטו, שהתחלפו תכופות, היו אחדים, שאכזריותם החולנית עברה כל גבול ההיגיון. אחד המפקדים, Gheneraru שמו, סגן-משנה צעיר, בעל הופעה מרשימה, היה האכזרי מכולם. כך מתואר הוא ע"י כותב שורות אלה בספרו "יד הגורל" (עדיין בכתובים):
"...הוא ציוה להעמיק ולהרחיב את התעלות סביב הגיטו...כדי שעגלות האיכרים עמוסות תוצרת חקלאית לא תוכלנה לעבור, והמצור יהיה מושלם ושום מזון לא יוכנס לגיטו...היה נוהג להרוג יהודים כמעט מדי בוקר להנאתו - "אסור לאקדח להחליד" היה אומר. נהג לרכב על אופנוע ולהופיע לפתע בגיטו, בהפחידו את כל יושביו...לפעמים קשר לאופנועו יהודי ונסע עימו סביב לגיטו..
מעשה בילד בן 12, שנקשר ונסחב באופנועו, ובסוף ה"סיבוב" היה הילד ללא רוח חיים...התיאוריה שלו היתה: "היהודים הובאו לגיטו כדי למות..."
הוא פקד על יהודי הגיטו לתפור טלאי צהוב גם על הגב (בנוסף לטלאי הצהוב על החזה), כדי לזהות את היהודים מכל צד, בעיקר כאשר עברו את גדרות הגיטו בנסיונם להשיג תפוחי-אדמה או סלק מעגלות-האיכרים שעברו בסביבות הגיטו מעבר לגדר.
ד. התנאים הסניטריים היו גרועים ביותר - בעצם לא היו תנאים כאלה: לא מים זורמים, לא ביוב, לא אפשרות להתרחץ כהלכה. בתי-שימוש כלליים, פרימיטיביים ללא מים, הוקמו בכל רחוב, והיו מוקד של חיידקים, של זבובים שהפיצו את החיידקים ושל צחנה איומה (בקיץ בעיקר; בחורף הכל קפא).
ה. אלפי גברים נלקחו בעל כורחם ובשיטות הסחה מתוחכמות אל מעבר לנהר הבוג, למחנות עבודת-כפייה של הגרמנים, משם רק בודדים חזרו כשהם פגועים וחולים.
אותו מפקד גינררו הידוע לשימצה הורה להוציא 1500 יהודים ממיטתם, דחס אותם, ערומים ויחפים, לתוך קרונות והורה לשלחם למחנה עבודת-כפייה של הגרמנים בניקולאיב Nicolaev, שם הושמדו ע"י אנשי ס.ס, כאשר אפס כוחם מעבודה מפרכת. בודדים הצליחו לברוח וסיפרו את זוועות המחנה הזה.
אחת הדוגמאות הבולטות לשיטת ההסחה של גינררו, כדי לרכז גברים בגיטו ולשלחם למחנות עבודה אל מעבר לבוג, התרחשה בשמחת-תורה תש"ד (1943). רוב הגברים התפללו בבתי-כנסת מאולתרים (כמעט בכל בית שלישי היה מניין, כדי לאפשר לכולם להגיד "קדיש"), כשלפתע בקע קול התוף של הכרוז. (הודעות המפקדה הועברו בגיטו ע"י כרוז). בקולי-קולות הכריז הכרוז שעל היהודים לבוא אל כיכר השוק שבגיטו, כדי לשמוע הודעה חשובה מפי מפקד הגיטו בכבודו ובעצמו. בשעה היעודה התאספו בכיכר נשים וילדים (הגברים מלומדי הנסיון פחדו ללכת, שמא יקיפו אותם חיילים ויסחבום לעבודת-כפייה, כפי שכבר קרה בעבר) וכעבור זמן קצר עלה על דוכן, מותקן לשם כך בחיפזון, מפקד הגיטו וראש הועד היהודי דאז, עו"ד שרנצל מסטרוז'ינץ.
המפקד הוציא מברק וקרא מתוכו הוראה, שבאה מבוקרשט לערוך רשימות של המגורשים לפי המקום ממנו גורשו, על מנת לארגן החזרתם לבתיהם (חזרה למולדת = Repatriatia). לשם כך על ראשי המשפחות להתייצב לפנות ערב בגן הציבורי שממול לגדר הגיטו, כדי להרשם. המפקד מסר את המברק לראש הועד-היהודי - עו"ד שרנצל - כדי שיווכח שזהו מברק אמיתי. ראש הועד קרא את המברק, בדק חותמות הדואר והכריז בהתלהבות שזהו מברק אותנטי; הנוכחים פרצו בקריאות שמחה "הישועה באה".
לפנות-ערב התגודדו רבים ליד גדר הגיטו לראות מה מתרחש בשער הגן, שהיה מוקף חומה. כותב שורות אלה, שלא היה ראש משפחה, היה בין המתגודדים. ליד השער נראו אנשים נכנסים בהססנות, אבל נראו גם גברים יוצאים. מפיהם נודע שבתוך הגן מפוזרים שולחנות וליד כל שולחן מצוי שלט המציין עיר בבוקובינה, ועל הכסא יושב פקיד הרושם את שמות בני-המשפחה ופרטים נוספים. אנשי צבא לא נראו, ומי שנרשם יצא ללא עיכוב. הכל נראה אמיתי, בלתי מזויף - ללא העמדת פנים. בעקבות דוחות אלה גבר זרם הבאים אל הגן. כעבור זמן לא רב הוקף הגן בכוחות צבא והנלכדים נשלחו למחנות-עבודה שמעבר לבוג... צעקות השבר של הנשים ובני משפחות הנלכדים הדהדו כל הלילה.
מבצעי הסחה כאלה נעשו גם בגיטו דז'ורין וגם בגיטאות אחרים.
נוכח החטיפות הרבות של גברים למחנות עבודה, מהם לא שבו, החלו היהודים המקומיים בברשאד, הבקיאים במסתרי המרתפים והמנהרות העתיקות עוד מימי הרציחות של קלגסי חמלניצקי, לשקם את מקומות המסתור האלה - סֶקרֶטים בלשונם, וגברים רבים בילו תקופות ארוכות בימי המצוד במקלטים אלה וניצלו.
היה גם מפקד אנושי בברשאד – פטרסקו Petrescu - שלא הציק ליהודים בגיטו, אלא באותה מידה שהיתה הכרחית לקיים את הסדר שנכפה עליהם.
מפקד-גיטו אחר - גריגורסקי Grigorescu - איש נמוך-קומה, היה אנטישמי מובהק, קפדן, אך לא אכזרי. כדי לפקח על איסור כניסת איכרים לגיטו, נהג להתחפש לאיכר ובלוויית פמלייתו המחופשת גם היא, שוטט בגיטו וכל איכר שנתפש בגיטו, או כל יהודי ללא הטלאי הצהוב, הוענש קשות.
כמקובל בגיטאות אחרים, נוהלו העניינים הפנימיים ע"י מועצת היהודים Judenrat, כשבראשה עומד ראש המועצה הממונה ע"י מפקד הגיטו. בברשאד היו שלושה ראשי מועצה: קורן, בוכבינדר ועו"ד שרנצל, שני האחרונים מסטרוז'ינץ.
אין ספק שבכוונת ראשי המועצה היה להועיל למגורשים ע"י היותם מתווכים בינם לבין מפקד הגיטו, אך בתוקף הנסיבות הפכו להיות עושי רצונם של מפקדי הגיטו למיניהם. לרשות המועצה עמדה משטרת הגיטו, מורכבת ממגורשים צעירים שקיבלו תמורת מילוי תפקידם הבלתי נעים מנת מזון לעצמם ולמשפחותיהם.
החורף הראשון היה הקשה ביותר, הן בקור הגדול ששרר (40 מעלות מתחת לאפס) והן עקב הקורבנות הרבים שחורף זה תבע. כל יום נספו 150-250 נפש; במשך החורף היו 15,000 קורבנות מתוך כ-18,000 יהודים, שאיכלסו את הגיטו - מגורשים ומקומיים כאחד. מפאת הקור העז והאדמה הקפואה הובילו המזחלות את המתים לבית-הקברות, אולם לא יכלו לקוברם. רק באביב נקברו בקברי-אחים.
בגיטו זה וגם ביתר הגיטאות והמחנות בטרנסניסטריה נתגלתה "מחלה" חדשה: "טרנסניסטריטיס" שמה. אין זו מחלה מדבקת, אך היא חשוכת-מרפא: האדם מאבד את כוח הרצון לחיות. אדישות עמוקה נופלת עליו ודבר אינו מעניין אותו עוד: לא מזון, לא קרובים, לא הוא עצמו. יחד עם התנאים הקשים האחרים הפילה "מחלה" זאת קורבנות רבים.
בנוסף למגפות טיפוס-הבהרות, טיפוס המעיים והדיזנטריה, שהשתוללו בגיטו והפילו קורבנות רבים, יש להזכיר גם את הפורונקולוזיס.
מפאת חוסר הויטמינים בתזונה הדלה והלקויה, התפתחו אצל רבים פורונקולים בכל חלקי הגוף ואפילו על הראש. הסבל היה רב והעדר תנאים היגייניים החמיר את המצב.
התיחסות מיוחדת מגיעה לילדים בגיטו. לא היו ילדים בגיטו ברשאד - היו יהודים קטנים. הם בגרו טרם זמנם, לא רק מפאת חוסר היכולת לשחק ולחוות חוויות-ילדות, אלא עקב היותם טרודים במלחמת ההישרדות, בהשגת פת-לחם וקורת-גג. האביב של שנת 1942 הוציא לרחובות הגיטו ילדים נפוחים מרעב שפשטו יד וחזרו על הפתחים. אלה לא החזיקו זמן רב מעמד. אך היו גם ילדים אשר השכילו לחמוק מעיני שומרי הגיטו החמושים, יצאו מן הגיטו ושוטטו בכפרים הסמוכים, בהביאם כל יום קצת מזון - תפוחי-אדמה, סלק-סוכר שהצליחו לחטוף מעגלות האיכרים תחת מטר ההצלפות של שוטיהם. לפעמים אף החליפו בגדי הוריהם במצרכי מזון. אחדים הפכו לסוחרים בזעיר-אנפין. בתקופה מאוחרת יותר - 1943 - בהתקרב החזית ועימה גם הפרטיזנים, היו הילדים אנשי-קשר בינם לבין אחדים מיהודי המקום, ששרתו בעבר בצבא האדום. הילדים גם יצרו קשר בין גברים שהסתתרו מחמת הפחד להיחטף למחנות-עבודה, לבין העולם החיצוני.
בגיטו הוקם בית-יתומים, בו מצאו מחסה כ-100 ילדים בני 5-15, שהם יתומים משני ההורים. פרט לכך אומצו כמספר דומה של יתומים ע"י משפחות של מגורשים ושל יהודי המקום. בבית-היתומים למדו הילדים לימודים שונים בשפה הרומנית וגם עברית, מפי מורים ומחנכים בעלי נסיון.
הימצאות הפרטיזנים בסביבה הכבידה גם היא על הגיטו. תחילה עברו מפה לאוזן שמועות (מופצות ע"י סוכנות הידיעות של הגיטו "איווא" = אידן ווילען אזוי, שפירושו: יהודים רוצים כך. היה בגיטו גם "בית-חרושת לידיעות" נוסף, שכונה "איפא" = אידישע פלוטקעס אגענטור, שפירושו: סוכנות הצ'יזבטים היהודית) אודות גיחות של פרטיזנים על תחנות משטרה או משמר-הגבול בכפרים, רציחת השוטרים ושדידת נשקם, אודות פשיטות על כפרים ושדידת מזון.
השמועה אמרה שבגיטו פועל פרטיזן יהודי בשם יאשה. כאשר הגיעה שמועה זאת לאוזניו של מפקד הגיטו, הורה לערוך מצוד אחריו, אך יהודי הגיטו הצליחו להבריחו בארון מתים.
במקרה אחר נודע למפקדת הז'נדרמים, שבנה של משפחת קופרמן - גרישה - הוא פרטיזן. הם אסרו את הוריו ועינו אותם עינויים קשים מאוד, כדי שיגלו היכן מסתתר בנם. זעקות ההורים המעונים נשמעו מרחוק, והבן הסגיר את עצמו. הז'נדרמים הרגו את הבן ואת הוריו.
לפעמים נתפשו פרטיזנים והוצאו להורג. פעם - היה זה בחורף 1943 - נתלו פרטיזנים על עמודי חשמל בגיטו עצמו למען יראו וייראו... לשלטונות היה חשד שיש לאחדים מיושבי הגיטו קשר עם הפרטיזנים ואף מספקים להם מצרכים נדירים, כגון מלח.
בפברואר 1944 נאסר ראש מועצת היהודים בגיטו, עו"ד מיכאל שרנצל מסטרוז'ינץ, בחשד שהוא סיפק לפרטיזנים מלח מתוך משלוח שהגיע מרומניה עבור יהודי הגיטו. (המלח היה מצרך נדיר ומבוקש מאוד באוקראינה בימי המלחמה). הוא עונה קשות - החוקרים רצו להוציא ממנו שמות אנשים אחרים ממועצת היהודים, שידעו על כך - ובסוף ירה בו המפקד במו ידיו.
באותו זמן מצאו הז'נדרמים רשימה של יהודים, שהיו קשורים עם הפרטיזנים, מוסתרת בתוך בקבוק, בעקבות תפיסת אחד היהודים ששיתף פעולה עם הפרטיזנים, עונה באכזריות וגילה את הימצאות הרשימה. במצוד שנערך בגיטו נאסרו כ-150 יהודים, לפי הרשימה שמצאו, ביניהם ראש מועצת היהודים הקודם וגם ד"ר פליישמן, איש יקר ומסור, הן כאדם והן כרופא. כולם עונו והוצאו לאחר מכן להורג. הדבר קרה כשבוע ימים לפני כניסת הצבא האדום לברשאד.
עזרה כספית, משלוחים של מצרכי מזון ובגדים הגיעו לעתים נדירות מאוד ובקשיים גדולים יותר מאשר לגיטאות שבקרבת מוגילב הקרובה לגבול רומניה. העזרה אורגנה בבוקרשט ע"י התנועה הציונית וע"י נדבנים, ביניהם תושב רדאוץ לשעבר סומר וולף.
אירגונים ציוניים הצליחו להעביר לעיתים סכומי כסף לחברי התנועה הנמצאים בגיטו בדרכים עקלקלות ומסוכנות. גם כותב שורות אלה קיבל פעמים אחדות סכומי כסף צנועים מתנועת "הנוער-הציוני" בבוקרשט.
אחדים מקרובי המגורשים מרומניה הצליחו להעביר ליקיריהם עזרה כספית אל תוך הגיטו ע"י שליחים רומנים; לעיתים הצליחו השליחים להערים ולרמות את מקבלי התרומות בגיטו, השיגו מהם אישורים בכתב שהכסף נתקבל, ובמציאות לא מסרו אותו.
בחדרי-חדרים ובאופן ספוראדי הצליחו יושבי גיטו ברשאד לקיים גם פעולות תרבותיות. היו בתי-ספר זעירים, שניסו להקנות מקצת מיסודות התרבות. פה ושם נתקיימו גם הרצאות בחוגים מצומצמים.
לקראת סוף 1943 הגיע לברשאד חיל-מצב גרמני בפיקודו של המיור פון ברייטאג Breitag, חיה אכזרית בצורת אדם, שנהג להרוג כל בוקר להנאתו שלושה כלבים ושלושה יהודים... הדבר נודע רק לאחר שנים. בשנת 1959 הועמד האיש לדין בגרמניה.
כיום עומדת בבית-הקברות בברשאד מצבת-שיש לזכר היהודים שנספו בגיטו, ובה חקוקה הכתובת הבאה:
"לזכר עולם, לזכר חורבן עולם, לימי עולם בגיא השברון על דמי ליגון רבבות ישראל בלי מורה וגואל, אבות לבנים וטף ונשואי פנים, בקברי אחים יחדיו לא נפרדו, מתו מרעב ומקור. טלטולי גלות וגאלי דרור קדושי ארץ, קרבנות עריץ, בחייהם ובמותם נצמדו.
בשנת תש"ב, ברשאד, בין אלפי אנשי השם גם אלו הנקובים בשם".
בסוף דצמבר 1943 נדרש הועד היהודי בברשאד לערוך רשימת היהודים שגורשו מדורוהוי (עיר בצפון מולדובה, ממנה גורשו כ-5000 יהודים ב-1941) לצורך החזרתם לעיר מולדתם. דבר זה נעשה גם בגיטאות אחרים בטרנסניסטריה. הפעם ההחזרה יצאה לפועל. לרשימה בברשאד "הוגנבו" גם משפחות אחדות, שמוצאם מהעיר או מהמחוז דורוהוי, אבל לא גורשו משם.
עד העיר באלטה נסעו במזחלות בכפור גדול (ב-1 בינואר 1944) ובסכנת-נפשות של החלקה לתוך תהום או איבוד הדרך בשלג, שנערם לגובה רב. מבאלטה הובלו ברכבת בקרונות-משא עד מוגילב, שם נעשה להם חיטוי יסודי (את הבגדים חיטאו בדודי-קיטור, את שערות הגברים גזזו ואת ראשי הנשים מרחו בנפט) ובלי שהיות נשלחו אל מעבר לדניסטר, אל דורוהוי.
משלוח קודם, מורכב מיוצאי דורוהוי אשר נאספו מגיטאות אחרים, התגלגל ימים רבים באורוות וטופל באכזריות ע"י השלטונות. הם עברו מיון קפדני ואלה אשר לא יכלו להוכיח שגורשו מדורוהוי, הוחזרו לגיטאות.
השליח מרומניה, פרד Fred שרגא, שהגיע למוגילב לצורך אירגון ההחזרה, ניסה להקל את סבלם.
המשלוח מברשאד של יהודי דורוהוי עבר את מוגילב ללא מיון, אולם בהגיעם לתחנת הרכבת בדורוהוי, זוהו היהודים שלא גורשו משם ונרשמו במשטרה. כעבור ימים אחדים נשלחו באחד הלילות לויז'ניץ, בגבול גליציה שבפולניה, שם אמור היה להתרכז חלק מהיהודים המוחזרים מטרנסניסטריה.
המעטים שהגיעו לשם - כ-40 איש ואשה מברשאד - שוכנו בבתים הרוסים, ונשארו שם עד לשחרור ע"י הצבא האדום. הם יצאו "בשן ועין" מידי הכנופיות של באנדרה (הבאנדרובציס), שהתנפלו עליהם בתקופת המעבר בין נסיגת הגרמנים ועד לכניסת הרוסים. אחד מהם - יליד בסרביה - נהרג ורבים נפצעו, כולל כותב שורות אלה.

 

   

Go Back  Print  Send Page
 jbukowina@gmail.com דרך בן גוריון 24 רמת גן 5757345 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים