--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף
דף הבית >> קהילות >> ערים (+1000) >> רדאוץ >> ספר רדאוץ >> עמודים 270-277
 
רדאוץ
קהילה יהודית בצמיחתה ובשקיעתה

להיות תלמיד יהודי ברדאוץ.

 
   

להיות תלמיד יהודי ברדאוץ  
ד"ר (ברטל) א. הכט


הדבר התחיל עם - משבר השפות, לטוב ולרע. השפה המדוברת ברוב המשפחות היהודיות היתה אידיש, השפה השניה היתה גרמנית שנשארה כשריד מתקופת אוסטרו-הונגריה, השפה השלישית, בעיקר לבנים, היתה זו של לימודי הדת ב"חדר" או אצל מורה פרטי והשפה הרביעית היתה השפה הרשמית של המדינה – רומנית.
מדוע לטוב? מפני שילד שגדל עם יותר משפה אחת לומד בקלות שפות נוספות והיתרון בכך אינו דורש פירוט. לעומת זאת הרע היה שלא תמיד היה קל לקבוע את סדר העדיפויות בלימוד השפות האלה ולעתים זה הביא למצבים לא נעימים.
אני גדלתי בשפה הגרמנית והשפה השניה שלי היתה ...עברית! לא היתה זו העברית של לימודי ה"חדר" והתפילות, אלא העברית המדוברת בארץ-ישראל דאז.
את "חוק לימודי" התחלתי בגיל 3-4 בגן הילדים הגרמני של גב' אינטנר. היתה זאת אשה חביבה, שחייה בניפרד מבעלה - דבר נדיר באותם הימים - וגרה בבית קטן ב-ADOLF MARIN GASSE. מהתקופה הזאת זכורים לי רק ימי החורף הקרים מאוד עם שלג עמוק. אחד ההורים לקח והחזיר אותי מהגן, לפעמים עשתה זאת הכתבנית של אבי, לפעמים סחבה אותי המשרתת במזחלה.
התחלתי ללמוד עברית כשטרם מלאו לי חמש שנים עם המורה BLEI שלימד אותי בו-זמנית גם גרמנית באותיות גוטיות. השיעורים התקיימו שלוש פעמים בשבוע (פעמיים עברית ופעם גרמנית); המורה בא אלינו הביתה ומדי פעם הציץ מכיס המקטורן שלו העתון "הארץ"! היו לי מחברות מיוחדות לשתי השפות ונדרשתי להכין תמיד עפרון HARTMUTH מס' 3 מחודד היטב ועל ידו מחק רך.
בגיל 5-6 הועברתי לגן הילדים הרומני בבית הספר העממי מס' 2 בו כמחצית הילדים היו יהודים. זיהיתי אותם לפי השפה המדוברת, אידיש או גרמנית - רובם היו מיודדים ביניהם, כי באו מאותו אזור מגורים ואילו אני באתי מאזור אחר. הגננת היתה גב' DUMITRIU, שבעלה היה פקיד גבוה; אהבתי אותה מאוד. פה התחלתי ללמוד שירים רומנים וגם לדבר רומנית.
מטבע הדברים הייתי אמור להתחיל כיתה א' באותו בית הספר מס' 2 שהיה גם במרכז העיר, אך הורי החליטו אחרת. כדי לא להיות בכיתה עם הרבה תלמידים יהודים דוברי אידיש וגרמנית ועל מנת ללמוד היטב את השפה הרומנית, נועדתי לבית הספר העממי מס' 1 ידוע בשם POPADIUC על שמו של מנהלו לשעבר שנהיה ראש העיר. הוחלט גם שאוכל לדלג על כיתה א' ולהיכנס ישר לשליש השני של כיתה ב', אחרי שאלמד את החומר כולו תוך 3 חדשים עם המורה גב' ERDMANN, כך אכנס לכיתה ב' בגיל שאחרים מתחילים כיתה א'.
מצאתי את עצמי, אם כן, בחודש ינואר, בגיל 7, הולך יום יום מרחק של כשני ק"מ ברחובות פריפריים של העיר לבית הספר שהיה ממוקם באזור "נקי" לחלוטין מיהודים. כדי להגיע בזמן יצאתי מהבית בשעה 7, בחושך מוחלט בימי החורף, עם ילקוט עור חום על גבי, לאורך מסלול שבקושי פגשתי נפש חיה. השקט המושלם הובקע רק על-ידי נביחות כלבים מהחצרות שלידם עברתי. שרת בית הספר, בשם שולצקי, עבד אצלנו באופן פרטי בתור גנן והוא נתבקש "לשים לב עלי". למרות שהוא הוכר בבית הספר כסמכות גבוהה הוא פנה אלי ביראת כבוד במלה DOMNISORULE, מעין "עלם-אציל".
תלמידי הכיתה היו כשני שלישים רומנים, שליש גרמנים - אני הייתי היהודי היחידי. כולם הכירו איש את רעהו ואני הייתי לא רק "החדש" בכיתה, אלא גם היהודי. כולם שיחקו ביחד בהפסקות, אני לא שותפתי. בהפסקה הגדולה, בשעה ,10 הסתכלתי על האוכל שהביאו אתם התלמידים שבאו רובם משכבות עניות. זה היה תמיד לחם שחור עם שומן חזיר, בצל או שום, בעטיפה של נייר עיתון. אני הוצאתי לחמניות טריות עם חמאה, ריבה, דבש או תוספות אחרות במפית בד צבעונית. אינני יודע אם הם קינאו בי אבל בטוח שדווקא אני קינאתי בהם. עצם הופעתי, לבושי, ציודי, כמו כן התנהגותי ורמת ידיעותי היוו חריג בולט.
לקח לי הרבה זמן ותכסיסים למיניהם כדי להתגבר על הדיעות הקדומות ולרכוש לי כמה ידידים. הראשון ביניהם היה ילד גרמני, מבוגר ממני בשלוש שנים - נשאר כיתה פעמיים - וקראו לו מדי פעם במילת הגנאי REPETENT! הוא היה נמוך, צנום אבל בעל כוח שרירים מרשים. דיברתי אתו גרמנית, כמובן; הוא לקח אותי תחת חסותו ללא כול תמורה. נודע לי אח"כ שבבתי-ספר אחרים היו תלמידים יהודים שנהגו לתת "דמי חסות" באוכל, בולים וכו'. הוא הכניס אותי למשחקים והביא לידי כך שהתידדתי גם עם אחרים, רומנים וגרמנים.
פעם בשבוע התקיימו לימודי דת. התלמידים נפרדו לכיתות שונות. הרומנים הלכו לכומר אורטודוקסי, רוב הגרמנים לכומר קטולי, נשארו שני פרוטסטנטים ואני היהודי. הפרוטסטנטים הלכו לכומר שלהם הביתה ואילו אני הייתי אמור להצטרף ללימודי הדת היהודית של הרב HORNIK בבית הספר מס' 2, מרוחק לפחות 3 ק"מ מבית הספר שלי. ההליכה במרחק זה ארכה כשלושת רבעי השעה, כך שהגעתי תמיד לקראת תום השיעור וניכנסתי לכיתה לצהלתם של כל התלמידים. בסוף השיעור קמו התלמידים על רגליהם ואמרו במקהלה את התפילה: מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי...לא הבנתי מה טעם לומר תפילה זו בצהריים ולא בבוקר כשקמים. מהמעט שהשתתפתי בשיעורי הדת, זכור לי שהרב הסביר לפני החגים, באידיש, את חשיבותם, לימד את עשרת הדיברות ותפילות. מכיוון שהיה ידוע לו שאני לומד עברית ותנ"ך באופן פרטי, הוא נתן לי ציון 10 בכל שליש.
בכיתה ג' הצטרף אלינו עוד תלמיד יהודי ובכיתה ד' אפילו שלישי. הדבר היחידי שהשתנה מבחינתי היה שכבר לא הלכתי לבד ללימודי הדת והיו שניים או שלושה אחרים!
אינני יכול לומר שבבית הספר היסודי "סבלתי" כיהודי. התרגלתי שהתלמידים השתמשו במילה JIDAN ולא EVREU, כאשר דיברו על יהודי ולא אחת עשו תנועות גנאי שסימלו שיש לקצץ ליהודים את הזקן. חטפתי גם מכות, אבל לא בתור יהודי, כי למעשה כולם הרביצו לכולם, במהלך המשחקים.
בכיתה ב' המורה היה רומני, בכיתה ג' היתה לנו מורה יהודיה, מכרה של הורי ובכיתה ד' היה מורה גרמני שהיה ללא ספק הטוב מכולם. הוא נתן למעוניינים שיעורים בגרמנית בהתנדבות, פעמיים בשבוע אחרי הצהריים. אני השתתפתי, כמובן, בשיעורים אלו, נהניתי מאוד מצורת ההוראה שלו, אך באותם הימים הייתי צריך לעשות פעמיים ביום את הדרך לבית הספר וחזרה. דרך אגב, המורה הזה, בשם PROSSER, היה אנטי-נאצי ובזמן שהיטלר הוציא את הגרמנים מבוקובינה, הוא נשאר בעיר. מצאתי אותו ברדאוץ כשחזרנו מטרנסניסטריה, הוא היה גימלאי וגר עם אשתו באותו הבית.
המעבר לבית הספר התיכון נעשה על סמך בחינה אחידה לכול בוגרי כיתה ד', בנים ובנות בניפרד. לפי החוק כול אחד היה חייב בשבע שנות לימוד. אם הוא לא עבר לתיכון היה אמור להשלים שלוש כיתות בבית הספר העממי; לא כולם עשו כן.
בבחינה הזאת פגשתי אחדים מהתלמידים שהכרתי בבית הספר מס' 2 מלימודי הדת. היו גם מעטים מבית הספר מס' 3, כמו כן מועמדים מהכפרים הסמוכים, אחדים מהם בלבוש הלאומי הרומני.
למרות המגמה הכללית של היהודים לדחוף את ילדיהם ללימודים נדמה לי שרוב הילדים היהודים לא המשיכו לבית הספר התיכון. יתרה מזאת, הנשירה לאורך התיכון היתה ניכרת. אם אינני טועה התחילו כ-40 תלמידים יהודים וסיימו לא יותר מ-11. יש לציין שהיו גם תלמידי תיכון שלמדו באופן "פרטי" וניבחנו פעמיים בשנה. בהרבה מקרים הסיבה לכך היתה אי הנכונות ללכת לבית הספר בשבת.
אשר לחיים בבית הספר התיכון אנסה לנתח את היחס של הממסד, של המורים ושל התלמידים הלא יהודים.
התיחסות הממסד לתלמידים היהודים היתה, לפי הערכתי, הוגנת. אמנם אחדים מההורים היהודים התלוננו שנדרשו לשלם את המיסים הגבוהים ביותר בבית הספר, אבל הם היו גם בעלי הכנסות הגבוהות ביותר.
אנחנו זכינו לחופשות חגים כפולות, של החגים הנוצריים והיהודיים. ערב החגים היהודיים כבר חיכינו בקוצר רוח שהתלמיד התורן יכנס לכיתה עם ספר ההודעות של ההנהלה והמורה יקריא שהתלמידים היהודים יהיו חופשיים לרגל חגם. אחדים מהתלמידים הנוצרים אמרו - כמה טוב להיות יהודי - לא הם ואף לא אנחנו חשבנו שזה נכון.
בהתחלת השיעור הראשון ובסוף השיעור האחרון קמו כל התלמידים על רגליהם ואחד התלמידים אמר את התפילה "אבינו שבשמיים". כולם הצטלבו חוץ מהפרוטסטנטים והיהודים, כמובן.

משום מה התרגלתי בקלות למינהג הזה, אך היתה לי אי נעימות מסויימת כאשר מספר שבועות אחרי חג הפסחא התחילו את התפילה באומרם ש"ישו קם לתחיה מהמתים". הרי באבינו שבשמיים גם אנחנו האמנו, אבל בישו...רק הם.
בכיתה היו בתחילה מספר תלמידים יהודים שלא כתבו בשבת, עד לסוף נשאר רק אחד: יידל היבשר. לא אחת, כאשר מורה רצה לתת בוחן או מבחן בשבת, צעקה כל הכיתה "היבשר אינו כותב בשבת" וברוב המקרים המבחן אכן נדחה.
יחסם של המורים לא היה אחיד. היו מורי תיכון יהודים כמו WEINSTEIN, HALPERN, GOTTESMANN, HUNDERT שגם התנהגו בצורה שונה. ד”ר וויינשטיין פרש לפני שנכנסתי לתיכון. הוא היה רווק מאוד מבוקש בחברה, איש מכובד, משכיל, ניגן בצ'לו ברביעיית המיתרים של העיר. הלפרן לימד לטינית, יוונית וגרמנית - היה איש קשוח ונתן ציונים נמוכים בעיקר ליהודים. גוטסמן היה מורה טוב ומקורי בשיטותיו. הוא לימד צרפתית ופחות גרמנית. הוא לא הסתיר את היותו יהודי וגם לא היסס להעריך במיוחד תלמידים טובים גם אם היו יהודים. הונדרט היה מורה לציור, מאוד אפור ובקושי דיבר רומנית.
לעומת זאת היה מורה לספרות רומנית בשם DAN ידוע כ"קוזיסט" פעיל ואחר כך לבש את מדי "משמר הברזל". הוא לא החמיץ הזדמנות לדבר בכיתה על הטפילים המלוכלכים שעל גדות TOPLITA, הכוונה ליהודים. נאומיו השרו אווירה מאוד לא נעימה בכיתה. אינני יודע אם היפלה לרעה את התלמידים היהודים גם מבחינת הציונים, אבל נדמה שהיה קיים תמיד החשש של CORIGENTA, כלומר בחינה במועד הסתיו.
מאוחר יותר התווספו אליו TEODOREANU ו-HINCU, שניהם מורים למתמטיקה ופיסיקה שלא "דיברו בכיתה" אבל נראו במדי "משמר הברזל". PAVELESCU, מורה מעולה לפילוסופיה שלבש גם הוא מדים אלו, לא רק שלא "רדף" יהודים, אלא, להפך, העדיף לדון עמם בכיתה על נושאי פילוסופיה ואתיקה ונתן להם ציונים גבוהים.
מורה בעל התבטאויות פוליטיות נועזות שלימד היסטוריה היה TOROUT, לימים מנהל בית הספר התיכון. באותם הימים שלא ציווה על תלמיד לקרוא מן הספר את הפרק ולא צעד הלוך ושוב בצעדים מהירים בכיתה, באותם ימים, שכולנו יחלנו להם, התישב ודיבר על פוליטיקה אקטואלית. מענין שהוא התחיל תמיד בנושאי היסטוריה, לא חשוב עתיקה, ימי הביניים או של הרומנים, והגיע לאירועי היום, הוא דיבר נגד היטלר וניבא שאין מנוס מכך שבאחד הימים הרומני והרוסי מעבר ל-NISTRU יתקעו יד ידידותית. יחד עם זאת, כאשר דיבר על אישים יהודים ששינו את שמם הוא ציטט אותם בשם מלא כגון: TROTZKI - BRONSTEIN, FINFELSTEIN -LITVINOV, EMIL LUDWIG - KOHN וכו'.
מורה לטבע בשם WOLCHINSKI היה מיודד מאוד עם חוגים יהודיים משחקי קלפים; DUBAU, מורה למתמטיקה, היה שוכן בתי קפה ומרזח, CORNEL HAHON, רווק היה איש משכיל מסוגל ללמד כל מקצוע ו-VICTOR HAHON, בור ועם-הארץ לא ידע ללמד כלום. כל אלו היו נויטראלים מבחינה פוליטית, לפחות לכאורה,
היו לנו גם מורים גרמנים IANUSZEWSKI שפרש מהר אחרי כניסתי לבית הספר וWINITZKI, מורה נפלא למתמטיקה שהיה חולה שחפת והתנהגותו כלפי היהודים היתה ללא דופי.
מהדור "הצעיר" היו שני מורים מאוד מקובלים ואהודים. SANDRU לימד גיאוגרפיה ו- BOTOCAN היה מורה להתעמלות. הם הופיעו רק כאשר הייתי כבר בכיתות הגבוהות ואולי גם קירבת הגיל הסביר את היחסים הידידותיים שבינינו.
כאשר הייתי סטודנט לרפואה ב-IASI מיד אחרי שובי מטרנסניסטריה, פגשתי ברחוב את SANDRU בתור חייל שרק השתחרר. היה עד כדי כך אומלל שהזמנתי אותו ללון בחדרי הצנוע. כעבור זמן הוא נתקבל כמורה באוניברסיטה ונהיה גם הרקטור שלה.
אין לדבר על יחס אחיד של התלמידים. בכיתות הנמוכות התנהגותם היתה דומה לזו שבבית הספר העממי; פה ושם התבטאויות או תנועות שהעידו על שנאה ליהודים, בכיתות הגבוהות התגבשו כבר עמדות פוליטיות, היו שני מחנות - אוהדי היטלר ואוהדי צרפת, שניהם היו מאוחדים בחוסר אהדה ליהודים. מדי פעם התעוררו ויכוחים קולניים בין הנלהבים בשני המחנות, כאשר התלמידים היהודים שמרו על איפוק מוחלט. מעניין בוודאי לציין שגם התלמידים הגרמנים נמנעו מלהתערב, למרות שהיו ידועים כפעילים ב-HITLER - JUGEND שהתארגנה בבית הספר התיכון הגרמני ובDEUTSCHES HAUS- הסמוך. מאוחר יותר ראינו את כולם כמעט במדים, בעת שהתחילה ההגירה של האוכלוסיה הגרמנית לגרמניה.
מה היו הקשרים מחוץ לשעות הלימודים?
יחסי ידידות ממשיים היו רק בין יהודים לבין עצמם. אמנם לרבים מהתלמידים היהודים היה חבר או שניים לא יהודי, אבל צביון החברות היה שונה. גם העיסוקים בשעות הפנאי היו שונים. רוב התלמידים היהודים למדו יותר, אחדים קיבלו שיעורי עזר, שיעורים בשפות זרות, במוסיקה או בלימודי דת ואילו רוב התלמידים הלא יהודים עסקו בעיקר במשחקים, ספורט או סתם שוטטו ברחובות העיר.
אשר לטיולים בעיר - היה איסור לטייל עם בנות (!), בתקופת הלימודים תלבושת אחידה היתה חובה גם בשעות הפנאי, היה אסור לצאת אחרי השעה 9 בערב וזמן מסוים היה אפילו אסור לטייל ברחוב הראשי. כמובן שרק בסרטים מעטים הורשו לתלמידי התיכון לצפות למרות השפע של סרטים טובים שהוקרנו בשני בתי הקולנוע של העיר.
בחופשות - חג המולד, חג הפסח וב"חופש הגדול" היו קיימים אותם האיסורים, אך איש לא התחשב בהם. טיילנו בלי סוף ודנו בנושאים בכל התחומים עד לשעות המאוחרות בלילה.
לימודי הדת בתיכון ניתנו בתחילה על ידי מורה בית-ספר עממי, איש חילוני גדוש תורה אך חולני, בשם BICKEL. הוא היה אמור לבוא ברגל מרחק של כמעט קילומטר וחצי, איחר תמיד וזה היה נושא לליגלוג לכל התלמידים. מאוחר יותר לימד אותנו הרב DR. STEIN, גבר נאה מאוד, משכיל, שהשרה יראת כבוד למורים ולכל התלמידים. אנחנו היינו מאוד גאים בהופעתו. הוא שילב בלימודי הדת גם את לימוד השפה העברית המודרנית.
בכל המקומות ובכל התקופות הסיום המיוחל של לימודי התיכון היתה בחינת הבגרות, אבל לא בכל המקומות ובכל התקופות היתה זו בעיה מיוחדת לתיכוניסט היהודי.
עוד שנים לפני שהגעתי לשמינית כבר דיברו בבית, שרבים היהודים הנכשלים בבגרות, שבאוניברסיטאות מכים סטודנטים יהודים ואף זכור לי שבצ'רנוביץ נהרג סטודנט בשם פאליק.
מובן מאליו שעם הגברת ההשפעה הנאצית שבאה להתווסף לנטיות האנטישמיות שברומניה, היתה צפויה החמרה מבחינה זאת.
שנת הלימודים 1939/40 התקיימה כבר בזמן המלחמה באירופה. בקרב היהודים בעיר שררה כבר חרדה רבה וחוסר וודאות, בעיקר בשל הנצחונות המרשימים של היטלר וההתפשטות המהירה של האנטישמיות במדינה. האווירה בשמינית שלנו היתה מתוחה, מחנה אוהד הגרמנים התחזק מאוד, אבל נדמה לי שהרגשתנו הלא נוחה כיהודים נבעה יותר מהתודעה על מה שצפוי לנו, מאשר מהגברת העוינות מצד התלמידים הלא יהודים או המורים.
בבוקר יום 10 במאי, כאשר התאספנו בחצר בית הספר לקראת צעדת החג הלאומי הרומני הגדול, כבר ידענו על התקפת הגרמנים על הולנד, בלגיה וצרפת. אני זוכר את הצעקות של שני המחנות - אוהדי היטלר אמרו שהקרב יגמר מהר וזה גם סיום המלחמה, בו בזמן שאוהדי מעצמות המערב טענו שהיטלר נפל במלכודת שהוטמנה לו ואנגליה וצרפת ישברו אותו. במהרה התברר שהראשונים צדקו וגרמניה הופיעה כבלתי מנוצחת. נשארו עוד ימים ספורים עד לגמר לימודי השמינית.
בזמנו עקבנו בקפדנות אחרי תוצאות בחינות הבגרות של שנת 1939 שהתפרסמו בעיתונות וספרנו את השמות היהודיים. עכשיו חיכינו בדריכות לפירסום וועדות הבחינות, מיקומן והרכבן, והנה למועד יוני 1940 נקבע שהבחינה תערך ברדאוץ עצמה לבוגרי בתי הספר התיכוניים, בנים ובנות. יושב ראש הוועדה היה MIRON NICULESCU פרופסור למתמטיקה ופיסיקה באוניברסיטת צ'רנוביץ, וחבר בה, בוחן ספרות רומנית, האנטישמי הידוע DAN.
על אף הלימודים האינטנסיביים והרגשת "השליטה" בחומר, ניגשנו לבחינה כאשר מצב רוחנו בשפל עמוק.
אני חייב להודות שהבחינה היתה קשה, אבל הוגנת כלפי היהודים. לא ניכשל איש רק בגלל היותו יהודי; להפך: את הציונים הגבוהים ביותר קיבלו... תלמידים יהודים.
פחות משבועיים אחרי בחינת הבגרות שלנו מסרה רומניה, תחת לחץ הגרמנים, את בסרביה ואת בוקובינה הצפונית לברית המועצות. זעמם של הרומנים, שהיה אמור להיות מופנה לעבר הגרמנים, הוסט כלפי היהודים. החיילים הרומנים שנסוגו התחילו להרוג יהודים בטענה שהם קומוניסטים והם שהכניסו את הרוסים לאזורים שננטשו. זרקו יהודים מרכבות נוסעות, הופיעה תחיקה אנטי-יהודית. בין היתר, נאסר על יהודים ללמוד בבתי ספר ציבוריים וכמובן באוניברסיטאות.
אני ובני כיתתי היהודים הספקנו לסיים את הקריירה של תלמיד, אך אפסו הסיכויים להיות סטודנט.
ההתפתחות המהירה של המאורעות הפוליטיים הביאו אותנו לידי כך שהלימודים הפסיקו להיות בראש מעיינינו ומה שהתחיל להעסיק אותנו, ובצדק, זה היה עצם קיומנו.

זה הוא, אם כן, סיפורו של אחד מהתלמידים היהודים ברדאוץ בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. אני מודע לכך שאין זה סיפור המייצג את המצב של כל, ואפילו לא של רוב, התלמידים היהודים בעיר, אבל השתדלתי לשלב בחוויות האישיות מקצת מהאווירה שהיתה משותפת לכולם.
אפריל 1989 
 

 

   

Go Back  Print  Send Page
 jbukowina@gmail.com דרך בן גוריון 24 רמת גן 5757345 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים