--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף

דף הבית >> קהילות >> עיירות וכפרים (500-) >> ק ר ש ת >> קוצורול מארה

קוצ'ורול-מארה
דר' איזידור רוזנגרטן ז"ל

ההגלייה שלי
במהלך שנות ה 30- ועד אמצע 1941 עבדתי כרופא בכפר הגדול קוצ'ורול- מארה,ששכן במרחק קילומטרים אחדים מצ'רנוביץ, ובכפר השכן וולוקה. אנשי העילית הכפרית - הכמרים, המורים, הנוטריון, ראש המועצה המקומית והמזכיר – כמו יתר האוכלוסייה היו מלאי התפעלות מעבודתי ומן העזרה, שהושטתי לכל זקוק. ראיתי בכך את ייעודו של רופא, ולכן לא חסכתי מאמצים וערכתי ביקורי בית אצל חולים, גם כשהדבר היה כרוך בנסיעה ארוכה יחסית בחורף, בקור העז ובשלג. היות שהייתי רופא יחידי לאלפי תושבים, השתלמתי
גם ברפואת שיניים ובעזרה לנשים יולדות; לא פעם, כשלחולה לא היה די כסף לקניית התרופה הדרושה, השלמתי את החסר.
מיד עם כניסת הצבא הרומני לבוקובינה, בתחילת יולי 1941 , נרצחו חלק מן היהודים, שהתגוררו בכפרים ובעיירות קטנות. מספר ימים מאוחר יותר, כשיחידות צבאיות הגיעו לאיזור צ'רנוביץ, הן רצחו קרוב ל- 3000 יהודים ברחובות ובחצרות הבתים.
בקוצ'ורול- מארה קיבלו החיילים פקודה לאסוף את היהודים  הסביבה ולהביאם לבניין בית הספר. הז'נדרמים היו אנאלפביתים, גסי רוח, ושונאי ישראל והתנהגו בהתאם. בקול רם ומאיים פקד רב-סמל על כל היהודים לשכב על הרצפה עם הפנים כלפי מטה. אסור היה להרים את הראש.
אשתי, ריקה לבית לאופר, נפטרה מסרטן, ואני התגוררתי בבית חמותי. כשהחיילים הוציאו אותנו מהדירה, נעלה חמותי נעלי בית. וכך הוציאו את הקשישה בת ה- 89 מביתה יחד עם שתי בנותיה.
זאת היתה תחילת הייסורים.
בזמן ששכבנו על הרצפה, ניסיתי להרים את ראשי על מנת לראות מה שלום חמותי. חייל, ששמר עלינו, התקרב אליי, הרים את רובהו, החזיק אותו בקנה בצורה אנכית ונתן לו ליפול כך שהקת פגעה בראשי. הוא גם איים עליי, כי אם אנסה שוב להרים את הראש – יירה בי. איכר צעיר מהכפר, שהתיידד עם החיילים, צעק עליי: "אתה שם, אתה עשית לי פעם זריקה, חכה חכה, אני כבר אראה לך!"
כעבור זמן מה נצטווינו לקום. ה"מסע" הגדול מזרחה החל... ימים ושבועות, עד הגיענו ליידינץ.
כל הדרך תמכנו בחמותי, ובחודש אוקטובר 1941 יצאנו שוב לדרך. משרדי הרשויות המקומיות ביישובים, שבהם עברנו, קיבלו הוראות בזו הלשון: "כל ראש מועצה של כפר או של עיר חייב לדאוג לכך, שאף יהודי לא יעזוב את השיירה כדי להסתתר. מי שיקבל יהודים בביתו או יעסיק אותם, יועמד למשפט בפני בית דין צבאי. ראש המועצה חייב לדאוג לכך, שקבוצת צעירים מהמסגרת הטרום-צבאית תלווה את השיירה ותעזור לז'נדרמריה בשמירה על היהודים ובליוויים עד לכפר השכן, שבו תוחלף הקבוצה הראשונה באחרת".
אין צורך בדמיון רב כדי להבין, שהצעירים האלו עשו מלאכתם בנאמנות ובשקידה – הרי היתה זו שוב הזדמנות לשדוד מבני אדם חסרי הגנה את שארית החפצים האישיים, שעוד נותרה בידיהם.
במודעה ניתן היה לקרוא גם שורות אלו:
"במקרה שאחד המגורשים ימות בדרך, יש לקבור אותו בו במקום, אך לא בשולי הכביש וגם לא במרחק קטן ממאה מטר מאיזו שהיא באר מים. עם הצגת חשבון תדאג מפקדת הז'נדרמריה לכיסוי הוצאות הקבורה" -איזו הוראה עניינית ויבשה!
הזדעזעתי כשראיתי את הגופה הראשונה מוטלת בדרך. עצרתי ועצמתי את עיניה של האישה הזרה ההיא, יישרתי את רגליה ואת ידיה, כפי שראוי למת, וזעקתי: "נפטרת כמו אימה של מלכת אסתר, אחות מרדכי, בדרך ההגליה לבבל". זאת מלמלתי, בזמן שדמעות זלגו מעיניי, לכבוד האישה המתה והמוות עצמו. מאז הגירוש לבבל עברו כ 2500- שנה, אך בשבילנו, היהודים, מאומה לא השתנה!
  גם עכשיו יהודים מתים, יהודים בדרך... – שנת 1941 איכרים צעירים חפרו את הקבר וצעקו לעברי - וצעקותיהם לא היו איחולים לדרך! הם נפנפו באגרופיהם ואיימו עליי, שמא אעז לקחת לעצמי את בגדי הנפטרת הדלים והבלויים - אלו הרי היו חלק מן התמורה שלהם בעד "העבודה" שביצעו!
הדרך עד לנהר הדנייסטר היתה ארוכה, ואנו צעדנו כל העת, מותשים, רעבים, חולים, גוועים, מחויבים להמשיך.. וללכת הלאה...
שום דבר, אף לימודי ההיסטוריה שלנו בנעוריי, לא היה מסוגל לתאר ולהמחיש ברור יותר את גירוש היהודים ואת הדרך לבבל מאשר הגלייתי. פשע נתעב כלפי חולי הרוח - אסור שיישכח!
בשנת 1941 פירסם יון אנטונסקו, מנהיג רומניה, את הפקודה הבאה:
"אני יון אנטונסקו, מרשל של רומניה, מצווה, שיהודי בוקובינה ובסרביה יוגלו לטרנסניסטריה, על מנת שיוכחדו במחנות ריכוז בין נהרות הדנייסטר והבוג. זאת היות שמכרו את חבלי הארץ בוקובינה ובסרביה לרוסים (הכוונה לסובייטים- א.ר.)..."
בעקבות צו זה הועברו המגורשים דרך אטאקי למוגילב. הוכחה לדייקנות, שבה בוצעה הפקודה הנ"ל, היא העובדה, שאפילו החולים שאושפזו בבית החולים בצ'רנוביץ "לא נשכחו".
פשע איום של הממשל הרומני דאז ושל רופאי בית החולים גם יחד, שלא יזמו מאומה ולא ניסו למנוע אותו.
בבנילה על גדת הצ'רמוש אסף איוון קודאלו, איכר אוקראיני, וגיבש כנופיה כדי לחסל את היהודים המקומיים.
וולדימיר רוסו מינה את עצמו כמנהיג כנופיה ברוהזנה, בזוצ'קה-נואה
ובסדגורה. (Zucica-Nouă)
לאחר הטבח ביהודים, בתחילת יולי, עברו רוסו וכנופייתו החמושה מבית לבית, שדדו את הרכוש וחיפשו אחר יהודים, ששרדו משלוש העיירות, על מנת להביאם לבית העירייה בזוצ'קה-נואה. משם הובאו האומללים לגבעה קרובה, שבה נרצחו. על הבחורות הצעירות חסו למספר שעות, כדי שיוכלו לאנוס אותן.
אכזריותו של רוסו, שהיה מנהל בית ספר, טיפוסית לתקופת דמדומים שבין חילופי שלטון. וכך היה אוסר את שכניו והורג את תלמידיו, בעת שהכריח אותם לחפור את קבריהם...
מרחץ דמים ספונטני זה התקיים בעיירות, שבהן ידעו, לפני המלחמה, חיים משותפים ושוחרי שלום בין המיעוטים השונים, מה שמסביר, אולי, את העובדה, שהיהודים לא ניסו לברוח.*
רוסו, כמו רבים אחרים שרצחו יהודים, ברח מצפון בוקובינה  לדורוהוי לפני שובו של הצבא הסובייטי. הוא נשפט על ידי בית משפט סוביייטי ונידון, בהעדרו, ל 20- שנה מאסר.
הרומנים לא הסגירו אותו, אך שפטו אותו בבוקרשט כפושע מלחמה.


Go Back  Print  Send Page
 jbukowina@gmail.com דרך בן גוריון 24 רמת גן 5757345 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים