--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף
דף הבית >> קהילות >> ערים (+1000) >> רדאוץ >> ספר רדאוץ >> עמודים 31-43
 
רדאוץ
קהילה יהודית בצמיחתה ובשקיעתה

ארגון הקהילה והמנהיגות הדתית

 
   
ארגון הקהילה והמנהיגות הדתית
האירגון הפנימי של הקהילה היהודית ברדאוץ (המכונה בראשית השלטון האוסטרי "קהל") דומה לאירגון הקהילות בערים אחרות בבוקובינה. בצ'רנוביץ ובסוצ'יאבה היו קהילות ראשיות ובכל אחת מהן כיהן רב. ב-1 במאי 1786 הוכרזו "הקהלים" של צ'רנוביץ וסוצ'יאבה קהילות עצמאיות. לקהילה של צ'רנוביץ סופחו הקהילות של סאדאגורה וגם ויז'ניץ ולקהילה של סוצ'יאבה סופחו הקהילות סירט וקימפולונג. הקהילה של רדאוץ, בהיותה עדיין זעירה, היתה כפופה מבחינה דתית לקהילה של סירט.
לפני ההכרה הרשמית של הקהילה היהודית והכרזתה ע"י השלטונות האוסטריים לעצמאית, היתה מונהגת הקהילה הקטנה ברדאוץ בידי אנשי דת, כנהוג אצל היהודים מקדמת דנא. בשנת 1821, כאשר האוכלוסיה היהודית בישוב מנתה יותר מ-30 נפש ואפשר היה לאסוף מניין לתפילה, שאף הציבור להביא לישובם רועה רוחני, שיוכל למלא את הצרכים הדתיים של הציבור, ולא יהיו נאלצים לכתת רגליהם עד הכפרים מארג'ינה (Margina) ופראטאוץ Fratauti)), לצורך שחיטה, מניין, או להיות תלויים במוהל ממקומות רחוקים יותר.
לשם כך פנו אל האדמו"ר רבי מנדל האגר מקוסוב אשר בגליציה, בעל השפעה רוחנית מעבר לגבולות עירו, בבקשה להמליץ על שוחט שיתישב קבע ברדאוץ ויספק את הצרכים הדתיים של הציבור. הרבי שלח את השוחט אפרים בן יעקב גולדשלגר, איש ירא שמיים וכשרוני מאוד מהעיירה ויז'ניץ.
עם בואו של אדם נבון ואדוק זה, החל שלב חדש בתולדות הציבור היהודי ברדאוץ. הוא השכיל ללכד תושבים יחידים לישות משותפת וליצור את "הקהל". הוא יסד גם מניין עצמאי, למרות התנגדות יהודי הכפר מארג'ינה, אשר טענו שיש להם "חזקה" על מניין משותף אצלם. השוחט הצליח ליישב בדרכי נועם את הסכסוך ואיפשר לציבור היהודי ברדאוץ להיות אדון על ענייניו הדתיים. הוא קבע מקום לבית-כנסת בדירתו, כשהוא ממלא את כל התפקידים. הוא היה "בעל תפילה", "בעל קורא" וגם ה"גבאי". בית הכנסת היווה מוסד מלכד של הציבור ושימש גם כעין "מועדון" בו נערכו כל ההתיעצויות ובו לובנו הפתרונות לבעיות ה"קהל".
במשך הזמן נעשה השוחט ראש הקהילה והיה הרועה הרוחני של הציבור, בהשכילו ברוב חוכמתו למצוא פתרונות לבעיות היחיד והציבור, ויישב סכסוכים בין יחידים לשביעות רצון כולם. ביוזמתו הוקם בית-מרחץ עם "מקווה", שהתאים לדרישות הזמן ההוא.
כעת היה מורגש חסרון מוסד חשוב לכל הקהילה - הוא בית הקברות, היהודים ברדאוץ נאלצו לכתת את רגליהם אל העיר הותיקה יותר, סירט
 (Siret - Sereth) כשהיה עליהם לקבור את מתיהם. הדרך היתה מייגעת מאוד, בימי קייץ הכבידו התנאים ההיגייניים וגם השטפונות ובימי חורף הקור המקפיא וסופות השלג הפכו את ההלויות למשימה כמעט בלתי אפשרית. השוחט נרתם לבצע משימה נכבדה וקשה זאת. לאחר שתדלנויות רבות אצל הציבור היהודי שיתרמו מכספם לצורך קניית חלקת אדמה ובקשה מהרשויות המקומיות והארציות להקצות ליהודים שטח אדמה, הצליח השוחט גולדשלגר לחנוך את בית הקברות בשנת 1831 (תקצ"א) במרחק של כ-4 ק"מ מרדאוץ בדרך למרג'ינה. גם ביתן קטן הוקם במקום ושומר התגורר בו. למרבה הצער ונוכח תעתועי הגורל, היה השוחט עצמו הראשון שנטמן - בבית הקברות, בנופלו קורבן למגפת הכולרה, שהשתוללה באותה שנה בעיר. מצבתו - הראשונה בבית הקברות - נשתמרה היטב עד היום הזה. בשנת 1921, עם הנהגת הרפורמה האגררית הרומנית, הורחב שטח בית הקברות לממדים הנוכחיים.
עם פטירתו של השוחט גולדשלגר, איש ישר ובר-לבב, ירא שמים ואיש המעש, שידע בתבונתו לעוץ עצה ולפשר בין ניצים - הרגישה הקהילה היהודית הקטנה ברדאוץ בחסרונו ועז היה הרצון למצוא במהרה ממלא מקום. אולם סיכסוך בין שני פלגים בציבור היהודי, עיכב את המינוי של ראש הקהילה שידאג לכל עניני הכלל.
מוצא מצאו בפנותם אל האדמו"ר ר' חיים האגר, בנו של האדמו"ר ר' מנדל האגר. הוא ניאות לבוא לרדאוץ והצליח לפשר בין הפלגים הניצים, בהציעו למנות את "בעל-הבית" המבוגר של הקהילה שמואל הרר כמנהל את עניני הקהילה. בעזרת בניו דוד ומשה-מרדכי הוא ניהל את הקהילה בכל הנוגע לעניני חול. בעניני דת המליץ הרבי על ר' חיים שפירא ממרג'ינה שהיה תחת פיקוחו, לשמש כיועץ-מפקח. למשרת שוחט הוזמן ר' פאליק, אולם רק באופן זמני, עקב אי יכולתו למלא כל תפקידי השוחט.
בדבר בית הכנסת, שעד פטירתו של השוחט גולדשלגר שכן בדירתו, הוסכם להתפלל בשני בתי כנסת ניידים בשתי דירות, לפי החלטת המתפללים, אשר נדדו בכל פעם לדירה אחרת.
בשנת 1838 (תקצ"ח) תרם אלי גוולב Gewoelb)), יהודי עשיר ומכובד, מגרש וכסף להקמת בית כנסת ובראש השנה תר"ה (1845) חונך בית כנסת זה, הראשון ברדאוץ, ונקרא על שם התורם.
המצב הכלכלי ברדאוץ השתפר והלך עקב הפעילות הנמרצת של סוחרי הבהמות והתבואה היהודיים וליריד השבועי, שנקבע ליום שישי, יצאו מוניטין ברחבי בוקובינה ואף מחוצה לה. סוחרים רבים, בעיקר יהודים, החלו לפקוד את היריד השבועי ורבים התישבו בישוב. מספר היהודים בישוב גדל, בעיקר לאחר שהממשל האוסטרי עודד מהגרים מבוהמיה ומגליציה להתישב בבוקובינה, בהיותם דוברי גרמנית ומהימנים לממשל, על מנת לשנות את הצביון המולדבי של האיזור. בין מהגרים אלה היו יהודים רבים וחלק מהם התישב ברדאוץ. מספרם הגיע בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת ל-367 נפש.
בפרק "התקופה האוסטרית"...הובאו שתי גירסאות בענין קביעת יום היריד השבועי ביום שישי. כמו כן צוין שם התאריך המדויק בו הוכרז רשמית הישוב רדאוץ עיירת-יריד ונקבע יום היריד השבועי. אולם פן נוסף לא הוזכר שם. החוגים האדוקים בציבור היהודי היו חרדים לחילול השבת, שהיריד ביום שישי גורם לחלק מהסוחרים. לא תמיד הם מספיקים לסיים את עסקיהם ולחזור לביתם לפני כניסת השבת, בעיקר בימי החורף הקצרים, לכן דרשו בתוקף לקבוע יום אחר בשבוע ליריד. באין סיכוי לשכנע את הרשויות להעביר רשמית את היריד ליום אחר, פנו אל האדמו"ר רבי חיים האגר, אשר שלח איגרת תוכחה אל זקני הקהילה והזהיר אותם לבל יחללו את השבת ובשכר זה "יהיה להם נחלה בלי מצרים". איגרת התוכחה נכתבה בשנת 1838. אמנם יום היריד נשאר יום שישי, כפי שנקבע ע"י הרשויות עוד ב-1818, אך הושגה הזכות לערוך את היריד ביום רביעי, כאשר ביום שישי חל חג יהודי.
ענייני הקהילה התנהלו כהלכה בידי ר' שמואל לרר ובניו. כל המשימות היום-יומיות מולאו, אולם הורגש החיסרון של רועה דתי, כשהשוחט הזמני, ר' פאליק, אינו מסוגל למלא את כל תפקידיו של קודמו ר' גולדשלגר, כגון בעל תפילה ומורה הוראה. אי לכך פנו שוב לצדיק הגאון רבי האגר בבקשה שימליץ על אדם מתאים. הוא המליץ על השוחט ר' חיים מיליניצה. בהתאם להמלצה זאת התקבל השוחט ר' חיים ומילא את תפקידיו ברוב שכל וטוב טעם, בהיותו גם בעל תפילה וגם בעל קורא ואף בשאלות בעניני דת וכשרות ידע לענות. כשנתקל בשאלה קשה, פנה אל הרב מסירט ליעוץ, כפי שקבע בזמנו האדמו"ר מקוסוב. לשוחט זה מיחסים את הקמת העמותה ההומניטרית הראשונה ברדאוץ "ביקור חולים". הצורך בהקמת מוסד זה הורגש במגפת הכולרה שהשתוללה ברדאוץ בשנת 1831, כאשר העדר סעד לחולים הרבים היה הרה אסון. היה ברור שיש למנוע הישנות מצב כזה. השוחט ר' חיים אסף את בני הקהילה ושיכנע אותם שיש להקים מוסד סעד לשעת פורענות. גם הנהלת הקהילה עזרה רבות בהקמת "ביקור חולים", אולם עקב מצב בריאותו של השוחט בשנים האחרונות, הוזנח המוסד. השוחט חזר בערוב ימיו לגליציה ובמקומו הועסקו שני שוחטים.
גלגלי הזמן לא עמדו מלכת והקהילה היהודית ברדאוץ לא קפאה על שמריה. מספר היהודים הלך וגדל הן ע"י גידול טבעי והן ע"י נהירה של אנשי מסחר יהודים מאיזורים שונים אל העיר, שהפכה למרכז מסחרי בעל מוניטין בבוקובינה ומחוצה לה.
בשנות ה-40 של המאה הקודמת הצטרפו אל הקהילה משפחות מכובדות מאוד, ביניהן: משפחת יחיאל יצחק (איציק) הרצברג מגליציה המרכזית, משפחת ראובן הארט ממערבה של המלוכה האוסטרית (בוהמיה), אייזיג גראבשייד, משולם קופלר ואחרים, אשר היו פעילים מאוד בקהילה לרווחתה ולשביעות רצונה והרימו את קרנו של הישוב היהודי בעיר.
עם התרחבות הישוב בעיר הורגש המחסור ברועה רוחני, שיענה על כל הצרכים הדתיים. פרנסי הקהילה העלו את המחשבה להביא רב לעיר, כדי לא להיות תלוים ברבה של העיר סירט. לאחר התיעצויות, התנצחויות, דין ודברים בין מחנות יריבים, הגיעו לעמק השווה סביב אישיותו של הרב הירש (צבי) שפירא שמוצאו מפודוליה, איש מכובד ותלמיד-חכם, שהומלץ ע"י האדמו"ר מקוסוב וגם ע"י הרב של מרג'ינה, ר' חיים שפירא. תחילה הועסק הרב הירש שפירא באופן זמני ובשנת 1847 הפכה משרתו קבועה. הוא היה לא רק איש נבון ואדוק בתורתו, אלא גם יודע נפש האדם, שפעל לשביעות רצון כל בני הקהילה. הרוחות הסוערות בין פלגים יריבים שככו, ריב ומדון פסו מן הקהילה. הוא כיהן במשרתו 35 שנים עד שבערוב ימיו החליט לעלות לארץ ישראל, בשנת 1881.
בשלהי שנות ה-50 של המאה ה-19 נפרדה הקהילה רדאוץ מחסותה ומתלותה בעניני דת מהקהילה בסירט ונהיתה עצמאית, יהודי הכפרים הסמוכים: ויקאוו (Vicov), פטראוץ, סטראז'ה, בילקה, גאלאנטשט (Galantesti), מילשאוץ, באדאוץ, ציבאן ועוד, נהיו כפופים לה. הם שילמו מיסים לקהילה והיא מצידה דאגה לצורכיהם הדתיים. עצמאות זאת אושרה רשמית ע"י השלטונות בצו מס. 5092 מתאריך 12 ביוני 1881.
בשנת 1859 היתה ראשות הקהילה היהודית ברדאוץ מורכבת מ-6 חברים: שלושה חברים היוו את הועד המנהל ושלושה חברים הרכיבו את הועדה המייעצת. באותה שנה הוענקה לקהילה הזכות לנהל את ספרי רישום האוכלוסין של חבריה, כפי שנהוג גם אצל דתות אחרות (קתולית, יוונית-אורתודוקסית). ראש הקהילה הראשון היה משולם קופלר, אז בעל מבשלת-השיכר, שנודעה לאחר מכן כבי"ח לשיכר ולמשקאות חריפים "רודיך". הראשון שניהל את ספרי רישום האוכלוסין היה אלתר רייכנברג, חבר ועד-המנהל של הקהילה, חתנו של ראובן הארט. לאחר 5 שנות ניהול הועברה משרה זו אל מוריץ צייזל, מהגר מוינה, שהחזיק במשרה עד 1896. בשנה זאת הועברה המשרה לידי רבה של הקהילה באותה עת, הרב יצחק קונשטאד, שניהל את הספרים עד לפטירתו ביוני 1909. עד 1912 נוהלו הספרים ע"י ממלא מקום ומשנה זו ניהל את ספרי הקהילה הרב ד"ר יעקב הופמן, שכיהן כרב הקהילה עד 1923, כשעבר לפראנקפורט בה התמנה לרב הקהילה. בשנה זאת קיבל את ניהול משרד הרישום הקהילתי הרב ישראל הורניק שהחזיק במשרה עד 1930.
אותה שנה פתח השלטון הרומני את משרד רישום כל האוכלוסין (Biroul Starii Civile), הפקיע את זכות הקהילה היהודית לנהל את רישום אוכלוסייתו ורק הספרים הישנים נשארו בידי הקהילה. עד שנת 1924 נוהלו הספרים בשפה הגרמנית ומאז בשפה הרומנית.
ב-1890 אורגנה מחדש ראשות הקהילה ומספר חברי הועדה המיעצת גדל ל-24. לראש הקהילה נבחר ברל טרנר, שקיבל לאחר מכן את התואר רב-המעלה "יועץ קיסרי". הוא כיהן במשרה זאת עד 1914.
האירגון מחדש של הנהלת הקהילה נעשה בעקבות צו קיסרי, שקבע שחברי הנהלות הקהילות היהודיות ייבחרו ע"י כל בני הקהילה ומספרם ייקבע ביחס למספר התושבים היהודים בעיר. לפי גודל האוכלוסיה היהודית ברדאוץ, נקבע שמספר חברי מועצת הקהילה יהיה 24. לפני הבחירות נוצרו סיעות אחדות בעיר, כגון: "הבעלי-בתים", "החסידים", "בעלי-המלאכה". תעמולת הבחירות היתה מלווה, כרגיל, בנאומי התקפה של הסיעות היריבות, לפעמים עד כדי השמצה. לאחר הבחירות נרגעו הרוחות ובהתכנס לראשונה 24 נציגי מועצת הקהילה באולם אחד, ברך אותם הרב יצחק קונשטאד, רבה של העיר באותה תקופה, בהשתמשו בברכת "מלאכי השלום" של ערב שבת. כך בערך הסביר את הברכה ("שלום עליכם", "בואכם לשלום", "ברכוני לשלום", צאתכם לשלום"):
"שלום עליכם" - כנציגי הקהל היהודי אתם "מלאכי השלום", על כן תבורכו בברכה עתיקת היומין: שלום עליכם.
"בואכם לשלום" - הופעתכם כנציגים מלוכדים ומאוחדים שלשלום פניכם מועדות.
"ברכוני לשלום" - תהיה פועלכם מבורך בשלום.
"צאתכם לשלום" - לא די שאתם יושבים ביחד באחוה ושלום, פעולתכם מחוץ לאולם זה צריכה להיות מושתתת על שלום בין אדם לאדם ובין סיעה לסיעה.
באותה עת היה ראש העיר עורך-הדין היהודי ד"ר בראונשטיין. גם הוא השתתף בישיבת הפתיחה של מועצת הקהילה והבטיח למלא את בקשות מועצת הקהילה, ככל שיוכל. גם הרופא המחוזי, ד"ר שלמה ובר ונציגי שלטון אחרים ברכו את המועצה החדשה.
ההנהלה החדשה של הקהילה החלה לפעול במרץ כבר לאחר ישיבתה השניה. הוקמו מחלקות הדת, הכלכלה, בית העלמין. תוקן ושופץ בית המרחץ והמקווה, הוקם מבנה לשחיטת עופות, קושט בית-הכנסת הגדול (הטמפל), ועוד. כמו כן הוקמה מחלקה לעזרה סוציאלית, שהחלה לפעול מיד.
הועדה המייעצת הראשונה היתה מורכבת מחברי הקהילה הבאים: נתן הארט, משה מיידנק, השופט פרידריך ראכמוט, ד"ר ליאון לוטינגר, נחום הרשלייפר, שמואל רש, אהרון שטיין, משה-בר מיק, שלמה וייסלר, ד"ר יוסף בירר, ד"ר ליאון הלמן, ד"ר קלמן ובר, משה קראנצדורף, חיים מכל, אברהם רוטברג, ברל לרר, יעקב פרץ, שמואל זלצברג, פייבל דולברג, קלמן מנצ'ר, אשר זינגר, ד"ר דוד הארט ולייזר קירמייר. מזכיר הקהילה היה חיים קופפרברג.
ההכנסות העיקריות של הקהילה באו לה תחילה מאגרת הנישואין, מאגרת השחיטה, מדמי קרקעות בבית הקברות, מס על אפיית מצות, תרומות ומגביות ("מעות-חיטין", עצים לעניים וכד'), הכנסות מעיזבונות. מאוחר יותר הונהגה גם שיטת המיסוי הפרוגרסיבי לכל חברי הקהילה, אולם ללא הצלחה יתרה, מפאת חוסר כוח סמכותי להשליט את המס על כולם ללא יוצא מן הכלל.
ההוצאות נבעו מ: תשלום משכורות, אחזקת בית הקברות, אחזקת בית המרחץ והמקווה, השתתפות בעזרה סוציאלית, השתתפות באחזקת "תלמוד-תורה", בית אבות, בית הכנסת הגדול, אחזקת בית-הספר העברי ותרומות לקרנות הלאומיים. בשנת 1914 היו בקהילה 1450 משלמי מיסים, כשהמאזן הכספי (הכנסות-הוצאות) היה 30000 כתרים (Kronen).
הקהילה היתה במאה ה-19 מרכז החיים היהודיים בעיר, אך מסביב לה התנהלו מאבקים קשים בין סיעות שונות. תחילה נלחמו החסידים האדוקים במתקדמים ורדפו זה את זה עד חורמה. בסוף המאה ה-19 השתנה הרכב המחנות הניצים: המאבק היה נטוש בין היהודים הלאומיים (הציונים על כל מפלגותיהם) לבין האדוקים והחוגים השמאלניים, בעיקר ה"בונד". סיכסוכים לא חסרו גם במחנה האדוקים. שני סיכסוכים נשארו חרותים בזכרון רבים וסופרו מדור לדור, על כן ראוי להזכירם.
כפי שהוזכר כבר בפרק זה, היו בראדאוץ שני שוחטים החל משנת 1846 (תר"ו). כאשר אחד מהם נפטר בשנת 1861 (תרכ"א) והקהילה היתה להוטה למצוא ממלא מקום, הגיע מגליציה שוחט, שהיה "בעל-תפילה" טוב ומקובל על רבים מבני הקהילה. היתה, על כן, נטיה להעסיקו כשוחט בקהילה. אולם רב הקהילה - ר' שפירא - ועימו קבוצת "בעלי-בתים" פיקפקו בכישוריו כשוחט ולא נטו להסכים להעסיקו במשרה זו. זה היה שורש המריבה. היא התפתחה למלחמת סיעות, שהלכה והחריפה כשהסיעה המצדדת בהעסקת "בעל-התפילה" גם כשוחט, הביאה אליו את העופות לשחיטה. הרב שפירא הוציא "איסור" על השחיטה שלו ובני סיעתו ראו בבשר שנשחט ע"י שוחט זה "טריפה" ו"נבילה". המאבק בין הסיעות נמשך תקופה ארוכה ופילג את הקהילה לשני מחנות ניצים.
הרב שפירא החליט לפנות לכל חברי הקהילה בכרוז שהודבק על קירות בתי הכנסת ובו הוכיח במלים חריפות את אלה אשר אוכלים מן השחיטה של "בעל-התפילה" החדש. כתגובה הסיר יוזם העסקת "בעל-התפילה" כשוחט - משה גרשונ'ס - את הכרוז מקיר בית הכנסת בערב ראש השנה אחרי תפילת "זכור הברית", תוך השמעת עלבונות כלפי מחבר הכרוז. בעצם היום ההוא נפטר האיש באופן פתאומי. פטירתו הפתאומית זיעזעה את הקהילה. הם ראו בזה "עונש משמים" על העלבת הרב. השוחט "בעל-התפילה" סולק ממשרתו ועזב את העיר. בזה פגה המתיחות בין המחנות היריבים "והארץ שקטה ארבעים שנה". במקום השוחט שעזב הובא שוחט מקובל על הכל, השו"ב ר' ישראל וולף, שהיה גם מוהל מפורסם. הוא נשאר במשרתו עד 1901, כאשר עלה לארץ ישראל.
מאורע אחר שהעיב על שלוות הקהילה קשור ב"מקווה" שבבית המרחץ. כפי שכבר הוזכר, הקים השוחט גולדשלגר, הראשון שאירגן את עניני הקהילה, בית מרחץ ומקווה טהרה. עם גידול הקהילה, שיפץ והרחיב ר' שמואל לרר, שניהל אז את עניני הקהילה, את בית המרחץ ואת המקווה, בהתאימם לצורכי הקהילה לפי המושגים של אותם זמנים.
בית המרחץ נעשה מקור הכנסה חשוב לקהילה, כשבכל שנה הוחכר הבית לחוכר אשר התחייב לשלם לקהילה אגרה חודשית. הוא היה רשאי לגבות מבאי בית המרחץ תשלום עבור השימוש בו. בהיות בית המרחץ והמקווה מקור פרנסה משגשג, נמצאו יזמים פרטיים שניסו להקים מפעל מתחרה. כך הקים הסוחר ובר במימון עצמי בית מרחץ שני. אולם היה עליו לקבל הכשר למקווה.
רב הקהילה, ר' שפירא, לא יכול היה לתת יד לפגיעה בהכנסות הקהילה, לכן לא ההין לתת את "ההכשר" הדרוש. בלית ברירה פנה ובר אל הרב מבורדוז'ן Burdujeni)), הרב אברהם אמיניה, בבקשה שהוא יכשיר את המקווה בבית המרחץ שלו. תחילה סרב הרב להתערב בעניני הקהילה של הרב שפירא, אולם לאחר שֶׁוֵבּר הצליח להשפיע על בני משפחתו של הרב מבורדוז'ן, שיכנעו הם את הרב והוא בא לרדאוץ והכשיר את המקווה של ובר. הרב שפירא, רבה של רדאוץ, אשר צעד זה פגע בכבודו, פנה אל רבנים שונים ברחבי המדינה, אשר סמכותם היתה מוכרת ומכובדת. רבנים אלה קיבלו את עמדתו וביטלו את ההכשר של הרב מבורדוז'ן. כך נשאר בית המרחץ של ובר ללא מקווה ורווחיותו ירדה פלאים.
ההתפתחות הכלכלית של רדאוץ הוחשה והוגברה עם סלילת מסילת הברזל למברג - צ'רנוביץ - יאש, אשר הופעלה ביולי 1866. כשנודע לסוחרים היהודים ברדאוץ על פרויקט סלילת מסילה זו, הוכו בהלם ואיתם בעלי העגלות, המובילים העיקריים בימים ההם של הסחורות מן העיר ואל העיר. מה יעשו עם עגלותיהם ועם סוסיהם? במה יתפרנסו? הרכבת תקפח את פרנסתם! הסוחרים חששו, שעם פתיחת המסילה יפשטו סוחרים ממרחקים ויגזלו פרנסתם!.. לעומת "רואי השחורות" היו גם "בעלי בטחון" שטענו כי פרויקט זה אינו כדאי למדינה, או שעבודה כבירה כזאת תארך עשור שנים, והסברים דומים האמורים להרגיע את המודאגים.
לאחר ויכוחים רבים הוחלט לפנות לאדמו"ר רבי האגר ולבקש את עצתו. תשובתו ניתנה לאחר שיקול דעת בזו הלשון בערך: "ידידי, חששותיכם בטעות יסודם. מסילת הברזל לא תביא אל עירכם סוחרים זרים שיקפחו פרנסותיכם, אלא להפך, היא תביא אתכם למרחקים, היא תפתח לפניכם את העולם ותוכלו לסחור עם ערים מרוחקות. עצתי לכם היא שתסתגלו למציאות החדשה, הכינו עצמכם למסחר סיטונאי בקנה-מידה גדול, והפרנסה תהיה בשפע".
עצת האדמו"ר הרגיעה את המודאגים וגם אם לא כולם ירדו לסוף דעתו, הכינו רבים עצמם לשינוי הצפוי. בשנת 1866 היה משבר כלכלי במונרכיה האוסטרית עקב המלחמה בינה לבין פרוסיה. רעב שרר במדינה ובעקבותיו פרצו המגפות המקובלות. לכן חלף זמן ניכר עד שיהודי רדאוץ הצליחו ליישם את רעיון הרבי. בעלי העגלות הפכו לסוחרי תבואה וסוחרים רבים החלו לסחור בסיטונות. עם הפעלת הרכבת החל עידן חדש לישוב היהודי ברדאוץ.
באותה תקופה "נפתח העולם" בפני הדור הצעיר, פשוטו כמשמעו. צעירים רבים נדדו לערים במדינות זרות, היכו שם שורשים, פתחו עסקים, ואחדים אף הגיעו לשיאי המסחר באותן ערים, כשהמזל האיר להם פנים.
באותה עת החלה גם הנהירה לארצות הברית של אמריקה ורבים מילידי העיר היהודים התישבו שם והקימו אירגונים של יוצאי רדאוץ, אשר הרימו את קרנם של יהודי העיר בעיני העולם היהודי והיו מקור גאוה לישוב היהודי ברדאוץ.
עניני הקהילה התנהלו על מי מנוחות. מדי פעם באו כוחות צעירים ורעננים להחליף את המבוגרים בניהול הקהילה, דבר שנעשה בהבנה, בישוב הדעת ובלי מתיחות או סיכסוכים. כך פעלו, לאחר תקופת שמואל הרר ובניו, לסרוגין: יחיאל-יצחק הרצברג, אלי גוולב, אלתר פרוטש ובנו אפרים, חיים מנשל, ברוך שץ, ברל הארט (הכהן) ואחרים, עד שהגיע תורם של התעשיינים הידועים מיכאל ומשה רודיך. האנשים שעמדו בראש הקהילה פעלו מתוך אחריות, כשטובת הכלל תמיד לנגד עיניהם ורכשו להם מוניטין כנציגים מוסמכים של הישוב היהודי בעיני השלטונות.
הרב שפירא לא החלים כליל מחוליו ובהרגישו את קיצו הקרב עלה לארץ ישראל, כדי להיקבר בבוא יומו באדמת הקודש.
כמקובל במקרים אלה, כשרב עוזב את הקהילה ללא ממלא מקום, קנתה (פשוטו כמשמעו) הקהילה את ה"חזקה" מידי הרב, כך שהיא תהיה חופשית להטיל את התפקיד על אישיות שתיראה בעיניה. מודעות פורסמו בעיתונים יהודיים ברחבי העולם. 15 מועמדים נענו למודעות וביקשו לקבל את המשרה. הוחלט להזמין את המועמדים אחד אחד ולאחר בדיקת תעודותיו ואיסוף מידע אודותיו, נתבקש המועמד לשאת את דברו בפני הקהל.
בינתיים מילא את תפקידי הרב (חופה וקידושין וכו') חתנו של הרב שפירא, עזריאל קווה. לאחר מינוי רב קבוע הוא מילא תפקיד הדיין, גורש לטרנסניסטריה ונספה בקופאיגורוד. לפני מותו ביקש שיביאו לפניו מניין, כדי שיוכל להגיד "וידוי". כשהתאסף המניין לא "היכה על חטא" על חטאיו שלו, אלא מנה את חוסר הצדק ואת שתיקתו של הקב"ה וסיים במלים אלה: "אין אל מי לצעוק "חי וקיים", דהיינו על מי להכריז שהוא חי וקיים. יום לאחר מכן נפטר. (הוא לא היה היחיד שאיבד את אמונתו באל חי וקיים בתקופת השואה. מקרים דומים קרו לרבנים ידועי-שם לא מעטים).
לאחר בדיקת כל המועמדים נבחר ע"י הנהלת הקהילה ברוב קולות הרב קונשטאד, תלמידו של ה"כתב סופר", הוא הרב אברהם שמואל בנימין שרייבר, מפרסבורג. לרב קונשטאד יצאו מוניטין כבקי בתלמוד וכנואם בחסד עליון. הוא חיבר ספרים תורניים חשובים, ביניהם "לוח ארז" על התורה, "לוחות שניות" ועוד. הוא חינך דור של יהודים מסורים לתורתם ולעמם והלהיב את הלבבות לרעיון תחיית ישראל.
ב-1892 הקים יחד עם ד"ר נתן בירנבאום ("מתתיהו אחר") את האגודה הציונית "אהבת ציון" ועמד בראשה 10 שנים. הוא כיהן כרבה של רדאוץ מ-1883 עד 1909.
אולם המיעוט בקהילה, החסידים, לא קיבלו את דעת הרוב בבחירת הרב, והחליטו להביא על חשבונם את הרב צבי ליכטנשטיין. בראש המיעוט עמד יעקב בזנר, שהקים את בית הכנסת הקוסובי (קוסובר שיל), בו ערך הרב ליכטנשטיין את תפילותיו. (לשונות רעות טענו שבזנר עשה את הצעד כדי להראות לגיסו, ברל הארט הכהן, שהיה בין דוברי הרוב בקהילה שצידדו ברב קונשטאד, עמו היה מסוכסך, את כוחו.)
עובדת כהונתם של שני רבנים בעיר היווה סלע מחלוקת בין שתי הסיעות והעכירה את האוירה. אולם משמים דאגו ליישב את המחלוקת. הרב ליכטנשטיין נפל למשכב ונפטר חודשים מעטים לאחר הגיעו לרדאוץ. מותו השרה אוירת נכאים ואבל על כל יהודי רדאוץ, על הרוב ועל המיעוט כאחד. אחיו של הרב ליכטנשטיין, הרב מקולומיאה, בא ללויה והספיד אותו.
יעקב בזנר דאג לאלמנתו ולילדיו וביטח אותם לכל ימי חייהם. בני הרב הצליחו לאחר זמן לכהן כרבנים בקהילות שונות.
הרב קונשטאד. שהוכר עתה גם ע"י החוגים האורתודוקסיים, שראו במות הרב ליכטנשטיין עונש משמים - הצליח בחוכמתו ובנועם הליכותיו להתחבב על כל הישוב היהודי והיה הרב המוכר ע"י כל הקהילה. אולם ימיו הראשונים נעכרו על ידי תקרית מצערת. כאן הוכיח לראשונה הרב את אצילות נפשו ואת תבונתו הרבה. ומעשה שהיה כך היה: נכדו של הרב הקודם, עול-ימים בשם שמעון שפירא, פנה אל ראש הקהילה וטען שיש לו ה"חזקה" על משרת הרב שהתפנתה עם עלייתו של סבו לארץ ישראל. ראש הקהילה, משה רודיך, לא אבה לשמוע על כך בהסבירו שאת ה"חזקה" מסר סבו לקהילה תמורת תשלום (בעצם מכר אותה לפני עוזבו את העיר). אז פנה הצעיר אל הרב קונשטאד וטען לפניו שהוא "משיג גבול" ע"י כך שקיבל את המשרה בזמן שלו, לנכד, יש "חזקה" עליה, ודרש ממנו לבוא ל"דין תורה" בפני שלושה רבנים, כדי שהם יקבעו מי הצודק. לשמעון שפירא הצעיר היו ברדאוץ קרובים לא מעטים והיתה סכנה שתפרוץ שוב מחלוקת בישוב היהודי בעיר, דבר שהרב קונשטאד רצה למנוע בכל מחיר. הוא הציע לראש הקהילה פשרה, שגבתה באמת מחיר - מחיר חלק מהכנסותיו. הוא שיכנע את ראשי הקהילה להעסיק את שמעון שפירא הנכד כ"נאמן" על הכשרות וכדיין, כך שתהיה לו פרנסה. הרב הנאור ויתר על חלק מהכנסותיו כדי למנוע מחלוקת - והצליח בכך.
הרב קונשטאד הביא עמו אחד מתלמידיו המזהירים, חיים פלדמן, איש בקי ב"גמרא" וב"שולחן ערוך", ועזר לו רבות. הוא דאג לחתן אותו עם בת של אחד מ"בעלי-בתים" העשירים בעיר וגם פרנסה מצא לו. חיים פלדמן לימד, בין היתר, דת בבתי ספר הממשלתיים בעיר.
אחרי הרב קונשטאד כיהן הרב ד"ר יעקב הופמן כרבה הראשי של רדאוץ. הוא בא מן העיר קוסטל אשר במורביה, שם היה רב העיר ארבע שנים. לפני כן הוא כיהן שנתיים כרב בבית הכנסת בוינה. לרדאוץ הוא הגיע ב-1912 וכיהן עד 1923, כשמונה לרבה הראשי של העיר פרנקפורט (על המיין). בימי מלחמת העולם הראשונה היה רב צבאי בצבא אוסטריה (1916 – 1918). בתום מלחמה זאת חזר לרדאוץ ו"רעה את צאן מרעיתו" בתקופה הקשה של המעבר משלטון האוסטרי לשלטון הרומני. הוא היה פעיל בתנועה הציונית דתית "מזרחי". ב-1954 עלה לישראל ונפטר כאן ביוני 1956, בארץ קיימת ישיבה שנושאת את שמו.
לאחר ד"ר הופמן כיהן ד"ר יעקב נאכט כרבה של העיר. הוא היה "תלמיד חכם" ופעיל מאוד בהחדרת הרעיון הציוני. נבחר בועידת "קרן היסוד", שהתקיימה ב-1925 בצ'רנוביץ, לחבר הועד הפועל. ב-1928 קיבל כהונת פרופסור ליהדות (יודאיקה) בשטראסבורג ועזב את רדאוץ.
ב-1932 הוכתר הרב ד"ר שמשון שטיין, יליד רדאוץ, שקיבל את השכלתו והסמכתו בוינה, לרב העיר למרות התנגדות חוגים רבים, בעיקר מן החסידים. הרב שטיין היה אדם מרשים גם בהופעתו וגם בכושר ביטויו. הרצאותיו ונאומיו - בחלקם ברומנית ספרותית, כשבשעת הנאום נכחו נציגי השלטון - הרשימו מאוד בצורתם ובתוכנם גם יחד. הוא זכה לכהן במשרתו רק שנתיים ונפטר לאחר מחלה.
יורשו היה הרב רבינוביץ מואסלוי (Vaslui). ב-1941 הוא עבר לפיאטרה ניאמץ. אחרי השואה, בחזור שרידי יהדות רדאוץ לעיר, כיהן כרב העיר הרב ישראל הורניק, אשר היה חבר הרבנות בעיר עוד מ-1920.
הרב הורניק נולד ב-1878 בזאלשצ'יקי. מ-1900 הוא כיהן כרב של ויקוב ופירסם כתבים תורניים רבים. הוא נפטר ב-1948. השאיר גם כתב-יד בו ניסה לתעד את תולדות הקהילה היהודית ברדאוץ. לא הספיק לסיים את מפעלו.
מבין מזכירי הקהילה ראוי לציין את דוד הרצברג, שהוריש את ביתו הגדול במרכז העיר לצורכי ציבור, את ליפמן קונשטאד, בנו של הרב יצחק קונשטאד. הוא כיהן במשרה זאת עד הגירוש לטרנסניסטריה וגם בחוזרו משם - עד 1950 ופעל רבות בתחום החינוך והתרבות. עלה ארצה ב-1961, אולם התישב בארה"ב, ניו-יורק, שם נפטר ב-1978. השאיר בין היתר גם יומן המתאר את החיים בגיטו דז'ורין. היה בעל השכלה יהודית, עברית וכללית, ופירסם מאמרים רבים בעיתונים שונים בשפה הגרמנית והרומנית. בארה"ב כתב בעיתונים בעברית, אידיש ואנגלית. שלט בשפות רבות ותרגם ספרים רבים.
 
 
   

Go Back  Print  Send Page
 jbukowina@gmail.com דרך בן גוריון 24 רמת גן 5757345 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים