--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף
דף הבית >> קהילות >> ערים (+1000) >> רדאוץ >> ספר רדאוץ >> עמודים 190-210
 
רדאוץ
קהילה יהודית בצמיחתה ובשקיעתה

זכרונות מ"גיא-הצלמוות", דז'ורין, ברשאד

 
   

זכרונות מ"גיא-הצלמוות"
מוגילב
מאת חוה וולף-רנד


שנים רבות לא עלתה המלה "טרנסניסטריה" על דל שפתי - היא היתה חבויה עמוק בתוכי, הרגשתי זאת - אבל לא רציתי להיזכר ולא רציתי לחשוב על התקופה הנוראה והכאובה הזאת, שעברה עלי ועל משפחתי. תמיד הדחקתי את הנושא. על השאלות: "היית בגיטו?…" "היית במחנה?..." עניתי "כן" ולא עוד.
בינתיים עברו השנים, ילדיי גדלו והחלו להציף אותי בשאלות ובדרישות: "ספרי על מה שעבר עליך בשואה". התחלתי לספר.
לאחר המעבר על הנהר דניסטר, נקלענו לעיר מוגילב (פודולסק). זאת היתה עיר יפהפיה המשתרעת מהנהר עד לגבעות, כעין צלחת אלכסונית. הבתים היו קטנטנים, בעלי גינות שפעם היו מטופחות.
הגענו בסתיו, אחרי סוכות; הימים היו קודרים - גשומים וקרים - ומסביב בוץ ועזובה. באותה שנה עלה הדניסטר על גדותיו והציף את רוב האיזור המישורי של העיר, לכן היה המראה הראשון שהקביל את פנינו: בתים הרוסים ועזובים. הובלנו בליווי גידופים וצעקות לאולם גדול - ממש ענק (כנראה שימש פעם בית-קולנוע). שם מצאנו אנשים צפופים בפינות ומכוסי בוץ וזוהמה.
לא ידענו מה צופן העתיד בחובו. להישאר במוגילב היה עניין של מזל או של...שוחד. משפחתי קיבלה אישור שהייה במקום על טופס של ה-Wehrmacht וחתום ע"י קצין גרמני זוטר (Feldwebel). האישור (Autorizatia) שימש הכשר נגד הטרדות החיילים, אשר זירזו את המגורשים לעזוב את העיר ולהמשיך בנדודים.
התקופה הראשונה היתה קשה במיוחד. הקושי הגדול היה למצוא קורת-גג כלשהי. התושבים האוקראינים לא בטחו לא ברובל, לא במארק ולא בליי הרומני - הם דרשו רק דברי-ערך או בגדים חדשים. בסוף מצאנו איזה חדרון, היה עוד מעט מזון מהבית, אבל הסיוט התחיל: החורף היה קשה מאוד (אפילו המקומיים לא זכרו חורף קר כזה), חוסר המזון, חוסר תנאים סניטריים מינימליים - גרמו תמותה גדולה בקרב המגורשים. גרנו ברחוב שהוביל לבית-הקברות. עגלות עמוסות גויות הנספים ומראות מסמרי שער אחרים היו מחזות יום-יום במשך שבועות וחודשים.
הסדר והיעילות הגרמניים החלו לתת את אותותיהם. הודבקו כרזות בהן הודיעו השלטונות שרק אלה שברשותם רשיון שהייה (Ausweis=תעודה מזהה) רשאים להישאר במקום. האחרים גורשו למקומות אחרים במחוז מוגילב. טרגדיות משפחתיות רבות התרחשו, כשלא כל בני המשפחה השיגו את ה-Ausweis המיוחל. מי שנשאר החל להתארגן לחיים חדשים; אנשים החלו לחפש Modus Vivendi (אפשרות קיום) במצב החדש.
הגרמנים דרשו שהמגורשים יבחרו ועד שיטפל בעניינים השוטפים של האוכלוסיה ויהיה המקשר בין השלטונות לבין המגורשים.
הועד הקים משטרה, דאג לסניטציה, לעזרה סוציאלית וניסה לפתור את בעיות הדיור.
למרות הכל היתה צפיפות רבה, היה מחסור בתרופות, מחסור במזון ובחוץ קור מקפיא. התוצאה היתה התפרצות מגפות טיפוס לסוגיו. בחורף הראשון מתו המונים... היאוש היה גדול... התחלנו לחוש את המוות המתקרב. לא היה שמץ של תקווה...
האביב הפיח תקוות בלב המיואשים. התחלנו לקוות שיחול שינוי לטובה. אבל הגרמנים חשבו אחרת... הם התחילו לדרוש מכסות של אנשים לעבודת-פרך במקומות מרוחקים באוקראינה. ערכו מצוד אחרי גברים ברחובות הגיטו, פשטו בלילות על בתי המגורשים והוציאו גברים מהמיטות: פה בן צעיר במשפחה, שם אב בעל משפחה.
למחרת, אחרי לילה של פשיטה Razia)), התהלכו האנשים שבורים ומפוחדים. היינו מריונטות בידי הגרמנים... והמשחק נמשך.
ראשי משפחות רבים נספו והשאירו אחריהם ילדים יתומים, ללא בית. ועד היהודים הקים שלושה בתי-יתומים, בהם עבדו צוותי מתנדבים. הם השתדלו לאפשר ליתומים המסכנים מינימום של קיום. באחד מבתי-היתומים האלה עבדתי גם אני.
לאט, לאט התמלאו בתי היתומים במאות ילדים; רופאים, אחיות ועובדי תחזוקה נתנו יד בהתנדבות להצלתם. רק בשנה השניה לשהותנו במוגילב התרגלו הילדים המסכנים האלה לחיים משותפים. מתנדבים אירגנו מסגרת לימודית והחזירו להם קצת משמחת החיים.
בסוף השנה השניה לפתיחת בתי היתומים אירגנו המורים והמדריכים מסיבה גדולה באחד מבתי היתומים. ילדים הופיעו בקטעי הומור ובסאטירה - הכל מהווי הגיטו - שרו ורקדו. התרגשות הקהל היתה גדולה, אני עצמי בכיתי וצחקתי. אמרתי לעצמי אם ילדים אלה, נפוחים מרעב. ראשיהם מגולחים, יכולים לשכוח את מסכנותם ומצליחים לרקוד ולשיר - יש עוד תקווה. יום יבוא ויבוא קץ לצרות. אבל היום הזה בושש לבוא.
האביב השלישי בגיטו הביא מגפה של טיפוס הבטן וגם דזינטריה. הגירושים מן העיר נמשכו, מספר רחובות הגיטו הצטמצם וזה גרם לצפיפות גדלה והולכת - המצב לא שופר.
בינתיים קיבלנו "אדונים" חדשים. הגרמנים מסרו את השליטה על הגיטו בידי הצבא הרומני. מעתה כל חייל רומני פשוט הפך למלך. מעצרים ומכות היו מעשי יום-יום. אבל היה יתרון אחד בשלטון הרומני. ה"בקשיש" (השוחד) שיכנע ביתר קלות את הרומנים ואפשר היה להגיע איתם לפשרה בקשר לדרישותיהם מיהודי הגיטו.
עתה נפתח גם פתח הצלה מרעב בשביל רבים מהמגורשים. דרך "שליחים" בדמות קצינים רומנים, הצליחו אירגוני היהודים ברומניה להעביר כסף לגיטו. תחילה בשיעורים קטנים ולאחר מכן גדלו הסכומים ורבים ניצלו מחרפת רעב.
כאשר המצב בחזית הרוסית החמיר, הבינו השלטונות הרומניים, שעזרה ליהודים תשמש "קלף" בסוף המלחמה. המשלוחים לגיטו מוגילב, ומכאן ליתר הגיטאות נעשו כמעט רשמיים. בבוקרשט התארגן ועד שאסף כספים, בגדים, תרופות ומצרכי מזון והעביר למגורשים.
יותר מאוחר התחילו להוציא את הילדים היתומים. החלה ה-Repatriatia (החזרה למולדת). יהודי דורוהוי ודאראבאן Darabani הוחזרו לבתיהם ברומניה ואנו התחלנו לראות את "פעמי הישועה".
בהתקרב שנת 1944 הופיעו בגיטו פרטיזנים. כדי למנוע קשר בין הפרטיזנים לבין יהודים מקומיים, נערך מצוד אחרי יהודים מקומיים רבים. אחדים נתפשו וגורשו למחנות בפנים אוקראינה ואחרים הצליחו להסתתר. עוצר-לילה היה תמידי. היה מורגש שאנחנו עומדים לפני מפנה.
בסוף פברואר, תחילת מרץ 1944 החלה הנסיגה הגדולה של הצבא הגרמני. הצבא הגדול, האדיר, שכבש את רוב אירופה, עבר דרך מוגילב והצטופף בכל עוצמתו על הגשר שמעל הדניסטר.
הנסיגה הביאה לנו ימים ולילות קשים, מלאי חרדה. ישבנו במרתפים, במחבואים, ימים ולילות. היה פחד לצאת לרחוב. הגשר, שעליו החל הצבא לעבור, נסתם מרוב טנקים ותותחים, ובינתיים נח חיל-הרגלים הגרמני ברחובות מוגילב. כל גל של חיילים שהתעכב לנוח ברחובות העיר, היה מלווה באונס, שוד ורצח של אוכלוסיית הגיטו. אך גם סיוט זה בא אל קיצו. ב-19 במרץ 1944 נכנסו הכוחות הראשונים של הצבא האדום.
באה תקופה חדשה - גם היא לא מזהירה. הקשר עם בוקרשט (התמיכה הכספית) נפסק. הרוסים התחילו לגייס גברים יהודים צעירים לצבא. את הנשים גייסו לעבודות בניין וניקיון. היינו משוחררים מעול הנאצים, אבל הפכנו "אסירים פוליטיים" אצל הרוסים. כל זה נמשך כשנה ורק ב-1945 הגעתי הביתה. תקופה עצובה הסתיימה.
אסיים בשתי שורות מתוך שיר פופולרי באידיש מהפולקלור שנולד במוגילב: "מוגילב מיין גלות-שטעטל, איך פור אהיים, די בלייבסט אליין" (מוגילב עיר גלותי, אני נוסעת הביתה, את נשארת לבדך).

עמוד ראשון של יומן בית-היתומים במוגילב
 

מצבת ד"ר מקס גאבור במוגילב
 

אישור שלטונות הגיטו לבני משפחת גאבור לצאת לבית-הקברות ללויה

מפת דרך היסורים מרדאוץ למוגילב
 

תוכניה של מסיבת חנוכה ב-1942 של בית היתומים מס. 1 במוגילב, המוכיחה את רצון החיים של המגורשים לקיים חיי תרבות
 
אישור עבודה בבית-היציקה מטעם השלטונות הגרמניים והרומניים בגיטו מוגילב
 

כסף עובר לסוחר בטרנסניסטריה (Okupationsmark)
 


ציור סמלי של אחד המגורשים המתאר את מצוקת המגורש שמקנא במתים

תצלומים אלה נתרמו לזכר ד"ר מקס גאבור, ע"י בניו ז'אק וקורט
 

 

  

דז'ורין


מתוך יומנו באידיש של ליפמן קונשטאד ז"ל "מגרשים יהודים מעבר לדניסטר" בתרגום חופשי. )ליפמן קונשטאד היה מזכיר הועד היהודי בגיטו דז'ורין).
30 במאי 1942.
...לתוך בית הועד פרץ לפתע שוטר יהודי ופלט מפיו בנשימה אחת בשורת-איוב: "הז'נדרמים תפשו זוג זקנים, יוסף ומיה וואלאך, שהתגנב מגיטו שארגורוד וניסה להיכנס לדז'ורין, שם נמצאים קרובי משפחה".
המקרה הוא רציני, כי דין היוצא מגיטו ללא רשיון מטעם הז'נדרמים הוא מוות, לפי סעיף 23 בפקודת הגנרל אלכסיאנו. הז'נדרמים המקומיים עומדים להוציא אותם להורג. הועד החל מיד להפעיל את כל "כליו" למען הצלת הזוג. ראש הועד התקשר טלפונית עם מפקד הז'נדרמים של שארגורוד, סרן גראמה, וביקש רחמים. שתדלנים אחרים יצאו אל מפקדת הז'נדרמים המקומית והתחננו לרחם על זוג הזקנים, בהבטיחם תשורה נאה. לא היה כאן רק עניין של פיקוח-נפש, אלא הוצאה להורג זאת יכלה לשמש תקדים למעשי רצח נוספים. עד עכשיו לא נשפך דם של יהודי בדז'ורין. לא חסרו קורבנות יהודיים בגיטו, אבל לא ע"י הוצאה להורג או רצח בידי ז'נדרמים או אנשי צבא אחרים.
כעבור שעה קלה חזר ראש הועד משיחת הטלפון (בבית הועד לא היה מכשיר טלפון) ובדמעות בעיניו בישר: "הם ניצלו". המפקד הבטיח להורות שהזוג יובא לשארגורוד ושם יישפט. הקהל שהתאסף ליד בית הועד לשמע הידיעה על תפישת הזוג, קיבל את הבשורה הטובה בהקלה ובשמחה.
הקהל טרם התפזר, ולבית הועד הגיעה בריצה אשה וסיפור זוועה בפיה. היא עברה בקרבת בית-הקברות האוקראיני ושם, על הגבעה, ראתה את זוג הזקנים כשהם חופרים בור וסביבם ז'נדרמים מאיצים בהם. הם נדרשו להתפשט... האשה לא העזה להתעכב וברחה משם. טרם הספיקו אנשי הועד לעכל את הידיעה הזאת ולבית הועד התפרט אחד הז'נדרמים ופקודה בפיו: "איש הועד משה כ"ץ (סגן ראש הועד) יתייצב תיכף ומיד בבית-הקברות האוקראיני!". הפקודה פעלה כפצצה. משה כ"ץ החויר. פניו דמו לסיד שעל הקיר. הוא התרומם, נפרד במבט מאנשי הועד ויצא, מלווה ע"י הז'נדרמים, לכיוון בית-הקברות האוקראיני. זקן וטף, נכים וחולים התאספו בקרבת בית הועד בהיוודע הדבר. המתח הגיע לשיאו כשנשמעו 4 יריות מכיוון בית הקברות. היה ברור שדבר נורא קרה. אך מדוע 4 יריות? החיילים הרומנים אינם מחטיאים כשמדובר בהריגת יהודים... הקהל נשאר פעור-פה כשלפתע הופיע משה כ"ץ בריצה ונכנס לבית הועד, כל עוד נשמתו בו. הוא סיפר את הדברים שאפשר לפרסם. כשהגיע אל קצה הגבעה, מצא שם את זוג הזקנים ערומים על שפת הבור. הז'נדרמים, רוביהם מכוונים אל הזקנים, חיכו שיגיע משה כ"ץ ויהיה עד להוצאה להורג. הוא יוכל לספר בגיטו מה מחכה למי שיעז להפר את סעיף 23 בפקודת הגנרל.
את תוכן שיחתו עם הז'נדרמים הוא לא גילה, אך בסוד אוכל להבטיח שדבריו היו יקרים מאוד... אפשר היה לקיים את "המטבח" תקופה ארוכה... מהטרגדיה המתוכננת נולדה טרגי-קומדיה. הז'נדרמים באמת ירו 4 יריות, אך לא כיוונו אותן אל זוג הזקנים. לירות נאלצו כדי לקיים את פקודת מפקדם - אבל לקלוע למטרה - הוא עניין אחר...הדם קפא בעורקי יהודי הגיטו לשמע היריות, אך היה זה פחד שוא. תנאי אחד התנו הז'נדרמים: הזוג חייב להעלם - ולא, יסבלו כל היהודים. (נוסף מאוחר יותר)...באמת הסתירו את הזוג בעליית-גג שבועות אחדים עד שהמקרה נשתכח, ואחר כך ציידו אותם בתעודות של תושבי גיטו דז'ורין וגם מנת מרק ולחם קיבלו יום-יום ממטבח בית-התמחוי.
 

אישור השלטונות הסובייטיים בגיטו דז'ורין שניתן למגורשים בעוזבם את הגיטו בדרך הביתה במאי 1944
 

אישור השלטונות הסובייטיים בגיטו דז'ורין שניתן למגורשים במועד עזיבתם את הגיטו בדרך הביתה ביוני 1944
 

תצלום ד"ר סאבאט (שבת)
 

מפת טרנסניסטריה


 

 

ברשאד


מתוך כתב-היד "יד הגורל" מאת מחבר ספר זה.
...באחד הימים, בשעה שכל המועסקים בבית-המלאכה למברשות היו על משמרתם, דהיינו נכחו בבית-המלאכה: מי עבד ממש, מי משים עצמו עסוק בעבודה - הגיע בנו בן השבע של בוכבינדר (ראש ועד הקהילה לשעבר ובעל הקשרים עם השלטונות; בזכות שתדלנותו נפתח בית-המלאכה והמועסקים בו לא נחטפו לעבודת-פרך במחנות), והביא פתק לאביו.
בוכבינדר החויר ופנה בבהילות אל הנוכחים: "שוב לוקחים אנשים לעבודה. עוברים מבית לבית...השמועה אומרת שזקוקים למאה איש...חיילים מלווים בשוטרים יהודיים מחפשים במקומות סתר...המפקד עצמו משתתף במצוד...אומרים שיש אצלו רשימה עם שמות אנשים... שני שמות מבינינו ברשימה!... הארי פאניאנו ו...גם אתה, מישה" - סיים בקול רועד בפנותו אל חתנו - "צריך לטכס עצה!"
לאחר התיעצות קצרה הוחלט לרדת למחתרת: הארי ומישה, שלפי השמועה מופיע שמם ברשימה של המפקד, עלו לעליית-גג, ע"י הזזת לוח מתיקרת-העץ והחזרתו למקום, כך שלא ניכר שהוא נעקר תחילה. הדלת שהובילה לעליה היתה סגורה על מנעול מבחוץ - אותה השאירו נעולה. האחרים הסתגרו בתוך המחסן הצר, שרובו היה מלא מברשות מוגמרות, שאיש לא התעניין בהן עד כה. בדלת אשר הובילה למחסן היה אשנב-עץ שנפתח ע"י הזזה, כעין אשנב-קופה. דרך אשנב זה התכוונו המסתגרים להשחיל עצמם מדי פעם אל אולם המלאכה, כדי לעשות את צרכיהם בדלי שהוסתר מתחת לשולחן, כך שלא ייראה דרך החלון.
הילד בן השבע סגר את בית-המלאכה מבחוץ על מנעול, קיבל על עצמו לאסוף ממשפחות כל האנשים מזון מדי יום ולהביא להם לפני רדת החשכה. בידיו היו המפתחות של בית-המלאכה, הוא יפתח, ירוקן את הדלי מדי-יום, יביא גם מים ויחלק את המזון. כמו כן יביא ידיעות מהמתרחש בחוץ. בידי הילד הקטן הזה הפקידו את גורלם. הם בטחו בו והוא מילא את משימתו בנאמנות ובמומחיות שאין לדרוש בתנאים רגילים מילד בן שבע. אכן לא היו ילדים בגיטו... הילדות נגזלה מהם.
כשהחליטו להסתתר בבית-המלאכה, חשבו שזה עניין של יום ולילה, אולי יומיים; אולם עברו ארבע יממות ועדיין נמשך המצוד: במשך ארבע יממות לא יכלו לאסוף מאה גברים.
המצב במחסן היה לבלתי נשוא: בקושי מצאו כולם מקום לשבת על הרצפה. אבל כמה שעות, כמה לילות אפשר לשבת?... בעיית הצרכים הגופניים הכבידה מאוד: פעמים אחדות ביום נאלצו להשתחל דרך האשנב הצר אל חדר-המלאכה, כדי לעשות את צרכיהם בדלי. נשקפה סכנה, שייראו דרך החלון, ולאחדים היתה ההשתחלות דרך האשנב אקרובטיקה בלתי אפשרית: היה צורך לדחוף את רגליהם, כדי שיוכלו לצאת, ולמשוך את גופם העליון כדי להחזירם אל המחסן. רווחה של שעה קלה היתה להם, כאשר הילד, בנו הקטן של בוכבינדר, הגיע בשעות בין הערביים, פתח את מנעול הדלת ואת דלת המחסן. כשהילד עומד בעמדת שמירה, יכלו לשאוף קצת אויר, לחלץ עצמותיהם ולקבל את מזונם, את המשקאות ואת הידיעות מן הבית.
יותר קל עברו הימים והלילות על הארי ועל מישה בעליית-הגג. שם היה מרחב, יכלו לשבת, לשכב, אפילו להלך אנה ואנה, ודרך סדקים בקיר הקרשים של עליית הגג יכלו לראות מה מתרחש ברחוב. חזית המבנה פנה אל מחוץ לגיטו, אל הגן הציבורי המזכיר זכרונות מרים ממצוד קודם.
באחד הימים נשמע לפתע טירטור האופנוע של גינרארו, מפקד הגיטו. הארי הציץ החוצה ונחרד. המפקד על אופנועו הגיע בליווי חיילים חמושים ושוטרים יהודים.
מתוך הידיעות שהילד הביא נודע למסתתרים, שהמפקד איים על השוטרים היהודיים, שאם תוך זמן נתון לא יביאו יהודים להשלים את המספר הדרוש (מאה), יקח אותם להשלמת המכסה. ברור שכל שוטר יהודי רצה להציל את עורו, והיה מוכן להוביל למקומות הסתר השמורים ביותר ובלבד שיפדה את עצמו על ידי כך.
החיילים התפרסו בחצר סביב המבנה בו שכן בית-המלאכה למברשות. בדקו את המנעול, הציצו דרך החלונות. בדקו את המבנים הצמודים לבית-המלאכה - והעלו חרס בידם. המפקד כבר עלה על אופנועו, כדי להמשיך בחיפוש מקומות אחרים, כששוטר יהודי צעק פתאום: "הדלת נעולה מבפנים על וו!..." בהסח הדעת נעל מישהו, כנראה, מבפנים את דלת הכניסה לאחר שהילד יצא...
עתה ברור היה למחפשים שבפנים נמצאים עובדי בית-המלאכה. הדלת החיצונית נפרצה מיד וגם דלת המחסן נפערה תחת מגפי החיילים והלמות קתות-הרובים שבידיהם. המפקד גנרארו, מקל בידו, עמד ליד דלת המחסן: "לצאת!...מדוע התחבאתם?!..." - צעק מלא כעס.
הראשון שיצא היה משה דרסינובר, בן-דודו המזוקן של הארי. כולו לבן, פניו חיוורים, זקנו הארוך לבן וכל כולו נראה כשבר כלי.
"בן כמה אתה?" - שאל גנרארו.
"בן שישים..." קולו היה חלוש. לאמיתו של דבר היה רק כבן ארבעים, אולם זקנו הלבן הזקין את מראהו. המפקד לא נגע בו ורמז בידו שיסור הצידה. השני יצא בן-דודו השני של הארי, משה מיימון. הוא התייצב זקוף, גאה, עמד דום, כחייל לפני מפקדו.
"מדוע התחבאת?!..." טרם נתקבלה תשובה החל המפקד לחבוט במקלו חבטות קשות, בכל הכוח והכעס העצורים בו. משה מיימון לא הוציא הגה מפיו. הוא עמד דום ולא זז למרות המכות הקשות, שקיבל בכל חלקי גופו. המפקד כילה את כעסו בו ביתר עוז - כנראה כעס גם על שתיקתו העקשנית. כשהמקל בידו נשבר על גופו של משה מיימון, פקד להביא מקל אחר. חייל תלש מוט עץ ממעקה המדרגות, והמפקד המשיך להכות. לזכותו ייאמר, שהוא לא היכה על הראש, לא באיזור הריאות וגם לא באיזור הכליות. משה מיימון שכב לאחר מכן שישה שבועות חולה, עד שנרפא ממכות אלה.
מיד אחריו יצא סאמי מהמחסן. כיסיו היו מלאים תפוחי-עץ, שהובאו לו מהבית (תפוחי העץ היו באותה עונה זולים יחסית ומצבה הכלכלי של משפחת פאניאנו היה שפיר מאז שהביא השליח את הכסף מאחיה של רחל). סאמי לא עמד דום, כשהמפקד היכהו במוט שנתלש ממעקה המדרגות, ואף לא שתק. הוא נראה בעיני הארי, הצופה בחרדה דרך סדק ברצפת עליית-הגג, מסכן, מפוחד עד מוות, מנסה להגן על גופו מפני המכות הניתכות עליו. רוב החבטות נחתו על תפוחי העץ וריסקו אותם. מוטב רסק תפוחי-עץ מאשר ריסוק עצמות...
כך הוכו כל המתחבאים במחסן והובלו לאחר מכן אל הגן הציבורי שממול בית-המלאכה. משה דרסינובר לא נלקח לגן. הוא עמד שם אובד-עצות ובסוף פנה אל רחובות הגיטו. אל הגן הובאו עד מהרה גם שאר הגברים שניצודו במשך הימים האחרונים. מספרם לא היה גדול.
לא עברו דקות רבות ולפני בית-המלאכה למברשות נתאספו נשי הגברים שנלכדו בבית המלאכה. כולן בוכיות, כולן נושאות תרמילי-גב, בהם הכינו בחיפזון מלבושים ומעט מזון עבור יקיריהן. עמדו שם וחיכו בתקוה, שבשעה שיובילו את בעליהן מהגן הציבורי, יוכלו למסור בידיהם את התרמילים, ואולי יוכלו להחליף עמם מלות פרידה.
הארי ומישה ראו כל המחזה הזה מעליית-הגג ברגשות מעורבים: אמנם הם ניצלו, אולם בני משפחותיהם נתפסו ומי יודע אם עוד יראו אותם אי פעם...
הזמן חלף לאט; להארי נדמה שעברו שעות עד שהוציאו את הגברים מתוך הגן. למעשה ארכה פעולת המפקד של הנוכחים ומיונם, שעה קלה בלבד. מאה איש נלקחו למחנה-עבודה והנותרים המעטים שוחררו. מתוך צוות העובדים, שנלכדו בבית-המלאכה למברשות, נלקחו רק שלושה. סאמי, משה מיימון, בנו של בוכבינדר ואביו שוחררו. קשה לתאר את האושר, את שמחת ההפתעה ואת שביעות הרצון בהם נתקבלו ע"י נשותיהם. הם מיהרו להסתלק והתחבאו, כל אחד במקום מחבואו.
השלושה, שנלקחו למחנה, לא חזרו עוד...
 

 

   

Go Back  Print  Send Page
 jbukowina@gmail.com דרך בן גוריון 24 רמת גן 5757345 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים