--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף
דף הבית >> שואה >> ספרים >> 15 מכל 100 שרדו >> תוכן העניינים >> האוכלוסייה בבוקובינה על עדותיה
 


 
 


פרק ב'
האוכלוסייה בבוקובינה על עדותיה

חבל בוקובינה, כחלק מנסיכות מולדובה עד 1774, לא התפתח משום המרחק מן המרכז המדיני והפוליטי של מולדובה, שנאבקה על קיומה עם הכובש העותומני. עם העברת החבל לשליטת האוסטרים החלה תנופת התיישבות נמשכת בקצב מהיר ומתמיד. התנאים הגיאוגרפיים הטבעיים עודדו קבוצות אוכלוסייה שונות להתיישב בחבל ארץ זה.
עקב המצב הגיאופוליטי תמכו השלטונות בהגירה ועודדו אותה. לביסוס ההתיישבות ולפיתוחה עשה השלטון מאמצים  בסלילת דרכים (דרכי עפר) מקשרות בין היישובים, ובניית גשרים כדי לאפשר למתיישבים, בכפרים המנותקים, שינוע תוצרתם.
מיד לאחר קבלת השליטה על  חבל ארץ זה  בידי האוסטרים נערך מפקד אוכלוסין, בו הובהר הרכב האוכלוסייה באזור זה:
כמחציתו מולדובני (רומני) וקצת פחות מהמחצית השנייה אוקראינים (רותנים והוצולים) - 33.4% מכלל האוכלוסייה.
טורצ'ינסקי (15)החזיק בדעה, כי האוכלוסייה האוקראינית היוותה כמחצית מכלל התושבים, רובם אנאלפבתים, כאשר רבים דוברי שתי שפות ולכן אין לסמוך על דיוק מירבי בתשובותיהם בעת מפקד האוכלוסין.
קבוצת האוכלוסייה השלישית בגודלה היו יהודים, 2,375 נפשות, 3.5% מכלל האוכלוסייה.
צוענים - 3.1% מהאוכלוסייה, ארמנים - 55 משפחות, גרמנים - 22 משפחות, יוונים - 5 משפחות וטורקים - 8 משפחות. שתי העדות הגדולות, הרומנים והאוקראינים, השתייכו לכנסיה האורתודוקסית. למרות שהרומנים היוו כמחצית ואולי יותר מכלל התושבים, לא אתמקד בהם משום היותם בצפון בוקובינה מיעוט קטן. למשפחתי ולי לא היה כל מגע איתם, להוציא עמיתים לכיתה במשך לימודיי בגימנסיה בסטרוז'ינץ. מהיותנו רק 5 יהודים בכיתה, מתוך 45 תלמידים, מסך בלתי נראה הפריד בינינו. בני הרומנים ברובם היו בני כפרים, לבשו בגדים לאומיים, מעשה ידי הוריהם האיכרים, וגרו בפנימייה מיוחדת לילדים רומניים. הם הובאו לגמנסיה להכשירם לקראת מנהיגות רומנית עתידית. התלמידים העירוניים לבשו תלבושת אזרחית אחידה. בהפסקות ובאירועים חברתיים שבית הספר אירגן, לא היה מגע כלשהו בין התלמידים לובשי תלבושת אחידה לבין עוטי כסות לאומית.

העדה האוקראינית

האוכלוסייה האוקראינית בבוקובינה התחלקה לשתי קבוצות גדולות: ההוצולים והרותנים.

א . ההוצולים

ההוצולים היו מיעוט בעדתם האוקראינית. הם גרו באזורים ההרריים משני עברי הנהר צ'רמוש, שבשנת 1918 היה בחלקו הגדול לגבולה הצפוני של רומניה עם פולין החדשה.
ההוצולים התיישבו בקרחות היער, בפסגות ההרים ליד מעיינות מים זכים שנבעו מנקיקי הסלעים. עיסוקם העיקרי היה גידול צאן ובקר, סוסים וכריתת-עצים. סביב בתיהם הכשירו חלקות אדמה לעיבוד חקלאי של גידולים הגדלים בגבהים של 1000 מטר ויותר מעל פני הים.
עיקר הגידולים: תפוחי אדמה, תירס, תלתן וירקות לצורכי הבית: בצל, שום, סלק, כרוב, פטרוזיליה, שמיר וצנון. הם הצטיינו בהכנת גבינות כבשים: ברינזה (גבינת צאן מלוחה), קש ואורדה. גבינת הברינזה אוחסנה מעונה לעונה בחביות קטנות בנות 5 - 15 ק"ג כל חבית. חריצי גבינות האורדה  והקש נמכרו לתצרוכת שוטפת, כשהם עטופים בעלי שדה גדולים ורעננים וביריעות בד צחורות.
לבושם של ההוצולים היה שונה מזה של הרותנים: הם חבשו כובע פרווה (קוצ'מה) גבוה. רבים מהם הוסיפו נוצה צבעונית לקישוט הכובע. בחורף לבשו מעיל צמר שחור ומכנסיים אדומים, אריגי-בית, ונעלו "אופינצ'ים" (יריעת עור מקופלת סביב כף הרגל שנקשרת בשרוכים). המבוססים ביניהם נעלו מגפיי-עור. רוב הגברים תמירים וחזקים, גאים בייצוגם את הדמות של האדם ההררי, החסון, החי במעבה היער ונושם אוויר צח ובריא.
כלי התחבורה שלהם היה הסוס המוצק בגובה בינוני וכבד קמעה. על גבו העמיסו משא, אותו נשא לפסגות ההרים, ומשם הובילו את מרכולתם לשווקים שבעירות למרגלות ההרים. משם החזירו קמח, סוכר, מלח ונפט לתאורה. אלה היו המצרכים היחידים שהזדקקו להם מן העיר או העיירה.
מזונם: ממליגה (דייסה סמיכה מקמח תירס), ברינזה או אורדה וחלב, תפוחי אדמה וכרוב. פעם בשנה שחטו כבש, לקראת חג המולד וראש השנה. חלק מהבשר אכלו בימי החג והנותר עישנו ושימרו לאירועים מיוחדים במשך השנה. בימי חג וימי ראשון שחטו תרנגול ואכלו ביצה. בחצר כל בית הסתובבו כשני תריסרים של תרנגולות ותרנגול אחד.
ביגוד: הם ייצרו בדים מצמר הכבשים ומבד פשתן, תוצרת עצמית, או תמורת עסקת חליפין עם אחיהם הרותנים שגידלו פשתן. אלה נתנו להם בדים לבגדי קיץ, ואלה מן ההרים נתנו מתוצרתם בגדי חורף מצמר. אפילו הכפתורים היו מתוצרת עצמית עשויים מקרן אייל וחוזקו לבגד ברצועות עור קצרות.
כלי אוכל: ספלים וצלחות, כפות ומזלגות - מעשה ידיהם מעץ מגולף - מעשה אומנות.
סירים: הסיר הנפוץ ביותר, שהיה בשימוש בכל בית, היה קדרת ברזל בעלת תחתית עגולה, שהונח בתוך חור שבכיריים, ישר על האש, או על חצובה תלת רגלית להכנת הממליגה. ברוב הבתים הכיריים היו בנויים צמוד לקיר והוסקו בעצים. נוודים שלא הספיקו להתקין כיריים בישלו מחוץ לבית על חצובה תלת-רגלית ועל אש פתוחה. בבתים מבוססים יותר היו בשמוש גם כלי חרס: קדרות, סירים, צלחות וספלים למיניהם. כלי חרס פשוטים יותר שמשו להחמצת חלב ולאחסנת מזון.
בתחום נוסף היו תלויים במשווק העירוני שיספק כלי עבודה, מן המעדר ועד המחרשה והמשדדה, וכן מכשירי-עבודה לבניית בתיהם. הם גם הזדקקו לאביזרים למיניהם: אבזם לחגורת מותניים, ששימשה גם ככיס, כקישוט לבגד הלאומי, רתמה לסוס ושרשרת לפרה. את כל אלה הם רכשו תמורת גבינה וחמאה. גם חצי דלי של דגי שמך (פורלים) היה לסחורה מבוקשת העוברת לסוחר במרכזי השיווק העירוניים.
לאחר קציר התבואה ואחסונה של התוצרת החקלאית, לקראת החורף הארוך והמושלג, הגברים עבדו בכריתת עצים ובהובלתם לאתרי איסוף בולי העץ. נשות ההוצולים וילדיהם היו מרותקים ימים ואף שבועות לבתיהם המפוזרים בקרחות היער. בתיהם היו מרוחקים זה מזה, ללא כל התארגנות אורבנית, המעניקה שירותים כלשהם לאוכלוסיית היישוב. דרכים לא נסללו מפאת דלילות האוכלוסייה ופיזורה על פני שטחים נרחבים ובשל ההוצאות האדירות שנדרשו כדי לפרוץ דרך באזורים ההרריים ומרוחקים מיישובים סמוכים ומבירת החבל.
בהרים התלולים הסתפקו התושבים בשבילים צרים, אותם פרצו בכוחותיהם הם, כל אחד ליד חלקת האדמה שלו. באביב ובקיץ שימשו השבילים לרכיבה ולהעברת משאות על גבי הסוסים. בחורף ניתן היה לעבור במזחלות. זו הייתה גם העונה היחידה, שבולי העץ שהופקו בחלקות היער הורדו לאתרי ריכוז על שפת הנהר צ'רמוש לקשירתם לדוברות ומשלוחם לאחר הפשרת הקרח על פני הנהר למרכזי שיווק ולמנסרות שבמרכזי השיווק, למרגלות ההרים.
כל בעל חלקה בקרחות היער פילס את השביל הפרטי שלו. תוך הסכמה הדדית, בלתי כתובה, ניתן היה לעבור ברכיבה בקיץ ובמזחלת בחורף בשבילים הפרטיים. המעבר מחלקה לחלקה טעון היה פתיחת שער וסגירתו ע"י העובר בו. "השער": 4 מוטות עץ, מונחים במתקן מעל לשביל, החוסמים את המעבר של בהמות הבית מחלקה לחלקה. העוברים ושבים פתחו וסגרו את השער על-ידי הזזת המוטות. אוי לרוכב ששכח לנעול את השער לאחר חצייתו. הוא סיכן את האפשרות לעבור בו שנית.
בגיל 11 קנה לי אבי סוס רכיבה כפרס על עמידה בהצלחה בבחינות הכניסה לגימנסיה הממלכתית. בחודשי הקיץ הצטרפתי לאבי ברכיבה ליער בו עבד, סמוך לגבול שבין רומניה לבין פולין, על הנהר צ'רמוש, ביישוב יליביצורה. לקראת שבת ירדנו ברכיבה, אבי ואני, ליישוב הקרוב סלטין, בו גרנו שנה אחת.
הקדמתי את אבי בקצב הרכיבה, הגעתי לפניו לשערי המעבר, הזזתי שלושה מתוך ארבעת מוטות העץ שהיוו את השער. סוסו של אבי עבר בקפיצה מעל המוטות התחתונים והחזרתי את מוטות העץ למקומם.
אבי התקדם. השגתיו חיש מהר ומיהרתי למעבר הבא, שאחד ממוטות העץ בו לא הוחזר למקומו. הואיל והיה לי הרבה זמן עד שאבי ישיגני חזרתי במקצת לתפוס תנופה לקראת קפיצה. דרבנתי את סוסי הטוב והוא קפץ מעל שלושת מוטות העץ. עד לבוא אבי הדואג עשיתי עוד אי אילו קפיצות, כאשר סוסי הזריז השתעשע יחד עמי בקפיצות. בהגיע אבי, שראה את מעשי בנו, הזדעזע, בחיוך מוסתר ובמבט חמור, ואסר עלי התנהגות מסוכנת זו.
לא עניתי מאומה. את צרותי לחשתי באוזני סוסי, תוך לטיפה על צווארו הרטוב. סיפרתי לו על האיסורים שהוטלו עלינו ולחשתי לסוסי הנאמן סוד, כי בשבוע הבא, כאשר אבי יהיה עסוק בחלקות היער, נמצא מקום לקפיצות ולשעשועים. סוסי הניע בראשו, כאילו הבין את לחישותיי, הניף את זנבו מעלה, מעלה בצהלה, לאות הסכמה להמשך התרגילים ושעשועי הקפיצות.
הנוף המרהיב, ריחות עצי המחט, התבן והתלתן שנקצרו ונתלו לייבוש על קוצים של בולי עץ תקועים באדמה, הדיפו ריחות משכרים.
שאון זרימת המים בנהר ליווה אותנו ברכיבה, כמוסיקה מונוטונית אך נעימה לאוזן. מידי פעם הופרו "המנגינה" והקצב המונוטוני, כאשר זרם המים נתקע בסלע גדול, ונשמע כאילו מכים בתוף גדול, וההד התפזר ונשמע כרעם אטום ומאיים על הסביבה כולה.
מי המעיינות מצטברים ליובלים ויוצרים מפלים שיורדים מן ההרים לנהר הזורם בערוץ לאורכו ובמקביל לו מתפתל ים שבילי הרכיבה. האנשים החיים באזורים ההרריים יודעים להבדיל בין היתקלות זרם המים בסלע לבין קולותיו של מפל קטן או גדול. פגשתי צעירים שידעו אף לאתר על פי הקולות את גודל המפל ואת מקומו. המתבונן במפלים הקטנים אף יכול היה לראות דגי שמך השוחים נגד הזרם ומנסים לקפוץ לרום המפל.
בביקורי בחודשי הקיץ בבתי התושבים המקומיים מעולם לא כובדתי במאכלי דגים, שהיו בשפע למרגלות  ביתם. הדגים היוו מקור הכנסה של ההוצולים ולא "בוזבזו" על אירוחים. המאכלים השכיחים בקיץ: שמנת, גבינה, בצל ירוק, צנון וממליגה חמה או קרה. בחורף אכלו: ממליגה חמה, גבינת צאן מלוחה - ברינזה - או גבינת אורדה ללא מלח וכוס לבן (חלב מוחמץ), כמובן גם בצל יבש ו/או צנון. בתחילת הארוחה "חובה" לשתות כוסית יין שרף (וודקה)! הרוצים לכבד את הסועדים שותים גם במשך הסעודה. כנער עירוני שלא היה רגיל לשתות אלכוהול עמדתי במשימה בכבוד ע"י שתייה רק בתחילת הארוחה, השנייה היתה מותרת רק  למבוגרים ול"מכובדים".

ב.  הרותנים

הרותנים ישבו במורדות ההרים כמקדם ביטחון שלא ייפגעו - הם ובהמתם, בתיהם ורכושם - באביב, בעת הפשרת השלגים, ובסתיו, ברדת הגשמים העזים. חיפשו קרחות יער, קטנות כגדולות, של אדמה פורייה לעיבוד חקלאי, שהיה עיסוקם העיקרי. גידלו דגנים, בעיקר שיפון, שעורה ושיבולת שועל, תירס ותפוחי אדמה, וכן ירקות למיניהם. לכל משפחה, בדרך כלל, היו גם 1 - 2 פרות, 2 - 3 חזירים ותרנגולות. אלה שגרו קרוב לנהר או לאגם גידלו גם אווזים וברווזים. בין הגידולים היו גם חלקות של פשתן שממנו טוו חוטים, ארגו בדים ותפרו בגדים. החרוצים והיודעים להסתדר השתלטו על מדרונות חשופים ולא תלולים ביותר והצליחו לזרוע על חלקות אלה גם חיטה - למאכל אדם ותלתן - מזון מועשר לבהמה. הרותנים, כאחיהם ההוצולים, לא ירדו לעמקים משום שהאדמות שם היו מוצפות מים ונחשבו כבלתי ניתנות לעיבוד חקלאי, ובנוסף חשופים בני האדם וכל אשר להם לסכנת שטפונות.
בתיהם, חצרותיהם וחלקות האדמה שלהם היו מפוזרים בשולי היערות. בתיהם, כשל ההוצולים, היו בנויים בולי עץ עגולים, בלתי מעובדים. שיטת בנייה זו הקשתה על פריצת חלונות בבולי העץ הארוכים של 6 - 9 מטר אורך. רק מומחים ידעו ליצור את הפתחים הדרושים בבתים. הבתים טויחו בטיח עשוי בוץ ומוץ, מבפנים בלבד.
גגות הבתים היו משופעים עם שוליים רחבים, ששמרו על הקירות החשופים מפני רטיבות. הגגות צופו בקש יבש ודחוס, בעובי של 50 ס"מ בערך. המתנחלים הגרמנים, החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19, החדירו את רעפי העץ לכיסוי הגגות במקום כיסוי בקש.
הקש הדחוס גרם לריבוי חרקים למיניהם, שהפכו לחלק בלתי נפרד מדיירי הבית. אחרי מלחמת העולם הראשונה הוחלפו גגות הקש בגגות רעפי עץ, שנעשו באמנות רבה.
פנים הבית היה מטויח. גם הרצפה טויחה באותו טיח, אולם היא היתה טעונה טיפול ומריחה מחדש לפחות פעם בחודש.
הרצפות כוסו בשטיחים מאריגה מקומית, משאריות בד צבעוניות. בחזית הבית בנו ספסל מעץ, שנקרא "פריספה", והיה בו מקום אחסון לכלי עבודה למיניהם. רוב הרהיטים היו מעשה ידיהם של האיכרים, מן העצים שנמצאו בשפע בסביבתם הקרובה. האמידים יותר הזמינו רהיטים אצל נגר מומחה. הרהיטים כללו שולחן אוכל וספסלים מסביב לו ומספר כסאות, ארגז על גלגלים (ארגז סבתא) לכלי מיטה, בגדי חג ודברי ערך.
המיטות נבנו והמזרנים הוכנו  ברוב המקרים ע"י בני הבית עצמם. המזרן: תפרו ציפה מבד עבה במידת המיטה, ממולאה בקש דחוס שהחזיק מעמד כשנה. גם בעדה זאת הגברים ביצעו את העבודות הקשות במשק החקלאי: חריש,זריעה,שידוד, קציר והובלת האסיף ואיחסונו.
כל עבודות הביניים: עידור (תפוחי-אדמה ותירס יש לעדור פעמיים בעונה), קציר דגנים וקשירתם לאלומות, טיפול בבהמות כולל חליבת פרות, דאגה לבעלי-חיים ולעוף, ניהול משק בית וגידול ילדים - כל אלה היו מוטלים על האישה והילדים, שנרתמו לעזרה במשק ובבית כבר מגיל צעיר. רבים מבני האיכרים , להוציא בני העשירים, הגיעו רק יומיים עד שלושה ימים בחודש לבית הספר לצאת לידי חובה כלפי חוק חינוך חובה. בלעדי עזרת הילדים לא היה לאל-ידה של האם לבדה להרים את תפקידיה במשק המשפחה.
הגברים עבדו רוב ימות השנה בעבודות חוץ: כריתת עצים והובלתם מן היער אל אתר הקילוף והשיטוח של בולי העץ, קשירתם לדוברות והשטתם על פני הנהר למרכזי השיווק ועבודות בלתי מקצועיות בכפר ובעיר.
היחסים בין הרותנים לבין היהודים ולבין בני העדות האחרות שחיו באותו יישוב היו טובים, כל עוד לא היו תחת השפעת משקאות משכרים. בניהם ובנותיהם שרתו בבתיהם ובמשקיהם של יהודים ובעלי חוות חקלאיות ובמפעלים של בני העדות השונות.

העדה היהודית

בשנת 1774 השתלטה אוסטריה על צפון מולדובה וקראה לחבל ארץ זה בוקובינה. הם מצאו ארץ רחבת ידיים, שעמקיה ומישוריה הגדולים בלתי מיושבים, מוצפים מי שטפונות. ארץ חסרת דרכים בין היישובים, הרריה שופעים מי-מעיינות, יובלים מזינים בשפע מים את הנחלים ואת הנהרות המתפתלים בחירוף נפש ובשאון ומציפים את אדמת המישור ויוצרים ביצות. הממשל האוסטרי איפשר ליהודים בעלי אמצעים ובעלי יוזמה, בעדיפות גבוהה לדוברי גרמנית, לחכור שטחי אדמה גדולים ובלתי מעובדים ברחבי בוקובינה, לנקז את מי השטפונות, לעבד את האדמות ולקבל חזקה עליהן. פליטים יהודים, שביקשו מקלט בבוקובינה מפני רדיפות בארצות שכנות, זכו להיתר ישיבה והתאזרחות בחבל ארץ זה בתנאי שיתיישבו בכפרים ויכשירו את האדמות לעיבוד חקלאי. בעלי ממון ראשוני פנו במישרין וחכרו בשמם, חסרי הפרוטה  בכיסם יצאו כחוכרים או מנהלי חוות לכפרים הנידחים, מי בשותפות עם בעל ממון יהודי ומי בשליחות פיאודל אוסטרי.
בעלי המשקים ניגשו למלאכת הניקוז ותוך מאמצים הנדסיים פשוטים למדי ובהוצאות כספיות קטנות יחסית נחפרו תעלות והמים העומדים נוקזו והוזרמו לנהרות. רבים מבעלי החוות החקלאיות והאחוזות החדשים כשלו, אבל רבים הצליחו ועשו חיל. בעלי האחוזות, חוכריהם ומנהליהם היהודיים הביאו עמם את משפחותיהם, את מורי ילדיהם ואת "כלי הקודש": שוחט, שהיה גם בעל תפילה ומוהל. עם התבססות המשקים והתרחבות הפעילות החקלאית והתעשייתית גדל מספר המועסקים היהודים. כפועל יוצא קמו עיירות מאוכלסות יהודים בסמוך לאחוזות בכל רחבי בוקובינה ובעקבותיהם קהילות יהודיות.
בהעדר דרכים מקשרות בין היישובים - ובאין אפשרות לשנע את התוצרת החקלאית, הוקמה תעשייה לעיבוד התוצרת החקלאית: משרפות יי"ש (יין-שרף) ומשקאות חריפים אחרים, בתי חרושת לסוכר, טחנות קמח ומנסרות לניסור בולי עץ לקרשים לבניית בתי מגורים, לרהיטים  ולמוצרי לוואי אחרים. בעלי אחוזה למדו לנצל את פסולת משרפות היי"ש כמזון יקר ערך להאבסת בהמות. מנהלי המפעלים והתעשייה ומנהלי הענפים השונים באחוזות היו יהודים לרוב. עם ריבוי המומחים ביישובים החלה האורבניזציה הכפרית. תחילה שימש בעל האחוזה או מנהלה כ"דבורניק" (שופט וראש הכפר). עם ריבוי התושבים ביישוב ומפעלי תעשייה שלא בבעלות בעל האחוזה קמו מוסדות קהילתיים-אורבניים. בעל האחוזה נדרש להקצות חלקות אדמה לבניית בתים צבוריים, בתי ספר ובתי תפילה וכן מגרשים תמורת תשלום לבניית בתי מגורים  לתושבים  שנוספו בקצב מהיר לעיירה.
כדגם להתפתחות האורבנית בבוקובינה אתמקד בתיאור שמונת כפרים הפזורים בעמק הנהר סירט הקטן: בודהניץ, צ'ירש, דווידני, בנילה, לוורנקה, סוקוליצה, הילצ'ה וקושויה.
הכפר בודהניץ (פירוש השם: "לא יהיה ולא כלום"): נכשל בו הניסיון לפתח חקלאות. כל הנסיונות כשלו, האדמה לא הניבה, היא עמדה במשך שנים בשממתה. האיכרים בסביבה ראו את אדמות הכפר כמקוללות ואסרו על בניהם להתיישב בכפר, שהיווה צומת דרכים בין צפון לדרום ובין מזרח למערב. בצומת הוקם פונדק דרכים שנקרא "הפונדק האדום" על שום צבע דלתותיו וחלונותיו.
הכפר צ'ירש (פירוש המילה: "דובדבן"): חלק מאדמות בודהניץ הפוריות הולאמו, אחרי סיפוח בוקובינה בשנת 1918 ע"י השלטון הרומני, עליהן הוקם הכפר הרומני צ'ירש. גם הרומנים הבינו, שכדי לבסס את שליטתם בצפון בוקובינה, בה רובה של האוכלוסייה אוקראינים, הם חייבים להביא מתנחלים רומנים ולהקים יישובים בעבורם. הכפר צ'ירש היווה "ראש לשועלים" בתחום ההתנחלות הרומנית בצפון בוקובינה. האדמות הפוריות להקמת הכפר הולאמו מאחוזת אויסלנדר, הן גבלו עם האתר שהועד למשקי המתנחלים. גם שארית אחוזת אויסלנדר סופחה מבחינה מוניציפלית לכפר צ'ירש. רק יהודים מעטים, מנהלי הענפים, גרו בכפר, סמוך למבצרו של בעל האחוזה. הם השתייכו לקהילת בנילה.
הכפר דווידני: חלק מאדמות צ'ירש ודווידני פותחו ע"י בעל האחוזה אויסלנדר. האחוזה כללה משרפת יין שרף. המשקה האלכוהולי הופק מתפוחי אדמה ומחיטה שגדלה באחוזה. מנהל ההפקה היה אחד מחמשת האחים שטיין, כולם מומחים באותו תחום וכולם עסקו במקצועם במשרפות היי"ש ברחבי נפת סטרוז'ינץ. בדווידני היתה קהילה יהודית, בית כנסת אחד. בין שתי מלחמות העולם היהודים ביישוב זה המשיכו לעסוק בחקלאות במשקיהם הזעירים, עיקר עיסוקם היה מתן שירותים מסחריים לאוכלוסייה המקומית: אוקראינים, גרמנים ואחרים.
בנילה: העיירה הגדולה בעמק הסירט הקטן, מוקפת בכתריסר כפרים זעירים שמבחינה מוניציפלית השתייכו ל"קומונה" (רשות מקומית) בנילה. העיירה השתרעה במישור, בתיה נבנו לשני צידי הדרך הראשית לאורך כל הכפר, כ-5 ק"מ. העיירה גדלה והתרחבה ובמשך השנים נוספה דרך בצורת קשת שנשענה על הדרך הראשית. אני מעיד בוודאות מירבית, שכמעט כל הבתים שנבנו לאורך שתי הדרכים הראשיות היו שייכים ליהודים, להוציא מספר קטן של בתים שבנו בצד הדרומי של הכביש צאצאיהם של המתנחלים הגרמנים מן הכפר הסמוך אוגוסטנדורף. בכל העיירה, במישור, לאורך הדרכים הראשיות היה רק בית אחד של אוקראיני והוא של הכומר שטפנוביץ'. בשנות ה-30 של המאה ה-20 ירדו ממורדות ההרים כמה זוגות צעירים ובנו את בתיהם על הגדה הדרומית של הנהר, על אדמת המדינה. הם התעלמו מחוק המדינה ששתי הגדות הן רכוש הצבור ומיועדות לצרכיו. צעירים אלה עסקו בדיג והיו לספקי דגים ליישוב היהודי. בשנות השלושים התיישבו בעיירה מורים ועובדי ציבור רומנים, אוקראינים ומשפחה ארמנית שבנו את בתיהם בין מעונות היהודים. גם שתי משפחות פולניות, שהקימו תעשיות בשר זעירות, "הסתננו" ובנו מפעליהן ומגוריהן בשכנות קרובה עם בתי היהודים.
במחצית הראשונה של המאה ה-19 כל אדמות המישור, המוצפות מי שטפונות, הוחכרו לבעלים יהודים לניקוז ולעיבוד חקלאי. הם החלו בעיבוד חקלאי, הוספת גידולים חדשים ובניית תעשייה חקלאית. האחוזה קלטה כוחות עבודה ובמיוחד מומחים ומנהלי ייצור. עקב  התרחבות הפעילות באחוזה  נבנתה העיירה. עובדי האחוזה זכו לחלקות אדמה לצורך הקמת בתיהם בתנאים נוחים. מתיישבים חדשים שבחרו להתיישב בבנילה רכשו את המגרשים אצל בעל האחוזה. רוב המגרשים היו בני שלושה עד חמישה דונם . גודל החלקה נקבע לפי המצב הטופוגרפי של הקרקע. לצורך בניית העיירה הועברו כ-150 הקטאר מתוך כ-3000 הקטאר שהיו בבעלות האדון מאיר גרוס, בעל האחוזה, שהתגורר כ-10 חודשים בשנה בבירת רומניה, בוקרשט. רק את חודשי הקיץ בילה עם משפחתו בחווילה מפוארת במרכז העיירה, מוקפת בגן עצי פרי שהשתרע על פני מספר הקטרים.
האחוזה נוהלה ע"י משפחת ברכר. אבי המשפחה, יעקב ברכר, יהודי מלומד ומכובד, מעורב בחיים הציבוריים של הקהילה היהודית, מקובל  על תושבי המקום: יהודים ונוצרים. בעלי האחוזה בשהותם בחודשי הקיץ בעיירה היו צפונים בחווילתם, עסוקים בקבלות פנים לאורחים רמי מעלה. אם המשפחה ובתם בת העשרה עברו ברכיבה מדי בוקר את העיירה, סימן שהמשפחה הגיעה לנופש. בעלי האחוזה היו מנותקים מן היישוב והקהילה. ברכר נחשב בעיני התושבים כבעל בעמיו בכפר, כאיש הכל יכול באחוזה. לאחר הכיבוש הסובייטי של בוקובינה (יוני 1940) הולאמו החווילה של גרוס ואחוזתו, החווילה הייתה לבית חולים אזורי.
באחוזת גרוס, במרוצת השנים, הוקמו מפעלים תעשייתיים לעיבוד התוצרת החקלאית: מנסרה, משרפת יין-שרף ואורוות לפיטום בקר. עיקר מזון ההאבסה - פסולת משרפת הי"ש. במפעלים ובאחוזה על ענפיה השונים הועסקו מאות עובדים בתפקידים מגוונים. אחוזת גרוס הייתה מקום משיכה למתיישבים רבים ברמות שונות. בעקבות עובדי האחוזה התיישבו תושבים נוספים, בעלי מקצוע למיניהם וכלי קודש. בנילה הייתה לעיירה המרכזית באזור כולו. סביב לה התפתחו כפרים קטנים ובינוניים, הקטנים סמוכים ומסופחים לרשות הגדולה  והבינוניים - במרוצת הזמן היו לרשויות עצמיות.
לפני מלחמת העולם השניה גרו בבנילה ובכפרים סביב לה כשלוש מאות משפחות יהודיות, כולן השתייכו לקהילה ונשאו בעול קיומה ומוסדותיה הכפופים לה ולנבחריה. אישים ומוסדות שפעלו בניהול, בפיקוח ובמימון הקהילה היו:
* ר' מרדכי הורוביץ, רב ואב בית דין
* ר' יעקב וולצר, שוחט ומוהל וחזן באחד מבתי הכנסת
* בית ספר עברי יומי "תרבות" ובו לימדו המורים: חיים אונטיין, גדליה     שטיין, לם וכהנא, מורים לעברית ולמקצועות היהדות במשרות מלאות
* שלושה בתי כנסת גדולים ועוד "שטיבלעך" קטנים
* "בית תרבות יהודי לאומי (ציוני)"
* גן ילדים  עברי "בית יעקב" בהנהלתה של הגננת בטי גרטלר
* ישיבה תיכונית לאברכים מעטים של בני המקום ומרביתם מהסביבה
* בית מרחץ כולל מקווה
* בית מטבחיים, שרת את כלל האוכלוסייה, למעט שחיטת חזירים
* בית עלמין יהודי
* מוסדות ומפעלים שהופעלו בידי מתנדבים, כגון: חברות קדישא לגמילות חסד; להכנסת כלה; להטמנת מתים
* ועדות למיניהן: חינוך, בנייה ציבורית, תחזוקת מבנים, וועדה פדגוגית.
פעילות ענפה זאת הושתתה על העיקרון, שכל יחידה חייבת לממן את עצמה, למעט רב הקהילה. את עיקר משכורתו מימנו בית הכנסת המרכזי ומתפלליו.
בכפרים הקטנים שהקיפו את בנילה ישבו משפחות יהודיות יחידות, בעלות חוות חקלאיות ועיקר עיסוקן  בחקלאות. חווה חקלאית בכפרים הנידחים השתרעה על 100 ועד 300 הקטר אדמה, חלקה ראויה לעיבוד חקלאי וחלקה למרעה ולגידול עצי פרי. שטחים שלא היו ראויים ליישב קבוצת מתנחלים גרמנים נמסרו לכל דורש שיכול היה להציג בטחונות שיש ביכולתו להכשיר את האדמה לעיבוד חקלאי. בעלי החוות בכפרים המבודדים סביב בנילה היו: יהודים (משפחות: דרוקמן, ברטפלד, סורקיס, רוזנצווייג, גוטסמן); פולנים (משפחת אופולסקי ומשפ' פוריץ'); ארמנים (משפחת גויאן).
תושבי העיירה לא זנחו את העבודה החקלאית; ליד כל בית בעיירה היתה חלקת אדמה שנועדה לגינת ירק ועצי פרי, בכניסה לבית גינת פרחים. הנשים נשאו בדאגת כיבוד וטיפוח הגינה, הבעלים דאגו לפרנסת המשפחה. הגברים היהודים עסקו בעבודות המפורטות להלן: מנהלי מפעלים וענפי חקלאות באחוזה; פקידים ומנהלי עבודה; רופאים ורוקחים; בעלי מלאכה ועגלונים; יערנים ועובדי מנסרה ובעלים של מנסרות.
הכפר לוורנקה: כפר זה שכן בעמק צר מאד בין שני רכסי הרים. בכפר הייתה מצוקת אדמה לעיבוד חקלאי. עיקר פרנסת התושבים הייתה עבודת ייעור. אחד הרכסים המיוערים היה שייך למשפחות רוזנצווייג וגוטסמן, ואילו הרכס מולו למשפחת סורקיס.
הכפר סוקוליצה: בעל האחוזה היה פולני בשם אופולסקי. הוא פיתח את האזור כאתר קיט, בנה בית מלון גדול, בסגנון אלפיני - בניין מרהיב ביופיו, שניצב על גבעה בפאת היער שגבל עם אדמותיו. באחוזתו היו מעט אדמות חקלאיות, אבל יערות רבים שהשתרעו על הרים גבוהים סביב הכפר. אחוזתו משכה מבריאים רבים בחודשי הקיץ. הנופש בבית ההבראה שלו כלל טיולים ברגל ביערות, שתיית מים מהמעיינות ששפעו מכל פינה מבין נקיקי הסלעים.
חברתו לחיים הייתה יהודיה, המשנה לרוקח בבית המרקחת המרכזי בבנילה.
הילצ'ה: מייסד האחוזה היה מיכאל דרוקמן (הסבא רבא שלי). האחוזה השתרעה על פני 350 הקטר אדמה חקלאית ועוד 300 הקטר אדמת מרעה ורכס הרים מיוער - 1,800 הקטר. במחצית המאה ה-19 נמכר רכס ההרים לפליקס אדלסברג, סוחר עצים ידוע מצ'רנוביץ, שפיתח את הכפר למרכז של תעשיית העץ שבמרכזה מנסרה , הגדולה בכל האזור. בשנות ה- 20 גרו בכפר 3 משפחות יהודיות: משפ' הורן, היערן הראשי, אב ל-8 ילדים , נורה ומת ביושבו  לפנות ערב במרפסת ביתו. החשד נפל על סגנו הגרמני, שנתמנה לאחר שהחקירה מצאה שהאיש מת  מכדור "תועה"', משפ' ברל דרוקמן, בעל האחוזה, שנמכרה בסוף שנות ה-20 משום רצון היורשים לעסוק ביערנות, משפ' לייבוש הבר, בעל חנות מכולת ובית-מרזח שנותר מראשית שנות ה-30 תושב יהודי יחיד בכפר.
 קושוייה: גם בכפר זה לא היו אדמות חקלאיות. הכפר שכן בין שני רכסי הרים שהיו שייכים למשפחת טוכמן. ביישוב הזעיר, למרגלות רכס ההרים, הבעלים של היערות בנה מנסרה. 3 משפחות יהודים: דרוקמן, שנפלד ורוזנברג, ממנהלי המנסרה, היו לתושבי הכפר. האדון טוכמן בנה בקצה הכפר, בשולי היער, בית קיץ מפואר, שמשפחתו העירונית לא כיבדה את רצונו לבלות את חודשי הקיץ בו. הבית הוחכר למלון אורחים בסופי שבוע, שהיה בקיץ מלא עד אפס מקום.
 במשך השנים נוצר רצף התיישבותי בין היישובים. את רשימת היישובים הבאתי כדגם של ההתיישבות היהודית בבוקובינה כולה, כחקלאים זעירים, כבעלי חוות חקלאיות, כחוכרים ובעלי אחוזות, כשכירים מנהלים ומפעילים של תעשייה חקלאית, כולל הפקת עצים לתעשיית העץ.

תעסוקת היהודים

בין שתי מלחמות העולם עסק כל יהודי שני מהמפרנסים בעבודות הקשורות בחקלאות, ביערנות ובתעשיית העץ.
בבנילה ובכפרים הזעירים סביב לה היו שתי משרפות יי"ש ו-3 מנסרות. בתעשיית העץ, ביערנות ובפיטום בקר היתה כמעט "בלעדיות" ליהודים. בשנות ה-30 נוספו בעיירה שני מפעלים משפחתיים לעיבוד בשר ומחלבה אזורית חדישה, סניף של מפעלי "פודזודק" בצ'רנוביץ. שלושת המפעלים היו בבעלות של פולנים, ש"שלטו" בשוקי בוקובינה בשתי התעשיות: מוצרי בשר לא כשרים ומחלבות.
משפחות יהודיות, על דורותיהן, התמחו בזיקוק (שרפת) יי"ש. לזרים קשה היה לחדור למקצוע משתלם זה, דרושה היתה מומחיות מיוחדת להכין את המשקה החריף לאניני הטעם. משרפות היי"ש והמנסרות בכפרים נוהלו והופעלו ע"י מומחים, מנהלים ופקידים יהודיים. המנסרות בקושויה ובהילצ'ה נוהלו בידי בני משפחת דרוקמן, שהיו שבט שלם בבנילה.
המנסרה בבנילה נוהלה ע"י יהודה אידל לנדאו. במשך השנים נתקבלו בני משפחות גרמניות כמנהלים טכניים וכמנהלי ענפים שונים במפעלים שקמו במרוצת השנים.
קבוצה נוספת התמחתה בכריתת בולי עץ ושיטוחם לקורות עץ למיניהן הדרושות לבנייה ולתעשייה. עץ האשור (בוק) נצרך בכל בית להסקה, לבישול ולאפייה. צעירים ביקשו להתמחות בתחומים חדשים בהפקת מוצרי עץ חדשים: עמודי טלפון, אדנים למסילות ברזל, עצים לתעשיית הלבידים והספקת עצים ייחודיים לרהיטים יוקרתיים.

בערים צ'רנוביץ וסטרוז'ינץ נבנו בתי חרושת לטקסטיל ולעורות; לקונפקציה ולנעליים; למזון ולמוצרי נקיון; בתי-דפוס והוצאות לאור; עתונים וספרים לרוב ראו אור. בכפר לוז'ן ליד צ'רנוביץ הוקם בית חרושת גדול לסוכר; תושבי בוקובינה יצרו את מירב צרכיהם וייצאו אל מעבר לגבול.
קבוצת מפרנסים נוספת: סוחרים  ובעלי חנויות למצרכי מזון ומכולת; חומרי בניין, כלים ואביזרי בנייה; ביגוד והנעלה; סנדלרות וחייטות; פחחים, נגרים, גננים וכו'; וכן סיטונאים וקמעונאים שסיפקו את צורכיהם של בעלי המלאכה למיניהם ולתעשייה הזעירה.
אחרים התמחו במקצועות הקשורים לדיני כשרות ולמנהגים יהודיים: קצבים ובעלי אטליזים, בהם היו שתי מחלקות: לבשר קדמי של הבהמה, שהוא כשר, ומחלקה לבשר אחורי של הבהמה, שנמכר כבשר לא כשר. אם בעת השחיטה נמצאה הבהמה בלתי כשרה, הבשר נמכר לנוכרים במחירים זולים. אם מספר שחיטות נפסלו בזו אחר זו, הגיעו בעלי האטליז למשבר כלכלי, שכן הממסד הדתי החמיר בתחום זה.
חייטים: רבים מבין בני הקהילה הקפידו על דיני "שעטנז" ובחרו לתפור את בגדיהם אצל חייטים יהודיים. התפירה אצל חייט יהודי הייתה  יקרה יותר מאשר אצל שכניהם הגרמנים.
סַפרים: יהודי דתי הסתפר אך ורק אצל ספר יהודי, ובמיוחד אלה שגילחו את זקנם במשחת משעי ואלה שגידלו זקן ופאות.
הפחחים היהודים עסקו רק בעבודות פח בפחחות, בניית סירים, דוודים וכלי בית. עם גבור תנועת הבנייה הרחיבו את התמחותם גם לכיסוי גגות ובניית מרזבים.
בעלי עגלות, בכינוי האידישאי "באלע גולעס", בעיירה היהודית אופיינו כבעלי מעמד מיוחד בקרב הקהילה. הם היו קשורים בעיקר לסוחרים היהודיים. עיסוקם היה הובלת סחורות, תוצרת חקלאית, כולל עצים לסוגיהם, אל העיר, או אל המרכזים התעשייתיים במבואות העיירות והערים וכן הבאת סחורות מעובדות מן העיר וממרכזי התעשייה לעיירות ולכפרים. עיסוק זה דרש כוח פיזי רב להעמסת הסחורה ופריקתה, לעיתים גם הכנסתה וסידורה במחסנים ובמרתפים, שם אוחסנה לפי דרישות המזמין. הייתה זו עבודה קשה, ששכרה בצידה. בעלי העגלות היו מאורגנים קבוצות קבוצות, בכל קבוצה היו לרוב בני משפחה וקרוביהם. בראש הקבוצה עמד מייסדה, שנהנה ממעמד מיוחד בקבוצתו ובקהילה כולה. הם ביצעו כל משימה תוך הקפדה על אמינות גבוהה ונשאו באחריות למעשיהם. בעלי העגלות נהנו מכוח פיזי שהקנה "ביטוח" מפני גניבת סחורה ומפגיעה בעת הובלתה. סוחר, או תעשיין שהתקשר עם חבורה אחת היה "נשוי" לה "נישואין קתוליים". בעל עגלה מחבורה מתחרה לא העז להיכנס לטריטוריה של חבורה זו. כניסה כזו, או רק ניסיון של כניסה, היו מעין הכרזת מלחמה בין החבורות. כל חבורה דורגה לפי מעמדה הכוחני בחברה.
העיירה בנילה יוצגה בתחום זה על ידי חבורה שזכתה בכינוי: "שמילוקעס". שמה בא לה משמו של ראש הקבוצה, שמואל. הוא היה דוברה ומייצגה בכל מו"מ. הוא מנע תחרות ופגיעה בשטחי מחייתה כדי שאיש מבין בעלי העגלות הלא מאורגנים לא יעבור חלילה בתחום שליטתה. הקבוצה נהנתה מהמעמד המיוחד של "חסונים" הנכונים בכל רגע להחזיר "מלחמה שערה", ומוטב לא "ליפול" לידיהם. מעמד מיוחד זה לא הקנה להם כבוד מיוחד בשכבת העילית של הקהילה ואף לא בבית הכנסת. הם לא זכו בכיבודים הנהוגים בבית הכנסת לבעלי הבתים הנכבדים, לסוחרים ולבעלי המקצועות החופשיים.
בעלי העגלות ובעלי מלאכה, רובם גרו באותה שכונה בבנילה, התארגנו ובנו לעצמם בית כנסת נפרד מול ביתו של שמואל, ראש קבוצת ה"שמילוקעס". בית הכנסת היה יפה וגדול, כמעט כמו המרכזי. בבית כנסת זה נהנו מכל הכיבודים, שמהם נהנו בני המעמדות המיוחסים בבית הכנסת המרכזי.
תמונה דומה לזו ניתן היה למצוא בכל עיירה גדולה, בת 200 - 300 משפחות יהודיות, עיירה בה היה מקום לשניים-שלושה בתי כנסת, כאשר כל בית כנסת נהנה מהמעמד החברתי והארגוני שלו. לא כן בכפרים בהם גרו מעט יהודים, שניים עד שלושה מניינים בלבד. בהם הוקם בדרך כלל בית כנסת אחד, שהיה משותף לכל היהודים מכל השכבות החברתיות. בכפרים בהם לא היה בית כנסת נערכו תפילות שבת ומועדים באחד הבתים הפרטיים או באולם שבעל האחוזה העמיד לימי חג ומועד.
בדומה למעמד בעלי העגלות בעיירות נוצר בערים, במשך הזמן, מעמד של סוחרי-סוסים, בהבדל אחד: בעלי העגלות היו אמינים. הם שמרו על שמם הטוב. לעומתם סוחרי הסוסים היו ידועים כרמאים. הם היו מומחים להפיח, לזמן קצר, בסוס חצי מת רוח חיים, רעננות ומראה של סוס מרוץ.
הם שלטו בשוק הסוסים. קשה היה למכור או לקנות סוס בשוק שלא באמצעותם. מעמדם בחברה ובקהילה היה אדיש. בעיר התייחסו לאדם, לאישיותו ולא למקצועו.
נגרים: אלה התחלקו לשתי קבוצות: נגרי רהיטים ונגרי בניין. בני נגרים, בוגרי בתי-ספר מקצועיים, נטו להתאגד בקבוצות של שנים שלושה ולהקים מפעל לרהיטים. המוכשרים ביניהם הגיעו להישגים ניכרים.
אופים: אפו חלות שבת, לחם, לחמניות ובייגל בצורת "8", שנקרא בפי העם "פרעצל". בכפרים ובעיירות אם המשפחה היהודיה אפתה את חלות השבת ואת לחם השיפון לימי חול בביתה. עיקר הלקוחות של המאפייה בעיירה היו המסעדות המעטות, בתי המרזח, שהגישו ללקוחותיהם משקאות חריפים, לחמניות, זיתים ודג מלוח. לא כן בעיר בה רוב התושבים גרו בדירות, בבתים משותפים ללא תנאי אפייה, מעבר לתבנית אחת. בעיר סיפק האופה את צורכי המשפחה  בתחום הלחם לסוגיו.
מורים: בוגרי אוניברסיטות רבים פנו להוראה בגימנסיות. תחת השלטון הרומני בני המיעוטים פנו בעיקר למוסדות פרטיים. בתי הספר הממלכתיים היו נעולים בפניהם. לא כן היה המצב עד שנת 1918 תחת השלטון האוסטרי, כמעט כל נושאי המקצועות בשירות הציבורי היו פתוחים לאינטלקטואלים יהודיים.
זגגות: הייתה בשליטת בעלי מקצוע יהודים. שלמה סלומון היה הזגג הבלעדי בכל העיירה ובכפרים הקטנים מסביב לה. בערבים היה שלמה חבר בתזמורת העיירה, שהנעימה בנגינתה בכל אירוע חגיגי ובשמחות המשפחתיות. מנצח התזמורת הזעירה היה אליהו זינגר. בעיירה זימרו את המנגינה העממית והתאימו את שמות הכליזמרים למנגינה:


אלי מיט דעם פידל   (אלי עם הכנור
שלמה מיט דעם באס   שלמה עם הקונטרבס
שפילען מיר אַ לידל   מנגנים לנו שיר
אין מיטן דער גאס.   בטבורו של הרחוב)

המקצועות הנשיים

בראשית המאה העשרים, עם עליית רמת החיים, נשים רבות רצו לסייע להתבססות המשפחה ולאפשר רכישת השכלה כללית לילדיהם. האישה עזרה בבית המסחר בכפרים (החנויות היו פתוחות מעלות השחר ועד שקיעת החמה). נשים נשאו בעול המכירה וניהול העסקים היומיומיים. הבעלים היו ממונים על רכישת סחורות בערים הגדולות, הבאתן לחנות, סידורן במדפים ובמחסנים ההולמים, וכן טיפול בענייני כספים, מסים ומכירה בסיטונות.
נשים אחרות היו אחיות בבתי חולים ובמרפאות הפרטיות (ציבוריות כמעט ולא היו).
לבורנטיות במעבדות בבתי החולים ובמעבדות פרטיות.
גננות - בגני ילדים לבנות בלבד. בנים החלו את לימודיהם ב"חדר" ובבתי הספר העבריים-הפרטיים בגיל שלוש. בנות בגיל 4 בגן ילדים "בית-יעקב".
מורים שהתחילו להורות בימי השלטון האוסטרי, הותר להם להמשיך להורות בבתי-ספר ממלכתיים רומניים, בתנאי שעברו לשפת הוראה רומנית. המורה רגינה דרוקמן בבנילה החלה להורות בימי האוסטרים כמורה בכיתה א'. הגורל רצה שהיא תהיה המורה הראשונה של אבי ועוד הספיקה להיות גם מורתי בשנה הראשונה ללימודיי בבית הספר הכללי. זו הייתה גם שנתה האחרונה טרם צאתה לגמלאות.
תפקיד נוסף למורה בעיירה: שעון מהלך. רק בבתים מעטים היה שעון, האנשים קבעו את הזמן במשך היום לפי אותות המקום: בשעה 6:00 בבוקר הייתה צפירה ראשונה של המנסרה, הכנות לקראת תחילת יום העבודה. בשעה 7:00 צפירה שנייה, זמן התחלת העבודה. בשעה 7:30 יצאה המורה רגינה מביתה לבית הספר. בשעה 12:30 חזרה המורה מבית הספר. בשעה 16:00 הגיעה הרכבת לכפר ושוב הצפירות בצאת הרכבת.
תופרות בגדי נשים: תופרות בית ומנהלות סלונים לתפירה; תופרות חולצות לגברים לפי מידה, כולל רקימת ראשי התיבות של שם בעל החולצה, סימן שהחולצה נתפרה לפי מידה; תופרות חזיות ומחוכים זכו לכבוד מיוחד, כי הן היו בעלות מקצוע הדורש מיומנות מיוחדת ולקוחותיהן השתייכו למעמד חברתי, שהרשה לעצמו מותרות.
לאישה היהודיה בבוקובינה היו תפקידים מכריעים בקיום התא המשפחתי: חינוך הילדים הוטל כמעט במלואו על האם היהודיה, על פי פתגם רומני - "שבע השנים מהבית" שנות עיצוב אישיותו וחינוכו של הילד. האם חינכה את ילדיה להתנהגות "דיפלומטית". כבר מגיל צעיר חינכה את ילדיה, כי בבית, בבית הספר היהודי ובקרב יהודים "הנך צריך להגן על זכויותיך, לשכנע בצדקתך, לכבד את זולתך, ואילו בחברה נוכרית ומעורבת - לשכנע בנועם, לא להיכנס לוויכוחי סרק, לעמוד על זכויותיך, אך רצוי להגיע לפשרה, להצטיין בלימודים בלי להבליט יתר על המידה את יכולתך האינטלקטואלית ואת ידיעותיך; להימנע בכל מחיר מוויכוח דתי". כל אם ראתה כחובה ראשונה להקנות לילדיה נימוסים כלל אנושיים: התנהגות ליד שולחן האוכל, כיבוד אב ואם, כיבוד אדם מבוגר, מתן סיוע לזקן ובראש וראשונה לסבא וסבתא והושטת יד עוזרת  לחבריך. ספר ה"בונטון" היה לספר חובה כמעט בכל בית יהודי שאימץ את הנימוסים הכלל אנושיים. השפעת החינוך בהליכות ובנימוסים עמדה לימין האדם לאורך כל חייו ביחסים בין-אישיים, ביחסי ציבור ואפילו בדיפלומטיה.
האם היהודיה גם דאגה להעשרה ספרותית ותרבותית של ילדיה: בקריאת ספרים ושיתוף במשחקי חשיבה ופיתוח היצירתיות. המשפחה היהודית לא הסתפקה בחינוך הממלכתי הפורמלי ודאגה להוסיף מסגרת לימודית משלימה לאחר הלימודים הפורמאליים בבתי הספר הממלכתיים או ע"י לימודים בבתי ספר עבריים משלימים, או ע"י מורים פרטיים של שפות ויהדות.

בית אבא

ריחות הבישולים של ימי שישי מלווים אותי עד עצם היום הזה. ליל השבת היה ערוך לתפארת ונרות השבת הוסיפו קדושה וחגיגיות, ועל כל אלה כיהנה האם כמלכת השבת.
חגיגיות השבת והחג במשפחה - ההכנות לקראת השבת החלו כבר באמצע השבוע: קניות, בישולים, אפיית חלות-שבת ומאפים והברקת הבית, רחיצת הגוף והטהרות הנפש, לבישת בגדי שבת והתייצבות לימין האם להדלקת נרות שבת. ההכנות לחגים נמשכו שבועות לפני בואם. כל חג חייב מאכלים ומאפים ייחודיים, לקראת חגים מסויימים - תפירת בגד חדש, לחג אחר - בניית סוכה וקישוטה. התפקיד היה שייך לילדים. ההכנות לקראת השבת והחגים נתלוו בטקסיות ובחגיגיות שהיתה ייחודית אך ורק ליהודים. מכאן ניתן לקבוע בוודאות שהשבת והחג שמרו על היהודים מפני התבוללות וטמיעה בקרב שכניהם הנוכרים. אווירת החג וההתעלות לספירות של קדושה, של השתייכות לעם סגולה, היו חלקו של כל יחיד כפרט ושל הקהילה ככלל. אווירה ייחודית זאת שררה לפני כל חג ומועד ועד צאת השבת והחג.

 
 
העדה הגרמנית

התיישבות הגרמנים בבוקובינה
(הערה: כל הישובים הגרמניים בבוקובינה הוקמו אחרי שנת 1850)
 
 
הממשל האוסטרי הבין עד מהרה כי ע"י השתלטות של בעלי אחוזות על האדמות וגביית מסים הם יישארו בבוקובינה רק כשלטון כיבוש. בעקבות הצלחת האיכרים היהודים בייבוש אדמות מוצפות מי שיטפונות ואדמות בור אחרות אסר השלטון התיישבות יהודית על חלקת אדמה נרחבת היכולה לשמש כקרקע חקלאית ליישוב גרמני שלם.
על כן החלו משנת 1850 בגרמניזציה של האזור ע"י הבאת תושבים גרמניים משוואביה וממורביה ויישובם בקבוצות בכפרים שהתשתית שלהם הוכנה מראש על-ידי הזרוע הממשלתית.
קבוצות של 40-50 משפחות גרמניות, רבים מהם בני משפחה וקרובים, הגיעו מחוסרי כל ונתמכים ע"י הממשל האוסטרי להתנחל במולדת החדשה. כל מתיישב גרמני זכה לכיסוי הוצאות הנסיעה מווינה ועד למקום התנחלותו. וכן הוקצה לו סכום כסף לסידור ראשון: רכישת סוס עבודה ופרה, כלי עבודה ומזון לאדם ולבהמה למשך 3 חודשים ועוד סכום כסף להוצאות שוטפות.
הגרמנים התיישבו בסמוך לאחוזות בבעלות יזמים יהודים בעלי כושר ארגוני בביצוע פרויקטים נרחבים (ראה מפת ההתיישבות של הגרמנים). דוגמה מייצגת: אוגוסטנדורף ליד בנילה; נוי-ז'דובה ליד ז'דובה; אלטהיטה וניהיטה בין בנילה לבין צ'יודין; הבולט: שכונת רוש כפרוור של צ'רנוביץ).
כל משפחה גרמנית קיבלה חלקת אדמה בת 2 עד 3 הקטרים.
ההתנחלויות קמו באזורים בהם הייתה אדמה ראויה לעיבוד או ניתן היה להכשירה לעיבוד חקלאי, בעיקר לאחר חפירת תעלות ניקוז ובירוא חלקות יער.
בו זמנית, עם הקמת הרפת והמגורים, החלו בחפירות תעלות ניקוז ובהכשרת הקרקע לגידולים חקלאיים. חריצותם גרמה לתוצאות מהירות וטובות, האדמות היו פוריות ורק ציפו לידיים עובדות וחרוצות. מייד עם עלותם על הקרקע הם בנו מבנה אחד גדול, שכלל: חדר מגורים ומטבחון, רפת ואורווה, מתבן וסככה לכלי עבודה. המבנים הגדולים הרשימו את שכניהם בעיירות השכנות.
אכן, הגרמנים הצטיינו בבנייה, הם הוזמנו לבנות לשכניהם בעיירות ובכפרים הסמוכים את בתיהם. כך נוצר שיתוף פעולה בין היהודים היזמים, מנהלי מפעלים ומנהלי ענפים שונים בתעשייה, בחקלאות לבין הבנאים הגרמנים. הנשים הגרמניות וילדיהן עיבדו את חלקות האדמה, הגברים עבדו בבנייה בחוץ ובמפעלי התעשייה שקמה בעיקר ע"י בעלי אחוזות ויזמים יהודים בתחום היערנות, זיקוק משקאות חריפים וטחנות קמח.
בערבים לאחר שעות העבודה ובימי שבתון הגברים הגרמנים בנו את בתיהם מתוך חסכונותיהם מעבודות חוץ. כך התפתח ועוצב השלב השני של הכפר הגרמני, על פי הדגם האוסטרי-בווארי. כל כפר גרמני, או שכונה ליד עיר גדולה, היוו העתק מושלם של הכפרים באוסטריה ובבוואריה. דור שני של מתנחלים שלא נמצאו בעבורם אדמות בכפר הופנה לקבוצת מייסדים של כפר גרמני נוסף. בעיירות בהן יהודים ומיעוטים אחרים התיישבו ואימצו את השפה והתרבות הגרמנית, עודד השלטון גם את הגרמנים להתנחל ביישובים אלה, השלטון אף הקצה למתנחל שטח אדמה שיבנה את משקו בכפר המעורב בלאומים אחרים. מתנחלים יחידים, בכפרים בהם האוקראינים או הרומנים היוו רוב, לא הצליחו להכתיב את האופי הגרמני. הכפר דווידני, יישוב שכן לאוגוסטנדורף, קלט בני מתנחלים. הבתים של המתנחלים הגרמניים ושל היהודים היו זהים, בתי האוקראינים היו עלובים ושל הפולנים גדולים ומרשימים, יוצאי דופן בסביבתם, ללא טיפוח סביבתי, לפיכך כפר זה לא הצליח לעצב אופי דומה לזה של שכניהם הגרמנים.
ליד העיירה בנילה קם בשנת 1850 כפר גרמני בשם אוגוסטנדורף. כפר זה הוקם על טוהרת מתיישבים גרמנים. הוא שכן דרומית לבנילה, במרחק של כ-2 ק"מ ממנו. הכפר אוגוסטנדורף השתרע על רמה שטוחה לאורך של כ- 3 ק"מ במקביל לדרך הראשית שחצתה את אחוזת "גרוס". במשך השנים, כאשר כפר זה לא יכול היה עוד לקלוט את בני הדור השני, העדיפו הבנים לרכוש שטחי אדמה ביישוב הסמוך לכפרם, ולא לנדוד ליישובים רחוקים שם קיבלו חלקות אדמה חינם אין כסף. בני אוגוסטנדורף שרכשו את חלקות האדמה בבנילה בנו בתיהם ברחוב הראשי של העיירה, לצד הפונה לכפר מוצאם.
באוגוסטנדורף הקימו מועצה מקומית עצמאית, לצד המועצה המקומית של בנילה. תחילה הייתה סכנה שהמועצה המקומית באוגוסטנדורף תספח את בנילה, משום הגידול המהיר של האוכלוסייה הגרמנית והתפשטותם לרחוב הראשי של בנילה. לבסוף נמצאה פשרה, שהמועצה המקומית בנילה תהיה המועצה האחראית על צד אחד של הרחוב הראשי, על הרחובות הנוספים ועל הכפרים הסמוכים לעיירה, ואילו המועצה המקומית אוגוסטנדורף על כפרם המקורי שעל הרמה ועל הצד הדרומי של רחובה הראשי של בנילה, שרוב מתיישביו היו יהודים וגרמנים. יישובים גרמניים, שקמו בסמוך ליישובים יהודיים, גדלו בקצב מהיר, יותר מיישובי שכניהם בכפרים המעורבים.
השכנות הטובה והפורייה בין היישובים הגרמניים והיהודיים נבעה מכך, שבני היישובים כמעט שלא התחרו ביניהם, להפך, הם השלימו זה את זה. המשפחות הגרמניות כמעט כולן עסקו בחקלאות ובבניית בניינים ואילו המשפחות היהודיות, למעט בעלי האחוזות הגדולות והבינוניות, היו מחוסרות אדמה חקלאית ועסקו בייזום ובפיתוח תעשייה חקלאית, ביערנות, במלאכה במסחר.
היהודים, שהתיישבו בעיירות, באו ליישובים אלה כמנהלי עבודה וענפי משק שונים באחוזות או כמומחים  בתעשייה החקלאית. בתיהם נבנו על חלקות אדמה קטנות יחסית, למעט משפחתי. אמי גדלה באחוזה חקלאית אותה ירשה מהוריה לאחר מות אביה, אך אבי אהב את היער ואת אוויר ההרים ולא את ריח השדות. הם מכרו את האחוזה בהילצ'ה וקנו בית ומשק חקלאי קטן יחסית בבנילה, משק שהשתרע על הקטר (10 דונם) אדמה עם גן עצי פרי גדול, גינת ירק ושטח חקלאי. חלקת האדמה של משפחתי נמצאה בין החלקות של הגרמנים והיה שיתוף פעולה וסיוע הדדי בעיבוד החלקות בקציר, בקטיף ובאיסוף התוצרת ולבסוף בחגיגות האסיף - תהלוכה ברחובות שני הכפרים הסמוכים בה הציג כל משק בעל עגלות מקושטות את מיטב התוצרת שלו. התהלוכה והחגיגות בעקבותיה התקיימו מדי שנה ברוב פאר ושתיית בירה מרובה. כמשפחה יהודית יחידה שעסקה גם בחקלאות השתתפנו בפעילות החברתית של שכנינו הגרמנים.
הגרמנים ביצעו כל עבודה בדייקנות רבה ובשלמות מירבית. הכשרת בעל מקצוע ארכה 5 שנים: 3 שנות התלמדות, בהן  למד ועבד הצעיר כמתלמד, עמד במבחן שלב א'. שנתיים נוספות עשה בלימוד והתנסות מוצלחת כמתמחה ורשאי היה להבחן לקבלת תואר מומחה. לאוחז בתעודה מומחה ונושא בתואר הנכסף הותר לקבל עבודות לביצוע בתחום התמחותו. הודות להכשרה יסודית רוב ביצועיהם היו מושלמים ומבוקשים בשוקי העולם עד ימינו אנו.
סוד הצלחת הכלכלה הגרמנית  בעולם - ההכשרה המקצועית היסודית בכל תחומי החיים!
משפחות שלמות התמחו והתמקדו בביצוע ענפי בנייה שונים, כגון בניית בתי מגורים, מחסנים, מתבנים, אורוות, רפתות. למשל, משפחת קמפף באוגוסטנדורף; אבי המשפחה עסק בין שתי מלחמות העולם בתכנון בתים, בהכנת השרטוטים, במשא ומתן עם הלקוחות. בניו עסקו בביצוע עבודת הבנייה, רובה מעץ.
משפחות אחרות עסקו בנגרות בניין: משקופי חלונות ודלתות והנחת רצפות מקרשים ופרקט; בניית תנורי בישול ואפייה מלבנים, תנורי חימום וציפויים באריחי חרסינה. כל ענף בתחום הבנייה היה מיוצג ע"י מומחה, ששמו הלך לפניו. ענף אחד בתחום הבנייה שגרמנים לא עסקו בו - עבודת טיח, שנעשה מאדמה מיוחדת מעורבת בבוץ, עבודה מלוכלכת למדיי, שבוצעה ע"י אוקראינים עצמאים או שכירים של קבלן גרמני, שהיה אחראי למסירת "המפתח" למזמין את הבנייה. מקצוע נוסף שהיה כולו בידי הגרמנים - נפחות: פרזול פרסות לסוסים, עבודות ברזל הקשורות בבניית עגלות ומזחלות, כלי תחבורה עיקריים באותם הימים, למעשה עד תום מלחמת העולם השנייה.
בכפרים ובעיירות  שלטו הגרמנים גם בסנדלרות, כמו-כן בערים, שם היו להם מתחרים יהודים.
חייטות הייתה ידועה כמקצוע יהודי. מתלמדים גרמניים, שלמדו את המקצוע אצל יהודים, פתחו במשך השנים בתי מלאכה עצמאיים, סלונים לחייטות עלית, שמשכו לקוחות יהודים, שלא הקפידו על לבישת בגדים לפי דיני שעטנז. גם בתחום זה הצטיינו הגרמנים בביצוע עבודה מדויקת, קפדנית, לשביעות רצון הלקוחות.
האחים פאולי, למשל, לא רק למדו חייטות אצל יהודים, הם גם שלחו את ילדיהם לבתי ספר עבריים שלאחר הצהרים. אח אחד של משפחת פאולי למד נהגות אצל המשפחה היהודית שיפריס, בעל המוניות היחיד ביישוב. כשסיים ללמוד מכונאות רכב ונהיגה התחיל להעסיק אח אחר ממשפחתו במונית, והיה למתחרהו של שיפריס.
פרנץ מוליק, איכר אמיד, פתח חנות מכולת ומסעדה, גרמני יחיד בשתי העיירות הצמודות ש"פלש" לתחום המסחר; עד אותו יום היה הסחר הקמעוני בלעדי בידי יהודים. ההצלחה במסעדה האירה לו פנים והוא הרחיב את המסעדה לבית הארחה. בקיץ ובסופי שבוע החדרים בבית ההארחה שלו היו מלאים עד אפס מקום בעיקר על ידי נופשים יהודיים, שבאו מצ'רנוביץ לבלות את הקיץ ואת סופי השבוע באווירה כפרית רגועה, כאשר מזון טרי וירק רענן, ישר מהגינה, הוגשו לאורחים. גם בתעשיית העץ תפסו צעירים גרמניים מקום נכבד בתפקידי ניהול וכמנהלי עבודה. אבי ז"ל, שעסק בכריתת עצים, הורדתם לנהר הצ'רמוש ושיגורם בדוברות לבירת החבל, העסיק שני גרמנים, את מטיאס גרובר ואת שטפן הופמן. שניהם שימשו כסגניו ונאמניו בכל תהליכי ההפקה, הבקרה ומשלוח בולי-העץ למנסרות.
בין שתי מלחמות העולם בני הדור הצעיר הגרמני התקדמו מהר בתחומים בהם דרושה הייתה מומחיות טכנית: בתעשיית העץ, בעיקר במנסרות, ובתעשיית זיקוק משקאות חריפים במשרפות היי"ש. הם תפסו עמדות בכירות בשתי התעשיות הנפוצות בבוקובינה.
המשפחה הגרמנית תפסה מקום נכבד וכמעט בלעדי באירוח נופשים, שכלל השכרת חדרים, ארוחות כפריות פשוטות. גם משפחות יהודיות יחידות אירחו משפחות יהודיות שביקשו להתארח בבתים עם ארוחות כשרות ולגור קרוב לבית הכנסת.
השאיפה הכללית של הצעירים הגרמניים הייתה, שבן אחד מהמשפחה ימשיך בניהול המשק והבנים האחרים יפנו למקצועות נדרשים בשוק החופשי ועל פי ההתפתחות הכלכלית והתעשייתית. אף אחד מהבנים בכפרים בנילה, אוגוסטנדורף ודווידני לא המשיך בלימודים בבתי הספר התיכוניים שבעיר הגדולה. בני הכפרים המשיכו במסורת אבות, הסתפקו בלימוד חובה, שבע שנות לימוד. המצטיינים בני השכונות הגרמניות הסמוכות לערים הגדולות למדו בבתי ספר תיכוניים ובאוניברסיטאות ובסמינרים תיאולוגיים. רק בסוף שנות ה-30 קמו ליד הכנסייה הקתולית באוגוסטנדורף בית ספר תיכון פנימייתי וסמינר לבנות,  במגמה תיאולוגית. שני המוסדות קמו  ביוזמתו ובראשותו של אב הכנסייה זונטאג.
באוגוסטנדורף היה קיים בית ספר עממי גרמני, המורים הובאו מן הערים הגדולות - בוגרי סמינרים למורים כלליים או סמינרים תיאולוגיים במגמה פדגוגית. בראש בית הספר עמד המורה צעטעל. המורים התיישבו בכפר, בנו את בתיהם שם, ליד בתיהם קיבלו חלקות אדמה זעירות, כעין משקי עזר, גינות ירק ומעט עצי פרי לשימוש עצמי.
גינות הפרחים לפני בתיהם של הגרמנים הצטיינו ביופיין, נהגו לגזום את הוורדים בצורת עץ ננסי בגובה של 1.5 מ' ובראשו צמרת סמיכה של גבעולי ורדים באורך של 60 - 80 ס"מ. הגזע חוזק במוט צבוע לבן. הוורדים היו בצבעים שונים. גני הפרחים בחזיתות הבתים והאדניות היו מלאים בפרחים צבעוניים מכל צבעי הקשת והפכו את הכפר אוגוסטנדורף, שהיה לשכונה של בנילה, לגן פרחים אחד גדול. בשבתות ובימי ראשון ניתן היה לפגוש ברחוב הראשי של הכפר זוגות צעירים מטיילים ומתפעלים מהיופי הסביבתי שטופח בידי תושביו.
בימי השלטון הרומני כמעט לא נקלט המיעוט הגרמני, כשכניהם היהודים, בשרות ממלכתי. בני המיעוטים נאלצו להתמחות במקצועות חופשיים כדי למצוא תעסוקה. היישוב הגרמני הצמיח גם מומחים בעלי חוש אומנותי יצירתי, כגון: בוני תנורי חימום מצופים בחרסינה צבעונית בחדרי אורחים ובחדרי שינה בבתיהם של המעמד הבינוני והגבוה, כל תנור בעל אופי מיוחד לפי דרישת המזמין(ה). תנורים אלה לעתים היו יצירת אומנות.
העגלה הייתה כלי התחבורה הנפוץ ביותר בעיר ובכפר עד תום מלחמת העולם השניה. היו סוגים שונים של עגלות: עגלות קפיצים לשניים, לארבעה ולחמישה, עגלה על שני גלגלים או ארבעה, עגלות להובלת משא, סגורות או פתוחות.
עם רדת השלג היה צורך להחליף את העגלה למזחלת. אותם מומחים שבנו את הסוגים השונים של העגלות, בנו גם מזחלות לחורף לסוגיהן. למעשה כל אחד הזמין את כלי התחבורה על פי טעמו, מעמדו וצרכיו. כלי תחבורה אלו היו עשויים עץ וברזל. החרש והנפח היו שותפים של בוני העגלה והמזחלת, יצרו לעיתים יצירה אומנותית בבניית כלי התחבורה.
ועוד מומחיות התפתחה וגבלה באמנות - בניית רתמות לסוסים. אמנם רוב הרתמות היו סטנדרטיות, דומות זו לזו, אבל בני המעמד הגבוה הזמינו רתמות מיוחדות, עם קישוטים, כדי לבטא את מעמדם הייחודי.
החלונות והדלתות בבתי העשירים קושטו בגילופי עץ. הגילוף נעשה בידי אומנים מומחים גרמניים. עם עליית רמת החיים כמעט לא נבנה בית עץ שלא קושט בגילופי עץ.
לא מניתי את כל המקצועות, אולם שתי הקהילות הצמיחו מומחים, אומנים-יוצרים בכל שטחי החיים, שהשלימו זה את זה.
האישה הגרמנייה תרמה רבות להתבססות המשפחה בישובים הכפריים שקמו כפטריות לאחר הגשם בבוקובינה. הגברים יצאו לעבודות חוץ, עבודות מזדמנות, שהכניסו הכנסה ראויה. המשק החקלאי, ניהולו ועיבודו  מזריחת החמה ועד שקיעתה, עבר לידי האישה הגרמנייה ולילדי המשפחה. כל בני המשפחה על זקניהם וטפם יצאו לשדה: הם הסתפקו במועט, אכלו בשדה, על פי רוב לבן, גבינה, פרוסת לחם שיפון או לחם תירס מלא ועוד ירק כלשהו.
כאשר כל בני המשפחה יצאו לשדה ניתן היה לראות גם את התינוקות בערסל או בערבה (כלי עץ גדול ללישת בצק) מתחת לעץ, שהוצב באמצע השדה. מידי שעות מספר הפסיקה האם הצעירה את עבודתה, התיישבה בקצה השדה והיניקה את תינוקה. הילדים הגדולים, בשובם מבית הספר, הצטרפו מייד לעבודת השדה, כאשר גם הם מסתפקים בארוחה קלה קרה כדוגמת בני המשפחה האחרים.
לאחר יום עבודה ארוך ומייגע חזרה המשפחה לביתה והתחילה בחליבת הפרות ובהאכלתן.
הגברים, שלא התעכבו בבית המרזח בדרך מעבודת החוץ, עוד הספיקו להגיע לבתיהם ולסייע למשפחה להאכיל את הבהמות ולנקות את הרפת והאורווה. בהרבה בתים הוטל תפקיד זה ואיסוף הביצים על הילדים.
בבתים, שהגברים אהבו את הטיפה המרה ובילו את הערבים בבתי המרזח, בוצעו גם עבודותיהם ע"י האישה או הבנים, שסייעו בעבודות הקשות. אב משפחה שהוציא את מירב הכנסתו על משקאות חריפים - משקו פיגר לעומת אלה שדחו את השמחות ושתיית בירה לימי ראשון.
האם הגרמנייה דאגה לחינוך לעזרה הדדית, לחובת נשיאה בעול השותפות בפרנסת המשפחה כבר מגיל צעיר. "כל מי שמקבל בבית חייב לתרום לבית". היא שהעניקה לבניה: חינוך ראשוני למילוי חובות, ביצוע  קפדני ומדויק של משימות, הסתפקות במועט, ביגוד צנוע ואחריות קולקטיבית.
כל בני המשפחה הזכרים לבשו כל ימות השנה - להוציא ימי ראשון וחגים - בגדי עבודה דמויי ג'ינס. הבנות בכל הגילאים לבשו חולצה פרחונית ובימי ראשון וחג חולצה לבנה רקומה, עליה שמלת כתפיות מבד פרחוני וחצי סינר לבן. האישה וכל המשפחה ללא יוצא מן הכלל נעלו  קיץ וחורף בימי חול קבקבי עץ.
בכניסה לבית גרמני אפשר היה לדעת את מספר הנפשות הנמצאות בתוכו על פי מספר קבקבי העץ שנותרו בכניסה. בקיץ נעלו אותם ללא גרביים ובחורף הוסיפו גרבי צמר. גם בכניסה לכיתה ניתן היה לספור את מספר התלמידים בשעור על פי קבקבי העץ. רק המורה נעל נעלי עור.
 לולא חריצותה של האישה הגרמנייה לא יכולה הייתה המשפחה הגרמנית להתבסס ולהגיע לרמת חיים כפי שהגיעו עד פרוץ מלחמת העולם השניה.
 
סימביוזה יהודית-גרמנית

הצמיחה הכלכלית והתבססות היישוב הגרמני באוגוסטנדורף היו נחלת רוב היישובים הגרמניים בבוקובינה, ששכנו בקרבת יישובים יהודיים. כפרים שהיו מבודדים, כמו שני הכפרים בקרבת בנילה  Althuetteו-   Neuhueotte שתושביהם לא נהנו משותפות בכל שטחי החיים עם היישוב היהודי, נותרו עניים יותר, פחות מבוססים כלכלית וחברתית. שיתוף הפעולה בין שתי הקהילות תרם להתבססותם של שני העמים. אבותיהן של שתי הקהילות הגיעו ליישוביהם מחוסרי כל. כאשר היהודים מצוידים, בדחף להשרדות, ברעיונות, ביצירתיות מחשבתית ובתעוזה, בעוד הגרמנים הביאו עימם חריצות, מסורת לעבודה ומשמעת למופת. כאשר תכונות אלו השתלבו בעשייה וביצירה הגיעו שתי הקבוצות להישגים ניכרים ומרשימים.
בין שתי הקהילות לא היו קיימים יחסים רשמיים כי לא היה צורך בכך, למעשה היו יחסי שכנות טובים. לעתים יחסי השכנים הבין עדתיים היו הדוקים יותר מאשר בין השכנים היהודיים. למשל, בריגיטה ברזובסקי, שכנתה של סבתי, בילתה שעות רבות בסיוע לסבתי, בייחוד בחורף, כשלא הייתה עבודה בשדה; בריגיטה הייתה בת בית, ולעיתים אף סייעה עם הלקוחות בעסקים ללא תמורה , רק מתוך ידידות ושכנות טובה.
סוזנה ונורברט פשייט, שכנים של הורי, התארחו אצלנו לעיתים קרובות. הם ביקרו בביתנו בנפרד, או ביחד. בנותיהם, ובייחוד הבת הבכורה וַנדה, השתייכו לחוג הילדים אתם שיחקנו ובילינו בשעות הפנאי.
מטיאס יקל, שכן אחר, נגר במקצועו, נהג לבוא לשבת בביתנו, לשתות כוס קפה, ובמיוחד אהב לבוא בימי שישי כשאימי אפתה את החלות לשבת, או לחמניות, כחטיפים ליום שישי בצהרים. הוא אכל את הלחמניות והתענג בהן.
פראנץ אייזנר, שכן אחר, חרש ברזל במקצועו, בן לאם יהודיה שהמירה את דתה כשנישאה לאבא אייזנר הגדול, גם הוא חרש ברזל, הבליט את "מוצאו" הגרמני והשתייכותו לאומה גדולה זאת. לאחר הסתפחות (ANSCHLUS) אוסטריה לרייך השלישי קמו ביישוב הגרמני בבוקובינה תאים של המפלגה הנאצית הגרמנית; בראש התא עמד "גאולייטר", שהנהיג את התא לפי הוראות מפלגת האם בגרמניה. לפתע צפה האנטישמיות מעל פני הגל החדש, כעין אידאולוגיה תיאורטית, בלי שזאת תפגום ביחסים האישיים בתחום העבודה וקשרי המסחר בין שתי העדות. פרנץ אייזנר, שהצטרף לתנועה הנאצית, נהג ללחוש לנו על נפלאות הרייך השלישי והבטיח כי בקרוב תשוחרר בוקובינה ותסופח לגרמניה ותהיה חלק מן הרייך הגדול.
בוקובינה אומנם לא סופחה לגרמניה הנאצית כמו אוסטריה. אולם ב- 1940 נכבשה בוקובינה הצפונית ע"י הסובייטים. על-פי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ  הותר לאוכלוסייה הגרמנית  מאזורי הכיבוש הסובייטיים: מזרח פולין (מערב אוקראינה), הארצות הבלטיות, בוקובינה הצפונית ובסרביה להגר לגרמניה.
צחוק הגורל, שפרנץ אייזנר הנאצי הגדול, מהיותו בן לאם יהודיה, לא הורשה להצטרף לאשתו ולבתו היחידה שעזבו לגרמניה. הוא נותר כ"גרמני פסול", יחיד בעיירה, נכלם ומושפל. בלילה הראשון, לאחר פרוץ המלחמה ביוני 1941, נאסר אייזנר ע"י הסובייטים ונעלם אי-שם במרתפי ה-נ.ק.וו.ד. (המשטרה החשאית הסובייטית).
בנילה ואוגוסטנדורף היוו דגם קלאסי של שתי "התנחלויות", זו לצד זו, ולאחר דור אחד או לכל היותר שני דורות היו ליישובים משולבים זה בזה.
לפני צאת הגרמנים את בתיהם בדרכם למולדתם החדשה-ישנה, רבים מהם נפרדו בבכי משכניהם היהודים, פרידה אישית, ולא לפרסום, כי לא נאים ציבורית יחסים הדוקים ולבביים עם יהודים.
עם עליית השלטון הנאצי בגרמניה נפער קרע עמוק בדו-קיום בין שתי העדות שנבנה וטופח במשך כ-100 שנה. ביישובים רבים ובמקצועות לאין ספור הגיע שיתוף הפעולה לסימביוזה יהודית גרמנית. השותפות רבת השנים היתה כחרס שנשבר. רק רסיסים נותרו להניחם  על קבר ההרמוניה של שכנות טובה. עם כיבוש צ'כוסלובקיה על-ידי היטלר חדרה התנועה הפשיסטית גם לאזורים שלנו. משפחתי נדהמה להיווכח, שלמרות השתייכותנו לתרבות הגרמנית נותק הקשר בינינו ובין שכנינו הגרמנים. היחסים הלבביים ששררו שנים היו לפתע  לחשאיים;  עם המקורבים נשמרו במחשכים.
לא עזרה ליהודי בוקובינה העובדה שאימצו את השפה הגרמנית והיו לנושאי תרבותה. לאחר כיבוש בוקובינה בידי צבא גרמני-רומני הוגלו באכזריות חייתית לטרנסניסטריה.

 
העדה הסלובקית

עדה קטנה, שהתגוררה במרחב שיפוטה של העיירה בנילה על גבול הכפר לוורנקה. הם היו ידועים בפי כל כ"סלובקים", אך הם דיברו בדיאלקט פולני. הם התיישבו בקרחת יער, קרוב לפסגת הר גבוה, תלול ומיוער, שנשא את השם ווז'ס והיה בבעלותו של סוחר היערות המכובד יצחק סורקיס. ההר התנשא בצד הכביש הראשי בין בנילה לבין לוורנקה וסוקוליצה. בקרחות יער אלה, מרוחקות זו מזו מרחקים גדולים, התיישבו הסלובקים הנרדפים ע"י הפולנים והאוקראינים כאחד. כאן מצאו מסתור ובעוד מקומות דומים ברחבי בוקובינה, שם הקימו את בתיהם הצנועים, כקהילה סגורה ומסוגרת בתוך עצמה. עדה קטנה  המקיימת את אורח חייה המסורתי.
הם היו קתולים אדוקים. בחגים הצטרפו לתפילות בכנסייה הקתולית באוגוסטנדורף. לבושים בתלבושתם הלאומית-מסורתית, הדומה מאד ללבוש הלאומי הפולני, הרקמות על חולצותיהם היו בצבעי הדגל הפולני. בכנסייה נבדלו ממארחיהם הגרמנים בלבושם ובהתקבצותם בירכתי הכנסייה, כקבוצה נבדלת. קיומם היה מושתת על חקלאות הררית בין שתי מלחמות העולם, רבות מבנותיהם שרתו כמשרתות בבתיהם של יהודים ואצל האליטה הגרמנית. הגברים הסלובקים יצאו לעבודות חוץ במנסרות ועבדו בכריתת עצים.
הייתה זו עדה צנועה, נחבאת אל הכלים, מסתפקת במועט. הקפידה מאד על גינוני כבוד, על מסורת אבות וטיפוח שפתם ותרבותם. לא נתקיימו יחסים חברתיים בין העדה היהודית לבין עדתם. יחסי עבודה ומסחר היו תקינים בין שתי העדות.

העדה הצוענית

עד לכניסת הרוסים לבוקובינה - יוני 1940 - הכרנו שתי קבוצות של אוכלוסייה צוענית: תושבי קבע  ונוודים.
צוענים תושבי קבע היוו מיעוט קטן ברוב היישובים הבינוניים והגדולים, בבוקובינה בפרט וברומניה בכלל. אופיים, תעסוקתם ואורח חייהם היו דומים, אך לא זהים ליישובים הרבים ברחבי החבל. הם בנו את בתיהם בקרחות יער, בפינות נידחות שאיש לא תבע בעלות עליהן, או על גדות נהר - אדמות מדינה.
אתאר בקצרה את היישוב הצועני ליד בנילה, ממנו ניתן לקבל תמונה כללית של קבוצת אוכלוסין זאת: הם תפסו "חזקה" קרוב לפסגת הרי ה"ווז'ס" לא רחוק  מבעלי "חזקה" אחרים - הסלובקים. הצוענים הינם קבוצה אתנית, הנחשבת לעם בפני עצמו. לפי קבוצות הדם שלהם מוצאם משבטים בדרום הרי ההימליה. הם באו מצפון מערב הודו, דרך פרס, בסוף האלף הראשון. באירופה הופיעו לראשונה במאה ה- 15.
קבוצות יחידות מבין הצוענים שחיי הנוודות נמאסו עליהן התיישבו בעת נדידתן התיישבות קבע במקומות נידחים, על שפת נהר או בפסגות הרים. אחת הדוגמאות ליישוב צועני הייתה בהרי הווז'ס, ליד בנילה.
לעומת הסלובקים שכניהם, שעסקו כל הזמן בהכשרת קרקע, בהגדלת חלקות האדמה המעובדות והרחבת גידולי החקלאות, הסתפקו הצוענים בחלקות זעירות לשניים-שלושה סוגי ירק ותפוחי-אדמה. חריצותם של הסלובקים לא הדביקה אותם. מזונם היה דל ורכושם צנוע. בדרך כלל הסתפקו בבגדים  משומשים "יד שניה".
הם ידועים באהבתם למוסיקה. רבים מבין הגברים עבדו כנגנים, כ"כלי זמרים". המוסיקה נמסרת מדור לדור. ניגנו על פי השמיעה בלבד. בנוסף למוסיקה עסקו הגברים וילדיהם בגילוף צלחות עץ, כפות וכלי מטבח אחרים, העשויים מעץ. בשנים האחרונות עסקו גם בתעשיית הפחמים מזרדים  שנותרו על קרקעית היער לאחר כריתת העצים. חלקם ניסו להטמע בעדות השכנות, אך נדחו.

הצוענים הנוודים

הצוענים הנם שחורי שיער, רובם נמוכי קומה ורזים. שפתם נקראת "רומית", שייכת למשפחת השפות ההודו-אירופיות וקרובה לשפתם של תושבי צפון מערב הודו. השפה מכילה ניבים המשותפים לכל הצוענים, אבל גם ניבים מהארץ בה נודדים. אין להם כתב משלהם, הם מקבלים את הדת של רוב העם שבארצו הם שוכנים, יש להם מנהגים בעלי יסודות פגאניים.
צוענים נוודים פשטו לעיתים על הכפרים השונים והציעו את מרכולתם העיקרית: דודי נחושת גדולים לבישול ריבות, דוודים וסירים קטנים ממתכות להכנת המאכל הלאומי בבוקובינה - הממליגה.
רכישות אלו נעשו בעיקר בעסקת חליפין. הצוענים עברו מבית לבית והציעו את מרכולתם, וכן ביקשו נדבות - מזון, בגדים וכו'. התנחלותם הזמנית הייתה באוהליהם, על שפת הנהר. לתשומת-לב הקורא הישראלי: כל יישוב מבינוני ומעלה באירופה שוכן על גדות נהר.
בכל מקום הם נחשבים לזרים חשודים הגונבים מכל הבא ליד, ובמומחיות רבה, מתחת לעיני התושבים. מהלכות עליהם שמועות שונות על חטיפת ילדים, הטלת מום בהם והפיכתם למקבצי נדבות. ילדים נצמדו לכנפי בגדיהן של אמותיהם מחשש שהצוענים יגנבו אותם מהוריהם.
אין ידיעות בדוקות על מספרם. הצוענים עוסקים בפרנסות העומדות בשולי החוק. הנשים ידועות כמגידות עתיד. ארגונם החברתי רופף ובנוי על השתייכותם לשבטים, שבראשם עמדה מועצת זקנים.
הצוענים סבלו מאוד בזמן מלחמת העולם השנייה. רבים מהם הושמדו במחנות הריכוז בידי הנאצים.

העדה הליפובנית

בשנים 1785 – 1788 הגיעה לנסיכויות הרומניות כת נוצרית פרבוסלאבית של פליטים רוסיים, שנרדפו על-ידי האורתודוקסיה הרוסית. כת זו ידועה בשם ליפובנים. במפקדי האוכלוסין הם נמנו עם הרותנים ומספרם הגיע לכ-2300 נפש.
עדה פרבוסלבית זו אדוקה עד למאוד, קיצוניים בדתם ובמנהגיהם, דוכאו ע"י בני דתם הליברלים יותר עד כדי כך שנאלצו לנטוש את מקומות מגוריהם ברוסיה ולנדוד לאזורים מחוץ לגבולות מדינה זאת. קבוצה גדולה התיישבה על שפת נהר הדנובה סמוך לים השחור. קבוצה שניה נדדה לבוקובינה והתיישבה ברחבי חבל ארץ זה.
שלא כעדות אחרות התפזרו הליפובנים כמשפחות יחידות על פני היישובים השונים בבוקובינה. בכל עיירה מרכזית התיישבו משפחה או שתיים. רובם עסקו בסחר בפירות. הם רכשו במרכז העיירה חלקת אדמה, עליה הקימו חדר קטן למגורים ועוד חדר קטנטן לממכר הפרי. הם היו סוחרים טובים, רכשו את הפרי בעודו על העץ, במחיר נוח, לחקלאי שילמו מראש בעבור הפרי שטרם נקטף. במומחיות רבה קטפו את הפרי בעונה המתאימה, כדי לשמר את טריותו ולהאריך את חיי המדף שלו. הציגוהו בצורה אסתטית ונאה כדי למשוך את העין והתיאבון של הקונים.
הם הכניסו מאכל חדש לארץ בוקובינה - קוואס, תפוח-עץ קטן שלא נמצא לו קונה, הם כבשו אותם בחביות גדולות ומכרום כשהם חמצמצים ועסיסיים.
הליפובנים לא למדו את שפת הארץ, דיברו רוסית, אותה ציינו כלשון קודש. בעזרת האוקראינית והידיים נמצאה שפה משותפת לסחר ולמכר איתם.
הם היו מעטים, אך בולטים בשטח בלבושם הייחודי, רובשקה (חולצה רקומה מעל למכנסיים), חגורים חגורה צבעונית מותאמת לצבע החולצה, עטורי זקן בלונדיני ארוך ומטופח.
רובם היו אורתודוקסים (פרבוסלבים) חרדים והשתייכו לכנסייה היוונית אורתודוקסית.
הייתה זו עדה קטנה, בולטת בחריצותה ובמקצועיות בתחום התמחותה, עדה שזכתה לכבוד ולהערכה מצד התושבים ולקוחותיהם.

העדה הסובותניקית
(סובותניקים - שומרי שבת)

בקרב האוקראינים הייתה קיימת, כמעט בסתר, עוד עדה - הסובוטניקים. הם הצהירו שהם נוצרים שומרי שבת. בית תפילתם דומה לבית כנסת יהודי, ללא איקונות וצלבים, ללא תמונות קדושים. פנים בית התפילה - קורות חשופים; צורת התפילה דומה יותר לתפילת החזן היהודי והקהל מלווהו בפזמונים קצרים. המתפללים אוחזים בספרי תהילים בידיהם, למרות שרובם אינם יודעים לקרוא. ראש בית התפילה רק מבאר את תוכנו של פרק היום ומשלב שירים יחידים בתפילה. עיקר התפילה והקריאה מן התנ"ך נעשית ע"י ראש בית התפילה או המקהלה.
הסובותניקים שומרים על מצוות התנ"ך על פי הבנתם, הם מקפידים לא לאכול בשר חזיר ו"לא תבשל גדי בחלב אמו". אין הם מבשלים מאכלי בשר וחלב בו זמנית באותו סיר, בניגוד ליהדות סיר זה משמש הן למאכלי חלב והן לבשר.
הם אינם מבליטים את דתם, להפך, שומרים על אמונתם כמעט בסתר, כלפי חוץ אינם נבדלים במאומה מבני הלאום שלהם - האוקראינים.
הם אירחו בסבר פנים בבית תפילתם אורחים יהודים. בשיחות פרטיות התבטאו שהם יותר יהודים  מהיהודים, שומרים באדיקות על קדושת השבת, שלא יצאו לעבודה, אבל רכבו או נסעו בעגלה ממרחקים לבית התפילה ושמרו על "כשרות" לפי דרכם והבנתם.

סיכום

האוכלוסייה בבוקובינה הייתה מגוונת ו"צבעונית" מאד. כל קבוצה שמרה על ייחודה, על מסורותיה ועל מנהגיה. אך החיים עשו את שלהם. הצרכים הכלכליים והחברתיים גרמו לכך שקבוצות הלאומים קיימו יחסי שכנות טובים; שיתוף בעבודה ובמסחר תוך כבוד הדדי. קשרים חברתיים הצטמצמו לרוב בתוך העדה. הייתה השפעה הדדית במנהגים, בלבוש ובאוכל.
היהודים שמרו על אורח חיים מסורתי-יהודי. אך יחד עם זאת אימצו את התרבות הגרמנית ושפתה, תוך כדי השתלבותם בעולם החקלאי והתעשייתי המודרני.
בין שתי מלחמות העולם התפתח מעמד פועלים, שכלל גם יהודים, שעבדו בתעשייה, שנתפתחה בקצב מהיר. אלפי פועלים עבדו במנסרות, בבתי חרושת לכוהל, לסוכר ולטקסטיל. בתי החרושת, שהתבססו על חומר גלם חקלאי כגון כוהל, סוכר, תעשיית העץ, היו מפוזרים בכל רחבי בוקובינה. תעשיית הטקסטיל הייתה מרוכזת בעיקרה בערים הגדולות, בהן עבדו גם פועלים יהודים. בתעשיות המושתתות על מוצרי חקלאות, היו הפועלים ברובם אוקראינים ובני מיעוטים אחרים, מנהלי העבודה או הבעלים היו יהודים או גרמנים.
 

 jbukowina@gmail.com דרך בן גוריון 24 רמת גן 5757345 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים