--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף
דף הבית >> שואה >> ספרים >> 15 מכל 100 שרדו >> תוכן העניינים >> הפלישה הגרמנית-רומנית וגירוש היהודים
 


 
 


 

שער ב'
בשער זה, אתמקד בקצרה בתלאות שעברה משפחתי ומשפחות יהודיות אחרות ביישובים בהם חנינו לאורך נתיב הגירוש ב"צעדת המוות" בחודשים יולי- אוקטובר 1941.
כן מצאתי לנכון לתאר את הרצח והפרעות שבצעו החיילים הרומנים והקלגסים האוקראינים בשכניהם היהודים בישוביים דרכם צעדנו וחנינו בנתיב הגירוש: צ'ירש, צ'ודין, סטרוז'ינץ, סטנשטי וושקאוץ, בריצ'ני סיקורני ויידינץ.
פרעות דומות עברו על עשרות קהילות יהודיות נוספות מהן לא נותר שריד ופליט.
אירועים אלה מתארים את הרצח, הביזה והשוד שעברו על רוב קהילות צפון בוקובינה ובסרביה.

פרק ה'
הפלישה הגרמנית-רומנית וגירוש היהודים

ב- 22 ביוני 1941 התקיפה גרמניה הנאצית את ברית המועצות.
לפני עלות השחר תקפו צבאות גרמניה בתמיכת כוחות איטליה ורומניה בחזית בוקובינה ובסרביה, ובעזרת כוחות הונגריים בחזית אוקראינה הקרפטית. ההתקפה באה במפתיע על הסובייטים, כאשר בגבולם עם מדינות הציר היו פרוסים רק חיילי משמר הגבול. החיילים היו מעטים ולא מצוידים כראוי כנגד צבא פולש, מצויד וחמוש בנשק התקפי חדיש. הצבא הרוסי בכלל היה פרוש כמקובל בעתות שלום.
הגרמנים תקפו מהיבשה, מהים ומהאוויר. הופצצו מחנות צבא, שדות תעופה, תחנות רכבת, מרכזי תעשייה ומרכזי ערים במטרה למוטט את מרכז העצבים של השלטון האזרחי והכלכלי ולזרוע בהלה בקרב האוכלוסייה האזרחית. דובר צבא גרמניה יצא בהצהרה, כי הצבא הסובייטי פתח בהתקפה על יחידה צבאית גרמנית וכתגובה לפעולה "בוגדנית" זו הצבא הגרמני משיב מלחמה. ההתקפה הפתיעה את ראשי הצבא האדום ואת הממשל הסובייטי בכללו, שלא שם לב לאזהרות  הרבות והמוסמכות מפיו של ריכרד סורגה, עתונאי גרמני, שישב בטוקיו וריגל לטובת ברית המועצות (4). הידיעות שמסר סורגה והועברו במישרין ללשכתו של סטלין היו אמינות ומדוייקות, אך הממשלה הסובייטית היתה שבוייה בקונצפציה של הסכם ריבנטרופ-מולוטוב.
התקפה בחזית כל כך רחבה ובלתי צפויה גרמה לתוהו ובוהו בממשל הסובייטי. מערך ההגנה התקפל ופתח בנסיגה תוך בהלה; בעקבותיו גם הממשל האזרחי נסוג באי-סדר מוחלט.
ברחבי המדינה החל גיוס כללי; גברים עד גיל 45 גויסו, כולל אנשי הממשל, מורים, רופאים ומומחים למיניהם שהיו דרושים לצבא. בתי הספר הופעלו חלקית. אנשי הממשל הסובייטי החלו לעזוב את שטחי בוקובינה ובסרביה. האוקראינים - תושבי המקום - החלו להתלחש ופתאום דיברו רומנית, היו לרומנים. הפעילים ביניהם הביאו "ידיעות מוסמכות" מן הנעשה בחזית: הצבא האדום התמוטט, צבא רומניה כבש את קישינב ובסרביה כולה, הכוחות מתקדמים לכיוון צ'רנוביץ, בירת בוקובינה.
באזורנו הגרמנים הקימו פיקוד משותף גרמני-רומני. באופן פורמלי הועמד בראש הפיקוד הגנרל יון אנטונסקו , ראש ממשלת רומניה, אך בפועל הפיקוד היה בידי גנרלים גרמניים. הצבא הגרמני והרומני החלו להתקדם בחזית הדרום לתוך שטח בוקובינה, בסרביה ואוקראינה הדרומית מייד לאחר פרוץ המלחמה. ההתקפה הגרמנית והתקדמות הצבא הגרמני גרמו שיתוק מוחלט של הממשל ושל הצבא האדום.
"ידידים" טובים לחשו באוזני הוריי, שהגיעו ידיעות מוסמכות, כי הצבא הרומני יעודד שאזרחים יבזז וישדדו  את בתי היהודים במשך 24 שעות לאחר כניסת הצבא הרומני. יהודים שיתנגדו לפורעים יירו.
פקיד בכיר, פטרה בילן, שעבד תחת הנהלתו של אבי והיה בן-בית, לן כמה לילות אצלנו כדי לשמור עלינו מפורעים, שהחלו במלאכתם  עוד בטרם הנסיגה. הוא רכש את אמוננו והציע לארוז חפצי-ערך יקרים, בגדים חדשים, כלי בית וחפצים הכרחיים לניהול אורח חיים תקין. פטרה העמיס את החפצים על שתי עגלות והעבירם בחשכת הליל לביתו למשמרת עד שתשקוט הארץ מביזה. פטרה הבטיח שמיד עם שובנו הביתה הוא יחזיר את החפצים. הפחד וחוסר האונים ששררו בקרב הקהילה היהודית גרמו לתת בו אמון.
כל המשפחה עבדה יומם ולילה: ארזנו, העמסנו חבילות של חפצים, כלי מיטה, בגדי שבת, כלי בית, כל הטוב והיקר שנצבר במשך דורות. רוב הרכוש הנייד הופקד אצל פטרה בילן ידיד המשפחה למשמרת עד יעבור זעם. כבר מבוקרו של ה-1 ביולי לא נראו אנשי השלטון הסובייטי בחוצות העיירה. התושבים נותרו כ"צאן בל רועה". אופוריה בקרב הצעירים האוקראינים. עסקנים בוגרים הכריזו על עצמם כמנהיגי היישוב, בהם גם פטרה בילן. ביום שישי, ה-3 ביולי, הכריזו העסקנים המקומיים כעין הכרזה רשמית, שהצבא האדום נסוג, פעילים מקומיים ענדו על שרווליהם  סרטי טריקולור, צבעי הדגל הרומני: אדום, צהוב וכחול. גם "ידידנו" פטרה בילן ענד בגאווה את הסרט. הוא מונה ל"בכיר" מבין הפעילים והיה כמעט לראש הרשות המקומית. מדי שעתיים שלח אלינו שליחים להרגיע אותנו, שנישאר בבית ועשה מאמצים שלא יאונה לנו כל רע.
שררו אי-וודאות, השתלטות פורעים על חוצות העיירה, אווירת פורענות נגד יהודים ריחפה באוויר, הסכנה גדלה: הרוסים נסוגו, אמנם גדודים של הצבא הרומני עברו את העיירה, אבל אנשי הממשל לא הגיעו והשלטון עבר לידי פעילים מקומיים.
שמועה רדפה שמועה: יהודים מוצאים להורג בעיירות שכנות. שליחי בילן  הביאו עימם בכל ביקור בשורות "מעודדות": מגרשים יהודים מבתיהם וכולאים אותם במחנות, גברים נשלחים למחנות עבודה, זוועה רודפת זוועה.
ישבנו כל הלילה לבושים ומצפים לבלתי נודע. הפציע השחר, החמה שולחת קרני אור חמות ומסתמן יום בהיר וחמים. בערך בשעה 10:00 בבוקר שומעים צעקות: "יהודים החוצה!"; פורעים צעירים נכנסים לחצר ביתנו ומצווים עלינו לצאת לכיוון שדה פתוח לא רחוק מבתינו.
בעוד מועד , על כל צרה שלא תבוא, הכנו תרמילים אישיים, ארזנו חפצים אישיים ומזון ליום-יומיים. גם את סבתנו, אם-אמי שהתגוררה עמנו, אישה קצרת רואי, גם אותה ציידנו בתרמיל אישי וחיזקנו אותה במלים מרגיעות. הובלנו אותה  ביד בעדינות, שמרנו עליה שלא תמעד במהמורות וברגבי השדה.
כעבור זמן לא רב הגענו למקום איסוף היהודים. רוב אנשי הקהילה כבר היו ישובים שם, מי על האדמה ומי על תרמילו; צעירים אוקראינים הקיפו את מקום הריכוז. השמש תופחת על ראשי הנאספים: זקנים וצעירים, חולים ובריאים, ילדים וטף. כל הקהל נדם, שומר על שתיקה מאופקת, פה ושם שומעים בכי של תינוק ואנחות של זקנים וחולים.
לפתע הגיע למקום האיסוף עוד ידיד משפחה: וולרציו, וחיפש בהמון את אבי. הוא לחש סוד על אוזן אבי והסתלק. אבי אסף את בני המשפחה הקרובה, כעשרים איש, ויצאנו בעקבות וולרציו, שהמתין לנו מחוץ להמון ליד השומרים. שעת צהריים, השמש יקדה על ראשינו, כולנו לבושים שתים שלוש שכבות בגדים, השתדלנו לשמור על מרחק עין ממוביל המחנה - וולרציו, סבתא ואני נשארנו כמאסף. אימי ודודה הונורה חזרו אלינו להחליף אותי בהובלתה של הסבתא. כמעט ללא רוח נשימה הגענו לביתו של המוביל, מרחק כ-3 ק"מ ממקום הריכוז. וולרציו ציווה עלינו להסתתר במתבן שלו. הוא יצא שנית למקום הריכוז לראות מה קורה עם הנאספים שם. התכנסנו בתוך פינה נסתרת במתבן. אבי הסביר את פשר ההסתתרות במקום זה: וולרציו, מהיותו אחד הפעילים במרכז העיירה, שמע את פטרה בילן מצווה על קבוצת פורעים לצאת למקום הריכוז ולהוציא להורג את אבי ואת משפחתו הקרובה.
אך התיישבנו לנוח נשמעו צעקות עד לב השמים; הצעקות הגיעו ממקום הריכוז, אחר כך נודע לנו שפורעים רכובים על סוסים, מקלות בידיהם, נכנסו על סוסיהם לתוך ההמון והחלו להכות על ימין ועל שמאל. כ-13 גברים, נשים וטף נרצחו. רבים נפצעו; היהודים החלו לחפש מחסה בין רגבי האדמה ובתעלות ניקוז.
הגיע הגל השני של פורעים ובראשו פטרה בילן. תוך דריסת ההמון, כשהוא רכוב על סוסו, הוא צועק "איה מוטי שרצר? אני חייב להרוג אותו!". הוא דרס וצעק, וחיפש את אבי. כאשר שמענו את הצעקות גברה הדאגה בלבנו. וולרציו חזר למתבן ודמעות בעיניו. הוא עמד על חבילת תבן וציווה עלינו להתפזר ביער הסמוך, כי פטרה בילן בעקבותינו. אם ימצא אותנו באחוזתו הוא יוציא אותנו להורג.
מבוהלים ומפוחדים עזבנו את המתבן ויצאנו ליער. לאחר צעדים מספר אמי פגשה את הכובסת שעבדה במשך שנים בביתנו. אמי התחננה בפניה, כי תמצא לנו מסתור כלשהו כאן ביער. ללא אומר וללא היסוס היא ציוותה עלינו: "בואו אחרי!" היא הביאה אותנו לביתה, בית יחיד במעבה היער. הכניסה את כולנו לבית, הרתיחה מים עם צמח כלשהו שהיה דומה לתה והשקתה את כולנו. לאחר היסוס מה אמרה, שאינה רוצה שאפילו בנה היחיד, האמור לחזור כעבור שעה, ידע כי אנו מסתתרים בביתה. היא יצאה לחצר, הביאה סולם וצוותה עלינו לעלות אל עליית הגג ושם להתמקם. לאחר שעלינו כולנו, כולל הסבתא, האישה הביאה שני דליים לשם עשיית הצרכים ועוד דלי מים. היא הרחיקה את הסולם מהבית. שקענו בשתיקה גמורה.
הצעקות ממקום האיסוף הלכו וגברו. את המזון המעט שהיה באמתחתנו חילקנו במשורה. לאחר שבן המארחת הצעיר שקע בתרדמה, עלתה אלינו אמו ובישרה לנו, כי פורעים צעירים מחפשים אותנו במעבה היער ושואלים את התושבים האוקראינים מי מסתיר אותנו. איש לא הטיל חשד באישה אלמנה, שתעשה "נבלה" כזו ותסתיר יהודים.
בלילה פסקו הצעקות, אך החלו יריות סביב הבית בו הסתתרנו. לא עצמנו עין, ידענו כי אותנו מחפשים. האישה הייתה מבוהלת ומפוחדת, והלכה למרכז העיירה לאסוף מידע על הנעשה ליהודים. כשחזרה סיפרה על הזוועות שעושים בני הבליעל: גונבים ובוזזים את בתי היהודים, רודפים ומבקשים את המסתתרים.
ביום השלישי היא חזרה ובשורה משמחת בפיה: ראש הז'נדרמים, שכיהן בתפקיד זה בתחנה בימי השלטון הרומני, חזר לעיירה. הוא אסף את הנשק מן הפעילים. היהודים רוכזו בבית הקולנוע, והוצבה שמירה של ז'נדרמים על מקום הריכוז.
שמחנו לשמועה, המפקד הכיר אותנו היטב. בימי הרומנים הוא זכה להטבות ייחודיות מרוב בעלי העסקים היהודיים, ביניהם אבי ואחיו. ביקשנו מהאישה הטובה להזעיק את וולרציו; כעבור שעה קלה היא חזרה בליוויו של השליח, בעינינו חסיד אומות העולם, שנטל אותנו תחת חסותו והביאנו למקום הריכוז. שם פגשנו רק כשליש מבני הקהילה; שני שלישים נשלחו לעיר סטרוז'ינץ, בירת הנפה. השלטון עבר לידי הז'נדרמים, הוקמה בעיירה מועצה זמנית, חזר הכומר שטפנוביץ.

 

הגירוש מהבית
הוראת ממשלת רומניה לפתרון "הבעיה היהודית" לאחר כיבוש בסרביה וצפון בוקובינה, יוני- יולי 1941
ההוראה להשמיד חלק מיהודי בסרביה ובוקובינה ניתנה לצבא הרומני ע"י יון אנטונסקו, ה-Conducatorul, ב-18 ביוני 1941, ארבעה ימים טרם הפלישה לבריה"מ. לשם ביצוע המשימה הוא בחר בשתי זרועות של הצבא ושל כוחות הביטחון:
1. הז'נדרמריה שבפיקוח משרד הפנים.  2. המינהל האזרחי, שנודע בשם פרטוריה.
ב-19 ביוני העביר גנרל איליה שטפליאה, באמצעות חוזר  סודי, את הוראתו של אנטנסקו אל הצבא  בזו הלשון: "יש לזהות את כל הז'ידנים, את סוכני הקומניסטים ואוהדיהם... מאחר שמשרד הפנים חייב לדעת את מקומם כדי לאסור את תנועתם, וכדי להיות מסוגלים לבצע כל הוראה שתינתן בבוא הזמן."
ניתנו הוראות מפורשות בעניין הטיפול ביהודים וקומוניסטים ובפקידי ממשל  סובייטים, שנמצאו בשטחים הרומנים:  
"את כל הרומנים והאוקראינים הפרו-קומוניסטים יש לשלוח אל הגדה השנייה של הדנייסטר, וכל בני המיעוטים (יהודים) שבאותה קטגוריה, יחוסלו! "  - הוראה שהעניקה יד חופשית להוצאת יהודים להורג.

ב-29 ביולי נשלח מברק דחוף לכל הפרפקטים בבסרביה ובבוקובינה. במברק הם נצטוו "לירות, להעביד בפרך ולהרעיב" את התושבים היהודים בכל שטחן של בסרביה ובוקובינה.
ההוראה להרוג יהודים הפכה בתוך זמן קצר לסוד גלוי, וכל נוצרי בבסרביה ובבוקובינה ידע כי גורלם של היהודים הוא למות או להישלח למותם. החיילים וגם התושבים המקומיים שמעו על ההוראה, על ההיתר המיוחד  מטעם הצבא לעשות בחיי היהודים וברכושם כטוב בעיניהם "בתוך 24 השעות הראשונות של הכיבוש".  הוראה כתובה כזו לא נתגלתה לאחר המלחמה, אך ידוע כי הופצה בקרב פקידים צבאיים ואזרחים בעת ובעונה אחת. עובדה זו הוכרזה בעדותיהם של יהודים ולא יהודים כאחד (שהזכירה שלושה ימים ולא 24 שעות), וצוינה גם במשפטיהם של פושעי מלחמה רומנים.

ע"פ זאן אנצ'ל, "תולדות השואה – רומניה", כרך א' ע"מ 539 -544

 


גורשנו עם אחרוני הקהילה ממקום האיסוף. מפקד הז'נדרמים עשה את רוב היום עמנו , עם שארית הקהילה, והמתנו לצו המר - גירוש! בסתר לבנו קיווינו, שמפקד הז'נדרמים מנסה להשיג היתר להשארות הקבוצה האחרונה של בני הקהילה במקום, הואיל ומקור ההכנסה העיקרי שלו הוא משכורתו הממשלתית שהיא דלה ועלובה לעומת ההטבות להן זכה מבני הקהילה לפני המלחמה. מאמציו, לפי דבריו, לא צלחו. אור ליום הרביעי ניתנה הוראת הגירוש. הז'נדרמים גייסו בעלי-עגלות, שיסיעו את הזקנים המופלגים ואת החולים. עם זריחת החמה הז'נדרמים פקדו להסתדר בשלשות, צמודים זה לזה או לזאת, לצעוד בשולי הדרך, לא להפריע לתנועת העגלות ולהתקדמות הצבא לחזית. צעדנו מאחור כשהשמש של חודש יולי  קפחה על ראשינו; צמאים, מיוזעים ורעבים, ההליכה הכבידה, נשים וילדים התחילו להתמוטט. הז'נדרמים האיצו בכושלים. פגשנו איכרים ובני משפחותיהם שיצאו לעבוד בשדותיהם. חלקם מחאו כפיים למראה שיירת המגורשים, אחרים עשו סימן שאנו מובלים לשחיטה. היו גם כאלה שמסרו לידינו את צרור המזון שלקחו עימם לשדה. ההאצה האכזרית של הז'נדרמים, מחיאות הכפיים של איכרים וצהלתם של אחרים שאנו מובלים לשחיטה, נטעו בנו התחושה שאנו משתתפים ב"מצעד המוות".
מסע הגירוש מכל הכפרים והעיירות בבוקובינה הצפונית נמשך במתכונת דומה: התכנסות במקום ריכוז, מוקפים חיילים רומניים, לא רבים במיוחד, לעתים גויסו למטרת הגירוש צעירים חמושים כאשר תפקידם העיקרי "טיהור" הבתים מיהודים. מסע הגירוש - ברגל ובמספר קטן של עגלות המלוות את השיירה שעליהן ישובים זקנים וחולים שאינם מסוגלים ללכת.
איש לא ידע לאן מופנה הגירוש, שמועות נפוצו מכל עבר, שמועות אופטימיות יחסית: ליישב קולחוזים נטושים בבסרביה ובאוקראינה. שמועות אחרות: אנו מועברים למחנות ריכוז באזורים שבשליטת הגרמנים, בכל אופן כיוון הגירוש היה מזרחה.
עברנו על פני כפרים ועיירות בהן ישבו יהודים שהיוו גורם יצירתי לתושבים. לא ידענו גורל יהודים אחים בכפרים דווידני וצ'ירש. רק לאחר המלחמה נודע לנו על גורלם האכזר של יהודי צ'ירש. כך מתאר פנקס הקהילות את מחיקת הקהילה היהודית בישוב: ביולי 1941 נכנסו חיילים רומנים לכפר. כמעט כל היהודים במקום נרצחו באכזריות בידי שכניהם הנוצרים; אם ובתה נקשרו לעגלה, ראשיהן כלפי מטה, כשהן נגררות לאורך ארבעה ק"מ עד שנהרגו. בת של ישיש שנרצח נאלצה לחפור את קבר אביה, ולאחר מכן נרצחה גם היא והושלכה לתוך הקבר. אבק הדרך היה ספוג בדם הנרצחים.  
מתוך פנקס הקהילות, כרך ב', עמ' 487

צ'יודין: שתי השיירות הראשונות ("הטרנספורטים") מבנילה הובלו ברגל לצ'יודין עיירה יהודית גדולה ומבוססת שסופה היה מר ואכזר. מהטרנספורט השלישי, שהיינו חלק ממנו, נחסך הסבל וההליכה הלוך ושוב לצ'יודין, צעדנו במישרין לסטרוז'ינץ.
דר' מנפרד רייפר כותב על השמדת הקהילה היהודית המפוארת בצ'יודין: ביום שישי ה - 4 ביולי 1941 הז'נדרמים הרומנים הכניסו שש מאות מאנשי העיירה למבנה בית המשפט וכלאו אותם במרתף. למחרת החלו הז'נדרמים לירות באנשים הכלואים במכונות ירייה וברובים מבעד לדלתות ומבעד החלונות המסורגים. הטבח נמשך יום שלם, כשפעמוני הכנסייה הקרובה מצלצלים בקול רם כדי להבליע את זעקת הקורבנות. קברו אותם בחמישה קברי-אחים, צמוד לבניין בית המשפט.

 
חנייה ראשונה - סטרוז'ינץ

נפת סטרוזינץ
ראשית הגירוש לבירת הנפה
עם הפנים לטרנסנסטירה

 

 

קטע ממפת י. ניסטור (www.bukovinasociety.org)- (ראה מפת בוקובינה, שער ב')

בהגיענו לעיר סטרוז'ינץ נודע לנו שחלק מיהודי העיירות והכפרים שגורשו מבתיהם, רוכזו בעיר זאת. שני המשלוחים הראשונים שגורשו מהעיירה שלנו ברגל הגיעו אף הם למקום הריכוז בעיר. במשך כל תקופת הגירושים סטרוז'ינץ שמשה תחנת מעבר למגורשים.
סטרוז'ינץ הייתה עיר ואם בישראל לפני המלחמה, ובה חיו, פעלו ויצרו כ-2500 יהודים. רוב המסחר, התעשיייה ומפעלי התרבות היו בידי יהודים. בקהילה היהודית בסטרוז'ינץ פעלו כ-10 בתי כנסת ובתי תפילה. היתה קיימת תנועה ציונית חזקה ופעילה  מכל הזרמים.
ב-5 ביולי 1941, כבשו צבאות גרמניה ורומניה את העיר סטרוז'ינץ. בעזרת האספסוף המקומי, גורשו כל היהודים מבתיהם, במשך יממה רוכזו במגרש הריק שמאחורי מסעדת זינגר. למחרת הופרדו הגברים מנשותיהם ומילדיהם הקטנים, והועברו לפנימיית בית הספר התיכון בקצה העיר. הנשים והילדים רוכזו בבית הספר העממי ממול המסעדה. בימים הראשונים נרצחו רבים מיהודי סטרוז'ינץ.
לנו, כמו למגורשים האחרים מכפרי הסביבה, לא היה כל קשר ליהודי המקום. כשבוע ימים שהינו בעיר, שבה שוכנו בבתי כנסת. כל בוקר יצאו הגברים לעבודת כפייה: ניקיון הרחובות, ניקוי הבתים העזובים של היהודים שנרצחו או גורשו והכשרתם לשכן בהם את עובדי המדינה הרומנים, שאמורים היו להגיע לעיר. הייתה זו עבודה מושכת, כי בבתי היהודים מצאנו שאריות אוכל. באחד הימים מצאנו אבי ואני באחד הבתים מזווה מלא אוכל, שכנראה הוכן למשפחה למשך שנה: שומן אווזים, עם "גריבים" - גלדי אווז, ריבות ובשר אווז מעושן. לא קל היה להכניס אוצר זה מתחת לחולצה ולהסתיר מפני המשגיחים הרומנים. נאלצנו להסתפק כל אחד בצנצנת אחת בלבד, מזון ליומיים שלושה למשפחה. צפיפות המגורים בבית הכנסת היתה בלתי ניתנת לשאתה. העדפנו לישון בחוץ, אבל קור הלילה והטל שירד עלינו הניעו אותנו לפלוש רק לשעות הלילה לבתי יהודים ריקים, ובבוקר חזרנו לחצר בית הכנסת.
בתי היהודים נבזזו, נותרו רק קירות ריקים, אבל העניקו מחסה מפני הקור הלילי הצורב והטל המרטיב בשפע. סבל בל יתואר: צפיפות נוראה - אנשים דרכו אחד על רעהו בשעה שרצו לצאת לשרותים או להביא ספל מים, העדר אפשרות רחיצה, תור לספל מים וכיוצא בזה. סיכנו את נפשנו, מדי לילה חיפשנו מחסה בדירה ריקה בסביבה, פלשנו לתוכה לאחר רדת החשיכה ופינינו לפני עלות השחר, ניצלנו את הלילות לרחיצת הגוף ולטיהור הנפש. סבל, חיל ורעדה עברו עלינו כעשרה ימים עד בוא הפקודה הבאה לזוז מזרחה, בשבת השכם בבוקר, לכיוון קבוע בלתי ידוע, כיוון ביניים - העיירה סטנשטי. שוב צעדה ברגל, דרך כפרים ועיירות, לינה בשדות ליד באר מים או נחל זעיר. אך התמקמנו הופיעו נשות האיכרים, בידיהן דליי מזון כפרי אותו הציעו תמורת בגדים ותכשיטים. המסע המייגע נמשך שני ימים ושני לילות.

 
חנייה שניה - סטנשטי
סטנשטי, עיירה יהודית תוססת בה קהילה מבוססת בת 622 יהודים. בעיירה פעלו בתי כנסת ומרכזי תרבות וחינוך לתפארה. סידי גרוס מתארת בספר "שואת יהודי צפון בוקובינה" אשר אירע עם כיבוש סטנשטי בידי הצבא הרומני: בשבת, 28 ביוני 1941, אספו הרוצחים את הגברים הצעירים, לרוב עם בניהם, ועוד מספר נשים ורצחו אותם באכזריות רבה. הם בזזו את בתי היהודים והרגו כל מי שמצאו. מי שנותרו בחיים, הוצעדו במסע רגלי מייגע, רעבים, צמאים וקפואים למחצה בכיוון טרנסניסטריה. רבים נותרו לגווע בדרך.
 בסטנשטי נודע לנו שחלק מהיהודים המקומיים לא גורשו מבתיהם. אבי חחליט להסתלק מהשיירה ולחפש מסתור אצל משפחה מקומית. מצאנו מגורים אצל משפחה יהודית, שעדיין גרה בביתה. ראש המועצה הבטיח להם, כי יעשה מאמצים, שיהודי סטנשטי המקוריים יישארו בבתיהם, ולא יגורשו. הקנאה אכלה אותנו. כעבור שבעה ימים גורשנו מסטנשטי יחד עם יהודי המקום, שנותרו בחיים לאחר ששכניהם האוקראינים פרעו ורצחו בהם בעת כניסת הרומנים ליישוב. שבוע שהינו בדירה אחת עם המארחים. למרות הצפיפות ושינה על הרצפה היה זה שבוע של מנוחה ותקווה בלב שזאת תהיה תחנת ביניים עד שיותר לחזור הביתה. קץ התקווה הגיע  השכם בבוקר בסתם יום  חול;  גורשנו יחד עם אחרוני היהודים בני סטנשטי לעיירה הגדולה  וושקאוץ.

חנייה שלישית - וושקאוץ
 ד"ר א' לשם-ליפשיץ מספר על הישוב יהודי בוושקאוץ: האוכלוסייה היהודית מנתה כ-1,000 נפש מתוך 8000 תושבים. בעיירה היו 3 בתי כנסת, וגם התנועה החסידית קנתה בה אחיזה נרחבת. תנועת "ציון " קמה ביישוב עוד לפני תקופת הרצל. היהודים בעיירה עסקו בחקלאות, במסחר ובפיתוח התעשייה החקלאית. בני המתיישבים הראשונים למדו במוסדות להשכלה גבוהה ותפסו מקום נכבד בקרב רופאים, עורכי דין, מהנדסים, פקידי ממשלה ומקצועות אינטלקטואליים אחרים.  ביולי 1941 כבשו צבאות רומניה את היישוב, 750 היהודים  נכלאו בגטו, ובאוקטובר של אותה שנה גורשו לטרנסניסטריה.
זו היתה קמילת היישוב היהודי הפורח של ושקאוץ על נהר הצ'רמוש.
מתוך הספר:
Gold Dr.H. (Editor): Geschichte der Juden in der Bukowina
Edition “Olamenu” Tel Aviv 1958


ערב שבת הגענו לוושקאוץ. יהודי המקום נכלאו בגטו, חלק מבתיהם ננטש, כל רכושם נבזז, נותרו רק קירות ריקים, דלתות וחלונות מתנדנדים ברוח החזקה, שנשבה ללא רחמים. מרכז העיירה, שהיה מיושב ביהודים, היה ריק ועזוב. קור עז בחוץ וצינה בלב הקבילו את פני הנרדפים. משפחות חיפשו קורת גג בבתים הנטושים. תנאי המגורים והסניטציה היו בלתי נסבלים. עשרות אנשים מכל הגילים שוכנו בחדר אחד. למגורשים לא היה כל קשר עם היהודים בני המקום הכלואים בהמוניהם בסמטאות וברחובות צדדיים בעיירה.
 משפחתנו המורחבת, סבא ושתי סבתות, דודים ודודות, מצאה מקלט באחד הבתים. באחד הכיסים של תרמיל אימי היו עוד שני נרות אותם הדליקה כשהרצפה משמשת לה פמוט. הדלקת נרות השבת בוושקאוץ הייתה שונה מזו שהמשפחה הייתה רגילה לה במשך דורות. ברכת האם לוותה בדמעות של כל המשפחה. התרמילים נותרו כמעט ריקים ממזון. כל בן משפחה חיטט בתרמילו, חיפש פרוסת לחם,  תפוח אדמה קר, בהם הצטיידה המשפחה לפני צאתה מסטנשטי. קבלת שבת עצובה. עייפים, רצוצים ממהלך שתי יממות, רעבים ומדוכאים, נשכבה המשפחה לישון על הרצפה הקרה. תוך תיקווה שאולי שבת זו תביא לקץ הגירוש.
גם כאן לא הארכנו ימים. לאחר כשבוע ימים הודיעו לנו, כי עלינו לעזוב.
ערב שבת, שתי משפחות, שלושה דורות, כולנו ישובים על הרצפה בחדר אחד, ואוכלים ארוחת ערב "חגיגית" של שבת. אמי הצליחה לקבל תמורת סיכת זהב יקרה חצי שק תפוחי אדמה. לאחר זמן רב אכלנו מרק תפודים, וכמנה עיקרית תפוחי אדמה חמים, מבושלים. העלינו זיכרונות, עשינו השוואות של ארוחות חגיגיות בבית עם הארוחה כאן.
התפללנו כי השבת תעבור עלינו בשלום, ללא גירוש נוסף. אך התפילה לא מצאה אוזן קשבת אצל אבינו שבשמיים. גם בשבת זו היה גירוש, כמו בשבתות קודמות, בלי לדעת לאן.

הבשורה על המשך הגרוש העיקה עלינו מאוד. פחדנו מפני הבלתי נודע. בבית בו גרנו מצאו מחסה גם אחות אבי, בעלה ושני ילדיה: בן, בגיל 13, ובת בגיל 11. חידוש הגירוש והנדודים פגע במצב רוח המשפחה, שתי הסבתות הצהירו שהן אינן ממשיכות במסע המתיש. גם הילדים המתבגרים הכריזו על "מרד", רצו להישאר בדירה עם הסבתות תוך הבטחה להורים, שאיש לא יעז לפגוע בנשים זקנות ובילדים. ההורים כפו עלינו ועל אימותיהם להמשיך במצעד, תוך הבטחה שהגאולה בוא תבוא ובמהרה!
עברנו דרך עיירות וברחובות ערים, בתי מסחר נטושים, חלק מהבתים עזובים, סימן שתושביהם היהודים גורשו מכל מקום בו דרכו רגליו של הצבא הרומני הכובש. נשבה רוח של פורענות, ריקנות, השפלה ובזיון האדם החושב.
לאחר מסע רגלי של 5-4 ימים  הגענו לעיר Nova  Sulitza, עיר שהיתה מחולקת עד 1918. מחציתה המערבית הייתה שייכת לבוקובינה-אוסטריה ומחציתה המזרחית לרוסיה הצארית. ניתן היה להבדיל בין צורת הבנייה של הבתים ומוסדות הציבור: בחלק המערבי סגנון מערב אירופי ואילו החלק המזרחי שונה לגמרי, סגנון רוסי. למרות שעברו 22 שנה מאז שהעיר אוחדה תחת שלטון רומני כנראה  אורח החיים לא השתנה בהרבה ונשמרו הסגנונות השונים.
מזג האוויר הקיצי של סוף יולי ותחילת אוגוסט היה נעים; השיירה התנהלה לאיטה; בלילות לנו בשדה פתוח מתחת לכיפת השמיים. כשנתמזל מזלנו והגענו עם שקיעת החמה לעיירה ובה בתים יהודיים נטושים ורוחו של מפקד השיירה טובה, הוא התיר להשתכן ללילה אחד או שנים בעיירה. האוויר הקיצי בבוקובינה בדרך כלל נפלא: ביום חם עד 20 מעלות בערך והלילות קרירים, הטמפרטורה יורדת ל 16- 12 מעלות.
מיד עם דרוך רגלנו על אדמת בסרביה השתנה מזג האוויר, החלו לרדת גשמים. הקור העז חדר לעצמות, אנשים התהלכו בלילות כדי שלא לקפוא מקור. הראשונים שנפגעו היו ילדים קטנים, זקנים וחולים.
מזון ניתן היה להשיג תמורת בגדים וחפצי ערך, האיכרים הקימו דוכני מזון לצדי הדרך והמגורשים החליפו את בגדיהם האחרונים במזון.
הדרכים בבסרביה לא היו סלולות, הן כוסו  בשכבה דקה של חצץ, ברדת גשם הן נעשות בוציות ודביקות. הבוץ נדבק על סוליות הנעליים והגיע לממדים שהכבידו על ההליכה, אנשים התחילו להתמוטט ושכבו לצד הדרך. נשים, זקנים וטף ממוטטים, רעבים, רטובים עד לשד עצמותיהם, נעזבו והונחו בצד. הז'נדרמים המלווים לא התירו לבני המשפחה לטפל בקרוביהם. בכוח הם קרעו את הבריאים מן הממוטטים והחזירום לשיירה. קריאתו של אדם דתי מלווה אותי עד היום הזה: "ריבונו של עולם, קרעו אותי בכוח מעל ילדי הגוסס, אני מצטרף למשפחתי, אני מוסר את ילדי הרך להשגחתך אתה!"
מספר הנושרים הלך וגדל.
החיילים, מלווי השיירה, תפסו אי-אילו גברים, בחורים ואנשים חסונים, הטילו עליהם לאסוף את ה"גופות" המונחות לצדי הדרך. אבי, גבר חסון, בגובה 1.88 מ', נבחר אף הוא למלאכה זו; המשפחה המשיכה בשיירה, בתקווה שאבי יצטרף לאחר מכן, ישיג אותנו, יאתר אותנו במקום בו נלון בלילה. ובאמת כעבור מספר שעות הוא השיג אותנו וסיפור מזעזע בפיו: בין הנאספים לקבורה הייתה שכנה שלנו. היא פקחה את עיניה וקראה: "מוטי איך לעב נאָך!" (מוטי, אני חיה עדיין).
במעות האחרונות שהיו בכיסו הוא שיחד את החייל המלווה, העמיס את האישה על כתפו והעביר אותה לאחת העגלות שהסיעו את הזקנים ואת החולים. בזכות זה הוא  השתחרר מהבאה לקבורה של האחרים. לאחר ימים נודע לנו, כי ה"מגוייסים" חפרו קבר אחים, הניחו את המתים ואת הגוססים בתוך הקבר ונורו בידי החיילים.
בין המתמוטטים  הייתי גם אני. נשכבתי על האדמה, כאשר תרמילי הדל למראשותי, וביקשתי מהורי כי ימשיכו בשיירה. הבטחתי, שלאחר שאתאושש - אצטרף אליהם. הורי לא נטשוני: הם עודדוני, עזרו לי לקום, תמכו בי; אבי העמיס את תרמילי על שלו והמשכתי במסעי עד רדת הלילה.
מצאנו מקום לינה במתבן אצל איכר ובבוקר המשכנו. הגשם היה טורדני מאד, אך במיוחד הכבידה האדמה הבוצית שנדבקה לנעלינו.


חנייה רביעית - בריצ'ני 
 
בכוחות אחרונים ממש הגענו לפרברי העיירה בריצ'ני בה כונסנו במגרש כדורגל לשהייה זמנית, כשאנו ישובים על אדמה רטובה. פתאום פסק הגשם. רחמי שמים שלחו את קרני השמש ליבש את בגדינו ואת האדמה הרטובה עליה ישבנו. בשעות הצהרים השמש יקדה על ראשינו וחיפשנו מים לשתייה. יצאתי עם דלי לשאוב מים מבאר, שבחצרו של איכר, בקרבת מגרש הכדורגל. דלי יחיד אותו סחבנו עוד מהבית, מיכל חיוני לשרות המשפחה המורחבת. תנאי השאיבה היו פרימיטיביים ביותר: שלשלנו את הדלי קשור לחבל לתוך הבאר ובטכניקה מיוחדת של הזזת הדלי הוא מתמלא מים. לאחר מאמצים רבים הצלחתי למלא את הדלי במים, כשמשכתי את הדלי למעלה נקרע החבל באמצע הדרך והדלי נפל לתוך הבאר. פחדתי לחזור למחנה בלי הדלי ובלי מים - שמא המשפחה תכעס עלי; גם הבושה הגדולה לחזור בלי דלי ובלי מים גרמה לי לפרוץ בבכי. ישבתי על פי הבאר, האיכר ראה ילד בוכה, אומלל, ניגש ושאל אותי לסיבת הבכי. סיפרתי לו את התלאות שלי. הוא ריחם עלי, הביא חבל שבקצהו קרס אך בטרם התחיל במלאכתו ביקש ממני את השלייקס שהיו עלי. ברצון נידבתי לו אותם וקשרתי את מכנסי עם שארית החבל שנותרה בידי. חזרתי למחנה עם דלי מים להרוות את צימאונה של המשפחה ובלי "שלייקס".
שוק המזון נפתח מיד עם בוא היהודים למקום הריכוז. ניתן היה להשיג אוכל מבושל, פירות וירקות. רק מי שנותר עם חפץ בעל ערך יכול היה לקבל תמורתו מזון לו ולמשפחתו. התרמילים שלנו הלכו והתרוקנו, אך מי דאג ליום המחר? הדאגה היחידה הייתה לפת לחם להיום. במסע גירוש זה הבנתי את הסיבה שיהודים היו לצורפי זהב ומדוע יהודים ובפרט נשים יהודיות אגרו תכשיטי זהב ומוצרים יקרי-ערך ניידים. אמי יצאה מביתה ובידה כמעט קילו תכשיטים, אותם חילקה בשקיות ופיזרה אותם בין כל בני המשפחה לשמירה במקומות מוסתרים היטב. תכשיטים אלה הצילו את חיינו בתקופת הגירוש והנדודים ברחבי  בוקובינה, בסרביה וטרנסניסטריה. הבנתי כבר אז, בהיותי נער צעיר, את הסיבה לחיבת היהודים לתכשיטי זהב ואבני-חן יקרות - הרכוש היחיד שאותו ניתן להסתיר מעיני פורעים, לקחת אותו בעת גירוש מהבית ולהיעזר בו בעת מצוקה.
אנשים רעבים, שלא נותר להם מאומה להחליף תמורת מזון, ניסו בלילות ששהינו במגרש הכדורגל לצאת לשדות לחפש מזון שנותר עדיין בשדה. אחדים נתפסו והוכו ע"י השומרים. הצעקות הגיעו עד לב השמים, אך לא  מצאו אוזן קשבת שם. נשמעו יריות; לא ידענו פשר הצעקות והיריות אבל פחד ובהלה השתררו בקרב יושבי המחנה.
כעבור ימים ספורים פוזרנו בין הבתים הנטושים של היהודים. בריצ'ני הייתה עיירה יהודית גדולה. העיירות בבסרביה היו מאוכלסות יהודים רבים. בעיירות בריצ'ני, סיקורני ויידינץ, בהן חנינו בעת "צעדת המוות" לטרנסניסטריה חיו בכל אחת מהן מעל 2000 יהודים. רחובות שלמים היו שייכים לתושבים היהודים. ז'אן אנצ'ל בספר "שואת יהודי רומניה" מציין כי ב-8 ביולי 1941 נורו אלפי יהודים בעיירה בריצ'ני ובסביבתה. השורדים שנותרו בחיים גורשו מבתיהם, ובמקומם שוכנו לחניות קצרות מגורשי צפון בוקובינה.. פיתחנו אשליה, כי זהו המקום בו יתירו לנו לשבת עד תום המלחמה.

חנייה חמישית – סקורני

"האופוריה" לא נמשכה הרבה זמן. כעבור שבוע שוב גורשנו לישוב אחר - לסקורני. גם כאן שוכנו בבתי היהודים העזובים. יהודי סקורני גורשו לאחר מעשי רצח, שוד ואונס והשלטונות הקימו כאן "מחנה מסודר" שבו נדחסו מעל לרבבה של מגורשי בוקובינה (18). כאן סיפרו לנו האיכרים בפעם הראשונה, שכל יהודי בסרביה הוצאו להורג מיד עם כניסת הצבא הרומני. גם סקורני הייתה רק מקום "אכסנה" זמני. מנוחה של ימים תחת קורת-גג  אוששה את הגולים לקראת המשך המסע בכיוון בלתי ידוע. מזג האוויר השתנה, הסתיו היה בעיצומו: גשם ביום, קור עז בלילה; דירות פרוצות, בלתי מוסקות, לילה ראשון לא עצמנו עין, התהלכנו כסהרורים, נאבקנו לא להרדם שמא נקפא מקור. למחרת פתחנו במבצע הגפת חלונות פרוצים, תיקון דלתות וסתימת פתחים בקירות ובגג הבית; לא פתרנו את בעיית ההסקה, בבסרביה הסקת הבתים ביישובים עירוניים נעשתה בפחם  ולא בעצי-הסקה כמו בבוקובינה, בגין העדר יערות בצפון בסרביה; האיכרים הסיקו את בתיהם בגללי בהמות מעורבים בקש.
היינו מיואשים, חששנו מפני הלילה הקר. בעת טיפוס על עליית הגג לשם תיקון החלקים השבורים בגג מצאנו כמות גדולה של גרעיני חמניות. הבעת הפנים של אבי  השתנתה, לפתע הביעו שמחה ואושר, אבא קרא: מצאנו אוצר! שאלתי: איה האוצר? הוא הצביע על ערמת הגרעינים והכריז: הם ישמשו אותנו גם למזון וגם להסקה. האופוריה נמשכה רק שבוע ימים ושוב הפקודה ליטול את מקלותינו בידנו ותרמילנו על גבינו ולהמשיך במצעד המוות.

חנייה שישית - יידיניץ

הפעם מסע הגירוש היה קצר, הוא נמשך רק שני לילות. ביום השלישי עם שקיעת החמה הגענו לעיירה - יידיניץ.  סגנון הבנייה של שכונות היהודים בשלוש העיירות: בריצ'ני, סקורני ויידיניץ היה דומה להפליא, רחובות מקבילים המקושרים לכביש ראשי ניצב להם. הרחובות הצדדיים המקבילים יושבו ע"י מגורשי בוקובינה. כל רחוב  הוקצב ליוצאי עיירה אחרת. הרחוב הראשון - סלטין, השני בנילה, השלישי ברהומט וכו'.
קצה הרחוב לפני התחברותו עם הכביש הראשי גודר בתיל דוקרני. גדר התיל הפרידה בין ה"גטו" לבין הכביש הראשי - מחסום פיזי וחוקי ליהודים. מדי בוקר התמקמו מעבר לגדר איכרים על מרכולתם: סחר החליפין הלך ופרח והתנהל משני צידי הגדר, המוכרים בצד החיצוני והקונים מהצד הפנימי. קיומו של השוק נתאפשר הודות ללחץ האיכרים לאפשר למכור את עודפי תוצרתם. הקונים המסורתיים – היהודים - נרצחו או גורשו מבתיהם, האיכרים הנאמנים לשלטון נותרו עם עודפי תוצרת ללא אפשרות שיווקה ובלי פרוטה בכיס. ההתמרמרות בקרב האיכרים הלכה והתעצמה. כפתרון חלקי הותר להם לסחור עם האסירים היהודים שמעבר לגדר.
למחרת בואנו ליידיניץ עברו ז'נדרמים בין הבתים וציוו על כל הגברים גילאי 50-16 לצאת למפקד. אבי, אדם ממושמע, יצא לבוש בחולצה דקה למפקד. ממקום הריכוז, בו אמרו לפקוד את הגברים, העבירו את "האסירים" למקום בלתי ידוע. נותק הקשר בין "היוצאים למפקד" לבין משפחותיהם. שוב רווחו שמועות, שהגברים הוצאו להורג, אחרים סיפרו שנלקחו לעבודה מאחורי קו החזית ועוד שמועות לרוב. אבות משפחה, בנים בוגרים ונערים צעירים, לבושים בגדי קיץ שיצאו כביכול ל"מפקד" מעבר לגדר, התפקדו, רשמו את שמותיהם והובלו ברגל לאי-שם. הם נקרעו מיקיריהם בהותירם אותם ללא אמצעי קיום, אומללים ודואבים.
עברו ימים, עברו שבועות, המשפחות ניזונו משמועות גרועות יותר ויותר: יקיריהן נעלמו כאילו האדמה פערה את פיה ובלעה אותם.
רק לאחר מספר שבועות, הודיעו השלטונות באמצעות ראש ועד היהודים כי הגברים נלקחו לסלילת דרכים ולתיקון דרכים שהובילו לחזית.

עם העלמם של הגברים היה צורך בהתארגנות מהירה ויעילה של הנותרים: זקנים, נשים וטף. מיד קם "ועד רחוב" שנטל על עצמו לסייע למשפחות בדיור, בכלי בית, בסעד לחולים ואף בצלחת מרק לנזקקים, בביקור רופא, אחות, בעל מלאכה וכו'. ועדי הרחוב בחרו בוועד המחנה. לראש הוועד נבחר ראש ועד ברהומט, ה' פרנקל, גבר גבה-קומה, נאה ומרשים. הוועד הכללי יצר קשר עם השלטונות ונקבעו סדרים של ביקורי חולים במרפאה המרכזית, העברת חולים לבית החולים וקביעת שעות שבהן הותר לאיכרים למכור את מוצריהם לתושבי הגטו. תמורת מזון הציעו היהודים  את תכשיטיהם ואת בגדיהם, שנותרו בתרמיליהם לפלטה.
יכולת היהודים ראויה להתפעלות. גם אם הם נרדפים, מושפלים, מחוסרי כל, מסוגלים הם להתארגן, לשמור על צלם אנוש, לסייע אחד לרעהו. בשיחות אישיות עם נוכרים הביעו התפעלות מכושר ההתארגנות למתן סיוע הדדי בקרב היהודים.
נערים בני  17-13 גויסו לוועדי סניטציה. הם שמרו על ניקיון הרחובות, החצרות ושמרו על התור ליד בארות המים. בכל רחוב פעלו באר אחת עד שתיים. האנשים עמדו בתור לזכות בדלי מים. ההמתנה בתור נמשכה  שעה עד שעתיים, תלוי בשעת היום, שעות הבוקר היו העמוסות ביותר. לעתים היו גם דחיפות וצעקות  בתורים אלה.
גם אני גויסתי למשימה זו. ענדתי סרט לבן על שרוולי שעליו היה רשום "סניטר", ועבדתי בשמירה על התור והניקיון ליד הבאר.
באחד הימים, בהיותי בתפקיד על יד הבאר, הגיע סבי ז"ל עם שני דליים ונעמד בשורה. פניתי אל הנאספים סביב הבאר וביקשתי לשחררו מעמידה בתור תוך שמירה על מקומו. שכנעתיו להמתין לי בדירתנו שלא הייתה רחוקה משם עד יגיע תורו לשאוב מים. כשהגיע תורו ביקשתי מהנאספים כי אני אמלא את מקום סבי. שאבתי מלוא הדליים מים והבאתים לדירה. לא אשכח את התמונה, כשפתחתי את הדלת וניצבתי שם עם דליי המים, מלאו עיניו דמעות מרוב התרגשות. הוא קם ממקומו, הניח את כוס התה, שאמי כיבדה אותו בה, ניגש אלי, נשקני על שתי לחיי ואמר לאמי: "לוטי, הרי תמיד אהבתי את הילד הזה, את נכדי בכורי, אבל על התנהגותו זו היום וכל הימים מאז צאתנו מן הבית, אני מבטיחך, כי בנך יזכה בכל הברכות הקיימות בעולם. אני אדם זקן (הוא היה בן 72), איני יודע אם אצא מן הגיהינום הזה, אבל בנך, ובזכותו גם אתם, תזכו לטוב וליפה שהעולם הזה יכול להציע." סבי הניח את שתי ידיו על ראשי ואמר: "לך לא יאונה כל רע, אתה והוריך, אלוקים יברכך בשפע  טוב כטל מהשמיים."
הוא חזר לשבת, לגם מהתה עד הסוף. לפני שחזרתי לתפקידי ביקשתי שסבי ימתין לי עד שאסיים את המשמרת ואלווה אותו לביתו ואשא את דליי המים. סבי קיבל את הצעתי. הוא אהב והעריך מאוד את אמי-כלתו, החמיא לו לשבת ולשוחח עמה. אני משער שהוא הסכים להמתין, היה לו חשוב, שהנכדים האחרים, שגרו סמוך לביתו, יראו את הכבוד שהנכד הבכור מעניק לו.
ברכת סבא מלווה אותי כל חיי. בכל מצב בו הייתי, ממחנות טרנסניסטריה ועד גירושי כמעפיל לקפריסין, בעת שרותי בנקודת ספר, במרדפים אחר מסתננים, בשליחויות בארץ ובחוץ-לארץ, זכרתי את ברכת סבא ואת הבטחתו המלווה אותי לכל אורך חיי.

ביידיניץ פגשנו קרובים ומכרים מעיירות אחרות. במיוחד שמחנו לפגוש את האח הבכור של אמי, הרמן דרוקמן, שהתגורר בעיירה סלטין, ואת משפחתו: סידי אשתו ושלושת בניו: בוזיו, ליקו ואליו. הם הגיעו ליידיניץ מצוידים טוב יותר מאתנו. הם גורשו מבתיהם כשהם מוסעים בעגלות, לפיכך יכלו לקחת עמם קצת יותר בגדים וחפצי ערך. התיישבנו בקרבתם ברחוב סלטין. קירבה זו סייעה לנו במקצת לעבור את השבועות הראשונים במצב של חוסר ידיעה על גורל אבא. קיבלנו בית מרווח, מצאנו בו קצת כלי בית שהבוזזים וויתרו עליהם, אותנו הם שרתו להפליא. גם כאן מצאנו אוצר בעליית הגג - מחסן של גרעיני חמניות. את הגרעינים אכלנו כדי לדכא את הרעב ואת הקליפות אגרנו להסקת הבית.
תנאי החיים היו קשים עד למאוד ביידיניץ. הבעיה היסודית הייתה מחסור במזון, בתרופות והמועקה שהאב נלקח למקום בלתי ידוע והשאלה אם הוא עדיין בחיים. המוצא היחיד היה החלפת בגד או תכשיט אחרון תמורת כיכר לחם או חצי שק תפוחי אדמה. קשה היה למצוא פתרון להבערת אש לבישול ארוחה. הפתרון של המגורשים היה איסוף זרדים וסחיבת דלת או חלון מבית נטוש באזור הגיטו, מעשה שהיה כרוך בסכנות גדולות עד סיכון של הוצאה להורג של מי שנתפס על-ידי ז'נדרם רומני או שוטר לבוש אזרחית חמוש ותמיד נכון לירות ביהודי.
ערך העזרה ההדדית נטוע בלב היהודי, כמעט בכל מצב של מצוקה  מבקשים נתיבים גלויים ונסתרים להושיט עזרה לנזקק: התארגנות מהירה, הקמת חברות צדקה ומוסדות פנימיים להושטת סיוע מיידי, אוזן קשבת לכל פנייה. לא תמיד היה בידיהם לסייע חומרית או מעשית, אבל הנכונות להאזין, לעוץ, לחפש פתרון, היתה מעשה חשוב, מועיל ומעודד.
בפעם הראשונה מאז עזבנו את ביתנו שהינו במקום אחד ששה שבועות, נחנו, התאוששנו, אבל הדאגה לאבא העיקה מאד. המפגש עם הדוד הרמן, האח הבכור של אמי, שימח אותנו מאד, אך יחד עם זה הוא גם גרם לדאגה רבה, כיוון שאחיה הצעיר של אמי, מיכאל ומשפחתו לא הגיעו עם בני העיירה שלהם שיפוט (שבקרבת העיירה סלטין). שכנים וקרובים סיפרו, שהם ברחו לקרוב משפחה, רופא בעל בית חולים פרטי בעיירה רוסטוקי. הרופא, הד"ר גבריאל שטיר, נהנה מהגנת התושבים האוקראינים כרופא יחיד בעיירה. חיינו בתקווה, כי אכן הדוד מיכאל, אשתו ז'נט ובתם חיה מצאו מקלט אצל בן הדוד, הידוע כמכניס אורחים ואדם נפלא.
אחרי גשמים עזים, עננים קודרים ולילות קרים הפציעה השמש בקרניה החמימות, בוקר בהיר ונעים. הסבתות ניבאו שיום יפה זה עשוי להביא עמו גם בשורות טובות ומפתיעות. אכן צדקו הצדיקות: נפוצה שמועה שהגברים חוזרים! תוך דקות התקהל המון רב סביב לשכתו של ה' פרנקל, ראש הוועד המרכזי: נשים, ילדים, הורים, אחים ואחיות לקבל אישור מוסמך, כי אכן נכונה השמועה שהגברים חוזרים. ממלא מקום יו"ר הוועד יצא אל קהל הנאספים. האיש הבהיר, שהיו"ר נקרא באופן דחוף אל מפקד המחנות, לפי רמזים ששמעו מפי שליח המפקד מדובר על ביצוע הכנות וסידורים שיש לעשותם לקראת שובם של הגברים. שמחה וצהלה בקרב חלק מהקהל; בכל ציבור אנשים חלקם תמיד פסימיסטים, שיודעים להעכיר את האווירה, הם הסתמכו כביכול על "ידיעות מוסמכות" שהגברים מובאים בארונות מתים. ההכנות שיש לנקוט: מסירת ההודעות למשפחות וקבורת החללים. הקהל הטיח קיתון עלבונות במבשרי ה"שחורות" שהם מפיצים בשורות בלתי מבוססות. איש לא זז ממקומו, כולם המתינו לשובו של יו"ר הוועד. כעבור שעה "ארוכה" חזר ה' פרנקל, פניו קרנו מאושר. בלי להמתין לדברים, בראות הציבור את פניו מחאו כפיים. האיש פתח ובישר , שהגברים הגיעו, הם נמצאים במתבן לרחיצת הגוף וחיטוי בגדיהם. בשעות אחר הצהרים כל השבים יגיעו לביתם. הציבור ביקש לשמוע פרטים, הציגו שאלות ומשאלות. יו"ר הוועד הסכים להשיב על שאלה אחת בלבד, שלושה מבין השבים חזרו בארון מתים, לאחר תחינות ובקשות השיג את שמותיהם, אותם הודיע ברבים כדי שלא להדאיג את יתר המשפחות. שלש המשפחות האבלות הוזמנו ללשכת יושב-הראש בקשר לסדרי הקבורה של יקיריהם. האחרים שבו לבתיהם להמתין ל"גיבוריהם". שמחה וצהלה שררה בבתי השבים. שמחת השבים היתה מעורבת באבל על מות עמיתיהם, שלא עמדו בתלאות גדוד העבודה. לאחר התפקדותם ורישום שמותיהם הם שובצו לארבע מחלקות. בראש כל מחלקה הוצב סמל כמפקד המחלקה ורב טוראי כסגנו. שלושה ימים צעדו עד הגיעם למתבן גדול באמצע השדה, רחוק מכל יישוב. היחס אל הגברים היה כאל אסירים ב"גדוד-עונשין". כל אסיר קיבל שק ובו שמיכה בלויה, כיכר לחם תירס ומימיית מים. שמיכת הצמר הצילה את האנשים מלקפוא מכפור הלילה. בכל מחלקה מונו שני גברים לטבחים. כל אשר הונפק לטבחים היה דוד בישול, חצי שק מלח, תרווד וגרזן קטן. לטבחים הוסבר: מים שאבו מהבאר, ירקות חפשו בשדה, תפוחי אדמה, סלק אדום וסלק סוכר נמצאים ארוזים בשקים בקצה המתבן. כמות המצרכים חייבת להספיק לשלושה חדשים, בפעם הראשונה נאמר משך הזמן שעליהם להיות בגדוד העונשין. כל יום יצאו לסלילת כבישים, עבדו מזריחת החמה ועד שקיעתה. לפני צאתם לעבודה שתו פחית מים רותחים, הטבחים הוסיפו צמח כלשהו וסלק סוכר. בצהרים פלשו הגברים לשדות ולגני ירק לחפש "שיכחה" של בצל, צנון או ירק אחר לאכול עם פרוסת לחם התירס שקבלו כמנה יומית. את מנת המרק היומית אכלו בערב עם שובם למתבן. תמורת שעון, טבעת נשואין או חפץ אישי אחר שנותר במקרה בידי אחד הגברים נאות סמל המחלקה להביא מהיישוב הקרוב, בו לן המפקד הזוטר, נתח בשר מעושן, חריץ גבינה או פחית שומן. שבוע לפני שחרורם נבדקו האסירים בידי רופא צבאי, שהוזעק למתבן לאחר שמחצית הגברים חלו, שכבו עם חום גבוה, אחרים שלשלו. שמועה נפוצה בקרב האסירים, שהרופא נפגש עם המפקד הבכיר, גער בו והזהירו, שהאנשים ימותו עד האחרון אם לא ישונו מייד וללא דיחוי התנאים הסניטריים ולא יונפק מזון לאנשים לפי אמנת ג'נבה. בין האסירים היו גם שני רופאים צעירים. בשעת הבדיקה של הרופא הצבאי נוצר קשר אישי בין הבודק לבין אחד הרופאים הנבדקים. תוכן השיחה בין שני הרופאים נשאר סוד כמוס. לאחר חודשים אבי פגש את הרופא בטרנסניסטריה, והוא סיפר כי שחרור האסירים מגדוד העונשים בא בעקבות השתדלותו של הרופא הצבאי, לדבריו איים הרופא, שהמפקד יועמד למשפט על "רצח" גדוד חיילים לבושי בגדים אזרחיים.
יו"ר הוועד מסר, שהגברים שוחררו לפי צו הפיקוד העליון לחסל את מחנה הריכוז יידניץ , להגלות את שארית הפליטה לטרנסניסטריה.
חלק מההתעללות במגורשים היה שמירה בסוד על כיוון הגירוש; הוצאת אנשים לעבודת כפייה היתה כרוכה במעשה מרמה, בהטעיות ושקרים, בניתוק בין בני משפחה ואי מסירת מידע על גורלו למשפחה.

אריה וובר, יו"ר ארגון יוצאי בנילה ע"נ סירט לשעבר, העיד ב"יד- ושם" על דרך הגירוש ליידינץ, על התלאות שעברו הגברים שנלקחו לעבודת כפייה, והגירוש מיידינץ לאטאקי:  כחודש וחצי בערך - היינו בדרכים, מחוסרי כל, נופלים ומתים מאפיסת כוחות; במו ידיי קברתי עשרות רבות של אנשים, זקנים וילדים, חולים ובריאים, שהוכו עד מוות או שנורו על-ידי הז'נדרמים בזמן ההליכה.
עם הגיענו לידינץ נלקחנו מיד לעבודה. הקצין הרומני מבטיח לנו, שישכנו את משפחותינו בגטו, ואילו אנחנו ננקה את העיר.
מובילים אותנו כברת-דרך ברגל, אבל לא נראים סימנים שמשאירים אותנו בעיר.
בקצה העיר ממתינות עגלות, ניתנת פקודה לעלות עליהן, ואנו מוסעים לכיוון בלתי ידוע.
לפנות ערב הגענו לכפר, הרחק מידינץ, והוסברה לנו המשימה: סלילת הכביש חוטין – צ'רנוביץ ותיקונו.
הכניסו אותנו לגורן ולאורווה ללינה. הקצין והחיילים הסתלקו, ואנו נשארנו לבד, משוחחים בינינו על המשפחות שנשארו מאחור, והן בוודאי מודאגות. אנו רעבים, מה לאכול אין איתנו... יוצאים לשדה לחפש משהו לאכול... מוצאים סלק סוכר... מעלים אש, צולים את הסלק ואוכלים... כל הלילה שוחחנו בינינו, ולא נרדמנו. חשבנו שלא היינו צריכים לצאת לעבודה, אך מי יכול היה לדעת? כולנו האמנו שלא רחוק היום, שבו הצבא הסובייטי ינצח, ואנו נחזור הביתה. וכך חלפו ימים ושבועות, ואנו עובדים עבודת פרך... חוצבים אבנים, מתקנים את הכבישים. אוכל לא נותנים לנו, כסף לא משלמים לנו; מזלנו היחיד הוא שהמהנדס הממונה הוא קומוניסט, איש הסביבה, שמקיים איתנו יחסים טובים ומבין לרוחנו. הוא מבקש מכל הגרים על-יד הכביש להוציא לנו אוכל מבתיהם. במשך הזמן התיידדנו עם התושבים לאורך קילומטרים רבים. היו ביניהם כאלה שריחמו עלינו, נתנו לנו נעליים וכותנות אפילו מעילים, וגרביים.לעיתים אמרו לנו שגם להם קרובים בחזית, אך לא ירחק היום והרוסים ינצחו וישובו.
לעומת זאת סבלנו קשות מייחס השלטונות. הם היו כפופים להוראות הקצינים, ומדי פעם הופיעה מכונית גרמנית מהודרת ובה קצין גרמני "לביקורת", כמה מטרים אנו עושים ביום... היינו מוכים בשוטים, אפילו האחראים עלינו.
בתנאים בלתי אנושיים, מחוסרי כל, בלי שהשלטונות יתחשבו במצבנו הפיזי והנפשי, עבדנו  עבודת פרך למעלה מחודש, מנותקים ממשפחותינו, בלי לדעת משהו על גורלן.
ב - 10.10.1941 החזירו אותנו לידינץ. במחנה נמצאו אז כ - 12,000 איש, רובם מסביבת סטרוז'ינץ, וביניהם גם הבנילאים; רובם שוכנו ב-5 רחובות, חלק בבתים עזובים, וחלק בבניינים ציבוריים עזובים, כמו בתי ספר. מצב בריאותם של האנשים היה רופף, והתחילה מגפת טיפוס. רבים מתו ממחלה זו, ונשארו יתומים רבים. אנשים רבים היו יחפים, ואחרים, בלי בגדים, התחילו להתעטף בנייר שמצאו ברחובות או בסמרטוטים. אנשים מתו מרעב וממגפת הטיפוס, ולא היה לנו במה לקנות מצרכים.

"גן העדן" של יידניץ לא נמשך זמן רב. בסוף חודש ספטמבר 1941 החלו ימים קרים, ירד גשם ובלילה הטמפרטורה ירדה ל 3-2 מעלות.
בחול המועד סוכות חזר הפזמון הידוע "הכונו לעזיבת יידניץ"! נקבעו ימי יציאה, כל יום רחוב אחר. הרחוב שלנו, רחוב סלטין, יצא האחרון, סגרנו את המחנה.
סבי ושתי הסבתות היו מבוגרים וחלשים, שלושתם היו מעל לגיל 70. אבי עשה את כל המאמצים האפשריים, ששלושתם יקבלו מקום בעגלות החולים. למרות כל ההשתדלויות הצליח להשיג מקום אחד בלבד על עגלת החולים שיצאה מבית החולים. סבי הועבר ללילה האחרון לבית החולים כדי שיוסע יחד עם החולים המאושפזים. הפרידה הייתה קשה. הותרנו את סבא בין אנשים חולים צעירים ומבוגרים. בנים של הורים קשישים עשו מאמצים כספיים או בהפעלת קשרים, שהוריהם יוסעו. סיכוייהם של קשישים לעמוד בתלאות מסע רגלי ארוך, במזג אוויר סתווי, גשם ביום וכפור בלילות, היו קלושים.
היה זה חול המועד סוכות, תחילת הסתיו במזרח אירופה, לילות קרים וימים גשומים, בכבישים לא סלולים, מלאי בוץ דביק, שהליכה בהם קשה ומכבידה על כל צעיר וצעירה ועל אחת כמה וכמה על מבוגרים, קשישים, מורעבים וחולים.
הפרידה גרמה לאבי ולי כאב רב. לקחת את סבא עמנו - ידענו שהוא לא יעמוד בעומס ובתלאות ההליכה, וגם אנו נכרע בטיפול בשתי סבתות ובסבא; אבל גם השארתו בין החולים העיקה עלינו, אך זו הייתה החלופה היחידה. אנו נתמודד עם שתי הסבתות. סבא היה אדם חסון, גבוה ויודע להסתדר בחיים. חודשיים של נדודים בתנאים תת-אנושיים, כמעט ללא מזון מסודר, גרמו לו לאובדן משקל רב, לחולשה, כוח הסבל ירד וכן הרצון להתמודד עם קשיים ועם השפלות בהם היינו נתונים. הסוחר הגאה, "בעל בעמיו" שישב כל ערב בראש השולחן כאשר שלושת בניו סביבו, כל אחד מוסר דין וחשבון על פעלו במשך היום ושוטח את תוכניותיו ליום המחר, הפך לרעב לפת לחם, לובש זוג מכנסיים "שלושת רבעי", אותם קיבל במתנה מאיכר, לאחר שהופשט מבגדיו ונותר בתחתוניו עוד בבנילה. חולצה צרה לגופו, עטוף בשמיכה, כסות מפני צינת הלילות הקרים - במצב זה הוא אושפז בבית החולים ביום האחרון לשהותנו ביידניץ.
בצאתנו מבית החולים ישב באחת הפינות בפרוזדור מכורבל, יוסי בירנבוים, אברך משי, תלמיד ישיבה ובעל השכלה כלל עולמית. יוסי, בנו של בעל מאפייה גדולה בבנילה. פניו היו נפולות. הוא הכיר אותנו ושוחח עמנו, תוך התעניינות על מעשינו בבית החולים. סיפרנו לו את המעשה וביקשנוהו לשים עין על סבא.
למחרת בבוקר צעקות ודפיקות בדלתות; " לצאת! לצאת!". שוב ארזנו במהירות את מעט החפצים שנותרו, מלאנו שני תרמילים, אותם נשאנו אחותי ואני. אבי ואמי דאגו לסבתות, כל אחד לאמו יולדתו. גדרות התיל בסוף הרחוב הוסרו ויצאנו לרחוב הראשי. איש לא ידע לאן פנינו מועדות. לפי כיווני ההליכה הבנו, כי אנו מובלים למזרח, לאוקראינה. מזג האוויר היה סתווי וירד גשם ללא הרף. הלילות קרים והבוץ עד לברכיים. ההליכה הייתה קשה, הבוץ שדבק ברגליים הכביד על ההליכה, עשרות אנשים נפלו, התמוטטו ונזרקו לתעלות. הז'נדרמים המלווים לא התירו לבני המשפחות להישאר עם קרוביהם הממוטטים. מדי פעם הוצאו גברים חסונים לקבור את הגוססים ואת המתים. היה זה מסע ארוך, קשה, משפיל שכבוד האדם נרמס בו. סחבנו את הסבתות, עודדנו אותן שתחזקנה מעמד. הן התחננו, כי נשאירן לנוח לצדי הדרך. אבל ידענו מה יהיה גורלן ונאבקנו בשארית כוחותינו לא להשאירן. מדי פעם הצלחנו להושיב אחת מהן על עגלה של איכר, שנסע אל שדהו או ממנו במקביל למסע השיירה. בליל שמיני עצרת הטמפרטורה ירדה מתחת לאפס. היה קר נורא. ישבנו מכורבלים בשדה פתוח, אנשים קפאו בכפור הקשה. בחצות בערך שמענו צעקות ויריות מרחוק ופתאום שמענו קריאה גדולה: "שמע ישראל, ה' אלוהינו, רואה את סבל עמך, זקנים, ילדים וטף; נשים וגברים, קופאים מקור, מתים מרעב והיכן אתה אלוהים?" היה זה קולו הערב של השוחט וולצר מבנילה. לא עצמנו עין כל הלילה, קפצנו, רצנו, התחממנו בתנועות. מאות אנשים מרוכזים בשדה פתוח, מוקפים על-ידי ז'נדרמים, קופצים, רוקעים ברגליהם, רועדים וקוראים "שמע ישראל".
כשבוע ארך המסע המפרך. היה זה מסע מוות לרבים מיוצאי יידניץ. לאחר שבוע ימים אלה שנותרו בחיים הגיעו לעיר אטקי על שפת הנהר דניסטר. נהר רחב ידיים, בין 300 ל- 500 מטרים רוחב. מימיו זורמים בחוזקה במיוחד בחודשי הסתיו והאביב. הגענו לגדת הנהר המערבית בשעות הערב. רחובותיה של העיירה מלאים וגדושים אנשים מסתובבים חופשיים, לבושם קרוע ובלוי, רזים ומותשים, מוזנחים ומורעבים, נרגשים ומפוחדים, בקושי נכונים לדבר, לספר מה אירע להם. לא ידענו מה קורה להם. בקושי הצלחנו לדובב אדם אחד לספר מניין באו ואם ידוע לו לאן פנינו/פניהם מועדות, ומה סיבת ההתרגשות וקשר השתיקה. לאחר התאוששות-מה סיפר האיש: אנשי המשלוחים, שהגיעו יומיים לפנינו לאטקי, נלקחו ע"י הז'נדרמים עד שפת הנהר ועם רדת הלילה ציוו על האנשים, שהגיעו בכוחות האחרונים לשפת הנהר, לעבור בשחייה לצד השני. החיילים דחפו וירו מעל ראשיהם, הצעקות הגיעו עד לב השמיים, ואלוהים לא שמע! אך לבסוף הוא שלח שליח, רופא - קצין רומני מלווה בעוד מספר קצינים, שהתקרבו למקום ממנו נדחפו היהודים אל המים. הם עצרו את החיילים ממעשיהם הברבריים ואף ציוו, שאם לא יפסיקו הם יירו בהם. כך נפסק ההרג ההמוני. כ- 300 עד 500 אנשים טבעו בנהר. מעטים ניצלו.
המתנו עד אור הבוקר להעברה לצד המזרחי של הנהר, הגיעו פליטים נוספים, אך מראיהם היה שונה לגמרי מהמראה שלנו. הם היו לבושים בגדים נקיים, מסודרים, כולל מעילים עליונים, היו שנעלו נעליים וערדליים לשמור שנעליהם לא יירטבו ולא יתלכלכו, היה זה קצת מוזר לפגוש בפליטים יהודים לבושים כמו בימים הטובים, כאילו מסלון אופנה. שאלנו את עצמנו מי הם ומה מעשיהם כאן. לאט לאט נודע לנו, כי אלה יהודים מדרום בוקובינה, הם "לא חטאו בחטא הקומוניזם", ולא היו שנה אחת תחת שלטון סובייטי כמונו. בלחץ שגריר גרמניה ברומניה ושליחו המיוחד של היטלר - אייכמן, נאותה ממשלת אנטונסקו לדרישות גרמניה להגלות גם את יהודי דרום בוקובינה לטרנסניסטריה. ( )
כאן נודע לנו בפעם הראשונה השם טרנסניסטריה - חבל ארץ בין הנהר דניסטר לבין הנהר בוג, שסופח לרומניה תמורת האזורים שהגרמנים קרעו מרומניה: צפון טרנסילבניה סופחה להונגריה ודרום דוברוג'ה סופחה לבולגריה. כדי לרצות שתי מדינות אלה ותוך "שיכנוע" חזק להצטרף לברית צבאית של מדינות הציר. יהודי דרום בוקובינה הוגלו מבתיהם. הם הוסעו ברכבת, בקרונות מטען, קרונות להובלת סחורות ובהמות. כל משפחה הביאה עמה את חפציה האישיים ההכרחיים ביותר, כל אשר ניתן לארוז במזוודה ובתרמיל אישי. הרגשנו עלובים ומסכנים לעומת עמיתינו מגורשי דרום בוקובינה.
המתנו להעברה לעיר מוגילב, חיפשנו את סבא ואת החולים שאמורים היו להגיע בעגלות לנקודת הריכוז שלנו. החולים לא הגיעו, העגלות לא נראו בשטח, הדאגה לגורל סבא התחילה לכרסם בנו. רק לאחר ימים, כבר בעיר מוגילב, פגשנו את יוסי בירנבוים. יוסי סיפר, שהחיילים ליוו את שיירת העגלות שהסיעו את חולי בית החולים, בליל הכפור של שמיני עצרת, אחד החיילים אמר לרעהו, כי חבל לטלטל חולים אלה למרחקים כדי שימותו מעבר לנהר, עדיף לירות בהם עכשיו ולחסוך מהם סבל נוסף. יוסי, קודח מחום, בשומעו את שיחת החיילים החליט להסתלק בעזרת חשכת הלילה. הוא התרחק תחילה בזחילה ואחרי כן בריצה. ממרחק לא רב שמע יריות וצעקות לסירוגין והבין שהחיילים יורים בחולים. היריות הדהדו באוזניו עוד זמן רב.
יוסי שהה באופן זמני בעיר מוגילב, בה שהו  אלפי פליטים, שרידי המחנות מצפון בוקובינה, והגולים מדרום בוקובינה. יוסי הבריא  פיזית, אך היה שבור נפשית. הוא תיאר באזני אבי בפרוטרוט מה שאירע בליל שמיני עצרת לחולי בית החולים היהודי מיידניץ, חזר וציטט את המילים של החיילים: "חבל שהמסכנים יסבלו, עדיף כי נגאל אותם מן הייסורים ונירה בהם כאן ועכשיו"…
יצאנו מזועזעים מהמפגש עם יוסי, אבי האשים את עצמו . אימי, אחותי ואני הרגענו אותו:" הצלנו בכוחותינו האחרונים את שתי הסבתות, שחלק גדול מהדרך מיידניץ לאטקי נשאנו אותן על גבינו. אילו סבא היה נשאר עמנו היינו נופלים כולנו ונשארים גוססים לצידי הדרך כאלפים רבים אחרים מבין מגורשי יידניץ." אבי לא נרגע ולא סלח לעצמו עד יומו האחרון.

(1) Carp טוען בספרו Holocaust in Rumania,  כי טרנסניסטריה אינה קיימת כמושג גיאוגרפי או גיאופוליטי בשום מסמך פרט לתקופה שלאחר יולי 1941 כאשר הפכה לאתר של סבל ומוות לרבבות יהודים.


 

 jbukowina@gmail.com דרך בן גוריון 24 רמת גן 5757345 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים