--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף
דף הבית >> קהילות >> ערים (+1000) >> רדאוץ >> ספר רדאוץ >> עמודים 176-189
 
רדאוץ
קהילה יהודית בצמיחתה ובשקיעתה

המחצבה Cariera de Piatra, דז'ורין

 
   

המחצבה Cariera de Piatra


פרט לגיטאות שנמצאו בקרבת הנהר בוג - הגבול בין שטח הכיבוש הרומני לבין שטח הכיבוש הגרמני - תיזכר לדראון-עולם בהיסטוריה של טרנסניסטריה "המחצבה" Cariera de Piatra, היא נקודת המעבר של חלק ממגורשי צ'רנוביץ לפני הישלחם למחנות עבודה והשמדה אצל הגרמנים מעבר לנהר בוג. אמנם רוב המגורשים היו מצ'רנוביץ, אבל קומץ יהודים - מוצאם מרדאוץ. ללא קשר עם העובדה, שבין יהודי צ'רנוביץ היו גם יהודים שעברו מרדאוץ לצ'רנוביץ ב-1940, כשהרוסים סיפחו את צפון-בוקובינה - היה קומץ יהודים מרדאוץ, שצורף לאחד ממשלוחי הגירוש בקייץ 1942. כיצד הגיעו יהודים אלה לצ'רנוביץ?
בליל ה-13 ביוני 1941, כשבוע לפני פרוץ המלחמה בין גרמניה לבין רוסיה, בה השתתפה גם רומניה כגרורה של גרמניה - נאסרו ברדאוץ (כפי שסופר בפרק "הגירוש") 40 יהודים, אחדים נשואי-פנים, אחרים פועלים ובעלי-מלאכה. ביניהם היה בנו של סוחר הסוסים גוטמן.
כותב שורות אלה נעצר למחרת בבוקר וצורף לקבוצת העצורים במקום גוטמן הצעיר, ששוחרר עקב לחץ אביו על ראש משטרת הבטחון קודלה Cudla, אתו היו לו קשרי תיווך של שוחד.
קודלה היה ראש משטרת הבטחון ברדאוץ לפני מלחמת העולם השניה. הוא הציק מאוד לאותם היהודים, שחשד בהם שאינם נאמנים למשטר אנטונסקו. רבים נאלצו לפדות את חרותם בעזרת שלמונים שמנים מאוד. הוא הרכיב את רשימת 40 היהודים שנאסרו על סף המלחמה בין גרמניה וגרורתה רומניה לבין רוסיה, ונשלחו למחנות עבודת-כפייה שונים.
כאשר אסירים אלה התענו במחנה בסאדאגורה בחורף 42-1941, נתמנה אחד מהם - מוניו ריינהולד - בעל כתב-יד יפה במיוחד, לעבוד במשרדו של מפקד המחנה - אדם אנושי והגון. בהתחשב בעובדה שאסירים אלה הגיעו למחנה ללא מסמכים אישיים, ביקש המפקד מהממונים עליו בצ'רנוביץ מידע בטחוני על אסירים. בתשובה הוא קיבל דו"ח בכתב ידו של קודלה, אשר תיאר את האסירים מרדאוץ כגורמים מסוכנים לבטחון המדינה. את הדו"ח ראה מוניו ריינהולד. אחרי המלחמה, לפי עדותו של ריינהולד, הובא קודלה למשפט ונדרשו עדים להרשעתו. אחד העדים היה ריינהולד. בתשאול ע"י נציגי פרקליט המדינה, סיפר ריינהולד בין היתר גם על הדו"ח הנ"ל. הוצגו לפניו מספר מסמכים כתובים בכתב-יד והיה עליו לזהות את כתב ידו של קודלה. הוא הצליח לזהות את כתב-היד. כעבוך ימים אחדים הובא ריינהולד, מלווה בשני שוטרים בפני פרקליט המדינה (Procuror) עצמו. הוא נכנס לחדרו של הפרקליט, כשהוא מלא חרדה עקב העובדה שהובא לשם ע"י שוטרים. בחדר הפרקליט - אדם חמור-סבר -ישב בפינה קודלה מכורבל ומפוחד.
- "אתה מכיר את האיש הזה?" - שאל הפרקליט את ריינהולד.
- "לא, אדוני" - ענה ריינהולד.
- "איך זה שאינך מכיר אותו? הרי הוא נתן הוראה לאסור אותך ולשלוח אותך למחנה. גם העדת נגדו לפני ימים מספר - איך אתה טוען שהוא אינו מוכר לך?"
ענה ריינהולד:
- אדוני שאל אם אני מכיר אדם זה, אך זה אינו אדם...זהו חית-יער, חיה טורפת - לא אדם".
והמשיך לספר את כל מעלליו של קודלה הידועים לו. גזר-הדין היה מאסר ל-25 שנים.
40 האסירים נשלחו לכפר נידח במונטניה (רומניה העתיקה) בשם מטלאו Meteleu, שם הועבדו בעבודת-כפייה להכנת תשתית למסילת-ברזל.
יחס החיילים הנוגשים היה קשה ועם פרוץ המלחמה הורע המצב, ורבים - ביניהם בני שישים כמו עו"ד ד"ר דרימר והחייט פליקר - הוכו באכזריות עקב אי יכולתם למלא את מכסת העבודה היומית הנדרשת.
כעבור שבועות אחדים שוחררו בני ה-40 ומעלה, והנותרים הועברו למחנה של עבודת-כפייה בשם וידלה Videle, שם נמצאו כבר יהודים מהערים סוצ'אבה ודורוהוי. העבודה היתה דומה, אך היחס היה יותר טוב במקצת.
היחידי מבין הצעירים ששוחרר היה פיינגולד הצעיר, שברשותו היה "סרטיפיקט" )רשיון כניסה לארץ-ישראל בתקופת המנדט הבריטי), ובעזרת קשרים ב"חלונות הגבוהים" וגם שוחד הצליחו קרוביו לשחררו מן המחנה. הוא עלה על האוניה "סטרומה" וירד למצולות יחד עימה. אין גבול לתעתועי הגורל.
עם בוא השלג הראשון, פסקו העבודות במחנה וחלק מהאסירים - אלה שבני משפחותיהם לא גורשו לטרנסניסטריה - שולחו לבתיהם. נשארו רק יוצאי רדאוץ וסוצ'אבה. הם נשלחו לצ'רנוביץ ומשם למחנה בסאדאגורה, שם עבר עליהם החורף 42-1941.
באביב 1942 נשלחו יחד עם משלוח יהודי צ'רנוביץ, אשר לא גורשו בסתיו, לטרנסניסטריה. בדרכם עצרה הרכבת בקרבת גיטו מוגילב והאסירים הורשו לרדת עד בוא הרכבת שתובילם הלאה. נשותיהם של פרופ. הנר ושל ויידנפלד, אשר גורשו למוגילב, הצליחו - שלא בטובתן - להצטרף לבעליהן. הרכבת הגיעה כעבור יום אל "המחצבה" Cariera de Piatra ושם הורדו המגורשים על סלעי המחצבה. למטה השתרע מישור ובו צריפים פרוצים לרוח. לפני המלחמה היו מאוכלסים צריפים אלה ע"י אסירים, שריצו את עונשם בעבודת-פרך בחציבת אבנים מן הסלעים בעבודת-כפיים. פרט לצריפים אלה היו גם אורוות ודירי חזירים.
משלוח מגורשים שקדמו למשלוח זה שהו כאן 3-2 ימים ולאחר מכן הועברו אל הגרמנים מעבר לבוג, שם הושמדו או נספו בעבודת-פרך, ברעב ובענויים. גורל משלוח זה, בו היו גם יהודים מרדאוץ, אשר הובאו ממחנה סאדאגורה, היה שונה במקצת. תחילה רוכזו על סלעי המחצבה וקצין רומני נשא בפניהם נאום קצר, שתמציתו היתה: "אתם הובאתם הנה כדי למות כאן".
המגורשים לא נטו להאמין לדבריו, התפזרו לתוך הצריפים והאורוות וניסו להסתגל למציאות החדשה. עד מהרה התברר להם שהקצין לא הפריז בדבריו. ז'נדרמים חמושים ואכזריים הטילו מצור על המחנה: אין יוצאים ואין באים. רק לאחר שידולים מלווים בשוחד, הסכימו לאפשר לאיכרים מהסביבה להכניס פעם בשבוע מצרכי מזון, תמורתם דרשו דברי לבוש. פה ושם הצליחו בודדים דוברי אוקראינית להתגנב אל הכפר, כשסכנת-מוות מרחפת עליהם, ולהביא מצרכים לבני ביתם.
ב-19 באוגוסט 1942 הועמסו רוב המגורשים על משאיות גרמניות והוסעו אל מעבר לנהר בוג, שם נספו במחנות הסגר והשמדה של הגרמנים. מיעוטם הועבר לכפר טשרטברטינובקה, שם הועסקו בעבודות חקלאיות עונתיות. חלק מזערי מהם הצליח לחמוק מהשמירה ולהגיע לגיטו ברשאד; ביניהם: מוניו (משה) ריינהולד וישראל (שרולציו) פוסטילניק (מרגלית), מרדאוץ. בין אלה שהועברו אל הגרמנים ונספו שם היו: פרופ. הנר ואשתו, ויינדפלד ואשתו, הספר וינינגר ומגורשים אחרים מרדאוץ. 
 

דז'ורין


תולדות גיטו דז'ורין מתחילות במוגילב. זרם המגורשים שהגיע למוגילב הלך וגדל. רובם אוכסנו בצפיפות רבה באולם קולנוע ובכיתות בתי-ספר. היה מורגש שזהו מקום מעבר בלבד. לא רבים היו אלה שהצליחו להתישב במוגילב, תחילה בבתי יהודים מקומיים וגם אצל אוקראינים. רק מאוחר יותר רוכזו היהודים בגיטו.
ברור שהזכות להתישב במוגילב נרכשה בכסף רב, כי ההערכה היתה שמקום שהוא קרוב יותר לגבול רומניה אמור להיות יותר נוח עבור המגורשים. יותר קל ליצור קשר עם היהודים שלא גורשו מרומניה העתיקה, יותר קל לחזור הביתה. היתה עדיין תקווה, שהגירוש הוא זמני, למרות שהשלטונות קבעו במפורש: התישבות מחדש - "קולוניזציה". אך רוב היהודים גורש הלאה אל דז'ורין, קופאיגורוד, שארגורוד ועוד עיירות במחוז מוגילב.
ב-29 באוקטובר 1941 יצאו רבים ממגורשי רדאוץ ב-7 מכוניות-משא גרמניות ממוגילב לכיוון דז'ורין, את מכוניות המשא השיגו בעזרת המהנדס יגנדורף Jaegendorf, ראש הועד היהודי הראשון במוגילב, אשר היה כבר בקשרים עם השלטונות.
על כל משפחה הוטל לשלם 36,000 ליי תמורת הזכות להישלח במכוניות-משא דחוסות, ולא להיגרר ברגל בדרכים המרופשות של אוקראינה בסתו, מלווים חיילים נוגשים. מי שלא היה לאל ידו לשלם את כל הסכום או נשאר בחוסר כל, השלימו בעלי היכולת ("הגבירים") את הסכום הדרוש. כל זה לפי הוראותיו של יגנדורף.
מקרה מוזר קרה לעו"ד ביגו הארט ולבן דודו מרדאוץ. באנדרלמוסיה שנוצרה בשעת העליה למשאיות, נשארו שניהם במוגילב, בשעה שהמשאיות עם בני משפחתם החלו לזוז והם לא הצליחו להשיגם ואף לא ידעו את מקום היעד. בתמימותם הם פנו למפקדה הגרמנית וביקשו להתקבל אצל המפקד. הדבר ניתן להם, כנראה עקב שליטתם הטובה בשפה הגרמנית. המפקד הגרמני התיחס אליהם באדיבות ושלח אותם ברכב, שהשיג את המשאיות באמצע הדרך. עדיין נמצאו שם גרמנים אנושיים...
ב-28 אוקטובר 1941 הגישו ד"ר פרמינגר, קרל (ביבי) רוזנקראנץ, מ. ביטר, משה כ"ץ ועוד שניים שחתימתם אינה ברורה, בשם 250 תושבים מרדאוץ בקשה לפרפקט (הממונה על המחוז) בה הם מבקשים להעמיד לרשותם 8 -משאיות ולקבוע עבורם ישוב קבע. בולטת בבקשה זאת ההתרפסות של המבקשים מכורח המצב והאמונה שבמקום החדש ימשיכו בחיים נורמליים. נראה שאושרו להם רק 7 משאיות, שהובילו אותם לדז'ורין, כפי שצויין לעיל. להלן תרגום חופשי של הבקשה. תצלום המקור מצורף לספר.
מוגילב 28 באוקטובר 1941
לכבוד הפרפקט של מחוז מוגילב
 
האדון הפרפקט הנכבד,
החתומים מטה, ראשי משפחות ממפוני העיר רדאוץ - בוקובינה, הנמצאים עכשיו במוגילב, מרשים לעצמנו לפנות אל כבודו בבקשה שתואיל לאשר העברת האנשים השייכים לקבוצתנו, 250 איש במספר, יחד עם מטלטליהם, במשאיות אל יעדם. אנו מתחייבים לשאת בהוצאות ההעברה במשאיות (8 במספר).
בהזדמנות זאת מרשים אנו לעצמנו להדגיש את העובדה שבקבוצתנו מיוצגים כל המקצועות האזרחיים (רופאים, רוקחים, טכנאים, בעלי מלאכה, חקלאים ותעשיינים), כך שנוכל מיד להתחיל בשיקום הישוב אליו יואיל כבודו להפנות אותנו.
חברי קבוצתנו היו אזרחים מהימנים במקום ישובנו הקודם, אנשים חרוצים, בעלי מוניטין והשלטונות ברדאוץ העריכו אותנו והיו שבעי-רצון מאתנו, כך שאנו יכולים להבטיח לכבודו, שנכבד כל ההוראות שנקבל מכבודו ומהשלטונות המקומיים.
בהתחשב עם כל האמור לעיל, אנו מבקשים את כבודו להואיל בטובו לקבוע לנו מקום מתאים בו נתיישב קבע ולאשר לנו 8 משאיות לצורך העברת קבוצתנו.
יקבל-נא כבודו את רגשי הכבוד, ההערכה והתודה שאנו רוחשים לו.
על החתום: ד"ר פרמינגר, קרל רוזנקראנץ, מ. ביטר, משה כ"ץ ועוד שתי חתימות בלתי מפוענחות.
 
המכתב שנכתב ע"י קבוצת יהודים מרדאוץ שגורשו למוגילב. הם מבקשים לקבל משאיות להעברת מגורשים לדז'ורין. תרגום המכתב בפרק: "דז'ורין"

בראש גליון הבקשה רשומות שורות מטושטשות ברומנית ובגרמנית - כנראה האישור המבוקש.

 

  

הרושם הקשה הראשון על יהודי רדאוץ ברדתם מהמשאיות בדז'ורין עשה הבוץ הטובעני לתוכו דרכו רגליהם הנעולות נעליים קלות ומתוכו התקשו להוציאן. היהודים המקומיים התקשו להבין כיצד באים יהודים בשלהי הסתו ללא מגפיים. יהודים אלה היו רגילים לאדמה הבוצית מדורי-דורות והיו מצוידים, גברים ונשים כאחד, במגפיים.
העיירה דז'ורין מנתה לפני המלחמה כ-8000 נפשות, מהן כ-2500 יהודים שהצטופפו על הגבעה, וחלקם אוקראינים, שמקום מגוריהם היה בעמק שם עמד בית-חרושת חרב לסוכר.
פרט לקשיים בהשגת מזון (תחילה לא הורשו האיכרים להתקרב למקום עם מצרכי מזון ממשקיהם והמגורשים לא הורשו לצאת אל מחוץ לגיטו), סבלו המגורשים משני פגעים אחרים: מחסור במים - בכל העיירה היתה באר אחת בשטח המגורים של האוקראינים ומשם היה צורך לשאת את הדליים אל הגבעה, בבוץ ובשלג הקפוא, כך שהדרך היתה כרוכה בסכנת החלקה - ובמחסור בבתי-כסא, שלא לדבר על העדר מים זורמים או ביוב. אומנם הוקמו בקשיים רבים שלושה בתי-כסא ציבוריים פרימיטיביים, ללא מחיצות, לשם נאלצו להיגרר גברים, נשים וטף בכל מזג-אויר ובכל מצב בריאותי.
אין פלא, על כן, שמגפות של טיפוס המעיים לא היו נדירות גם לפני המלחמה, וכעת התחרתה מגפה זאת בהפלת חללים עם מגפת טיפוס הבהרות, שהחלה להשתולל עקב הצפיפות הרבה בבוא כ-4,000 מגורשים לתוך השטח המצומצם של רובע היהודים.
עם בואם לדז'ורין הקימו היהודים המגורשים ("בז'ניץ" = פליטים בלשון המקומיים) ועד מורכב בעיקר מיהודי בוקובינה, אשר דיברו גרמנית וגם רומנית, כך שיכלו לשמש "מתווכים" בין השלטונות לבין יהודי הגיטו.
בראש הועד עמד ד"ר מקס רוזנשטראוך מסוצ'אבה וסגנו היה משה כ"ץ מרדאוץ. בין חברי הועד היה גם גיסו של משה כ"ץ, נוימן. המזכיר של הועד היה ליפמן קונשטאד, שכיהן כמזכיר הקהילה גם ברדאוץ. הוא עצמו היה איש משכיל מאוד, עיתונאי, בנו של הרב יצחק קונשטאד.
שלטונות הכיבוש הגרמנים וגם הרומנים ראו בגיטאות שבטרנסניסטריה מין "קולוניות" וכך התיחסו גם לראש הועד: קולונישף Kolonieschef, Sef de colonie).
גיטו דז'ורין השתייך מבחינה אירגונית לגיטו שארגורוד ושניהם היו כפופים לגיטו מוגילב, הן בניהול הועדים היהודיים והן למפקדות הצבאיות.
אירגון הקהילה היהודית היה למופת. השלטונות ראו בגיטו דז'ורין "קולוניה לדוגמה" ולעתים באו מפקדים מאזורים אחרים לראות את הגיטו. גם משלחות של "הצלב-האדום" הובאו לשם, אך להם הראו רק את המוסדות הבולטים: את בית-התמחוי, יותר מאוחר, כשהגיעו מצרכים שונים ותרופות מהקהילות היהודיות ברומניה, גם את הקואופרטיב (כעין חנות "כל-בו", שהכנסותיה זרמו לקופת הועד), בית-היתומים ובית-המרקחת, שסיפק תרופות לבית-החולים וגם לנצרכים פרטיים, שהיה לאל ידם לשלם. ההכנסות זרמו לקופת הועד, אשר קיים את בית-החולים, בית התמחוי ואת בית-היתומים.
למרות האירגון למופת של הועד והישגיו בכל שטחי החיים בגיטו, ששימש דוגמה בעיני השלטונות - לא חסרו מקטרגים, מקופחים למיניהם, שהיוו אופוזיציה ואף ניסו להפיל את הועד (מועצת היהודים). הדבר אופייני לכל הגיטאות ואין לשפוט את המעשים בקנה-מידה של חיים נורמליים - "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו".
בית-החולים היה מאורגן למופת. הודות למסירותם הרבה של כל הרופאים ובעיקר המנהל הראשון, ד"ר גרייף, היה בדז'ורין המספר הקטן ביותר של קורבנות מטיפוס הבהרות בכל טרנסניסטריה.
לצד הרופאים: ד"ר גרייף, ד"ר אפרים שבת (סאבאט), ד"ר גבריאל שטיר, ד"ר פרנקל, ד"ר רוזנראוך, ד"ר קליפר - עבדו במסירות גם הסניטרים: דב כ"ץ, ברטל הארט (שניהם מרדאוץ ושניהם למדו אחרי המלחמה רפואה ונעשו רופאים מומחים), אמיל גרבשטיין, קרול רוזנבלאט, סאמי שפירא, פולדי אונגריש, ברטל נוימן ובורשי בראון, כולם צעירים שאך סיימו את בית-הספר התיכון.
היו גם בנות שעבדו בהתנדבות כאחיות בבית-החולים ועבדו במסירות רבה מאוד. אחת מהן היתה מינה איינהורן-גרבשטיין. כך כותבת רבקה קונשטאד, בתו של הרב קונשטאד אודות אחות זאת:
"...באותה תופת נכנסה לעבוד בהתנדבות בחורה צעירה. היא קיבלה על עצמה לבצע עבודת-פרך ביום וגם בלילה בלי מחליפה (כי רוב האחיות חלו גם הן בטיפוס), כדי לעזור לחולים בסבלם הנורא; כך היא סיכנה את חייה הצעירים... הבחורה עדינת הנפש הזאת זכתה לצאת מכל הסכנות בריאה ושלמה. היות שגם אנוכי שכבתי חולה בבית-החולים הזה, נהניתי מהטיפול המסור של האחות הדגולה הזאת. אני שמחה להביע לה את הוקרתי ואת תודתי". יחד עם מינה-אינהורן-גרבשטיין עבדו גם 2 אחיותיה.
בחורף 1943, כשפרצה שוב מגפת טיפוס הבהרות (שהועברה ע"י יהודים שברחו ממחנות עבודת-הכפיה שמעבר לנהר בוג ומצאו מסתור בדז'ורין), נפלו לה קורבן מנהל בית-החולים ד"ר גרייף, ואחריו גם ממלא מקומו, ד"ר שבת (סאבאת).
להערכה מיוחדת זכה בית-החולים ב-4 במרץ 1943, כשמטוס גרמני נפל בקרבת דז'ורין ותשעה קצינים נהרגו. שניים נפצעו קשה והובאו לבית-החולים היהודי בדז'ורין. כל סגל הרופאים התאסף והתאמץ להציל את חיי הקצינים הפצועים. מפקד האיזור ומפקד הז'נדרמים ביקרו את הפצועים והביעו את שביעות רצונם מהטיפול (דבר נדיר מאוד באותם הימים; בדרך כלל נהגו מפקדים אלה לתת פקודות ולהעליב גם כשהיו מרוצים מה"ז'ידאנים"= יהודונים). אולם מפאת החשש שלא יידבקו ממחלת הטיפוס, הועברו הפצועים לבית-חולים צבאי הרחק מדז'ורין.
בית-התמחוי - "המטבח" בפי המגורשים - סיפק מנת מרק חם ורבע כיכר לחם טרי ליום לנצרכים רבים מאוד, לפי רשימות שהוכנו ע"י ועד הקהילה.
בית-התמחוי עבד בתנאים קשים מאוד ואף נסגר לימים ספורים, עקב "חוסר תקציב". בדרך כלל הוא פעל בימים הקשים ביותר, גם בתקופת הנסיגה ובימים המעטים שדז'ורין היתה "שטח הפקר", ללא שלטון הכובשים וללא הנהלת הקהילה שלא פעלה.
בנובמבר 1942 נפתח ה"קואופרטיב" - חנות הכל-בו - בהנהלת המהנדס שרפשטיין מגורה-הומורה. הקהילה הכריחה את המגורשים לקנות בקואופרטיב ולא אצל סוחרים-מתווכים כפי שזה היה עד אז.
הרווחים נכנסו לקופת הקהילה. על שוטרים יהודים הוטל הפיקוח על "השוק השחור" והוטלו קנסות על מפירי הצו. עקב כך קופחו פרנסות של יהודים לא מעטים, ואחדים מהם נאלצו לפנות לבית-תמחוי, כדי להתקיים.
הקמת בית-יתומים התנהל בעצלתיים. שנה תמימה חלפה מאז שהגו את הרעיון של הקמת בית עבור ילדים יתומים ללא קרוב וגואל, שמצאו את מזונם הדל תוך הושטת-יד לתוכה נשרו לעיתים פרוטה, פרוסת לחם או תפוח-אדמה מידי יהודים רחמנים. לפעמים שברו את רעבונם תוך "סחיבת" סלק או ירק אחר מתוך עגלות האיכרים האוקראינים, שעברו בכביש שגובל עם הגיטו.
עיקר הקושי בהקמת בית-היתומים היה חוסר מבנה מתאים. באוגוסט 1943 הרשו שלטונות הכיבוש ליהודים לגור גם באיזור האוקראיני, בעמק. יהודים בעלי יכולת לשלם שכר-דירה עזבו את מקום המגורים שעל הגבעה ומצאו דירות מרווחות יותר במישור אצל האוקראינים. כך התפנו דירות אחדות על הגבעה, אליהם הועברו הדיירים שהצטופפו במבנה של בית-ספר אוקראיני לשעבר. המבנה שופץ וסויד, הותקנו: מיטות, מטבח, חדר רחצה ושירותים ראויים לשמם. היתה גם גינה גדולה וחדר לימוד..
ב-24 באוקטובר 1943 נערכה חנוכת בית-היתומים בנוכחות קהל רב. 60 יתומים רחוצים, מסופרים, לבושים מלבושים טובים, שנשלחו ממרכז הקהילות היהודיות בבוקרשט, היו נרגשים מאוד.
נשאו נאומים ראש ועד הקהילה ד"ר רוזנשטראוך, סגנו משה כ"ץ והרבנים הרשל (צבי) קאפראלניק וברוך האגר מסירט, בנו של האדמו"ר הויז'ניצאי. החזן משה סלומון מרדאוץ פתח "במזמור חנוכת הבית". (הוא זכה לעלות ארצה ב-1951 עם בני ביתו ושימש חזן בבית-הכנסת הגדול בקרית-מוצקין עד פטירתו ב-1968). אחת היתומות - מרתה קילשטוק - קראה שיר באידיש, שחובר ע"י מזכיר הקהילה, ליפמן קונשטאד.
מנהל בית-היתומים היה עורך הדין דב (ביגו) הארט, שפעל רבות לאפשר ליתומים פרט לקיום פיזי גם חינוך הולם. הוא עבד בהתנדבות ולעזרתו בא פרופסור קאמיל מסירט (היה פעמיים ראש הקהילה ברדאוץ אחרי המלחמה), שלימד את היתומים. הוא נעזר בצעירים בוגרי בית-ספר תיכון, ביניהם דב כ"ץ ז"ל.
בגיטו היתה גם מאפיה ואיטליזים, בהשגחת הרבנים. המשגיח מטעם ועד הקהילה היה יעקב כ"ץ בתקופה מסוימת; מתפקידו היה לדאוג שלא יימכר בשר ללא הפרשת ה"מס" לקהילה.
למרות שבדז'ורין מנו את מספר הקורבנות הקטן ביותר מבין הגיטאות בטרנסניסטריה, לא היו חיי המגורשים קלים. כל התלאות שפקדו את הגיטאות האחרים, באו גם על גיטו דז'ורין, החל מקור, רעב, מגפות, ועד שליחת גברים לעבודות כפייה ולמחנות שמעבר לבוג, מהם לא חזרו עוד, או חזרו נכים לכל חייהם.
רבים היו המגורשים ששקעו באדישות מוחלטת, מאסו בחיים, לא דאגו לנקיונם האישי, וודאי לא לנקיון המגורים - בקיצור: ביקשו נפשם למות. מצב זה קיבל את השם "טרנסניסטריטיס". תוך זמן קצר התמלאו חולים אלה כינים ומחלות עור שונות והיתה סכנה לפרוץ מגפות. ועד הקהילה דאג לאתר אותם ולרכז אותם במבנה אחד, וכך מנעו במידה ניכרת התפשטות טיפוס הבהרות.
בראשית ספטמבר 1943 נפתח בית-מרחץ צנוע ופרימיטיבי ואנשים מוזנחים כאלה הוכרחו להתרחץ לפחות פעם בשבוע.
כמו בכל הגיטאות היתה גם בדז'ורין משטרה יהודית, אשר דאגה לסדר הפנימי. הם היו גם מבצעי הפקודות של שלטונות הכיבוש, כגון: איסוף יהודים לעבודות בקרבת מקום (סלילת כבישים, פינוי שלג מהרחובות ועוד) וגם בשעת מצוד אחרי הגברים שנועדו להישלח למחנות-עבודה מרוחקים מאוד. מוטב היה ששוטרים יהודים יטפלו במשימה זאת מאשר ז'נדרמים רומנים.
לא תמיד הצליחו למנוע התערבות ז'נדרמים ולא תמיד התנהגו בעדינות כלפי האוכלוסיה. כשהחרב מונחת על צווארם, כשהפחד להישלח במקום הגברים שחסרו למכסה הנדרשת מרחפת מעל ראש השוטרים היהודיים - מצאו את הגברים היהודיים הנדרשים גם מתחת לאדמה, פשוטו כמשמעו, במקומות המסתור דרכם ניסו למלט את נפשם.
גם בית-משפט היה בגיטו דז'ורין מורכב מחלק של חברי ועד הקהילה ואב בית-הדין הרב ברוך האגר מסירט, בנו של הגאון הצדיק ישראל האגר, הרבי של חסידי ויז'ניץ. בית-המשפט דן בעיקר בענייני ממונות ובעברות קטנות אחרות. המזכיר היה עו"ד דב (ביגו) הארט מרדאוץ. העונשים התבטאו בקנסות ואף בעונשי מאסר בתוך "המרתף". המשטרה היהודית היתה ממונה על ביצוע העונש.
פרט לרב האגר, שמסירותו ל"צאן מרעיתו" התגלתה כאן בכל הדרה (הוא הוחזר לרומניה בפברואר 1944 סמוך להחזרת היתומים) - היה בדז'ורין גם רב מקומי, ר' הרשל (צבי) קפראלניק, המנהיג הרוחני של יהודי המקום, שפעל ללא ליאות להיטיב את מצבם של המגורשים ושל היהודים המקומיים כאחד.
עם בוא המגורשים הראשונים לדז'ורין דאג הרב קפראלניק למצוא עבורם מקומות מגורים, בהשפיעו על יהודי המקום שיצטמצמו וכך צופף בחדר אחד עד עשר נפשות. מספר רב של מגורשים (כאלף במספר) שוכנו באורוות ובמחסנים; להם דאג לשמיכות, והתרוצץ להשיג כל עזרה דרושה.
אצל הסובייטים נרשם הרב כבעל-מקצוע - שוחט. כהונת הרב לא הוכרה ע"י הסובייטים. כל יהודי דז'ורין כיבדוהו מאוד. מבחינת ההלכה הוא היה ליבראלי; בימי הפסח הוא התיר אכילת "ממליגה" מקמח תירס, דבר שחוגים אורתודוקסיים לא ראו בעין יפה. בגיטו קשה היה להשיג לחם, לא-כל-שכן מצות...
דוגמה למסירות נפש ולהקרבה של הרב קפראלניק יוכיח המקרה הבא: ביולי 1942 התברר לועד הקהילה שהשלטונות מתכוונים להקטין את מספר היהודים בגיטו ע"י גירוש היהודים המקומיים. נרמז שבעזרת כופר-נפש (בכסף, זהב ודברי-ערך) אפשר לפטור חלק מהם מהגירוש. הרב קפראלניק הוזעק לועד הקהילה; בשומעו את הבשורה הרעה ענה:
"מה אתם מחכים?... צריך לפעול ללא שהיות. הורו לי מה לעשות ואעשה!.. אך דעו לכם: אני אתן את כל רכושי הדל כדי להציל יהודים, אבל אני אלך עם אלה שהגורל יפול עליהם".
כופר הנפש נאסף בעזרת הרב, הובא לשלטונות והגירוש נדחה.
ב-30 באוגוסט 1942 הגיע לדז'ורין הרב ישראל הורניק מרדאוץ עם אישתו, לאחר שהצליח להימלט מ"יער-המוות", אליו גורשו ב-21 ביולי אותה שנה מגיטו קופאיגורוד יחד עם 3000 יהודים. כולם שהו שם תחת כיפת השמיים, ללא מזון, ללא מים וללא כל עזרה. היער - כ-5 ק"מ מחוץ לקופאיגורוד - הוקף גדר-תייל וכל 100 מ' עמד זקיף אוקראיני חמוש.
מי שהכיר את הרב מרדאוץ לפני הגירוש, התקשה מאוד לזהותו עכשיו. הוא היה שלד חי; משקלו 35 ק"ג. הוא איבד 30 ק"ג ממשקלו בגיהינום של טרנסניסטריה. הוא התאושש וזכה לחזור לרדאוץ אחרי המלחמה, שם כיהן כרב הקהילה עד פטירתו ב-1948.
בפברואר 1944 האירו שני אורות את מנהרת החושך של טרנסניסטריה והאופטימיסטים בגיטו ראו את קצה המנהרה. האור הראשון בא עם החזרת היתומים עד גיל 16 לרומניה בעזרתו הבלתי נלאית של השליח מבוקרשט פרד Fred)) שרגא. ההעברה התעכבה, כי סופות השלג שיבשו את הדרכים ורק משאיות יכלו לפלס את דרכם בין שארגורוד (שם רוכזו גם היתומים מדז'ורין) לבין מוגילב.
לבסוף הגיעו המשאיות, היתומים (ביניהם גם מעטים מבני המקום) הועברו למוגילב ומשם לבוקרשט. כאן שהו בבתי-היתומים, שהוכנו ע"י מרכז הקהילה היהודית ברומניה. בבית-היתומים בדז'ורין נשארו רק יתומים מעטים מבני המקום.
האור השני היה שינוי שם האיזור שהיה בשליטת השלטונות הרומניים. לא עוד "טרנסניסטריה", כי אם "השטח בין הדניסטר לבין הבוג". הפרשנים שבין יהודי הגיטו ראו בזה סימן לביטול הקרוב של הגיטאות בטרנסניסטריה.
אין פלא שכך פירשו "המבינים", בגיטאות את המצב. בסוף 1943, תחילת 1944 הוחזרו יהודי דורוהוי, בפברואר 1944 הוחזרו היתומים; מגיטו דז'ורין הוחזרו הרב האגר ואשתו, אישים בודדים הוחזרו מגיטאות אחרים. החזית התקרבה והרומנים ודאי הבינו שהרוסים ינצחו ואולי אף יכבשו את רומניה. הם רצו לשפר את דימוים בעיני הכובש ע"י החזרת היהודים: יוכלו לטעון שהם גרשו אותם בלחץ הגרמנים.
תחילת ההתפכחות של חלק ממנהיגי השלטון ברומניה חלה עוד ב-24 באפריל 1942, כשנשיא ארה"ב - רוזוולט - הכריז במסיבת עיתונאים שמנהיגי המדינות הגרורות של גרמניה ייחשבו גם הם לפושעי-מלחמה וייענשו בהתאם. הוסיף על כך שר החוץ האמריקאי, בהביעו את אהדת ארצו ליהודי העולם, בנאום ברכה לרגל ראש-השנה, בספטמבר 1942. אחדים מראשי השלטון של אנטונסקו החלו לחפש קירבת היהודים. המנהיג הבלתי נלאה של יהודי רומניה - ד"ר פילדרמן - החל לפעול נמרצות בבקשו את החזרת היהודים המגורשים.
כשאנטונסקו הטיל על היהודים ברומניה לשלם לאוצר המדינה 4 מיליארד ליי כתרומה למאמץ המלחמתי, הפך ד"ר פילדרמן עולמות בבקשו לבטל את ההיטל. השלטון הרומני ראה בו גורם מכשיל את גביית ההיטל, וגירש אותו ואת אשתו לגיטו מוגילב. כעבור חודשיים הוחזרו לבוקרשט.
אולם התקרבות החזית הטילה אימה ופחד על יהודי גיטו דז'ורין. באמצע ינואר 1944 החלו להישמע רעמי תותחים ממרחקים, ומגבעת הגיטו אפשר היה לראות על הכביש-הראשי שיירות של משאיות צבאיות מובילות חיילים גרמנים ואף תותחים. באותו שבוע עברו שיירות של משאיות גרמניות דרך הגיטו עצמו, ומדי פעם נשארו חיילים גרמנים יום-יומיים במקום, בתוך הגיטו. הדירות הטובות פונו עבורם, בית התמחוי העמיד לרשותם את המטבח, ומבית-החולים הובאה מכונת החיטוי.
החיילים הגרמנים לא הציקו ליהודי הגיטו, אף שוחחו עם יהודים מבוקובינה המדברים בשפתם, ולפעמים נתנו להם עצים להסקה. למרות זאת רווח לגיטו כשהגרמנים עזבו ואחרים לא באו אחריהם.
בה במידה שהרוסים התקדמו בחזית אוקראינה, נעשה המצב בגיטו יותר מסוכן. ב-12 במרס 1944 הופצצה דז'ורין ע"י מטוסים רוסיים. וגם בגיטו היו הרוגים ופצועים. בימי מרס אלה פקדו את הגיטו חיילים גרמנים וגם רומנים ואחדים התאכסנו בגיטו ימים אחדים. לא חסרו מקרים שחיילים השתכרו והציקו ליהודי הגיטו. יהודים רבים הסתתרו בכל מקום-מחסה אפשרי שהגן מפני פצצות וגם מפני החיילים. מי שלא מצא מקלט במרתפים, ברח אל השדות. אולם החיילים הגרמנים לא הציקו בדרך כלל ואם לקחו גברים לחפירת תעלות-מגן סביב העיר, שילמו להם בעין יפה בעיקר במצרכי מזון.
בליל ה-18 במרס 1944 הופצץ הגיטו פעמים אחדות ולמחרת לא נראו עוד בגיטו חיילים - לא רומנים ולא גרמנים.
שקט השתרר בגיטו; יהודים נמנעו מלצאת מבתיהם, המוסדות - פרט לבית-התמחוי והמשטרה היהודית- לא פעלו. המטבח של בית-התמחוי המשיך לחלק מנות מרק חם ופרוסת לחם או ממליגה, והשוטרים דאגו שאנשים לא יפרצו את המחסנים ולא יהיו מעשי שוד. שלושה ימים היה הגיטו "שטח הפקר" וב-20 במרץ נראו ראשוני החיילים של הצבא האדום בגיטו.
כעת החלו היהודים המקומיים להתנקם ביהודים המגורשים - בצדק או שלא בצדק - וכך הועמה שמחת השחרור. הרוסים גייסו אנשים רבים לעבודה והצעירים מיהודי המקום גויסו לצבא האדום. יותר מאוחר גויסו גם הצעירים מבין המגורשים. הרוסים טענו שהיהודים הבוקובינאים, דוברי הגרמנית, היו משתפי פעולה עם הגרמנים.
הקהילה היהודית התארגנה מחדש. בראש הקהילה עמד היהודי האוקראיני פינגר, שנשלח ע"י השלטון הרוסי לדז'ורין; ממלא-מקומו היה יהודי מדז'ורין - האגרונום קבילאנסקי, שנלחם בשורות הפרטיזנים. נציג היהודים המגורשים היה מתיאס מאיר מרדאוץ. המזכירה היתה נערה מדז'ורין, ברוניה בלכמן.
מקצת מן המנטליות של הפקידות הסובייטית אפשר היה להכיר אצל ראש הקהילה היהודית - פינגר. כשבא לקבל את בית-היתומים מידי מנהלו עו"ד ביגו הארט, שאל אותו מה היתה משכורתו כמנהל בית-היתומים. כשביגו הארט ענה לו שעבד בהתנדבות, היתה תשובתו: "אם כך, גנבת!"
בינתיים התקרבו ימי חג הפסח והמצב הכלכלי, בעיקר של היהודים המגורשים, הלך ורע, כי היו מנותקים מהעזרה מבחוץ, ומקומות עבודה לא היו להם. גם אי ידיעת השפה הרוסית היתה בעוכריהם.
בליל הסדר הראשון נערך באולם בית-הספר האוקראיני "סדר" כהלכתו, בו השתתפו יותר ממאה איש. מאיור סובייטי יהודי ושמו זילבר, בן של רב אשר משפחתו נהרגה ע"י הגרמנים, ביקש לערוך את ה"סדר" בחיק היהודים. הוא שלח את המצרכים הדרושים והוא עצמו ערך את הסדר, שר את השירים המסורתיים, סיפר בדיחות באידיש, והקהל חגג עד אור הבוקר.
בחודש מאי 1944 החלו המגורשים לעזוב את דז'ורין כשפניהם לגבול עם רומניה, בתקווה להגיע לערי הולדתם. בראשית יולי היו רובם כבר במקומות שונים בבוקובינה ואף ברומניה העתיקה. 
 

 

   

Go Back  Print  Send Page
 jbukowina@gmail.com דרך בן גוריון 24 רמת גן 5757345 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים