--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף
דף הבית >> קהילות >> ערים (+1000) >> רדאוץ >> ספר רדאוץ >> עמודים 211-225
 
רדאוץ
קהילה יהודית בצמיחתה ובשקיעתה

יהודי רדאוץ אחרי השואה, היהודים ברדאוץ היום, התפזרות יהודי רדאוץ, סוף דבר.
 
   

יהודי רדאוץ אחרי השואה


באפריל 1944 נכנסו גייסות הצבא האדום לבוקובינה הצפונית, שוחררה צ'רנוביץ ואפילו העיר דורוהוי שבצפון-מזרח מולדובה היתה בידי הרוסים, אך רדאוץ נשארה "שטח-הפקר" עוד תקופה ארוכה. אמנם רדאוץ שוחררה גם היא באפריל 1944. המוסדות הרומניים פונו לפני כניסת הרוסים ופקידי הממשל ברחו דרומה, אל רומניה העתיקה, כך שלא נמצא בעיר בשעת כניסת הצבא האדום שמץ של שלטון.
החזית היתה מרוחקת רק כ-15 ק"מ מהעיר והיהודים, שהספיקו לחזור מטרנסניסטריה, לא מצאו פרנסה אחרת מאשר לסחור ב"שוק השחור", תוך קשירת יחסים עם חיילי הצבא האדום. אולם זמן קצר לאחר כיבוש רדאוץ ע"י הרוסים, ניתנה הוראה לפנות את העיר מכל האוכלוסיה. היהודים המעטים, שהספיקו לחזור מטרנסניסטריה, פונו עם כל האוכלוסיה לסירט, שם התרכזו רבים מיהודי רדאוץ ששרדו מן השואה.
בסירט החל להתארגן השלטון האזרחי החדש: העיריה Primaria, הפרפקטורה Prefectura, המשטרה ומוסדות אחרים, כשרוב המשרות אוישו ע"י יהודי רדאוץ החוזרים. הפרפקט היה לריונסקו Larionescu, חבר מפלגת האיכרים Partidul National Taranesc.
להוגו רודיך, שחזר גם הוא מטרנסניסטריה, התברר שהפרפקט Larionescu הוא ידיד נעורים של אביו המנוח; הוא פנה אליו וביקש משרה. הפרפקט הטיל עליו לארגן את ה- Prefectura. ידע כלשהו היה לו מלימודיו לפני המלחמה, ובשיתוף פעולה עם הפקידים הצליח למלא את המשימה. יתר על כן: הוא התיידד עם המושל הצבא הרוסי, וכאשר סר חינו של Larionescu בעיני המושל, מינה אותו, את הוגו רודיך, לפרפקט (ממונה על המחוז).
בינתיים הותר לאוכלוסיה לחזור לרדאוץ. למחרת יום הכיפורים תש"ה (1944) נכנסה הקבוצה הראשונה של שרידי היהודים מרדאוץ אל העיר, בבואם מסירט.
המראה הראשון של העיר, שהיתה כחצי שנה מרוקנת מאוכלוסייתה, היה מדכא. הבתים והחנויות ברחוב וויטינל Voitinel בין רחוב Knabenschulgasse לבין הבית של קראמר, היו שרופים. ברחובות, שעדיין לא היו סלולים באותם הימים. צמחו עשבי פרא; בחצרות הבתים הגיעו העשבים עד לגובה אדם. הבתים היו ריקים מרהיטים, כך גם רוב החנויות, בתי המלאכה; בבתי-חרושת רבים חסרו המכונות.
רבים מהגברים עדיין לא חזרו, כי היו מגויסים, אחדים בעבודת-פרך ואחרים בצבא האדום, כך שזרם החוזרים היה דליל תחילה. השלטונות הרוסיים, לאחר שיחרור אוקראינה, היו נדיבים כלפי היהודים שגורשו לשם, והעניקו על נקלה רשיונות מעבר (פרופוסקה) אל פולניה ואל רומניה. השלטונות הרומניים היו פחות נדיבים ולא איפשרו ליהודים החוזרים להתיישב בכל מקום שרצו.
ב-4 שלבים - כל שלב ארך 4-6 שבועות - איפשרו הסובייטים ליהודים המגורשים לחזור אל ארץ מוצאם; באביב 1945, בסתיו אותה שנה וכך גם באביב ובסתיו שנת 1946.
מספר המגורשים מרדאוץ ששרדו מהגיהינום של טרנסניסטריה וחזרו נאמד ב-4000, אולם רבים פנו לבוקרשט ולערים אחרות דרכן היה סיכוי לעלות ארצה או להגר לארצות אירופה וליבשת אמריקה. רק כ-1500 יהודים מילידי רדאוץ חזרו אליה. בתקופה שיהודים מצפון בוקובינה, בעיקר מצ'רנוביץ, יכלו לעבור את הגבול לרומניה (דרך טאראבלשט שליד סירט) מצאו ברדאוץ תחנת מעבר נוחה בדרכם אל הגבולות בנהירתם לעלות ארצה או להגר לארצות אחרות. הגירה זאת - מצפון בוקובינה לדרומה - נמשכה כל שנת 1946.
בין השנים 1945-1946 עברו את רדאוץ עשרות אלפי יהודים (מספרם נאמד ב-30,000), אחדים שהו רק ימים אחדים, אחרים שבועות ואף חודשים אחדים, עד שהיה באפשרותם להמשיך בדרכם לארצות אחרות ומשם אל מעבר לים - אל ארץ-ישראל ב"עליה ב"' (העליה הבלתי לגלית) או אל ארה"ב, קנדה וכו'. השלטונות הרומניים העלימו עין באותה תקופה. העיר, אשר בסוף 1945, ראשית 1946 מנתה כ-8000 יהודים, התרוקנה במהירות מתושביה היהודים. עם קום מדינת-ישראל נהרו רבים מיהודי רדאוץ לעלות ארצה, אולם הזרם הופסק ע"י השלטונות הרומניים.
בסתיו 1944 חזרה, כאמור, כל האדמיניסטרציה מסירט לרדאוץ. הוגו רודיך היה Prefect ברונו פרץ מונה למזכיר ה-Prefectura, בינר ורוסטוקר מונו לקציני משטרה, פישל גנזר Fischel Genser מונה לסגן ראש העיר ויהודים רבים אחרים קיבלו משרות מרכזיות במוסדות הממשלתיים. מתיאס מאיר מונה לסגן ממונה-על-המחוז (Subprefect), אולם כעבור זמן קצר הסתכסך עם המושל הצבאי ונאלץ לברוח באחד הלילות, כדי לא להיגלות לברית-המועצות.
לאחר כניעת רומניה - 23 באוגוסט 1944, מונו בראש המחוזות השונים אישים רומנים ממפלגות שונות, ברדאוץ מונה אפאטי Apati (חבר המפלגה הליברלית, נרדף ע"י משטרו של אנטונסקו בגלל אישתו היהודיה) לפרפקט, והוגו רודיך, הפרפקט הקודם, מונה למקשר בין המושל הצבאי הרוסי לבין הממשל האזרחי הרומני.
בד-בבד עם הרומניזציה של המנגנון הניהולי ברדאוץ, כשרק יהודים מעטים ממשיכים בכהונתם, התארגנה גם המפלגה הקומוניסטית ע"י חברים שהשתחררו מבתי-כלא וע"י אנשים שב-1940 נמלטו לרוסיה ועכשיו חזרו. אירגון המפלגה הקומוניסטית נתמך ע"י הצבא האדום וגם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית תמכה בה. כעבור זמן התמזגה המפלגה הקומוניסטית עם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שבראשה עמד אז ד"ר יונס קסלר Dr. Jonas Kessler.
כדי להשפיע על כל רובדי האוכלוסיה נוסדו אירגונים שונים וביניהם: "ההגנה הפטריוטית" Apararea Patriotica, "התאחדות הנשים הדמוקרטיות" Uniunea Femeilor Democrate, "התאחדות הפטריוטים" Uniunea Patriotilor, "הועד הדמוקרטי היהודי" Comitelul Democrat Evreesc. מזכיר הועד היה סאטינגר. לכל אירגון היה ועד מנהל ובראש כל ועד מונה חבר המפלגה הקומוניסטית, שהיה אחראי להכוונת הפעילות לפי מדיניות המפלגה. באירגונים אלה מילאו יהודים תפקיד חשוב. כך פעלה קוקה לייטנר באירגון הנשים, זיגפריד ורנר באירגון Apararea Patriotica, זיגפריד זינגר ושמואל לייבוביץ ברחוב היהודי.
עם התבססות המשטר הקומוניסטי ברומניה, הוחלף הפרפקט ובמקומו מונה אויגן פרונזה. גם ראש העיר הוחלף. ראש העיר החדש היה פ. מרטינסקו. המזכיר היה יוסף כ"ץ.
ממה התפרנסו היהודים ברדאוץ לאחר מלחמת העולם השניה? תחילה, לפני התבססות השלטון המרכזי הקומוניסטי, פרח השוק השחור. היה מחסור במוצרי היסוד, ויהודים רבים מצאו את פרנסתם תוך נסיעה לבוקרשט במשאיות צבאיות רוסיות וגם ברכבות צבאיות והובלת סחורות שונות לשני הכיוונים.
כשהמפלגה הקומוניסטית התבססה וסילקה את המלך, הפכה רומניה לרפובליקה דמוקרטית-עממית, וברדאוץ הורגשה הנטיה לרומניזציה של המשרות המינהליות במוסדות השלטון העירוני והמחוזי. למרות זאת המשיכו יהודים רבים לתפוס עמדות חשובות במוסדות המשקיים: בקואופרטיבים, במשרדים הכלכליים ועוד.
מפנה חד חל בשנת 1950 כשהמשטר הקומוניסטי הרומני איפשר ליהודים להרשם לעליה, ורבים מיהודי רדאוץ עשו זאת והצליחו לעלות ארצה בין חודשי הסתו 1950 לבין חודשי האביב 1951. מספרם נאמד בכ-2,000 נפש. מספר הנרשמים לעליה היה גדול יותר - כ-80% מיהודי העיר - על אף האיומים של "היֶבסקטים" Comitelul Democratic Evreesc. אולם המשטר הרומני הנפיק רשיונות-הגירה באופן שרירותי, כנראה כדי להרתיע. הם איפשרו רק לחלק מבני המשפחה להגר וכך נאלצו הורים להיפרד מילדיהם, נשים מבעליהן - או לוותר על העליה.
אחרי גל זה של עזיבת העיר נשארו כ-3,000 יהודים בה, כי שערי רומניה נסגרו בסוף אפריל 1951. רק באוקטובר 1958 הותר ליהודי רומניה להרשם שוב להגירה. כעת, ב-1958 נרשמו, פרט לאלה שהיו רשומים בשנים 1950-51 גם יהודים רבים מהפעילים במפלגה הקומוניסטית, אשר התאכזבו מן המשטר החדש והחליטו לעזוב את "גן-העדן" הקומוניסטי ולעלות ארצה. ב-1962 נשארו בעיר רק כ-800 יהודים, בעלי משרות ממשלתיות חשובות וזקנים עריריים, ב-1975 חיו ברדאוץ כ-220 יהודים, ב-1989 נשארו רק 91 יהודים בעיר.
יהודי רדאוץ, בחוזרם מטרנסניסטריה בחוסר-כל, מצאו את בתיהם תפושים ע"י אוכלוסיה רומנית או ריקים מכל ריהוט או רכוש אחר, שהשאירו בשעת הגירוש. רק למעטים הוחזר חלק מרכושם, שהפקידו בידי שכניהם הרומנים. מעטים עוד יותר היו אלה שקרוביהם מרומניה העתיקה - ממנה לא גורשו היהודים - יכלו לעזור להם להשתקם.
במצב גרוע יותר היו אותם יהודים שנהרו לרדאוץ מצפון בוקובינה ומבסראביה בהיותם "שבעים" מהמשטר הסובייטי, אותו הכירו וממנו סבלו בשנת 1940-1941. הם ראו ברדאוץ מקום מעבר אל ארצות אחרות, בעיקר נשאו בליבם את התקווה להגיע לארץ-ישראל, הם היו חסרי כל רכוש וגם חסרי בית.
תוך זמן קצר הוקמו מוסדות עזרה בסיועם הנדיב של "ג'וינט", של הסתדרות הבריאות היהודית "אוסע" OSE, שבראשה עמדה הגב. מלה יאנקו מבוקרשט ושל הקונגרס העולמי היהודי. (פרטים ממצים יותר תוארו בפרק "עזרה הדדית").
פעילות ברוכה באירגון עזרה זאת פעל סומר וולף, סוחר אמיד מרדאוץ, שבשנים האחרונות לפני המלחמה השתקע בבוקרשט והיה בעל קשרים ענפים ברומניה ומחוצה לה. הוא עלה ארצה ונספה כאן בתאונת דרכים.
לאט, לאט החלו רבים מיהודי רדאוץ להשתקם, אך ברור היה לכולם, שהעיר אינה עוד מולדת ובבוא ההזדמנות הנאותה, עזבוה לטובת המולדת האמיתית - ארץ-ישראל, או ארצות אחרות מעבר לים.
בתי הכנסת ברדאוץ שימשו בתקופת המלחמה כמחסנים וכאורוות. מתוך 175 ספרי תורה נשאר רק ספר אחד שלם. יתרם נקרעו או שימשו את האוכלוסיה לעשיית תופים ואף סנדלי - איכרים (אופינץ' Opinci). קרעים של ספרי התורה, שנמצאו מפוזרים, נקברו בבית-הקברות, אשר חולל גם הוא ומצבות רבות נהרסו.
בית-הכנסת הגדול (הטמפל) שוקם ושופץ ובתי כנסת מעטים מאוד שוקמו. "מניין" היה בעיקר בשבתות ובחגים.
גם בית-המרחץ שוקם, ונפתח "חדר" וגן-ילדים.
הרב ישראל הורניק, שחזר מטרנסניסטריה, כיהן כרב ראשי ברדאוץ מ-1945 עד שנפטר ב-1948. תקופה ארוכה לא מונה רב אחר.
 
 
היהודים ברדאוץ היום
1975 - 1989


הרושם שקיבל המבקר בעיר רדאוץ ב-1975 היה רושם של עיר מודרנית. שורה של בנייני "בלוקים" חדשים הוקמו עבור האוכלוסיה החדשה, שהחלה להגיע בד-בבד עם התפתחותה ועם עזיבת רוב היהודים; שורת החנויות, שהוקמו עוד בימי השלטון האוסטרי, נהרסו ובמקומם הוקמו "בלוקים" ובהם גם חנויות קואופרטיביות, בתיאום עם תפישת הקומוניזם הרומני ולפי רוח המודרניזציה המזרח אירופית.
הרחובות, אשר לפני מלחמת העולם השניה היו בלתי סלולות (רק רחוב הרנגסה Herrengasse היה סלול בחלוקי-אבן), כוסו באספלט, שלטי הכוונה של התנועה ציינו את ההתקדמות בתחבורה.
שרידי היהודים ברדאוץ לא ראו את עתידם בעיר. רק הזקנים, שלא יכלו להחליט אם להצטרף לילדיהם אשר בישראל או לאלה שהיגרו לארצות אירופה המערבית או ליבשת אמריקה, ואלה שתש כוחם וחששו משינויי סביבה ואקלים - נשארו בעיר. מספר היהודים ב-1975 היה 220 בערך.
פרט לבית-הכנסת הגדול - הטמפל - ששוקם ושופץ אחרי מלחמת העולם השניה, היו פעילים עוד שני בתי-כנסת: ה"ויז'ניצר שיל" ובית-הכנסת "חסד של אמת". לא עוד 23 בתי כנסת, לא עוד בתי כנסת של "רבי" עם חסידיו, לא עוד בתי כנסת של בעלי-מלאכה. ב"ויז'ניצר שיל" התפללו יהודים מכל שכבות האוכלוסיה ולא תמיד נמצא "מניין". במקרה כזה נעתרו בודדים לבוא מבית-הכנסת "חסד של אמת" כדי להשלים את המניין. ולא מדובר ב"מניין" של יום-יום. רק בשבתות ובחגים אפשר היה לאסוף מניין מתפללים. משה לרר הכהן שימש כגבאי ב"ויז'ניצר שיל" וגם "עבר לפני התיבה".
ב-1979 נותרו רק 50% מבאי ה"ויז'ניצר שיל". אחדים נפטרו ואחרים היגרו. קשה היה למצוא "מניין" לערבי-שבת ולשבתות.
רב הקהילה היה ר' יוסל טירנאור מטרנסילבניה. הוא נולד ב-1913, עבר את הגיהינום של אושוויץ, נשאר שריד יחיד ממשפחתו ושימש 15 שנים רב של הקהילה ברדאוץ. הוא שימש גם כשוחט יחיד וגם כמוהל. היה מקובל על כולם, יהודים וגויים כאחד. לא פעם באו גויים להיוועץ בו. בהלווייתו השתתפו יהודי העיר ורבים מתושביה הלא יהודים. ממלא מקומו היה השוחט בראל ברומפמן, שנשלח מישראל עם חוזה לשנתיים.
בית-המרחץ, שנבנה לפני כ-100 שנים, עמד על תילו בשנות ה-70 וה-80. רק שינויים קלים חלו בו בכיוון המודרניזציה. היה פתוח 3 פעמים בשבוע - שעות אחדות עבור גברים, אשר נהנו לשהות על המדרגות מול "תנור האדים", המורכב מאבנים שנתלהטו, עליהם שפכו דליים של מים שהתאדו בין רגע - ושעות אחדות עבור נשים.
מספר הצעירים ב-1975 היה זעום – 20-25 בלבד, הם למדו בבתי הספר הכלליים, אך היה גם "חדר" בו לימד ארווין רוזנבאום, סוחר ו"תלמיד-חכם", שעסק בערוב ימיו בלימוד דרדקים מעט "אידישקייט". 4 שנים מאוחר יותר, ב-1979, היו חלק מתלמידים אלה סטודנטים באוניברסיטאות רומניה. הם ציפו לגמר לימודיהם כדי להגר מרדאוץ לישראל או לארצות אירופה המערבית. הם לא הרגישו עצמם חלק מהאומה הרומנית. המבוגרים חיכו עד הגיעם לגיל הפרישה לפי החוק הישראלי, כדי להיות זכאים לקצבת הביטוח הלאומי.
ב-1982 נשארו מתי-מעט יהודים ברדאוץ. אלה היו בעיקר זקנים שחששו לשנות את אורח החיים באקלים שונה בארצות נכר (ומה שאינו רדאוץ - הוא נכר), גם אם ילדיהם נמצאים בישראל או בארצות אחרות. הם לא רצו ליפול למעמסה עליהם.
גם אחרי מלחמת העולם השניה נחשב ועד הקהילה היהודית נציג היהודים בעיר, גם כלפי פנים וגם כלפי מוסדות השלטון. הוא ממשיך להיות מכונה בפי היהודים המבוגרים Kultusgemeinde ובפי הצעירים וגם בפי המוסדות הרומנים Comunitatea Evreiasca. הועד דאג לספק את צורכי כלל היהודים בעיר ולהגן עליהם. חברי הועד נהגו להתכנס מדי יום כדי להחליט על פעולותיהם היומיות. באחריותם היתה הדאגה לניהול בית-המרחץ והמקווה, בית-העלמין, בתי-הכנסת. הם דואגים גם להימצאות בשר כשר בעיר, דואגים למזון וללבוש עבור עניי העיר. ועד הקהילה מקבל תמיכה רבה מה"ז'וינט" דרך בוקרשט. ב-1975 קיבל אירגון היהודים ברומניה שלושה מליון דולר, שחולקו בין הקהילות השונות. ועד הקהילה ברדאוץ דואג גם לאוכלוסיה היהודית בעיירות קטנות שבקרבת העיר, בהן יושבים יהודים, אך מפאת מספרם המועט אין להם ועד.
בראשות ועד הקהילה היהודית ברדאוץ עמד, בין השנים 1947-1951 יעקב קאמיל - פרופסור קאמיל, כפי שנהגו לכנותו, כי היה מורה בבית-ספר תיכון לפני המלחמה. הוא נחשב נואם מזהיר והיה מקובל הן על היהודים והן על האוכלוסיה הרומנית. גם נציגי השלטון רחשו לו כבוד. הוא חי כיום בישראל. אחריו כיהנו אדלשטיין ופנחס כ"ץ כראשי הקהילה, ובשנים 1977-1978 כיהן יעקב קאמיל שוב בכהונה זאת.
כיום מכהן כראש הקהילה שמעון לבנטר Leventer.
לפי מאמר בכתב-העת היהודי בשפה הרומנית Revista Cultului Mozaic מס. 672 מ-1 ביולי 1989 נמצאו ברדאוץ בתאריך זה 91 יהודים.
מהמאמר הנ"ל אפשר להסיק שבית-הכנסת הגדול פועל בצורה סדירה, יש מניין בבוקר ובערב. קיים "תלמוד-תורה" מנוהל ע"י גב. בטי רוזנהק Rosenhek.
קומץ היהודים זוכה למזון כשר הודות לשוחט שמעון טסלר Tessler. ימי החג נשמרים בקפידה לפי המסורת.
ההגירה מרומניה לא היתה קלה בשום תקופה אחרי מלחמת העולם השניה, גם כאשר המשטר התיר את היציאה. נמנע מן המהגר להוציא את רכושו. מזומנים נאסר להוציא - לא במטבע רומני וודאי לא במטבע-חוץ. כל אדם היה רשאי להוציא ריהוט של חדר אחד בלבד. נאסר על המהגר לקחת עימו תשמישי קדושה, מכתבים אישיים, תצלומים, דברי אומנות, מסמכים רשמיים, תכשיטים (פרט לשעון וטבעת-נישואין). בבתי המלון, בהם נאלץ לשהות בדרכו אל ארץ הגירתו, היה עליו לשלם לפי תעריף של תייר, כי ברגע שהגיש בקשת הגירה, פסק להיות אזרח רומני.
תייר שביקר ב-1979 הרגיש כבר את השינוי במצב הכלכלי. נעלמו המוניות שנהגו לחנות בתחנת הרכבת ובלילות לא הודלקו פנסי-הרחוב - אלה גם אלה תוך מאמץ לחסוך באנרגיה.
יהודים רבים שגרו כאן ב-1975 לא היו עוד בעיר: אחדים היגרו בעיקר לישראל ואחרים נפטרו. רדאוץ התרוקנה מיהודיה. לא עוד עיר יהודית... רק המצבות בבית-הקברות נשארו עדים לקהילה יהודית תוססת, על מנהיגיה, רבניה, חסידיה וצעיריה החדורים רוח ציונות נלהבת.
רק במרחקים - בישראל ובתפוצות שונות - מתאגדים יוצאי רדאוץ באירגונים ובאיגודים, נזכרים בעיר הולדתם ומזכירים אותה. אחדים אף מתגעגעים עליה...

 

  

התפזרות יהודי רדאוץ


בחוזרם מטרנסניסטריה מצאו יהודי רדאוץ, כאמור, את בתיהם שדודים, את רכושם עשוק ואת עתידם הכלכלי, החברתי והפוליטי מעורפל. הם לא חתרו להכות שוב שורש בעיר, לא רצו לחיות במשטר קומוניסטי. רק ניסו להתאים עצמם למציאות החדשה עד שתגיע ההזדמנות להגר.
ההזדמנות באה, כאמור בפרק "אחרי מלחמת העולם השניה", בשנים 1950-1951 ובשנים 1958-1960, כשהמשטר הקומוניסטי הרומני פתח שעריו למהגרים.
לאן היגרו יהודי רדאוץ? רוב רובם של תושביה היהודים של רדאוץ, הן אלה שנולדו בה והן אלה שגורשו אליה מהישובים שבסביבה לפני מלחמת העולם השניה, שמו פעמיהם למדינת-ישראל. בין העולים מרדאוץ היו גם יהודים שהתישבו בעיר באופן ארעי בבואם מהאיזורים, שנשארו תחת שלטון סובייטי, כל עוד הגבול היה פתוח.
העליה מרדאוץ היתה עליה "טובה", דהיינו: רוב העולים השתקעו בארץ, בנו בתים, הקימו משפחות ותרמו רבות להתפתחות המדינה בשטחים שונים. מיעוטם ירדו מהארץ והצטרפו ליהודים שהיגרו בגל השני (1958-1960) לארצות אירופה ואמריקה. רבים התיישבו בגרמניה (ריכוז גדול של יוצאי רדאוץ וערי בוקובינה אחרות נמצא בעיר דיסלדורף Duesseldorf), בארצות-הברית, בעיקר בניו-יורק, וגם בקנדה.
במדינת ישראל התארגנו יוצאי רדאוץ ויסדו עמותה ארצית בשם "אירגון יוצאי רדאוץ בישראל", עם סניפים ב: תל-אביב, חיפה, ירושלים, פתח-תקוה, רחובות, ראשון-לציון, רמלה, באר-שבע.
לאחרונה נשארו פעילים הסניפים בתל-אביב ובחיפה. סניף "אירגון יוצאי רדאוץ" בתל-אביב נוסד בספטמבר 1959 והאזכרה הראשונה נערכה ב-5 באוקטובר אותה שנה.
לועד בתל-אביב, שהוא גם ועד ארצי, נבחרו: מ. גולדשלגר, שמעון הלברכט, ד"ר אדי מכל, עו"ד ביגו (דב) הארט, אוסלנדר, הייטנר, יעקב שולר, וילי קרמר, יעקב כ"ץ, ד. ויינר, שפיגל, פוקס, אמיל גרבשטיין, ב. שטרנשוס, אווה רוזנר, גב. גיטר-שור, גב. מורגנשטרן-שטראוכר, גב. יורגראו-חורש. יושב-הראש הראשון היה מ. גולדשלגר ואחריו כיהן ד"ר אדי מכל כיושב-ראש.
בסניף ירושלים נבחר ד"ר יקלס ליושב-ראש.
בחיפה היו חברי הועד: פ. גולדשלגר, הורוביץ, הרר. ברחובות - ויינינגר. בראשון-לציון - ברכר. ברמלה - קרן. בבאר-שבע - גיטר.
סניף תל-אביב ערך מסיבה עם תוכנית אומנותית ב"בית ציוני אמריקה" ב-3 בספטמבר 1960. המסיבה אורגנה ע"י בית-הספר למוסיקה של אמיל גרבשטיין. מסיבה נוספת נערכה באולם ברחוב דיזנגוף לציון עשור ליסוד האירגון. בכל האזכרות והמסיבות השתתף, ומשתתף גם היום השתתפות אומנותית פעילה וברוכה, החזן אברהם סלומון, בנו של חזן בית-הכנסת הגדול ברדאוץ, משה סולומון ז"ל.
ב-10 בספטמבר 1984 התחלפו חברי הועד ושוקם האירגון. הועד החדש, שהוא גם ועד ארצי, מורכב מ: אמיל גרבשטיין, יושב-ראש, ליבו וולף, מתיאס מאיר, וילי קרמר, מאיר שפי (שפצירר), יעקב שולר, שלמה שטיינמץ, הני תורן (מנצ'ר).
בישיבת הפתיחה של הועד החדש הוחלט:
א. להקים אנדרטה לזכר היהודים שגורשו מרדאוץ ונספו בטרנסניסטריה.
ב. להוציא לאור ספר שיסקור את תולדות הקהילה היהודית ברדאוץ.
ג. לארגן מדי פעם (מלבד האזכרות השנתיות) אירועים חברתיים נוספים, כדי להדק את הקשרים בין יוצאי רדאוץ בישראל ובתפוצות (גם מחו"ל באים לאירועים אלה וגם לאזכרות).
ד. להגיש עזרה סוציאלית לנזקקים מיוצאי רדאוץ בארץ וגם ברדאוץ.
 אנדרטה מרשימה מאוד הוקמה בבית-הקברות בחולון (תוכננה ע"י האדריכלים בת-שבע ושלמה רונן) ובה חקוקים שמות יוצאי רדאוץ שנספו בשואה. השמות נמסרו ע"י בני משפחות הנספים. ספר ובו שמות נספים שקרוביהם אינם בחיים, אך ידוע שנספו בשואה, יוצג בתוך כוך שהותקן בגוף האנדרטה.
ספר תולדות הקהילה היהודית ברדאוץ עומד לפני השלמתו ויצא לאור בשנה זאת. בכל שנה נערכת אזכרה בתאריך תחילת הגירוש מרדאוץ בנוכחות למעלה מ-200 משתתפים. מספר דומה של יוצאי רדאוץ משתתף בערב האומנותי, שנערך בתאריך אחר בכל שנה.
חבילות עם תרופות ומצרכי-מזון משומרים נשלחים בקביעות לנצרכים יוצאי רדאוץ, הגרים בארץ וגם לאלה הגרים עדיין ברדאוץ.
המימון לפעולות אלה בא מתשלום שנתי של יוצאי רדאוץ הנמצאים בארץ ומאחדים הנמצאים בארצות חוץ.
היום פעילים בעיקר הסניפים ב: תל-אביב, הודות לפעולתו הנמרצת של יושב-ראש האירגון, אמיל גרבשטיין, ובחיפה בהנהלתו של מתיאס מאיר.
במבט לעתיד, רואים חברי האירגון את היעלמה של הקהילה היהודית ברדאוץ תוך עשור או שניים. יש, על כן, להניח שבית העלמין היהודי ברדאוץ לא ישאר על תילו כאשר לא יהיו עוד יהודים בעיר. על כן עלה הרעיון להקים על-יד בית הקברות כעין יד-זכרון צנוע, שישאר כעדות-עולמים לקיום הקהילה היהודית בעיר.
 

 
הנהלת "אירגון יוצאי רדאוץ" בישראל בשנות ה-50

אזכרה לנספים בשואה מבין יהודי רדאוץ (צולם בשנות ה-50)
 

ועד אירגון יוצאי רדאוץ באזכרה בשנות ה-50


תעודת שיחרור מקפריסין לקראת העליה ארצה
 
ריאירגון ההנהלה של "אירגון יוצאי רדאוץ" באזכרה, אוקטובר 1984
 

סוף דבר


מהחקירה המקפת שחקרתי את תולדות הקהילה היהודית ברדאוץ, תוך הכרת תולדות העיר עצמה, ובמעט שהשתדלתי למסור בספר זה - הגעתי למסקנה שחלומי (אודותיו סיפרתי בפתיחה) משקף את המציאות: הקהילה היהודית ברדאוץ איננה עוד...
מעט הנפשות היהודיות המתהלכות עוד שם עלי אדמות, ירחפו בקרוב מעל מצבות בית-הקברות...
וגם העיר רדאוץ איננה עוד... לא אותה העיר בה התבגרתי, עיר הולדתי, עיר ילדותי. לא העיר היהודית רדאוץ... היום זאת עיר אחרת, גם בצורתה וגם בצביונה.
אין להחזיר את גלגלי הזמן, אין לשנות את ההיסטוריה... אבל הידעו הדורות הבאים ללמוד לקח מתולדות הקהילה היהודית?... הלעולם יבנו קהילות של יהודים את הכלכלה בערים של מדינות זרות?... יקימו גורדי-שחקים, ארמונות ומגדלים, בתי-חרושת ובתי מסחר על אדמת נכר?... הלעולם לא ידעו לקרוא את "הכתובת על הקיר", יקימו ערים ומושבות בנכר, ירגישו עצמם בני המקום עד שיגורשו חפויי ראש ומחוסרי-כל ואף ייהרגו בידי אלה שנהנו מפרי עמלם - וגם אז השרידים יחפשו גלות חדשה?...
והספר הזה - האם יקראו בו בנינו ונכדינו?... או יישכח ויחד אתו תישכח גם עיר ואם בישראל, תישכח רדאוץ?...
ימים יגידו...
 

 

 

   

Go Back  Print  Send Page
 jbukowina@gmail.com דרך בן גוריון 24 רמת גן 5757345 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים