--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף

דף הבית >> קהילות >> עיירות וכפרים (500-) >> ק ר ש ת >> קרפציו ענ צרמוש

קראפצ'יו ע"נ צ'רמוש
פנינה קלטמן
מתוך מכתב לנכד - "זכור ואל תשכח !"

את הכיבוש אני זוכרת עד עכשיו. אני זוכרת מטוסים כבדים טסים מעלינו (אתה לא תאמין, אבל גם עכשיו, כאשר אני  ומעת רעש מטוסים בלילה, אני מתעוררת בבהלה). אני זוכרת חיילים גרמנים על אופנועים, ואני גם זוכרת, שכנראה, שכנים החביאו אותנו בבתיהם למשך זמן מה, שכובים במרתפים, מכוסים בכל השמיכות שהיו בבית; רק בלילה היינו יוצאים לשאוף מעט אוויר. ואז ניתנה ההוראה, שעל כל היהודים להתרכז במקום אחד. מותר היה לקחת רק תרמיל אחד לכל נפש, ומעבירים אותנו ל"יישוב מחדש". איש לא אמר לאן ומהי
המטרה, אבל הפחד היה גדול; איש לא ברח, וגם לא היה לאן.
אמרו שזוגות בלי ילדים יילקחו למחנות עבודה לעומת אחרים, שיועברו רק ליישוב מחדש, וזכורתני עומדת בין דודי, אח של אבא, לבין אשתו, כי להם לא היו עדיין ילדים; אני הייתי צריכה להעמיד פנים שאני בתם (אינני זוכרת איש ממשפחת אבי, שכל משפחתו נספתה בשואה, ולא נשאר ממנה זכר).
היה סתיו, ובאוקראינה סתיו פירושו גשמים בלי הפסקה, כפור ורוח עזה. הוליכו את כולם ברגל במשך שבועות, ומי שנפל, הכו אותו או ירו בו. אנשים קפאו בדרך בקור או מתו מחולשה, מייאוש או ממחלות.
אימא שלי (אישה צעירה, בשנות ה 30- לחייה, שנולדה בשנת 1905 ), התנהגה ממש בגבורה; בעלה נרצח, המשפחה גורשה מהבית, התנאים היו איומים, והיא עם ארבעה ילדים (אחי היה עדיין בחיים) צריכה להתמודד עם מצבים קשים כל כך. היא שכרה עגלה עם עגלון גוי ושילמה לו הון, כדי שייקח את  הילדים.
גם שני הילדים של דודיי איז'ו וריזלה (האחים בני השנתיים ושלוש של סילבי מאילת, שהיא לא הכירה אותם) והילדים של דודה מלצ'ה (מרים) – שני ילדים קטנים, שמתו מקור ומרעב – ישבו בעגלה. אחת לכמה זמן רצה העגלון לזרוק אותנו מהעגלה ולהרוג אותנו, ואימא היתה רודפת אחריו, משלמת לו כסף נוסף ונותנת לו עוד בגדים, ובלבד שימשיך לנסוע. לא זכור לי אם אכלנו, לא זכור לי היכן ישנו, זכורה לי רק הליכה אין סופית ביערות, בגשם ובקור, כשמסביב הרוגים וגוויות, ערים שרופות ומפוצצות, ואנשים זועקים.
כדי להגיע מבוקובינה לאוקראינה יש לחצות את נהר הדנייסטר – נהר רחב וסוער. הגשרים שהיו עליו פוצצו, והחיילים הרומנים דחפו את המגורשים ופקדו עליהם לעבור את הנהר בשחייה. רבים טבעו, והתמונה העולה בזיכרוני היא נהר ובו גוויות צפות, וצבעו אדום מדם.
התמונה הבאה, החרותה בזיכרוני ואינה נעלמת, היא עיר הרוסה לגמרי, כנראה בבסרביה, ואנחנו על הר שומם. אני זוכרת ארון קבורה עם נרות, ושם, כנראה, מת בעלה של דודה מלצ'ה, אחות אימי. חנה אחותי טוענת, כי מי שמת, נזרק לקבר אחים, לאיש לא היה ראש להכין ארון ואף לא היו בנמצא נרות, אך לי יש בראש תמונה סוריאליסטית – ארון קבורה בראש הר קפוא, שני נרות, ומסביב שממה וקור אימים.
אחרי הליכה של מספר שבועות הגענו לכפרים האוקראיניים אובודובקה וטטרובקה. הכניסו אותנו לאורוות סוסים, פרוצות לרוח מכל הכיוונים, וכל משפחה תפסה לה מקום. אנחנו תפסנו פינה יחד עם סבא וסבתא הלר, דוד איז'ו ודודה ריזלה עם שני ילדיהם, דודה מלצ'ה, שבעלה וילדיה כבר מתו בדרך, ואנחנו - אימי והילדים. את אחי לקחו למחנה עבודה במוגילב. .1942 - באורוות האלה שהינו כל החורף של שנת 1941

רוזנברג שלמה
רצח אכזרי של יהודים בידי שכניהם האוקראינים
בכפר חיו 50 משפחות יהודיות; בממוצע היו לכל משפחה כ 5- ילדים.
האוכלוסייה הנוצרית במקום היתה ברובה אוקראינית (רותנית), פרבוסלבית באמונתה, בעלת שאיפות לאוקראינה עצמאית. בנוסף התגורר בכפר מיעוט רומני.
היהודים עסקו בחקלאות ובמסחר, ובנוסף היו ביניהם בעלי חנויות ובעלי בתי מרזח, אשר שירתו את צרכי האוכלוסייה המקומית.
למשפחה שלנו היתה חווה – שטחי אדמה, שבני המקום עיבדו תמורת אחוזים מהיבול. בנוסף היו ברשותנו משרפות סיד, שתוצרתן שווקה בין כפרים רבים באיזור. היו לנו גם סוסים ופרות.
בכפר היו שלושה בתי כנסת ושני "חדרים", שבהם למדנו להתפלל, חומש, רש"י, ומגיל עשר גם גמרא. כן למדנו מעט עברית.
1939 פעלה במקום התנועה הציונית "גורדוניה", שאליה הצטרפנו - בשנים 1930 גם אחותי ואני (אף על פי שתנועת "מזרחי" היתה מתאימה יותר ליהודי הכפר).
רוב היהודים היו חסידי ויז'ניץ, ובכל השאלות המשמעותיות היו פונים לאדמו"ר דוויז'ניץ להתייעצות. אבי פנה לאדמו"ר בוויז'ניץ וסיפר לו, שבתו מתכוננת לעלות לישראל. לשאלת האדמו"ר – ומה בדבר שידוך – ענה אבי בשלילה. ואז איחל לה נסיעה טובה. . ואכן, אחותי עלתה ארצה ב- 1934
עד 1937 לא הורגשה בכפר אנטישמיות, אך ב 1940- , עם כניסת הסובייטים, הוחרם רכושנו ורכוש יהודים אחרים. לא העזנו עוד לבקר בבית הכנסת, וגם הכנסייה היחידה בכפר ננעלה באופן פתאומי.
ב 1941- , במתקפת הגרמנים ובעלי בריתם הרומנים על ברית המועצות, נסוג "הצבא האדום", והאוקראינים השתלטו על הכפר, בהנהגתו של חברי לכיתה. עוד בטרם כניסת הצבא הרומני לכפר (אולם באישור השלטונות הרומנים) אספו את רוב הגברים היהודים בכפר והובילו אותם קשורים זה לזה למקום שבו היו קוברים סוסים; שם הרגו אותם בגרזנים, במשורים ובפטישים. את השורדים מהרצח, וביניהם אחותי השנייה, שנשארה איתנו עם בעלה ועם שני ילדיהם, העבירו הרומנים לסטרוז'ינץ, ומשם ברגל בשיירות דרך ערבות בסרביה עד
למחנה ידינץ.
מיידינץ צעדו ליאמפול, ומשם, לאחר שהעבירום את הדנייסטר - טרנסניסטריה.
בטרנסניסטריה ניספו רבים מקור, ממחלות ומרעב, וכך נפטרו גם ילדיה של אחותי.


Go Back  Print  Send Page
 jbukowina@gmail.com דרך בן גוריון 24 רמת גן 5757345 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים