--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף
דף הבית >> קהילות >> ערים (+1000) >> רדאוץ >> ספר רדאוץ >> עמודים 250-260
 
רדאוץ
קהילה יהודית בצמיחתה ובשקיעתה

רדאוץ, העיר בה נולדתי והבית החסידי בו גדלתי, אלתר וסרמן אבי ומורי.
 
   

רדאוץ, העיר בה נולדתי והבית החסידי בו גדלתי  
פרופ. ד"ר יצחק הלברכט


נולדתי ברדאוץ בשנת 1906 ולמעשה חייתי את רוב חיי מחוצה לה. קרוב לשנתים ביליתי כפליט בעיר בצפון בוהמיה, ריכנברג, כשמשפחתי, כמשפחות יהודיות רבות אחרות, נטשה את העיר מפחד הרוסים שעמדו לכבוש אותה בשנת 1916.
עם פרוץ המהפכה הרוסית כשהרוסים עזבו את העיר, חזרה משפחתי לרדאוץ, שבמשך חצי שנה עדיין נשארה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, עד להתפוררותה בנובמבר 1918. אחרי גמר לימודי בגימנסיה שנשאה תחילה את שמו של הקיסר פרנץ יוזף ושינתה את שמה "אוידוקסיו הורמוזקי", שזכויותיו בכל שטח שהוא אינן ידועות לי. בשנת 1925 נסעתי להתחיל את למודי הרפואיים בעיר האוניברסיטאית העתיקה פדואה, בה חיו ולמדו גלילאו גלילאי המפורסם מצד אחד והמהר"ם מפדוא, רבי מאיר קצנלבוגן המהולל מאידך, כל אחד בשטחו הוא.
כעבור שנתים עברתי לשטרסבורג, עיר שגיטה בילה בה כמה משנותיו, ושבימי חזרה להיות עיר צרפתית, אם כי שמרה על אופיה הגרמני, במיוחד הודות לקטדרלה הגוטית היפה מאוד, שנבנתה ע"י תושביה הגרמנים. בעיר זו סיימתי את למודי והתחלתי את התמחותי עד לעליתי ארצה בשנת 1934.
אפשר איפוא להגיד שרק חלק קטן של חיי שהיתי ברדאוץ, ועם זאת זכרונותי מעיר מולדתי רדאוץ עדיין טבועים בי חזק מאוד, וכמובן שבראש וראשונה הם נובעים מנוסטלגיה לימי נעורי שהשאירו את רשמיה החזקים על כל חיי.
מובן מאליו שיותר משהשפיעה הסביבה, השפיע הבית בו גדלתי. הבית היהודי והחסידי החם של הורי, זכרונם לברכה; אמי שלמדה בכוחות עצמה בסתר קרוא וכתוב גרמנית כדי שתוכל להנות מכתביהם של שילר והיינה, בנגוד לרצונו של אביה זיידה כץ, יהודי תקיף וגאה על בניו הלמדנים (ובראשם בנו משולם, הבקי בש"ס והתוספות על בורים) ושל ר' שמעון הלברכט הבר-אורין, מדקדק בשמירת תרי"ג המצוות (אם לא יותר מהן) חסיד מובהק של האדמו"ר מאטניה, ומעמיק באמונתו כשכל דקה הפנויה מדאגת פרנסתו קודש להעמקה בלימודיו.
לא פלא שהאוירה ששררה בבית בו גדלתי השאירה את רשמיה על כל חיי, גם כשביחד עם כל בני דורי נטשתי לחלוטין את אורח חייהם של הורי.
בנגוד לשאיפותיה של אמי, שעם היותה מושרשת מאוד ביהדותה, רצתה שילדיה יהנו גם מחינוך חילוני ושידברו גם בבית גרמנית, שפת המדינה ושל "האינטלגנציה היהודית" בעיר ובמדינה, הקפיד אבי על כך שדוקא נדבר יידיש משום שהדבור הגרמני נראה בעיניו כהתחלה של ההתבוללות, וכן עמד על כך שבניו לא יבקרו בבתי הספר הממשלתיים בהם מחויבים היו לבקר לפי החוק. איכשהו הסתדר שלא נענש על עבירה על החוק של למודי החובה וכל בניו, חוץ מאחותי, למדו "בחדר" בזמן שרבים מהילדים היהודיים למדו בבתי הספר הממשלתיים ורק אחרי הצהרים הלכו "לחדר", אם בכלל.
עדיין היו בזמני משפחות רבות שנהגו כפי שנהג אבי וזכורים לי עוד רבים מחברי ללמודים "בחדרים" של "אבא מלמד", "יונה מלמד הדרדקע" כפי שנקראו ובמיוחד "עוזר מלמד" "והמורה אדון טמפל" (שהקפיד על כך שיקראו לו "הער טמפעל" ולא "רבי"). אצל שנים האחרונים למדנו כבר גמרא וגם קרוא וכתוב גרמנית.
אי אפשר להגיד "שהחדר" היה מאוד אהוב עלי ומאוד נהניתי מהזמן בו היינו משוחררים מהלימודים "בחדר", בשבועיים לפני פסח ובין ראש השנה ושמחת תורה, או כש"טופליצה" המהוללת עלתה על גדותיה והציפה את הבית של ר' עזר מלמד ושחררה אותנו מהלימודים. מאז אני זוכר לטוב את הטופליצה, שחוץ מזה לא הצטיינה בשום דבר אחר מאשר בלכלוכה. עם זאת כל מה שלמדתי "בחדר" ישאר נחרט במוחי ולכן גם "החדר" של "עוזר מלמד" זכור לטוב.
הרחוב בו עמד בית הורי, היה רחוב יהודי מובהק על חנויותיו הרבים מכל המינים ובפינו נקרא "הויטינלר-גאס" ובפי "הגוים" הוא נקרא "היודען גאסע". בשבילנו "הידיישע גאס" התחילה מעבר השני של הטופליצה, שם נמצא "החדר של "אבא מלמד" שלימד אותי וכל אחי את "האלף-בית" וגם חומש ורש"י. זמן רב שמרתי על הפנס שלווה אותי בלילות החשוכים החורפיים שבאיזורנו התחילו מוקדם.
ולא רק מהחושך פחדנו, אלא גם "מהשקוצים" שהסתובבו בלילות החורף לפני ואחרי "חג המולד" (''קרצ'ון" ברומנית) עם הארגז דמוי הרפת ובו ישו הקטן בין האתונות. מאוחר יותר דווקא נהנינו מלילות האלה שנקראו בפינו "די פינסטערטע נעכט", כלומר הלילות שלפי המסורות הקטוליות והאורטודוקסיות השונות ישו נולד בבית לחם שבהרי אפרים. בלילות האלה אסור היה ללמוד "בחדר", ומזה כמובן נהנינו.
בית הכנסת הויז'ניצאי, "הויז'ניצר שילעכל" כפי שנקרא בפינו, בימי כבר היה בית הכנסת של חסידי הרבי מאנטניה, בנו השני של האדמו"ר הויז'ניצאי הזקן, שהשאיר אחריו 7 בנים. הבכור ירש את כסאו, והשני התמקם בעיירה הגליצאית אנטיניה, ואחריו נהר הדור הצעיר הלמדני, בזמן שאחרי הבכור, הרבי מוישניץ, שאחרי מלחמת העולם הראשונה העתיק את מושבו למארמורוש שבצפון טרנסילבניה, נהר יותר "עמך".
אבי כבר היה חסיד מובהק ומסור של הרבי מאנטניה.
בית הכנסת הויז'ניצאי, ששכן בקרבת בית הורי, ובו ביליתי חלק לא קטן מילדותי בימי חול ובמיוחד בימי חג, ונדמה לי שלא רק עלי השאיר ההוי של בית הכנסת הזה את רשומיו. הניגונים החסידיים והתפילות, בשבתות ובחגים ובמיוחד "בימים הנוראים" השאירו את רשומן עלי גם אחרי שהחלפתי את תורתו של רבי מאיר לזו של מורו אלישע בין אבויה (האפיקורוס) והרושם בל ימחה השאירו עלי עד היום הניגונים והאוירה של לילות "כל נדרי" כששלושת הזקנים עטופי הטליתות "והקיטלים" "התירו על דעת המקום ועל ועל דעת הצבור" להתפלל עם "העברינים" כמוני, כלומר לא הוציאו אותי מכלל ישראל כפי שלצערי הם עושים זאת בימינו...
גם לילות של "סדרי הפסח" וניגוניו נשארו ביחד עם כל ההוי שמסביבם שאין בהם משהו חסידי במיוחד, חוץ מכמה מניגוניו השאירו את רשמיהם עלי עד ימי זקנתי ובמיוחד נחרטה בזכרוני ה-"נשמת כל חי" של אבי שהיה נוהג לשיר בהתלהבות מיוחדת.
ניסיתי, ככל שיכולתי, להעביר את רשמי ורגשותי של לילות "סדר הפסח" לבני ולנכדי, אולם חוששני, בלי הצלחה, משום שחסרה לי "האמונה" של אבי, ומה שנשאר "מהסדר" זה ההוי "המשפחתי", אבל גם אותו יש לטפח.
מלחמת העולם השניה, והשינויים החברתיים והפוליטיים שחלו אחריה, שבעקבותיהם נטש הדור הצעיר את המסורת ועל פי רוב גם את האמונה של אבותיהם החסידיים הורידו את בית הכנסת הויז'ניצאי מגדלות, נעלמו לא רק סממניה החיצוניים כגון "השטרימליך והז'פיצעס" אלא חלו בו גם שינויים מהותיים באוירתו והשפעתו על חיי הקהילה היהודית ברדאוץ.
ממעוז אנטי-ציוני, בהשפעתם של האדמו"רים, בית הכנסת הויז'ניצאי נהפך למעוז ציוני ולאומי. חלק מצאצאי חסידי אנטניה שברדאוץ אמנם נשאר נאמן למסורת הדתית אולם מהולה בציונות לוהטת, ומבחינה זו הצטיינה משפחתו של ברל לרר. אחרים נהפכו לציונים מסורים בלי דת אולי גם כתגובה לאנטי-ציונות של האדמו"רים החסידיים וזכורים לטוב במיוחד בניו של חיים וידנפלד שבביתו נהוג היה להתארח הרבי מאנטניה כשפקד את חסידיו ברדאוץ (אבי צריך היה להסתפק בארוח בנו בכורו של הרבי וגם זה כנראה היה כבוד גדול שלא תמיד אנו, ילדיו, ידענו להעריך...)
עם זאת רובם של צאצאי באי בית הכנסת הויז'ניצאי ברדאוץ זכו להגשים את חלומותיהם הציונים שתחילתם בבית הכנסת הויז'ניצאי ועל כך יעידו מספרם הרב הנמצאים בישראל, וביניהם נכדיו וניניו של ר' זיידה כץ בניו וחתניו (ר' שמעון הלברכט ור' הרש רובין ותצוין במיוחד בתו של משולם כץ ונכדתו של זידה כץ דר. פסיה כץ שמשך שנים רבות (משנת 1927) הושיטה את עזרתה הרפואית למשפחות המתיישבים במושבות, נגועי הקדחת בגליל העליון והתחתון).
היו גם יוצאי דופן בבית הכנסת הויז'ניצאי וזכורים לי במיוחד ר' יקל דרימר יהודי חריף מוח שבהשפעת בנו, העו"ד המוכשר מנדל הצהיר על עצמו כסוציאל-דמוקרט, דבר לא כל כך רגיל בבית כנסת חסידי. רושם חזק עשה עלי ר' הנדל שוחט, הן בגלל דמותו הפטריארכלית עם זקנו הלבן היורד על פני מידותיו והן בגלל דבקותו הדתית שבליל יום כפורים היה נשאר ביחד עם בניו ללון בבית הכנסת לאמירת תהילים... בניו ונכדיו נשארו דבקים בדת ובחסידות.
גם ר' גרשון זונטג, יהודי חריף מוח ובר אורין, זכור לי מבין הדמויות האחרות, ולו בגלל בנו, חברי וידידי דר. איזו זונטאג, אם כי היה מבוגר ממני בכמה שנים התרענו והתוכחנו על דת ופילוסופיה. הוא לא היה דתי ואם זאת הניח תפילין והתפלל מתוך ההכרה שכל זמן שאנו חיים בגולה עלינו לשמור על ההוי הדתי ועל סממניו כאמצעי לשמירת זהותנו היחודית. לא הסכמתי אתו, אולם אני חושב כעת, שהצדק היה אתו.
לפני 15 שנה בקרתי שוב ברדאוץ, בעיקר כדי לעלות על קברי הורי וכמובן חפשתי את הבית בו נולדתי וגדלתי וגם את בית הכנסת הויז'ניצאי שעדיין עמד על תלו, אולם מניין כבר לא היה בו. התפללו בו 8 יהודים, אני הייתי התשיעי ואשתי שלוותה אותי הייתה העשירית במניין. לא בדיוק לפי ההלכה.
כבר לפני מלחמת העולם הראשונה פרצו כמה מבני חסידים את הגדר שאמורה היתה לשמור אותם מהתבוללותם ונטישת מסורתם החסידית והתחילו ללמוד בגמנסיה וביניהם אחי מרדכי שנטש את הישיבה המיוחדת בעיירה בצפון בוקובינה אליה שלחו אבי, וביום בהיר אחד סרב לחזור אליה ובלית ברירה הרשה לו אבי לעבור לגמנסיה והיו כבר לא מעטים כמוהו.
אחרי המלחמה כמעט כל ילדי חסידי ויז'ניץ-אוטניה נהפכו לגימניאזיסטים, ואני ואחי מוינה, בתוכם.
עם זאת כנראה שהמשיכה לפעום בנו הרוח החסידית שהביאה להקמתה של תנועת הנוער המופלאה של הנוער היהודי הלומד, היא תנועת "השומר" שמאוחר יותר נהפכה לתנועה "השומר הצעיר" שגם בעיני מי שאינו מסכים לאידיולוגיה שלה, נשארה אחת התנועות היפות ביותר בהן התברך העם היהודי בימינו.
לפי דעתי תנועת "השומר", ובמידה רבה גם תנועת "השומר הצעיר" שצמחה ממנה, הם המשך של התנועה החסידית בטהרתה. את שתיהן מציינים "היחד", "הדבקות" וההתלהבות שאינה תמיד תואמת את האידיולוגיה שהתנועה אימצה במשך הזמן.
את תנועת "השומר" יסדו בני הפליטים מגליציה ומבוקובינה בוינה ובחלקם הגדול מבתים חסידיים. האידיולוג הראשון של "השומר" היה מרטין בובר והספורים החסידיים של דב בער המגיד ממזריטש, תלמידו של רבי ישראל ממז'יבוש הבעש"ט, ומפיץ החסידות.
בין המייסדים של הקבוצה הראשונה של השומר בוינה היו בולר והאחים התאומים עמנואל יהושע בירר בניהם של דר. בירר הרופא מרדאוץ.
באביב של שנת 1919 הם הקימו את הסתדרות "השומר" ברדאוץ ואחריהם נהרו רוב תלמידי הגמנסיה היהודיים ברדאוץ.
הקבוצה הראשונה שהוקמה בהדרכתו של בולר (שאחרי עליתו ארצה הסב את שמו לדרורי ע"ש הקבוצה הראשונה של "השומר" בוינה "דרור") מיד עם גמר הגימנסיה ברדאוץ עלה ארצה והיה בין מייסדי קבוצת גינגר.
גם האחים בירר עלו ארצה כבר בשנת 1920 והצטרפו, לקיבוץ בית-אלפא (עמנואל) ומשמר העמק (יהושע). עזבו את הארץ כדי ללמוד רפואה ושניהם הגיעו ללונדון לפני פרוץ המלחמה ושם פעלו שנים רבות אחד כגינקולוג והשני כפסיכיאטור.
לקבוצה הראשונה, קבוצת "עבודה" של "השומר" הצטרפו משה שטרנשוס, אברהם (בובי) קליר, אחי עמנואל, נתן זינריך, דוד זינגר, האחים לקר, ברכר, ווכר וינלז ואחרים.
לקבוצה השניה (קבוצת "אריה" אם איני טועה) הצטרפו אלטדורף, חיים גלבר, מנקס ואחרים. בין החברות הראשונות של "השומר" היו טובה ויידנפלד, אחותי נעימה, גיסתי מלכה (זינגר לפני נשואיה), ברכה פוסטילניק, חיה שכטר.
מהקבוצה שלי ("קבוצת "הכוכב") אני נזכר רק בשלושה, חברי הטוב דניאל זינרייך, יושקו פיגר וצבי שכטר (יחיאלי).
כמובן שלא הזכרתי רבים אחרים. אפשר להגיד שבתקופה מסוימת כמעט כל תלמידי הגמנסיה היהודיים הצטרפו "לשומר", חלקם נמצאים עוד אתנו ורבים כבר אינם.
לכל אחד היה הגורל שלו, אבל לכולם דבק משהוא מחסד נעוריהם. ואיכשהוא נשארו "שומרים".
זכורה לטוב גם הגמנסיה שלנו שאם היותה מיושנת וספרי לימודיו שלא נשתנו במשך דור הקנתה לנו את האהבה לקלסיקה, לאפלטון, שזכינו לקרא במקור היווני, לגיטה ולהיינה שלמדנו בעל פה ומכל המורים, זכור לטוב במיוחד מורנו דר. ויינשטיין בלי לקפח גם אחרים שהקנו לנו ידע רב והעיקר את היסוד להשכלתנו. למדנו 8 שנים לטינית (אוביד והוראץ') ו-5 שנים יוונית ואולם לא נשאר לנו הרבה מהלימודים האלה, אבל טוב ללמוד ולשכוח מאשר מעולם לא ללמוד.
עיירתנו רדאוץ קיימת אולי מבחינה גיאוגרפית, אבל לנו נשארו ממנה רק זכרונות, אבל זכרונות חשובים מאוד לאנשים המזדקנים. ילדינו ונכדינו צריכים להביט קדימה, כי העתיד לפניהם. לנו הזקנים נשאר רק העבר, ואולי יש לצעירים גם משהו ללמוד מהעבר שלנו. בכל אופן, כדאי שידעו. אני מאמין בהמשכיות וחוץ מהגנים שאנו מעבירים לדורות הבאים אפשר וגם צריך להעביר את מורשתנו הרוחנית ואם ירצו יעבירו הלאה.

אלתר וסרמן אבי ומורי 
חיים וסרמן 


אילו נדרשתי לתת הגדרה לאקונית על מי היה ומה היה אלתר וסרמן ברדאוץ הייתי מבטא את התשובה בלשונם של האמריקנים MR. ZIONISM, "מר ציונות" שכן משחר נעוריו הוא חלם ציונות, נשם ציונות, ופעל ציונות.
מגיל צעיר עמד הוא לצדו של ד"ר בירר, יחד עם ליב וידנפלד והלברכט בהנחת היסוד לאגודת "דורשי ציון" ברדאוץ והוא התמיד בפעילותו זאת עד מלחמת העולם השניה. בתעודה על רישום בספר הזהב של הקרן הקימת לישראל (מס'ב'רכא/ט), רישום שהוענק לו בראשית שנות השלושים על ידי "ידידיו ומוקיריו", כתוב: "מרים ואלתר וסרמן, מייסד ההסתדרות העברית תרס"ב ויו"ר ההסתדרות הציונית המקומית".
פעולותיו אשר נתפרשו על פני תחומים שונים נוהלו בהתמדה, בדבקות וביעילות מחד, ומאידך בהשקט ובצניעות, "על מי מנוחות" כפי שכתב עליו הרב ד"ר יעקב נאכט (בהקשר לשם וסרמן).
בין מפעליו אוכל למנות את ייסודם והנהלתם של בית הספר וגן הילדים העברי "שפה ברורה" והספריה העברית שנשאה אותו שם, שאבא היה אחד ממקימיו לפני מלחמת העולם הראשונה לצדו של שלום שטרייט, יחד עם יוסף פוסטילניק ואלקנה קורנבליט.
ארגון בית התפילה הקרוי "המנין הציוני" לימים הנוראים, שבו היו מתפללים מספר רב של ציונים, אשר בכל ימות השנה היו מפוזרים בבתי כנסת האחרים.  פעילות בברית העברית העולמית, פעילות בועד הקהילה של העיר, פעילות בקרן הקימת ובקרן היסוד ועוד פעולות ומפעלים במסגרת הארגונים דלעיל ואשר מחוצה להם.
בספריה, כאשר הגיע כרך חדש של "התקופה", זוכר אני איך היו נרשמים בתור הקוראים שמביניהם אני יכול למנות את ליפמן קונשטדט, חיים שרף, אליעזר שפירא, משה ביקל, אברהם וידנפלד, ברנשטין, ד"ר איזקזון ועוד.
באין חדר עיון לספריה, היה כל אחד מקבל את הספר לזמן קצוב. כאשר הגיע הספר "והיה העקוב למישור" של ש"י עגנון, אני זוכר שלא יכלו להמנע מעריכת רשימת המתנה בשל הענין הרב של הקוראים; וכל זה התרחש בחנות, שהיתה רוב הזמן בית ועד לקנאי העברית.
מאותה החנות התנהלו גם עניניו של גן הילדים ושל בית הספר העברי "שפה ברורה". זוכר אני את יוסל'ה וירצברג אשר אץ היה לשליחויות בנאמנות וללא לאות וזאת על אף רגליו החולות. עוסק היה בגביית שכר לימוד ובסוף כל חודש, כאשר צריך היה לשלם שכר דירה ושכר למורים, היתה הפעילות כפולה ומכופלת. קוריוזים לא היו חסרים גם כאן: כאשר שלח אבא אל הורה מסוים לגבות חוב של שכר לימוד עבור ילדיו, חוב אשר תפח בשל פיגור בתשלומים, ענה זה בהאי לישנא: תגיד לוסרמן שגם אני יכול לשכור לי בית וגננת ולעשות לי גן ילדים משלי.
הלימודים בבית הספר העברי היו מתקימים בשעות של אחר הצהרים לבני נוער אשר למדו בבקרים בבתי ספר ממלכתיים. לרוב היו רמות שונות בכתות אחדות. המקצועות שנלמדו היו: שפה עברית - דקדוק וספרות, תנ"ך, והיסטוריה יהודית.
השפה העברית היתה אצלנו בבית שפה מדוברת יומיומית, באותה מידה שהיתה שפת יידיש וגרמנית. כאשר עשה הרב ד"ר יעקב נאכט את סדר הפסח אצלנו, נהנינו כולנו לא רק מנוכחותו ומדברי התורה והחכמה שלו אלא גם מחדודי הלשון, ממשחקי המלים ומהשנינות של העברית שלו ואלה נשארו בזכרוננו לזמן רב.
גם בערבי העברית שהתקיימו במסגרת "הברית העברית העולמית", על פי רוב בביתו של רופא העינים ד"ר ברכר, היה הנושא השכיח ביותר חידושי הלשון אשר נתקלו בהם בעתונות הארצישראלית. אני זוכר, כשאבא היה לוקח אותי בתור ילד, כיצד היו מתחקים אחר המקורות המקראיים או התלמודיים שמהם הופקו החידושים ומתענגים על אלה.
באותה מידה אוהב היה אבא להשתתף במפגשים בביתו של ידידו הקרוב הד"ר מאיר מנצ'ר אשר היה, בצד מדותיו התרומיות, אוצר בלום של פולקלור ושל הומור יהודי. נושא זה גם היה, מלבד עניני דיומא, נושא שכיח בערבים אלה.
פעמים חוזרות ונשנות היה אבא נבחר לכהן בועד הקהילה היהודית של רדאוץ ושימש בתפקידים שונים. בקאדנציה אחת, כאשר שימש ממונה על עזרה סוציאלית, זוכר אני אפיזודה, כשצריך היה לעזור למשפחה נצרכת, מרובת ילדים, אשר גג ביתם דלף והקירות מלאו טחב. ד"ר הרצברג לא אישר את ההקצבה לכך על אף הפצרות חוזרות ונשנות. ביום של גשם חורפי הגיע אבא עם מרכבה (FIACKER) לביתו של הרופא ד"ר הרצברג והזמינו לביקור חולים מבלי לגלות לאן. המרכבה הביאה אותם אל אותו בית עם הגג הדולף ואבא הצביע "זהו הפציינט". ד"ר הרצברג כעס מאד ונעלב, אולם באותו השבוע נמצאה ההקצבה והגג תוקן,
כאשר עלה אליעזר שפירא לארץ ישראל והוא היה נציב הקק"ל ברדאוץ (קומיסאר), נתמנה אבא לנציב הקק"ל במקומו. כאן הוא הנהיג חידוש אשר נבע מרגש הסובלנות העמוק שהיה טבוע בו. במפעל "הקופסה הכחולה" אשר בדרך כלל פעמיים בשנה היו חברי תנועות הנוער, זוגות-זוגות, עוברים בבתי היהודים ומרוקנים את קופסת הקק"ל, במטרה לקרב בין בני נוער בעלי השקפות שונות, עמד אבא על כך שהזוגות לא יהיו בני אותה תנועה – אלא מעורבים. הדבר הצריך הרבה כח שכנוע, אבל בסופו של דבר הלכה בת מהשומר הצעיר עם בן מבית"ר והדבר הקטין את המתחים שבין התנועות.
בפעולות של קרן היסוד,כאשר היו באים שליחים מצ'רנוביץ להתרים את עשירי העיר, היה אבא מתלווה אליהם כאיש המקום והיה לא אחת מזניח בשל כך את פרנסתו. אמא, מרים לבית פוסטילניק, עמדה תמיד לימינו ומלאה את מקומו ואת החסר. כן היה ביתנו תמיד פתוח לארח שליחים מארץ ישראל אשר לא תמיד השיגה ידם או ידם של המארחים לאכסנם בבית מלון. פעם נזדמן שליח מארץ ישראל בשם מלמד והתאכסן בביתנו. באותה עת חגגו לאבי את יובל החמישים. ידידיו הגישו לו אלבום מפואר בכריכת עור ובו כתובים דברי הערכה של ידידים ושל אישים מחוגים שונים. מר מלמד השתתף אף הוא ומלא דף באלבום עם המשל התלמודי של רבי נחמן בר יעקב (תענית, ה'): אילן אילן במה אברכך... יהי רצון שיהיו צאצאי מעיך כמותך.
בסוכות 1941 כאשר הוגלינו לטרנסניסטריה, לפני שעזב אבא את הבית והשאיר מאחוריו את כל אשר לו, לא יכול אבא להתנתק מעל ארון הספרים. שעה ארוכה עמד הוא ליד הארון ובכה, כמי שנפרד מנפש חיה. היו שם ספרי קודש שירש מאביו, ש"ס ופוסקים לצד ספרי הגות ושירה עברית.
גם בשנות הגירוש במוגילב טרנסניסטריה היה אבא פעיל למען אנשי רדאוץ, בבית התמחוי והוא היה איש הקשר עם המוסדות היהודיים בבוקרשט. יום אחד, כנראה בעקבות הלשנה, הוא נעצר, הוכה מכות קשות וסבל משך הרבה חדשים עד להחלמתו.
בשנת 1948, כאשר עלה ארצה יחד עם אמא, היה הוא המאושר באדם על שזכה לחיות את שארית חייו בארץ ישראל שכן כוונתו לעלות לארץ בראשית שנות העשרים הושמה לאל על ידי מנחם אוסישקין, אשר הניא אותו מכך בשל היות אבא מטופל בשלושה ילדים קטנים וגם מבחינה בריאותית הוא היה על הגובה. קליטתו בארץ לא היתה חלקה, שכן על אף הבטחות רבות של ידידים היה לו קשה להגיע למשרה עד אשר ד"ר ביגו הארט, אשר היה בעמדה בכירה במדור הטלפונים, קבל אותו למשרדו ושם עבד אבא עד שחלה. מחלתו זו הובילה אותו אלי קבר. אבא נפטר בשנת 1955 ונטמן בזכרון מאיר.
במשך כל השנים, כל אימת שפגשתי אנשי רדאוץ, הם לא ראו אותי אלא ראו את הייחוס שלי – בנו של אלתר וסרמן.

תעודת ההרשמה של אלתר וסרמן ואשתו מרים בספר הזהב של הקק"ל, כהוקרה על עבודתם המתמדת לטובת הציונות.
 
 
תמונתו של אלתר וסרמן


 

 

   

Go Back  Print  Send Page
 jbukowina@gmail.com דרך בן גוריון 24 רמת גן 5757345 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים