--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף
דף הבית >> קהילות >> ערים (+1000) >> רדאוץ >> ספר רדאוץ >> עמודים 17-30
 
רדאוץ
קהילה יהודית בצמיחתה ובשקיעתה
התקופה האוסטרית, הקהילה היהודית בימי הקיסרות האוסטרית

 
   
התקופה האוסטרית
עם סיפוחה של בוקובינה אל הקיסרות האוסטרית בהסכם קושטה מ-7 במאי 1775, המתווה סופית את הגבול בין אוסטריה ובין הקיסרות העותומנית, החלה ההתפתחות, תחילה הדרגתית ולאחר מכן מהירה, של רדאוץ.
הכפר רדאוץ כונה ע"י הרשויות האוסטריות עד שנת 1789 "מונסטיר רדאוץ", דהיינו מנזר רדאוץ. הוא נוהל ע"י ההגמון המולדבי של רדאוץ דוסיתיו קרסקול Dositeu Cherescul.
הנתינים המולדביים של ההגמון היו אריסים צמיתים, משועבדים לכל ימי חייהם לבעלי הקרקע. הם עיבדו את אדמות הכנסיה וקיבלו רק חלק מיבול האדמה. השאר הופרש לכנסיה.
במעמד גרוע יותר היו הצוענים של ההגמון ברדאוץ. הם היו עבדים לכל דבר. הם קיבלו דיור (ביקתות), מזון וביגוד והיו קניין ההגמון. ברצותו היה מוכר אותם או מגישם כמתנה למי שרצה ביקרו.
בשנת 1789 שוחררו הצוענים מעבדותם ע"י צו הקיסר יוסף השני וכמו כן שוחררו האיכרים האריסים והפכו לבעלים על אדמותיהם המצומצמות. אמנם היה עליהם להפריש "מעשר" לשלטונות, אך צאצאיהם ירשו את אדמת אבותיהם.
צאצאי הצוענים ההם עדיין חיים ברדאוץ עד היום. המשפחות לונגוצ'י, מורין, צימבל, ז'יטר, פאקאלץ הן משפחות צועניות שנטמעו כליל בעם הרומני. (לא לחינם נהגו לכנות בבוקובינה את הרומנים בשם "הצוענים").
ב-19 וב-20 לחודש יוני 1780 נקבעו הגבולות לישוב רדאוץ ע"י ועדה ממלכתית שישבה בצ'רנוביץ. הגבולות סומנו באופן מדויק מאוד. כללית היוו הכפרים וולוביץ, סאטולמארה ומסקטשט את גבול הישוב, שנחשב אז גם הוא כפר. הגבולות הטבעיים היו הנחל פוזינה, הנחל סוצ'יאביצה, היער שלקאו והנחל סאהא.
את ראשית ההתפתחות של הכפר רדאוץ והרחבתו לישוב עירוני יש להודות לשתי עובדות: חוות הסוסים וסלילת שני כבישים ראשיים בקרבת מקום.
בשנת 1792 הוקמה ברדאוץ חוות-סוסים (חוות הרבעה) צבאית, שהתפתחה לחווה לדוגמה בכל ממלכת אוסטריה, בה ביקרו קיסרים ופמליותיהם. באותה תקופה הושלמו שני כבישים ראשיים שחיברו את גליציה עם טראנסילבניה ועברו בקרבת רדאוץ.
כעבור זמן קצר חוברה רדאוץ לשני הכבישים הראשיים האלה ובהתחשב בעובדה שהשלטונות האוסטריים דאגו גם לנקז את הביצות ולייבשם, אין תימה שהמקום התרחב והתפתח. עם התרחבות חוות הסוסים הצבאית בעלת המנהל העצמי עברו הרשויות המנהליות של כל האיזור אל רדאוץ והיה רצון מצד המנהלה המקומית להעניק למקום צביון מסחרי.
לאחר ניקוז הביצות וסלילת הכבישים היווה רדאוץ מאגר של תוצרת הסביבה המקיפה אותה. כל דרכי היערות, אשר בהעדר הביצות נעשו עבירות ובטוחות, הובילו לאותו מאגר מישורי שהיה הכפר רדאוץ.
בשנת 1798 פנתה המנהלה המשקית דרך המפקד הצבאי של חוות הסוסים, הקולונל קאלאוואר, אל מושל המחוזות גליציה ובוקובינה בבקשה להעניק סמכות לקיום יריד שבועי ברדאוץ.
ב-27 ביוני 1799 אושרה הבקשה ונקבע יום שישי כיום היריד השבועי. קביעה זו לא נעשתה בחלל ריק. הצרכים של חוות הסוסים המתרחבת במהירות הגדלה והולכת, צורכי בני משפחות הקצינים והפקידים ובעלי המלאכה שעסקו בהקמת מבני החווה - משכו את האיכרים המולדביים שבסביבה להביא את תנובת אדמתם ותוצרת מקניהם אל צומת חשוב זה.
לכאן נמשכו גם סוחרים מהסביבה היותר רחוקה ואפילו מגליציה, אשר הביאו סחורות ומצרכים חקלאיים שהסביבה ההררית, העניה באדמות חקלאיות, לא יכלה לספק. כך באו סוחרים מערי בוקובינה ומגליציה לרדאוץ בהביאם תבואה, פירות, כלים חקלאיים ודברי סידקית. הם קנו אצל האיכרים בעיקר בהמות, תוצרת חלב ועץ שהובא מן היערות.
חלק מהסוחרים ואחדים מהאיכרים אף התישבו במקום, בנו בתים והקימו משקים. כך התפתח הכפר רדאוץ, גדל והתרחב, עד הגיעו לדרגת עיר-מחוז. בין הסוחרים שבאו לרדאוץ מהסביבה - הקרובה והרחוקה - היו גם יהודים, תחילה כעוברי אורח ולאחר מכן כמתישבים.
על התישבות היהודים ברדאוץ יסופר בפרק הבא; כעת מן הדין להתעכב על שתי גירסות לקביעת יום היריד השבועי דווקא ביום שישי, כפי שנובע מהכרוניקה בכתב-יד שהשאיר הרב הורניק. לסוחרים היו דרושים שני ימים - יום ראשון ויום שני - להגיע בעגלות הסוסים (כלי התחבורה היחיד באותם ימים) למקומות בהם קנו את התבואות ביום שלישי, ושני ימים - יום רביעי ויום חמישי - כדי לחזור. כך נשאר יום השישי למכירה - הוא יום היריד.
הולכי רכיל לחשו, שיום השוק נקבע ליום שישי, כדי למנוע מסוחרים יהודים, שאינם בני המקום, לבוא לשוק (ליריד) ביום שישי, שמא יחללו את השבת באין אפשרות לחזור לבתיהם לפני כניסת השבת.
הירידים השבועיים ההומים אדם - איכרים וסוחרים - וכמו כן אפשרויות הקיום (הפרנסה) המתרחבות והולכות לבעלי מקצוע שונים, הביאו לרדאוץ לא רק סוחרים מערי בוקובינה, גליציה ובוהמיה, שהתישבו כאן, אלא גם בעלי מקצוע מאיזורים אלה. לאומיות בעלי המקצוע היתה לרוב גרמנית והסוחרים היו ברובם יהודים.
ב-1815 היו ברדאוץ 107 משפחות של בעלי מקצועות שונים: חייטים, סנדלרים, בנאים, נגרים, חבתנים, אופים, בורסקאים, סיידים, פרוונים ועוד.
ב-1817 ביקר הקיסר פראנץ הראשון עם הקיסרית קרולינה בבוקובינה. ב-7 באוגוסט הגיע לרדאוץ. ביומן המסע שלו הוא כותב בין היתר על ביקורו ברדאוץ: "...רדאוץ היא עיירת-יריד המונה 1868 נפשות, מהן 388 קתולים, 45 פרוטסטנטים, 1310 השייכים לכנסיה היוונית-אורתודוקסית ו-45 יהודים."
שנת 1817 היתה שנת רזון: בצורת קשה בקיץ וחורף קר מאוד ומוקדם לא רק ברדאוץ, אלא בכל בוקובינה, בגליציה, בחלק מרוסיה ובמולדובה. ברדאוץ עלו המחירים של מצרכי היסוד מיום ליום עד שאזלו כליל ורעב התפשט בישוב. בעקבות הרעב פרצה מגפת הטיפוס ומגפות אחרות אשר גבו קורבנות-אדם רבים.
אוכלוסיית רדאוץ היתה מורכבת באותם הימים בעיקר מגרמנים וממולדבים, כשהבדלי נוהג, דת, צורת חיים בלטו לעין ואף גרמו לסיכסוכים מתמידים. המצב החריף עד כדי כך, שבראשית המאה ה-19 חולק הישוב לשתי קהילות: הקהילה הרומנית רדאוץ והקהילה הגרמנית רדאוץ. כל קהילה שלחה את נציגיה למינהלה הקהילתית המשותפת. נציג הקהילה הרומנית נקרא וורניק (Vornic) ונציג הקהילה הגרמנית נקרא שופט (Richter).
רשמית הועלה הכפר רדאוץ לעיירה )עיירת-יריד) ב-21 בינואר 1818, לאחר בקשת מינהלת הכפר, שהופנתה אל לשכת הקיסר בוינה ב- 11 בספטמבר 1815. אישור הבקשה התעכבה עקב תלונות של הערים סירט וסוצ'יאבה, אשר טענו שהיריד השבועי ברדאוץ מקפח את פרנסת תושביהם, ומתן גושפנקה רשמית לקיום היריד השבועי, אם רדאוץ תוכר "עיירת-יריד" - יחמיר עוד יותר את המצב. מבחינת: קנאת סוחרים תרבה שווקים.
בצו הקיסרי משנת 1818 נקבעו גם שני ימי יריד שנתי: ב-5 במאי וב-20 בנובמבר בכל שנה. יום היריד השבועי נשאר יום שישי. באותו צו הוסדרו גם המיסים שעל הסוחרים לשלם למינהלת העיירה וכמו כן סוג הרשיונות הדרושים לסוחרי הבהמות כדי להוכיח את בעלותם על מקניהם. זאת בעקבות ריבוי הגנבות משדות-המרעה הטבעי הפתוחים והבלתי שמורים, בהם שהו הבהמות גם בלילה.
בשנת 1831 (תקצ"א) השתוללה ברדאוץ מגפת הכולרה, שגבתה קורבנות רבים. באותה שנה נפתח בית הקברות היהודי, כשהנפטר הראשון שנטמן בו היה קורבן הכולרה השוחט אפרים בן יעקב גולדשלגר. הוא היה באותה תקופה הרועה הרוחני של הקהילה היהודית והיוזם של רכישת בית הקברות, כפי שיסופר בפירוט בפרק הבא.
באותה עת גרו ברדאוץ שלושה רופאים.
מהפכת 1848, שפרצה בצרפת בפברואר אותה שנה, הגיעה גם לקיסרות האוסטרו-הונגרית ובעקבותיה נאלץ הקיסר פרדיננד הראשון לחוקק חוק אשר משחרר את כל האריסים והצמיתים משיעבוד אדוניהם בעלי הקרקעות. כך שוחררו עובדי האדמה המולדביים וגם הצוענים משיעבודם, אבל מעתה סרבו הם בעקשנות לעבד את אדמת אדוניהם מהם השתחררו, והסתפקו בעיבוד חלקות האדמה הפרטיות שלהם לצורך סיפוק צורכי משפחותיהם בלבד. שום שכר, יהיה זה הגבוה ביותר, לא ריכך את קשי-עורפם ולא הוציא אותם מאדישותם המרדנית.
בעקבות זאת הורגש בכל בוקובינה (ולא רק בה) מחסור במצרכי יסוד ומחירם נסק לשחקים.
ב-25 בדצמבר 1852 הועלתה עיירת-היריד רדאוץ לדרגת עיר בצו הקיסר פרנץ-יוסף הראשון, לאחר שהוגשה לו בקשה מטעם מינהלת העיירה, כאשר ביקר ברדאוץ בסתו 1851. באותה עת מנתה אוכלוסית העיר 6000 נפש.
ב-25 בדצמבר 1853 פרצה מלחמת קרים בין האימפריה העותומנית לבין רוסיה, ובעקבותיה גייס הקיסר האוסטרי את צבאו והציבו בגבולות ממלכתו. רדאוץ הוצפה בגייסות צבא ואף הוקם בית-חולים שדה במקום. העיר הצעירה והקטנה עדיין לא הייתה ערוכה לקלוט מספר רב כל כך של חיילים, ובצפיפות הרבה שנגרמה עקב כך פרצה שוב מגפת כולרה, אשר פגעה בחיילים ובאוכלוסיה האזרחית כאחד וגבתה קורבנות רבים מאוד. מצוקה זאת גרמה להתמרדות חיילים שהיו מוצבים בכפר השכן וולובץ. הם התנפלו על האוכלוסיה ובזזו אותה. ההתמרדות דוכאה עד מהרה ו-5 חיילים הוצאו להורג בתליה ועל 8 אחרים נגזרו עונשי מאסר כבדים. ב-12 ביוני 1855 בוטל הגיוס וגדודי הצבא נסוגו מרדאוץ ומסביבתה.
ב-1 ביולי אותה שנה ביקר הקיסר פרנץ-יוסף הראשון ברדאוץ, נתקבל במסדר צבאי, קיבל לראיון את אנשי הכנסיה ואת פקידי הרשות המקומית, ביקר בחוות הסוסים וערך צייד ביערות שמסביב לעיר.
בשנה זו חולקה בוקובינה ל-15 מחוזות והעיר רדאוץ הוכרזה כעיר מחוז. כעת התאחדו שתי הקהילות - הרומנית והגרמנית - ברדאוץ והעיריה נוהלה בהרמוניה.
על פי הצו הקיסרי מ-14 בנובמבר 1863 על בעלי זכות הבחירה לבחור ועד - הוא הועד המנהל - לתקופה של 3 שנים ומתוכו ייבחרו ראש העיר ושני סגניו. ברדאוץ מנה הועד המנהל 30 חברים ו-15 ממלאי מקום.
זכות הבחירה הוענקה לתושבים שהם אזרחים אוסטריים ואשר משלמים מסים ישרים (מהבנינים שברשותם, עקב עיסוק במקצועם או מהכנסות אחרות) לפחות שנה אחת. מובן, על כן, שלא כל אזרחי העיר היו בעלי זכות בחירה.
מושב מינהלת העיר היתה עד שנת 1888 בבית שבקצה המזרחי של הכיכר המרכזית Ringplatz)) בבנין שלאחר מכן, עד מלחמת העולם הראשונה, היה ממוקם הפונדק ויינשטיין. מ-1888 ועד 1941 ישבה מינהלת העיר בבנין העיריה הישן, שהוקם בין השנים 1886-1888. הבחירות הראשונות למינהלת העיר נערכו בשנת 1864, מראשית המאה הנוכחית היה בין ראשי העיר יהודי אחד, הוא ד"ר ליאו ברונשטיין, שכיהן במשרה זו בין השנים 1901-1907. בתחילת מלחמת העולם הראשונה היו בין פקידי העיריה היהודי ד"ר שלמה ובר ואדריכל העיר קרל רודניק.
בינתיים באו שנים קשות לחקלאות וגם בעיר הורגש הדבר. האיכרים המולדביים, המכונים מאז מהפכת 1848 רומנים, המשיכו בסירובם לעבד את שדות בעלי הקרקעות, אדוניהם לשעבר, ואפילו על האדמות השייכות לכנסיה לא ניאותו לעבוד. הם המשיכו להסתפק בעיבוד חלקות האדמה הקטנות שהיו כעת ברשותם, כדי לספק את צורכיהם בלבד. השנים 1864 ו-1865 היו שנים קשות במיוחד: היבולים היו דלים מאוד ומאגרי התבואה חסרו. הראשונים שנפגעו היו האיכרים עצמם, שלא מצאו במה להאכיל את משפחותיהם ואף את צאנם ובקרם לא יכלו לקיים. בעבר, כאשר היו משועבדים לאדוניהם, היו האדונים דואגים למחסורם ובשנות רזון היו מספקים להם תבואה מאסמיהם. כעת, כאיכרים חופשיים, היו חסרי אונים.
בעיר עצמה הורגש המחסור תחילה אצל בעלי המלאכה ולאחר מכן סבלה האוכלוסיה כולה, שהגיעה עד פת לחם - פשוטו כמשמעו. עקב הרעב והמחסור פרצו בשנת 1866 מגפות כולרה וטיפוס, אשר הפילו קורבנות רבים יותר מכל המגפות הקודמות. משפחות שלמות הוכחדו. המצב החמיר עד כדי כך, שמוסדות הכנסיה אסרו להפעיל את פעמוני הכנסיות בשעת הלויות הרבות, כדי לא להגביר את האימה באוכלוסיה. מובן מאליו שמצב זה הביא להדרדרות של הכלכלה בעיר. אבל שנת 1867 היתה ברוכה ביבול טוב, המגפות נבלמו, האיכרים למודי הנסיון החלו לעבד גם שדות בעלי הקרקעות והמצב הכלכלי בעיר עלה שוב כפורח.
בשנת 1868 הוקם ברדאוץ בית המשפט האיזורי (להבדיל מבית-משפט מחוזי, היה בית-המשפט האיזורי ערכאה ראשונה ולא שניה). העיר התאוששה במהירות מאובדן האוכלוסיה במגפות האחרונות, ובשנת 1869 היתה כבר העיר השניה בגודלה בבוקובינה בעלת אוכלוסיה של 9200 נפש.
בין השנים 1870-1871 הוקם "גן-הקליעה" (Schuetzengarten). מתקני הנופש והקליעה היפים של גן זה, כולל בריכת השחיה שקיבלה את מימיה מהטופליצה, משכו - עד למלחמת העולם הראשונה - מבקרים רבים לשם נופש ופגישות חברתיות.
בשנות ה-80 של המאה הקודמת ביקרו ברדאוץ אישים רמי מעלה מחצר המלכות. בספטמבר 1880 ביקר בפעם השלישית הקיסר פרנץ-יוסף הראשון, ב-1885 ביקר הארכידוכס פטר-פרדיננד וב-1887 ביקר הארכידוכס רודולף.
בינתיים התגלע סכסוך מכס בין אוסטריה לבין רומניה ובעקבותיו נסגר הגבול בין שתי הארצות. מצב זה השפיע מאוד על כלכלת רדאוץ, אשר 75% מהתוצר התעשייתי של העיר שווק לרומניה העתיקה. בעיקר נפגע בית החרושת לעגלות ולכירכרות, שנסגר עקב המשבר, וגם הבורסקאות.
המצב הכלכלי של העיר השתפר כאשר ב-17 בנובמבר 1889 הושלמה והופעלה מסילת הברזל האדיקפאלבה (Dornesti) – רדאוץ.
אם עוקבים אחר גידול האוכלוסיה ברדאוץ, ראוי לציין תוצאות מפקדים אחדים שנערכו במשך השנים.
כך נראה שב-1774 היו בעיר 132 משפחות.
ב-1779 היו בעיר 148 משפחות.
ב-1782 היו בעיר 205 משפחות.
ב-1785 היו בעיר 280 משפחות.
ב-1817היו בעיר 1717 תושבים.
ב- 1831 היו בעיר 3666 תושבים.
ב-1833 היו בעיר 3676 תושבים.
ב-1840 היו בעיר 4212 תושבים.
ב-1846 היו בעיר 5233 תושבים.
ב1857 היו בעיר 7249 תושבים.
ב-1869 היו בעיר 9200 תושבים.
ב-1880 היו בעיר 11162 תושבים.
העיר רדאוץ, מישור ביצתי לשעבר, סבלה מהצפות רבות. קשה במיוחד היה המצב בקיץ 1893, בין ה-5-7 ביוני אותה שנה הוצפה העיר כמעט כליל בעקבות גשמי זעף ורוחות חזקות, בכיכר המרכזית (Ringplatz), שבעבר היתה ביצה, פרצו גם זרמי מים תת-קרקעיים וביחד עם זרמי הנהר סוצ'יאבה ומי הטופליצה שעלו על גדותיהם, הציפו את הרחובות והמים חדרו לדירות רבות. היה צורך דחוף בצוותי הצלה. עד מהרה התארגן ועד-הצלה מורכב מאנשי יוזמה, ביניהם גם עורך-הדין ד"ר לאוטרשטיין. הם אספו אנשים וכלים ואצו לעזרת הנפגעים, מרחוב לרחוב, מבית לבית. הנזק היה רב.
ב-1909 הוקמה ברדאוץ המנסרה הגדולה "בוקובינה", אחת המנסרות הגדולות באוסטריה. עם הקמתה התרחב איזור המגורים וגדלה האוכלוסיה. המנסרה העסיקה 3000 פועלים ופקידים, והיוותה גורם חשוב בהתפתחותה הכלכלית של העיר.
עם היבחרו של ראש-העיר בעל היוזמה והפעלתן, צוקובסקי, הוקמו ברדאוץ בין השנים 1910 - 1912 בית העיריה החדש, הגימנסיה לבנות, בית-הספר היסודי המעורב (בנים ובנות) ברחוב "הכנסיה" (Kirchengasse), בית מטבחיים, בית הספר לבנים ברחוב Dreifaltigkeitsgasse ומפעל החשמל העירוני ובעקבותיו הוכנס החשמל לעיר. בעיקר היה זה מורגש ברחובות שהוארו בפנסים חזקים וחסל סדר פנסי הנפט ושומרי הלילה עם סולמותיהם ואבוקותיהם, ששוטטו כל הלילה כדי להדליק פנסים כבויים.
ב-29 ביוני 1914 נתקבלה בעיר הידיעה על רצח יורש העצר פרנץ-פרדיננד ואשתו הדוקסית סופיה פון הוהנברג, רצח אשר עתיד לחולל את מלחמת העולם הראשונה.
יומיים לאחר מכן קרתה תאונה מזעזעת בעיר: קצין מחיל הפרשים נדרס ע"י הרכבת ברוכבו בקרבת התחנה "פלופ", בין רדאוץ לבין דורנשט, כאשר סוסו נבהל והפילו על הפסים.
אנשי העיר ראו בזה אות למלחמה.
הקהילה היהודית בימי הקיסרות האוסטרית
עם סיפוח בוקובינה לאוסטריה ב-1775, אנו מוצאים יותר מסמכים המעידים על מצב היהודים ועל מעמדם בערי בוקובינה ורדאוץ בכללן.
שליטי אוסטריה ופקידי הממלכה לא היו אוהדי יהודים, אולם לא נרתעו מלהעדיף אותם יהודים שיכלו להביא תועלת למדינה, הן בפיתוח המסחר והתעשיה והן בהעשרת קופת האוצר במיסים הגבוהים שהוטלו עליהם. למסקנה זו אפשר להגיע תוך קריאת המסמך מחודש יולי 1781, שהוצא ע"י ועדה בראשותו של מנהל המחוז הגנרל אצנברג:
"בהתחשב בערכו החשוב של המסחר, יש לנהוג בסובלנות כלפי היהודים, בתנאי שהם מביאים תועלת אמיתית ואין הם משפיעים לרעה על האוכלוסיה. אולם "עליהם להתרכז בישובים הגדולים ולהפסיק את הניידות ממקום למקום. לאותם יהודים, אשר מוכנים להקדיש את מרצם לחקלאות, יש לאפשר השהות בארץ ולהחכיר להם אדמות בלתי מעובדות, בתנאי שלא ישתמשו בפועלים נוצריים לעיבוד האדמות. ככלל יש להרשות שהייה במחוז (בוקובינה) רק לאותם יהודים שישבו בו לפני שנת 1769. כל האחרים, פרט לבעלי אמצעים, מהם אפשר להפיק תועלת - יש לגרש. כך יש לגרש את מקבצי הנדבות."
בעקבות החלטה זו, גורשו מבוקובינה בחודשים מרץ-אפריל 1782 בסך הכל 365 משפחות יהודיות. מבין 747 המשפחות שנשארו, רק 4 משפחות היו מוכנות להקדיש עצמם לחקלאות. משפחות אחרות שילמו 5000 דוקאטים לאוצר המדינה תמורת רשיון לעסוק בעיסוקיהם הקודמים. המשפחות שלא היה לאל ידם להשיג את הסכום הנדרש, גורשו אל מעבר לגבול.
עמדה זאת כלפי יהודי בוקובינה נקט גם הקיסר יוסף השני, בהכריזו ב-19 ביוני 1783:
"...ביהודים יש להמשיך לנהוג בשיטה זו. עליהם להיות סוחרים טובים או בעלי מלאכה מוצלחים או לעסוק בחקלאות. את האחרים יש לגרש מן הארץ."
בעקבות גזרות אלה הופחת מספר המשפחות בבוקובינה ל-175 בסוף שנת 1785. אך זרם ההגירה היהודית מגליציה המשיך לקלוח והאוכלוסיה היהודית בבוקובינה גדלה והלכה. מצב זה נמשך תקופה ארוכה למדי. השלטון הוציא מדי פעם צווים האוסרים כניסת יהודים, אבל התיחסו בסובלנות כלפי היהודים הנמצאים באיזור. אולם זרם היהודים לא פסק. תקופת ההגבלות והאפליה כלפי יהודי אוסטריה תמה כאשר ב-21 בדצמבר 1867 העניקה חוקת היסוד שויון זכויות ליהודים שבממלכה ויהודי בוקובינה בכללם.
השלטון האוסטרי חילק את יהודי בוקובינה ל-4 מעמדות לפי רמת הכנסתם, שבתחתית הסולם העניים.
כאשר סופחה בוקובינה לאוסטריה לא נשאו כל יהודי בוקובינה שמות משפחה. אחדים היו מכונים לפי עיסוקם (שניידר=חייט. שוסטר=סנדלר וכד'), אחרים לפי מקום מוצאם )ויז'ניצר, וינר, ברלינר וכד'), אולם שמות רובם היו כמקובל אצל יהודים מקדמת דנא: יהודה בן יעקב, יוסף בן ישראל וכד'. לפי הוראת השלטונות חויבו כל יהודי בוקובינה לשאת שם משפחה מאושר ע"י הרשויות המקומיות עד ה-1 בינואר 1788. יהודים בעלי אמצעים שילמו סכומים ניכרים כדי לקבל שם בעל צליל נעים ובעל משמעות נאה (גוטמן=איש טוב, רוזנגרטן=גן ורדים, הרציג=נחמד וכד'). היהודים חסרי האמצעים נאלצו להסתפק בשמות שפקידי הרשויות העניקו להם, על פי רוב שמות משפילים, אפילו שמות גנאי (דראך=דרקון, שימל=סוס, הרינג=דג מלוח וכד'). הפקידים העניקו גם שמות לפי תכונות גופניות: קליין, גרוס, וייס, שוורץ, טאוב וכד'. יהודים רבים, שהיו כוהנים, הצליחו להערים על הרשויות בקבלם את השם כ"ץ )כהן-צדק), שבגרמנית פירושו: חתול. ניתנו גם שמות נוצריים מובהקים, כגון זונטאג=יום ראשון ולא זמסטאג=יום שבת). מניחים שזה קרה עקב שיבוש בהבנת התשובה שנשאל היהודי. על השאלה: Wie heissen Sie (איך קוראים לך?) ענה היהודי Wei Sie heissen במובן איך אתה מצווה, והפקיד הבין "איך שקוראים לך" - והעניק את שם משפחתו שלו ליהודי. זוהי, כנראה, רק הנחה.
ברדאוץ היה, כאמור, ישוב יהודי קטן עוד בימי שלטון הנסיכים של מולדובה. כמו בשאר ערי בוקובינה עמד גם כאן בראש הקהילה היהודית (הקהל") "סטארוסטה" והקהילה נחשבה "גילדה של היהודים" (Bresla jidoveasca). באותה תקופה לא היה במקום אפילו "מניין" קבוע. בימי חג ומועד נאלץ קומץ יהודי רדאוץ ללכת להתפלל בכפר הסמוך פראטאוץ Fratauti וגם לכפר מרג'ינה Margina, בו ראה עצמו הציבור היהודי המקומי כבעל "חזקה" על הציבור הקטן ברדאוץ. אולם כאשר בחודש דצמבר 1776 נעשה רישום האוכלוסיה היהודית בבוקובינה (לאחר סיפוחה לאוסטריה ב-1775), לא נרשם ברדאוץ אפילו יהודי אחד. יש להניח שיהודי רדאוץ המעטים נטשו את המקום בעת המלחמות.
בסוף המאה ה-18, ראשית המאה ה-19, הזמינה הממשלה האוסטרית אלפי גרמנים להתישב בדרום בוקובינה (שוואבים מבוהמיה וממורביה) ויחד איתם באו גם יהודים מבוהמיה ומגליציה, שנודעו בנאמנותם לשלטון והיו דוברי גרמנית. יהודים אחדים התישבו גם ברדאוץ. המסחר עם 40 הכפרים מסביב לרדאוץ, סחר העץ המפותח והירידים השבועיים ההומים אדם ברדאוץ - הביאו שגשוג כלכלי לעיר וליהודים בפרט. ב-31 באוקטובר 1807 גרו ברדאוץ שלוש משפחות יהודיות ששילמו מיסים ומצבם הכלכלי היה מבוסס.
הרב הורניק שמע מפי העד המהימן מרדכי הירש פרנקל, שאביו יוסף פרנקל הגיע מגליציה לרדאוץ בתור מלמד דרדקים בשנת 1810. הוא קנה בית בשותפות עם יהודי מקומי (כי בתור מהגר לא הורשה לקנות על שמו) ברחוב שנקרא בימי שלטון רומניה רח' לאריונסקו. הוא מצא ברדאוץ יהודים שגרו כאן, לדבריהם, כבר 30 שנה, דהיינו משנת 1780. בין היהודים הראשונים, שהיגרו מבוהמיה עם הגרמנים והתישבו קבע ברדאוץ, היו המשפחות: הארט, הרצברג, גולדשלגר, גוולב Gewelb)), הרר Herer)) ואחרים.
בשנת 1796 הגיש הסוחר והיזם יוסל רייכנברג בקשה לרשויות ברדאוץ לרשיון הקמת בית-מלאכה (כור היתוך) לזכוכית ביער של הכפר פוטנה שבמחוז רדאוץ. בעזרת ראש מינהל המשק ברדאוץ, פרנץ פאולי, הוקם בית המלאכה ב-1797 ורייכנברג קיבל אותו בחכירה.
בשנת 1803 הוקם בית מלאכה נוסף בפירסטנטאל ויוסף רייכנברג חכר גם אותו והחזיק בו עד 1809. בית המלאכה בפוטנה (Putna) היווה היסוד של בית-החרושת לזכוכית הידוע של פרידריך פישר.
הזוג הראשון שקיבל רשיון לנשואין אזרחיים מהרשויות המקומיות ברדאוץ, לאחר שהוכיח, כנדרש, השכלה יסודית לפחות ולאחר שעבר בהצלחה בחינה כדי להוכיח שליטה בשפה הגרמנית בדיבור, בקריאה ובכתיבה - רשום בספרי העיריה במספר 382 משנת 1807. בני הזוג היו: יעקב גרבל ואסתר צאהלר.
זרם המהגרים היהודים שהתישבו ברדאוץ לא פסק למרות הצווים התכופים שהוצאו ע"י היועצים המחוזיים והיועצים המלכותיים, אשר הורו להפסיק את כניסת יהודים מהגרים לעיר ולגרש אותם יהודים שהסתננו והתישבו ללא רשיון.
בעקבות דיווח לשלטונות המרכזיים של המפקח הגנרל גראף צו הארדג על הימצאות תושבים יהודיים בעיר בקיץ 1816, הוצא צו ע"י יועץ המחוז פון סאכר לגרש את היהודים היושבים ברדאוץ. נראה שהשלטונות המקומיים התעלמו מצו זה או קיימוהו רק בחלקו, כי ב-7 באוגוסט 1817, כאשר ביקר ברדאוץ הקיסר פראנץ הראשון, גרו בעיר 45 יהודים.
הגנרל גראף צו הארדג היה שונא ישראל מובהק. הערכה זו מוצאת את ביסוסה בתשובתו לבקשתה של האלמנה ברנשטיין, תושבת רדאוץ, שביקשה בשנת 1821 מהרשויות בוינה לאשר לה פתיחת פונדק, כדי לספק אוכל ויין כשרים לסוחרים היהודים הבאים ליריד השבועי ברדאוץ. לאחר שבקשת האלמנה משנת 1821 הגיעה לידי הגנרל, הוא משיב לרשויות המקומיות ב-22 באפריל 1823 (!) כלהלן:
"לבקשה זאת אין כל בסיס, כי הסוחרים מביאים את מזונם עמם בבואם ליריד ויין אין הם שותים, כי אם יי"ש ושיכר המותרים להם גם אם הם עשויים ומוגשים ע"י נוצרים."
ובהמשך:
"...מן הדיווחים שקיבלתי מרדאוץ מתברר שעדיין שוהים בעיר 40 יהודים שאינם עוסקים בחקלאות, דבר הנוגד את הצו משנת 1816. בהתחשב בעובדה שאנשים אלה (היהודים) משפיעים לרעה על האוכלוסיה הנוצרית המקומית ע"י עצלנותם, נצלנותם ורמאותם וגורמים להתרוששות הילידים - אני מבקש להורות על הרחקת היהודים לאלתר."
למרות זאת לא גורשו היהודים מרדאוץ ומספרם אף עלה בהתמדה. ב-31 באוקטובר 1831 מנתה האוכלוסיה היהודית ברדאוץ 367 נפשות. נראה שהעיר היטיבה עם מתישביה היהודים, שעסקו באותה תקופה בעיקר בסחר עץ והובלתו, במסחר בהמות וסוסים ובמלאכות שונות.
ב-31 בדצמבר 1869 מנתה האוכלוסיה היהודית 2358 נפשות - 1157 גברים ו-1201 נשים - והיוו 26% מאוכלוסית העיר.
כמעט כל חיי הכלכלה ברדאוץ היו בידי יהודים. מתוך 12 הפירמות הרשומות בלשכת המסחר בשנת 1871 היו 10 בידי יהודים: זיסיה פישר (סחר פירות), לאה גייבל (חנוונית), אייזיק גראבשייד (בדים), נח יורגראו (כל-בו), ברל ראט (סחר עורות), דוד הניג (סחר ברזל), מנחם קופלר (בית-חרושת לבירה), יוסף רודיך, מיכאל רודיך ומשה רודיך (מסחר מעורב).
בשנת 1880 מנה הישוב היהודי ברדאוץ 3452 נפש, שהם 30.9% מכלל האוכלוסיה בעיר. בשנת 1888 היו 523 משפחות ברדאוץ וב-31 בדצמבר 1890 היוו היהודים 32.84% עם 4235 נפשות. ב-31 בדצמבר 1900 מנה הישוב היהודי ברדאוץ 4894 נפשות, כמעט 35% מאוכלוסית העיר והיו הקבוצה האתנית הגדולה בעיר. ב-31 בדצמבר 1910 היה מספרם 5940, שהם 35.48% מכלל האוכלוסיה בעיר, ב- 1911 עלה מספרם ל-7754 נפשות.
אחרי מלחמת העולם הראשונה פחת המספר. ב-1930 חיו ברדאוץ 5647 יהודים וב-1941 רק 4763 (מספר זה אינו כולל את יהודי הסביבה, שגורשו מהכפרים והעיירות, לפני הגירוש לטרנסניסטריה). לאחר השואה, ב-1947 גרו בעיר כ-6000 יהודים ולאחר גל העליה וההגירה - ב-1962 - נשארו רק כ-800 נפשות. היום חיים ברדאוץ רק מתי-מעט יהודים קשישים. 
 
   

Go Back  Print  Send Page
 jbukowina@gmail.com דרך בן גוריון 24 רמת גן 5757345 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים