--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף
 

ערב הגירוש בסירט והגיהנום בציבולובקה
יצחק ארצי

 
ערב הגירוש בסירט והגיהינום ובציבולובקה

מדי וייניש (אנדרמן)

האוכלוסיות השונות בסירט עדיין חיו בשלום בשנות השלושים, אם כי כבר הסתמנו זרמים אנטי-יהודיים. עם עלייתה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בשלהי 1937, כאשר ראש העיר היה עו"ד פורטונה, נזרק שייב מוזס מכל המדרגות, כשבא לדרוש דבר מה שהיה מגיע לו. בתקופה שלפני המלחמה הוחמרו היחסים בין הקוזיסטים ללגיונרים, שתיהן מפלגות אנטישמיות. בהתנקשות בין שתיהן נהרג באחד מימי השוק מיכאי צורקו, מפקד הלגיונרים בסירט.
ראשוני המפונים מביתם בסירט היו בני משפחת דוד רוזנראוך, שגרה ליד הגשר שעל הסירט. אשמתה שנמצא בביתה הרבה כסף קטן. הם גרו, זמנית, אצל משפחת וייסמן, אמא של קטי, חברה בנוער הציוני. באשמת היותם קומוניסטים נשלחו, בפקודת הקומיסר צ'יופק, לטארגו-ז'יו ומשם לוואפניארקה בטרנסניסטריה. כן פונו המורה וגנר ואמם של פאול ורנה רוזנצוייג, ללו רוזנצווייג, עו"ד דר' קרון קוהן, אני הייטנר, אהרון גאבה ואחרים.
בשנת 1940, לאחר שברית המועצות סיפחה לשטחה את בוקובינה הצפונית, נזרקו יהודים מרכבות דוהרות, ביניהם ברגר ודוד שערי שויארמן.  נמצאו צעירים יהודים נלהבים, כגון רוזנטל ואחרים, שניסו לעבור לצ'רנוביץ הקומוניסטית, ביניהם מיהאי קוסט הצולע וגם אחרים שניסו לעבור בגבול ונהרגו. כשפתחה תנועת הנוער הנאצית "היטלריוגנד" בתעמולה להחזרת הגרמנים מרומניה לגרמניה, המורה פטר טומשק, אישיות דמוקרטית וחברם של יהודים רבים, מת מהתקף לב ביום שבנו יצא לגרמניה.
אחת מבנותיו, שהייתה מיודדת עם ישראל אייזנברג, נישאה ללגיונר החשוב ביותר זויקה טומסקו. 
כאשר נכנסו הרוסים לבוקובינה ולא ידעו היכן בדיוק הגבול, הגיע טנק סובייטי עד  ל"פיאצה אונירי" בסירט. אלא שהטנק קיבל הוראה לחזור.
בשנת 1938 שררה מתיחות רבה בקרב האוכלוסייה היהודית, בעקבות הופעת חוק הריביזיה באזרחות של היהודים. הם נתבקשו להוכיח בבית המשפט שהם באמת שייכים לרומניה. זאת הייתה הזדמנות פז לפקידים להתעשר מהאישורים שהנפיקו ליהודים להוכחת אזרחותם. גם עורכי הדין לא יצאו נפסדים. הם ייצגו את הנתבעים בדין.
מאורע עצוב בסירט היה מותו הפתאומי של הרב דר' פרייפלד. שלימד דת בתיכון. מנהל התיכון ניקודים איצקוש והמורים האחרים, מתוך כבוד לרב, החזיקו את מעילו בחדר המורים, הגם שלא אהבו יהודים. הוא מת במפתיע ב"פדיון הבן" של שלמה פרייאר, עגלון שכונה "בעל שם" בשל למדנותו ביהדות. בהלווית הרב השתתפה המקהלה של בית הכנסת הגדול בצ'רנוביץ.
בין נערי המקהלה נמצא גם הזמר המפורסם יוסף שמידט, שמת בשנות המלחמה כפליט במחנה בשוויץ, שבה חיפש מקלט.
לפני תקופת המלחמה, כאשר התחזקה התנועה הכלל ציונית, התפללו בחגים, בעיקר בימים הנוראים, בביתו לשעבר של בראל.
אנשי התנועה הציונית דאגו לקופת הקק"ל. עזרו בכך תלמיד התיכון, חברי תנועות הנוער, אלא שלא פעם אחת עקבו אחריהם והלשינו על מעשיהם להנהלת בית הספר התיכון. לפי החוק אסור היה לתלמידי בית הספר לעסוק בענייני "פוליטיקה".


הפינוי ב-19 ביוני 1941

הפינוי בא עלינו כרעם ביום בהיר.
בפקודת העירייה נאמר שכל תושבי העיר, ללא הבדל לאום, צריכים להתפנות מסירט, תוך מספר שעות. אבי אמר אז שאנחנו אבודים. הגענו ברגל לדורנשט. שם, קיבלו הלא-יהודים רשות לחזור לבתיהם, ואילו היהודים הועלו בצפיפות רבה לקרונות בהמות. הרכבת יצאה מדורנשט ליעד בלתי ידוע. כמה משפחות בטחו בידידיהם הרומנים ולא הלכו לפינוי, ביניהן גם משפחתנו. אנחנו פינינו עצמנו אל כפרי הסביבה גרופני וקאלינשט. כ-13 בני אדם, שהתאספו בבית בראל לשעבר, נלקחו על ידי פיקוד ה"פרמי ליטרים" לשפת הנהר סירט ונורו למוות.
לאחר המלחמה הם הוצאו מקבר-האחים שלהם ונקברו בבית-הקברות היהודי, ליד הקבר של הסבון ר.י.ף., שהאמינו שהוא עשוי משומן של יהודים מושמדים.
היו משפחות שלא התפנו עם כל האחרים. הן הובלו על ידי הז'נדרמים לרדאוץ. היו ביניהן משפחת גודל גוט עם אשתו ובתו קלארה, זוג ישישים בשם ברקוביץ, המורה אנדרמן, אשתו וביתו אלפרידה (מדי). הם הובאו לבית המעצר ברדאוץ. כן הובאו לרדאוץ בובי רוזנראוך עם אימו ואחיו, הצלם שכטר ובתו אנה קראפט וחתנו יוליו קראפט.
הקהילה ברדאוץ עשתה מאמצים אדירים להוציאם מן המעצר ולשכנם אצל משפחות יהודיות. נעצרה גם קבוצה מאנשי רדאוץ לשמש כבני ערובה במקרה שיקרה משהו לחיילים הרומנים. ברדאוץ נודע לנו על האסון שקרה ליהודי יאסי ועל רכבת המוות של יהודיה. לא ידענו מה מחכה לנו ואיש לא ידע מה קרה לרכבות המשא, שבהן נסעו אנשינו   מסירט. ברדאוץ הישגנו רשות לנסוע לסירט לבדוק מה קרה לרכושנו. עיריית העיר, מתוך דאגה לרכושנו כביכול, שברה את דלתות בתינו ואספה חלק מן החפצים שהיו בבית,לשם שמירתם בעירייה. בבתים שבהם היו דלתות ברזל וסורגים בחלונות, שברו את השמשות ועיקמו את הסורגים והוציאו את החפצים.
אנחנו השארנו לפני הפינוי את מפתחות ביתנו אצל סוורין פופוביץ, ראש העיר לשעבר. כאשר בא אבי עם אחיו לסירט לא מצא את חפצי הנדוניה שלי. בביתנו גר ראש העיר דומיטרה (טרוצה) פופוביץ עם חתנו הכומר מפטיי. בזמן הקצר שעמד לרשות אבי עד לגירוש קבר את חפצי הכסף שלנו במרתף הבית. הכומר מפטיי רצה לראות, מה מחפש אבא במרתף. הכומר גיאורג, בלי שמלת כמרים "דאג" לקחת את דברי הערך. הדברים הפחות חשובים נשדדו על ידי השכנים. החנויות, בתי המלאכה והרהיטים נלקחו על ידי המשרד לרומניזציה.
חמי ובעלי לעתיד הגיעו לקראיובה, שבה היה קצת יותר טוב, אולם הרוב הגיע לקלפט שם סבלו יותר. רבים חלו במלריה. חמותי מינדל וייניש הוסתרה על ידי דר' האקה שעזר לה להגיע אל קרוביה ברדאוץ.
לדר' האקה היה סוף טרגי בצבא. אומרים שנאלץ להתאבד משום שירה בכלבו של קצין גרמני שהתקיף אותו. 
חגי הסתיו התקרבו ועימם הגירוש לטרנסניסטריה. ידענו שהגירוש לא יביא כל טוב. אחי, דר' אריך אנדרמן, גויס לצבא כרופא צבאי ביחידה של חיל הרגלים. הוא חזה בעיניו את המעשים הנוראים שנעשו ביהודי בסרביה. הוא הגיעם עם יחידתו עד קרוב לאודיסה. בר מזל היה, כי מפקדו היה איש הומני. הוא קרא לו באחד הימים ואמר לו, כי בהתאם להוראות שקיבל שוב אין מעסיקים יהודים בצבא רומניה, וכי הוא משוחרר ויכול לחזור לאן שירצה. הוא יעץ לו לנסוע לבוקרשט. אחי ענה לו, שהשאיר את הוריו בסירט (אנחנו איבדנו את הקשר איתו) וכי בדעתו לחזור לבוקובינה.





ברשד – גטו למקומיים ומחנה הסגר למגורשי בוקובינה

חלק מיהודי סירט המשיכו בצעדת המוות עד לקולחוז בלנובקה ונמלטו ממנו לגטו ברשד. ברשד (BERSHAD) – עיירה במחוז בלטה שעד לכיבוש הגרמני-רומני היוו בה היהודים את רוב אוכלוסייתה, כ-60%. עם הכיבוש נטבחו כ-10,000 מתושבי העיר, יהודים ואוקראינים. אחר כך רוכזו בגטו היהודים שנותרו בחיים, כ- 4,000 – 5,000 נפש. עליהם נוספו כ-20,000 מגורשים מבוקובינה, בסרביה ומולדובה הצפונית (מחוז דורוהוי).
הגטו השתרע על שתים עשרה סמטאות צפופות שכללו כשלוש מאות, שלוש מאות וחמישים מבנים, רובם הרוסים למחצה, משני עברי רחוב "פוצ'טבה" – כביש ששימש את הצבא ואת האוכלוסייה המקומית כעורק תחבורה ראשי. החלק הדרומי שמעבר לכביש נקרא דולינה וגבולו נהר דוכנה הנשפך לנהר בוג במזרח. היהודים המקומיים קלטו בדירותיהם את המגורשים ונוצרה צפיפות של 15 – 25 נפש בחדר.
הז'נדרמריה הרומנית שלטה בגטו ומפקדה, שהיה מפקד הגטו, מינה ועד יהודי בשם "אופשינה". הועד הורכב מראש, שני סגנים וכמה חברים. האופשינה הפעילה משטרה יהודית. כל תושבי הגטו היו חייבים לענוד מגן דוד צהוב.
בחודשי כהונתו של סגן פטרסקו (PETRESCU), שהיה אדם הומני, כמפקד הז'נדרמריה (מדצמבר 1941), לא הוקף הגטו בגדר תיל ואיכרים הורשו להיכנס ולסחור עם היהודים בשוק הקטן שהיה ממוקם בחלק העליון של הגטו.
המחירים אמנם היו מאוד מופקעים (כיכר לחם עלתה בגטו במחיר יום עבודה של  פועל), אך בכל זאת ניתן היה להשיג מעט מזון. המסחר היה בדרך כלל סחר חליפין ומי שכבר לא היה לו מה למכור נאלץ להסתכן  ולצאת מן הגטו ללא אישור, כדי לנסות להשיג יום עבודה אצל איכר תמורת לחם, מעט קמח תירס, תפוחי אדמה, או אפילו כיכר מקוך (1), המשמש מזון להאבסת בהמות.
יש שיצאו לפשוט יד ולחזר על הפתחים בתוך הגטו ויש שהסתכנו והרחיקו אל כפרי הסביבה, למרות שידעו כי היוצא מן הגטו ללא אישור נחשב למרגל שדינו מוות. אנשים רבים מתו מרעב ומקפיאה. יש שלקו בקפיאת חלקי גפיים שנשרו והם הפכו לנכים. הזוהמה גרמה מחלות מידבקות והכינים העבירו את טיפוס הבהרות, מגפה שהפילה את מרבית החללים.
בחורף 1941 – 1942 מתו אלפים מקור, רעב ומחלות. לא היו תרופות לריפוי החולים והרופאים שבין המגורשים ריפאו במילות עידוד את שמתו בעצמם. יום-יום עברה ברחובות הגטו עגלת החברה קדישא ואספה את הגוויות הקפואות משולי הדרך ומן החובות המיושבות. המתים הובאו לבית הקברות היהודי והונחו בפנים, ליד שער הכניסה, כבולי עץ כרותים עד להפשרת השלגים, כי אי אפשר היה לחפור באדמה הקפואה. רק באביב 1942, אחרי הפשרת השלגים, נטמנו המתים בשישה קברי אחים.
בסוף אוגוסט 1942 הוחלף מפקד הז'נדרמריה. במקום פטרסקו (PETRESCU) מונה גריגורסקו (GRIGORESCU H.G.). מיד עם קבלת התפקיד אסר על האיכרים להביא מזון לגטו. הוא נהג להכות כל יהודי מזדמן, לשדוד רכוש, לרצוח להנאתו והטיל חתיתו על כל יהודי ברשד.
עם התקרבות החזית נתהדקו הקשרים בין יהודי הגטו לבין הפרטיזנים בתחום העזרה הרפואית והמודיעין, בייחוד עם הפרטיזנקה שמפקדה היה היהודי יאשה טאליס, יליד ברשד. בסוף 1942, החלה להגיע עזרה מוועד העזרה האוטונומי של יהודי רומניה שבבוקרשט.

השקיעו את הכסף בהקמת בית-חולים קטן, שצופפו בו 65 מיטות. התקינו בצמוד לו בית מרקחת קטן, שניהלה אותו יהודית (קוקה) שטדלר ובו  תרופות הכרחיות שמאוד קשה היה להשיגן בגלל המלחמה. הוקם בית תמחוי שחילק מדי יום כ-450 מנות מרק חם ולחם, או ממליגה.
הוקם בית יתומים שאסף כמאה יתומים קטנים שהתגלגלו ברחוב. בית היתומים תיפקד גם כבית ספר לחלק מן הילדים. הפעילות הרוחנית התאוששה. מניינים התפללו בדירות פרטיות, כי בית הכנסת שימש למגורים. בלטו בהם היתומים אומרי "קדיש".
חוגים התקיימו בדירות פרטיות צפופות. התארגנה מחתרת ציונית ופעילות אומנותית: הוקם תיאטרון חובבים. המשורר יעקב פרידמן כתב שירים וארנולד דרני צייר ציורים. הכל בהיחבא כי התכנסויות היו אסורות.
מפלת צבא גרמניה בקרבות סטלינגרד (2 בפברואר 1943) הביאה שינוי קל לטובה במדיניות הממשלה כלפי היהודים, אך בשטח נמשכו הגזירות. באביב 1943, כשהחזית הגיעה לאומן (UMAN) השתכנה בברשד מפקדה גרמנית מקומית "אורטסקומנדנטור" (ORTSKOMMANDANTUR) ויחידת הגסטאפו שבראשה פון בריטג (VON BREITAG), שנהג להרוג שלושה יהודים כל יום "כדי לרומם את מצב רוחו". שוב החל הרג בגטו ברשד, אך לגבי מגורשים מסוימים נפתח פתח תקווה. במפגש בין פילדרמן למיהאי אנטונסקו ב-7 באפריל 1943, הצהיר האחרון כי הוא תומך בהגירת (החזרת) היתומים מטרנסניסטריה. 
(הספר השחור עמ' 419).
ב-4 במאי 1943 הוחלף שוב מפקד הז'נדרמריה, ובמקום סרן גריגורסקו (GRIGORESCU) האכזר מונה סגן משנה פלורין גינרארו (FLORIN GHINERARU), צעיר כבן 19-20, סדיסט מאין כמוהו. מיד עם בואו ציווה להקיף את הגטו בגדר תיל ותעלה בעומק שלושה מטרים. הוא הכריז כי "היהודים הובאו לברשד על מנת למות ברעב" וירה ללא משפט בכל  יהודי שנתפס יוצא מן הגטו.
לגינרארו היה תחביב – לתפוס יהודי, לרוב ילד, לקשור אותו לאופנועו ולדהור בפראות ברחובות הגטו עד שאברי הנגרר רוסקו והוא התעלף, או מת. כשהוא היה מופיע בגטו כולם מיהרו להתחבא.
העזרה שהגיעה מבוקרשט, אכן הצילה רבים ממוות, בייחוד ילדים יתומים עזובים שהיו חשופים לרעב, למחסור בלבוש ונעלים, למחלות ולהתעללויות הז'נדרמים ואנשי משטרת העזר האוקראינית. כמו כן היא סייעה למי שעבד בעבודת כפייה מסודרת בברשד ובסביבה. העובד אמנם לא קיבל שכר, שהגיע לו על פי חוק, ונגזל בידי הקצינים, אך אישור העבודה הגן עליו מאקציות, כגון זו שנערכה ב-25 ביוני 1943. באותו מצוד נתפסו בברשד 1,500 יהודים והודחסו לקרונות סגורים בלי מזון ולבוש.
שומריהם הז'נדרמים התעללו בהם באכזריות לאורך כל הדרך עד לנהג בוג, שם הועברו לידי ה – SS , לעבודת כפייה במחנות: ניקולייב (NICOLAEV), טריהטי (TRIHATI) ו – ורורובקה (VARVAROVCA). רובם ניספו שם.
מפקד מחנה העבודה של ניקולייב, הקצין הגרמני הנס שמיד, היה אכזרי ביותר. פעם לקח 10 אנשים שכלה כוחם ולא היו מסוגלים עוד לעבוד וציווה על חבריהם היהודים לתלותם. החבל של הקורבן השלישי נקרע פעמיים. התליות הופסקו ושמונת הנותרים נורו. שמיד ירה במו ידיו בשניים מהם. כשנודע לו כי כמה עובדי כפייה מסתננים מן המחנה ומחזרים על הפתחים לבקש אוכל, ציווה לירות ב-20 יהודים מעובדי הכפייה.
משתכפו התקפות הפרטיזנים על מתקנים צבאיים בסביבה, התחילו לפשוט על הגטו אנשי הגסטאפו עם כלבים, הז'נדרמריה והמפקדה הגרמנית. לילה-לילה היו מוציאים יהודים ממיטותיהם, מביאים אותם למפקדה, מענים והורגים. ב-31 בדצמבר 1943 ירה גינררו ב-18 יהודים שעבדו בבית החרושת לסוכר, הביא  אותם לגטו ואילץ 10 יהודים להפשיטם ולתלותם על עמודי הטלגרף. ב-25 בינואר 1944 נשבר בעינויים אחד האסירים היהודים וגילה את סוד הרשימות של היהודים שעזרו לפרטיזנים (הרשימות היו בבקבוקים קבורים). 148 אנשים נאסרו ועונו שמונה ימים. ב-2 בפברואר 1944 נורו ונקברו בעמק ברלובקה שליד ברשד. שבוע לפני השחרור הומתו עוד שמונים יהודים, רובם מאוקראינה, באשמת שיתוף פעולה עם הפרטיזנים, אחרי שעונו במשך שלושה שבועות.
לפני הנסיגה ציווה גינררו להצית את ברשד  ולפוצץ את בית הסוהר על ארבעים האסירים שבו. מספר הנספים בברשד  - על פי הסטטיסטיקה של ועדת העזרה האוטונומית חיו בברשד, בסתיו 1941 כ- 20,000 מגורשים. מהם נותרו באוגוסט 1942 כ- 10,000 יהודים, לפי התפלגות זו: 2,250 מקומיים; 3,200 מבסרביה; 3,500 מבוקובינה ולערך 250 – 260 נפש מהרגט. לפי נתוני הז'נדרמריה היו בברשד בספטמבר 1943 (כחצי שנה אחרי המפקד של ועדת העזרה) 5,261 מגורשים – מהם 3,263 מבוקובינה ו- 1,098 מבסרביה.
קרוב לפסח 1944 הפציצו הרוסים את ברשד באופן מאסיווי ומיד לאחר ההפצצה (14 במרס 1944), נראו ראשוני הטנקים של הצבא האדום ברחוב פוצ'טבה. הכיבוש המהיר הציל את שארית יהודי ברשד ממוות ודאי, על פי פקודת גינררו. מיד לאחר השחרור התחילו לגייס את כל הגברים, אוקראינים ויהודים, לצבא האדום. הנשים האוקראיניות הביאו לבעלים שלהן מזון ובגדים, צידה לדרך ואילו היהודים, שאך זה ניצלו מן המוות והיו ערומים, יחפים ומורעבים נלקחו להילחם בחזית יאסי.

הנתונים שלא צוין לגביהם מקור אחר, לקוחים מן הערך של ליטאני דורה, "ברשד", בתוך: פנקס הקהילה – "רומניה". כרך ראשון, עמוד  411 – 414.
 
  

Go Back  Print  Send Page
 jbukowina@gmail.com דרך בן גוריון 24 רמת גן 5757345 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים