--עברית  |  English  |  --שמור למועדפים ושתף
דף הבית >> שואה >> ספרים >> 15 מכל 100 שרדו >> תוכן העניינים >> שלום, שלום ברית המועצות
 
 
 
 

 
 


פרק יג'

שלום, שלום ברית המועצות

נתבשרתי שהגיעו היתרי היציאה. נקבע לנו מועד למעבר הגבול לפני חג הפסח. אבי התלוצץ ואמר שאימי לא תוותר על ההכנות לחג, היא תנקה את הבית ותכין את הכלים לשימושם של הבאים אחרינו. נודע לנו שרבים מבכירי הפקידות והקצונה נרשמו במשרד לאכלוס תושבים וביקשו בעדיפות ראשונה את הבית שלנו.
החלו ההכנות לקראת ההגירה. מכרנו חפצים בחיפזון בחצי חינם; רכשנו חפצים העשויים לשרת אותנו. אמי הלחיצה את אבי לקנות תכשיטי זהב, היא זכרה שכאלה הצילו אותנו בימי הגירוש מהבית.
בדף ההסבר שחולק יחד עם היתר היציאה הובהר שמותר לקחת טבעת נישואין אחת ונשים שרשרת זהב אחת. אבי חזר וקרא באזני אמי את ההוראות. היא בשלה: "אני מתחייבת לענוד רק טבעת על אצבע ושרשרת על צווארי". היא הוסיפה,  שלא כתוב על כמות הזהב שמותר להחביא בתוך הגוף.
הזמנו ארגזים, לכל נפש ארגז, בנפח של 1.5 מטר מעוקב, ובהם נארזו החפצים ההכרחיים. כל ארגז צויד בשכבה העליונה, מתחת למכסה, בשני בקבוקי וודקה. בהגיענו לגבול הצענו לבודק להתכבד. ללא היסוס הוא התכבד תחילה בבקבוק אחד, הצענו לו גם את השני. התרגיל הצליח מעל למשוער. שלושת הארגזים הנותרים לא נפתחו, לא בדקו את בגדינו ואת הכיסים שלנו. עברנו בשעה טובה את הגבול ליד העיר סרט. בצד הרומני חיכו עגלות שהציעו להוביל את המטען ואת המתקשים בהליכה עד לבתים שהועמדו לרשות המהגרים.
לנסוע לאן? בעלי העגלות הבטיחו שיסיעו אותנו למרכזי איסוף מטעם הקהילה היהודית בעיר סרט. הם ביקשו כסף רומני ולא רצו לשמוע על תשלום ברובלים. נזכרנו בוודקה שנותרה לנו בארגזים שלא נפתחו. הוודקה  נתקבלה ברצון על-ידי העגלון איתו ניהלנו משא-ומתן. כאות תודה על הנדיבות שלנו הוא הביאנו לבית יהודי ריק, בו התמקמנו למשך ימים ספורים עד שהופנינו על-ידי משרד הפנים הרומני לעיר סטו-מרה, Satu –Mare (סאטמר) שבצפון מערב  רומניה, לא רחוק מן הגבול עם הונגריה.
לאחר שנתיים של התמקמות והתבססות נפשית וכלכלית בסטרוז'ינץ  נטלנו את מקל הנדודים מתוך בחירה ורצון להגיע למנוחה ולנחלה בארץ ישראל. באין אפשרות להגיע לארץ ההורים יחפשו נתיבים להגיע לאחת מארצות אמריקה הצפונית או הדרומית ולא יתנגדו שאני אחפש דרכים לעלות לארץ-ישראל. החלטתנו היתה נחושה להתרחק ככל האפשר מאירופה. התחנה הראשונה במסע הנדודים הייתה העיר סירט בדרום בוקובינה. בעזרתו של העגלון הנדיב הגענו לבית ריק. העיקר גג ומקום לפרוש שמיכה וכרית, אותם הבאנו עמנו. כיריים ותנור אפייה בנויי לבנים היו חלק בלתי נפרד מהמטבח. הגברים יצאו ל"ארגן" עצי הסקה. הנשים פתחו את ארגז כלי המטבח ומצרכי המזון לחירום והחלו להכין את סעודת ליל הסדר. הקהילה היהודית, בעזרת כספי הג'וינט, חילקה למהגרים היהודים חבילת מצות ובקבוק יין לכל משפחה. אמי הביאה עמה כד גדול עם שומן אווזים מעורב בכבד אווז. אבי הצליח להחליף קצת רובלים לכסף רומני, Lei, ולקנות קצת ירקות וקצת בשר לסעודת ליל הסדר. כשעתיים לפני רדת החשיכה מצאתי בקרבת הבית שולחן זרוק על שלוש רגליים, הרביעית הייתה שבורה למחצה. למעשה לשולחן היו שלוש וחצי רגליים. הצעתי לאבי, שייצא עמי לשדה להביא את השולחן השבור ולהתקין לו קב לרגל החסרה. אבי יצא עמי, אבל לא התלהב משבר כלי זה. אבי העדיף להסב לסדר פסח על הרצפה, הוא העיר: "לפחות הישיבה בליל הסדר תהיה כהלכתה". מזג האוויר האביבי סייע לשמירת מצב רוח מרומם וכוח נפשי להתבדח על התנאים בהם מתכוננים לקבלת החג.
לבסוף אבי נכנע,  בהגיענו עם השולחן לדלת הכניסה  התלבטנו איך להכניס שולחן רחב דרך דלת צרה. שמענו קול מוכר, "דוד מקס, הנח את השולחן, אליו ואני נכניסו." היה זה קולו של אהרון, עם תרמיל על גבו ומזוודה קטנה בידו. השמחה הייתה רבה - ליל הסדר היה מושלם! אחרי שבוע שהייה בסירט יצאנו לדרך לעיר היעודה סטו מרה. המרחק בין העיר סירט לבין סטו-מרה אינו רב בדרך האוויר. הרי הקרפטים מפרידים בין שני חבלי הארץ, בוקובינה וטרנסילבניה. הרכבת מקיפה את הרי הקרפטים. תחילה נוסעים דרומה עד העיר ברשוב ושם פונים צפונה מעבר להרי הקרפטים לכיוון הגבול עם הונגריה. הנסיעה בקרונות משא ארכה כשבוע ימים. - ביום שישי בשעת הצהרים הגענו לעיר היעודה סטו מרה.

סאטמר
1946 - SATU-MARE

הגענו ל"סאטמר", כינוי העיר בלשון היהודים החסידים. לאחר טלטולים ממושכים בקרון רכבת המשא, קרון הרכבת היה למעון מגורים נייד שלנו מיום נסיעתנו מן העיר סירט בצפון המדינה, לאורך שרשרת הרי הקרפטים. הרכבת חנתה כמעט בכל תחנה בדרכה דרומה עד קצה שרשרת הרי הקרפטים. מכאן הקיפה הרכבת את רכס ההרים ופנתה לכיוון הערים הראשיות בטרנסילבניה קלוז', אורדיה-מרה, סטו-מרה. הרכבת בין סירט לברשוב בצד המזרחי של הרי הקרפטים חוצה נופים מרהיבי עיניים.
הרכבת נסעה לאורך רכס הרים כולו מכוסה יערות עצי מחט.מפסגות ההרים זורמים פלגי מים, היוצרים נחלים ונהרות החוצים את שפלת מולדובה השוכנת לרגלי ההרים ומרווים את צמאון שדותיה. במורדות ההרים ובמישורים כפרים ועיירות מטופחים. פה ושם רואים גם יישוב עירוני, בפרווריו בולטים בתי איכרים ומשקים חקלאיים. סביב בתי האיכרים עצי פרי ושדות תירס - גידול שכיח במולדובה ומונטניה. בתי הכפרים נמוכים, מסוידים בלובן מבהיק מוקפים בחצר משק גדולה ונקייה; גדר עץ מקיפה את החצר ואת הבית. רוב לבתים מכוסים בגגות קש. רק לבתים יחידים של עשירי הכפר גגות פח בוהק נוצצים מבליטים את מעמדם הכלכלי.

טרנסילבניה
 
מברשוב לסטו-מרה ;נוף שונה, גידולים שונים וגינות עצי פרי על פני שטחים נרחבים, שדות דגנים ומעט תירס. משקי האיכרים גדולים ועשירים. בתי האיכרים גדולים, בחצרות המשק מתבנים, אורוות ורפתות. כל אלה הקבילו את פנינו בשעה שחצינו את מרחבי טרנסילבניה. גם המזון בתחנות הרכבת היה שונה מזה שבמולדובה. בפעם הראשונה שבתחנות הרכבת פעלו מסעדות. כמו כן נשות איכרים מכרו מאכלים מבושלים, לחם לבן, גבינות, חמאה, חלקי עוף מבושלים ומרקים למיניהם. השפע בטרנסילבניה הרשים ונטע בנו הרגשה, כי לארץ זבת חלב אנו פונים. במולדובה כל  שניתן לקנות  בתחנות הרכבת היו פרוסות מאלאי (Malai) (מאפה דומה ללחם אפוי מקמח תירס), שמנת, לבן וגבינה. יש לציין, שמהיותנו רעבים גם מאכלים אלה ערבו לחכנו אפילו לשומרי כשרות. מגוון המזון בטרנסילבניה הרשים, אך המזומנים חסרו לנו לרכוש אותם. הסתפקנו בלחם, גבינה וחלב.
עוד בשהותי בעיר סירט, כשהוצבנו להמשך הנדודים לסאטמר, התחלתי לחפש חומר כתוב על העיר ועל סביבתה. מן הכתובים שמצאתי למדתי שזאת עיר גדולה מסטרוז'ינץ, עיר נפה. מספר תושביה לפני מלחמת העולם השנייה היה כמאה אלף איש.
כאמור ביום שישי בשעות הצהרים הגענו לתחנה היעודה: סאטו-מרה. בתחנה חיכו לנו נציגי הג'וינט, שדאגו למהגרים מצפון בוקובינה. מאז הגענו לרומניה הג'וינט סייע בקצת מזון ובמעט מזומנים לרכישת מזון. עגלות המתינו בתחנת הרכבת. הן העבירו את המטען שהיה עמנו למחסנים שנשכרו על-ידי הארגון הקולט, אותנו הסיעו בכרכרות ונסענו לבית היתומים היהודי לשעבר, בו שוכנו זמנית. ילדי בית היתומים נלקחו לאושוויץ, שם נספו. הבית הריק הוכשר והוכן לקלוט משפחות יהודיות חוזרות מן המחנות ומהגרים יהודים.
אנשי הג'וינט סייעו להסתדר בחדרים. כל משפחה קיבלה מגורים, מיטות ומזרנים כמספר הנפשות. חדרי הרחצה והשירותים היו משותפים לכל דיירי הבית. איש הג'וינט הבטיח לחזור לפני כניסת השבת כדי ללוות את הגברים לבית הכנסת לתפילת ערבית של שבת. בעלי הבתים המבוססים בעיר הבטיחו להזמין לארוחת ערב ולשבת בצהרים משפחות מהגרים ולסייע בסידורי דיור ותעסוקה.
אמי ואחותי הודיעו, כי הן לא תלכנה לארוחת ערב מחוץ לבית. הנשים השפיעו על אבי ועליי, שנלך לתפילת ליל שבת ואם נוזמן לארוחת ערב עלינו לקבל את ההזמנה. על-פי הכנסת האורחים בליל שבת נחליט  אם לצרף את נשות המשפחה למחרת לארוחת שבת. קיבלנו את דין הנשים.
מיד אחרי התפילה עמדו בעלי הבתים בתור לקבל אורח לשבת. אף על פי שלא נראינו כ'פליטים' - הספקנו לרחוץ את גופנו מתלאות הדרך וללבוש את בגדינו הטובים ביותר. אבא ואני נראינו כחתנים, רק הפרח האדום חסר היה בדש המעיל. אני החלטתי לא להיפרד מאבי. אם בעל בית אחד לא יזמין את שנינו נוותר על החגיגה. ניגשו אלינו בעלי בתים והזמינו את אבי, אחרים הזמינו אותי. אבי הכריז, כי הוא מקבל את ההזמנה, אך במקום אמי הוא מבקש לצרף אותי לארוחה. המזמינים הביעו דאגה שאמי תישאר במעון ללא ארוחה וכן יתר בני המשפחה. אבי הודיע,  שכולם מסודרים. הצטרפנו למזמין והלכנו ברגל לביתו.
המארחים שלנו גבר כבן חמישים ואשתו השנייה הצעירה ממנו בהרבה. שניהם חזרו מאושוויץ, שם נספו ילדיהם מנישואין קודמים, הוריהם וכל משפחותיהם. הם החליטו להקים משפחה חדשה ולשקם את עצמם, והתפללו בקול רם לצאצא משותף. מפאת גילם המתקדם חששו שמא איחרו את המועד.
אחרי הארוחה ישבנו ושוחחנו עם הזוג המארח. הם סיפרו על עברם ועל העסק החדש שבנו מלא כלום, בית מסחר בסיטונות לתבואות, דגנים ותירס. הבעל נתן לנו את כתובת המשרד, שהיה במרכז העיר, ואילו המחסנים היו בקרבת תחנת הרכבת. רעייתו עובדת עמו שלוש - ארבע שעות ביום במשרד, בזמן שהוא עושה במחסנים. המארח הציע לפנות אליו בכל בעיה שתתעורר בשלבים הראשונים, עד שנסתדר. כמו כן ישמח לקיים קשרי ידידות עמנו גם לאחר מכן. הוא שיבח את העיר ואת הקהילה האורתודוכסית אליה השתייך. בעל הבית הסביר את מבנה הקהילה על פלגיה השונים והזהיר אותנו מפני הפלגים הקיצוניים ובתי הכנסת שלהם. תוך כדי שיחה ושתיית התה המתוק עם ריבת חבושים הפנה אותנו לדירה בבית של בן משפחתו, שטרם חזר מהמחנה. הבית שוכן ברחוב בו שכן המעון, ברחוב Corvinelor  מספר 35. הוא הציע לא להסס, לגשת לשם למחרת או ביום ראשון, לפתוח את הדירה בלי לשבור מנעולים ולהתיישב בה. תודיעו לשומר על הבית שאנו קרובי-משפחה  של בעל הבית, בשם ברגר, ואנו מצווים לשמור על הבית עד שובו. חזרנו מעודדים למעון ובישרנו לאמי, שיש סיכויים לעבור לבית מגורים.
ההתרגשות הייתה רבה. התפללנו, כי אכן הבית יהיה ריק. סיפרנו לאימי על החוויות כאורחים בבית של אנשים זרים ועל הסיפורים שלהם שנמשכו עד אחרי חצות. המארחים היו צנועים ועצובים. חששו להזדקן כזוג ערירי ללא ילדים. כל נושא בו נגענו הסתיים תמיד בתקווה, שיהיו להם עוד ילדים, קולות שמחה וצהלה, בכי ילדים, שירה ונגינה יישמעו במעונם.
עייפים ותשושים נפלנו למשכב. למחרת בבוקר התעוררנו מוקדם. כולנו החלטנו לצאת לבית מספר 35 שבאותו רחוב, לבדוק אם הוא פנוי ולהתרשם ממראהו. מזג אוויר אביבי של צפון מרכז אירופה הקביל את פנינו. רוח חרישית קרירה נשבה בעורפנו. החמה הסתתרה בין ערפילי השמים. הרחוב רחב ידיים, לפי המושגים של מזרח אירופה, נקי עם שדרת עצים לכל אורכו. חצינו את הרחוב הראשי המוביל מתחנת הרכבת למרכז העיר. ספרנו את הבתים, לא סמכנו על המספרים המוטבעים על פני כל בית, והגענו למספר 35. בית נאה, בן קומה אחת, תריסי עץ מוגפים, שער עץ נעול מונע כניסת זרים לחצר הבית. שלוש ידיות של פעמונים מזדקרות ליד פשפש הכניסה. ליד שתי ידיות שמות הונגריים, סימן טוב! לידם תמונת כלב נובח על אדם נסוג. למרות השעה המוקדמת, החלטנו לגלות ביטחון, מצוידים בשם המשפחה של בעל הבית. משכנו את הידית העליונה. כעבור זמן מה פתחה אישה את הפשפש ושאלה לרצוננו. ברומנית רהוטה אמרנו, שאנו קרובי משפחת ברגר ומבקשים לבדוק את הבית, כי בכוונתנו לעבור לגור בו. ברומנית רצוצה השיבה האישה, שהיא אחראית לשלמות הבית, ואם בכוונתנו לגור בבית הזה עלינו להביא רשיון שאנו רשאים לגור בו. האישה נענתה לבקשתנו  רק להראות לנו את הבית ללא כל מחויבות מעבר לזה. היא מיהרה להביא את מפתחות הבית מדירתה שבחצר. נראה לנו, שהאישה היתה העובדת של משפחת ברגר. בבית השני שבתוך החצר התגוררו שתי נשים, אם ובתה. לפני ביתה של הממונה על הבית עמדה כרכרה. כל הדיירים וילדיהם יצאו לראות את ה"כובשים "החדשים. בעל הכרכרה רתם את סוסו לכרכרה אותה הבריק והכינה ליציאה לדרך, ליום עבודה חדש. הוא התנהג באדישות לסובב אותו ובמיוחד לאורחים החדשים - יהודים זרים חסרי אמצעי תקשורת בשפה ההונגרית. המשא ומתן התנהל עם אשת העגלון בעזרת השכנה שממול שידעה ודיברה רומנית ושימשה מתורגמנית לשני הצדדים. בעל הכרכרה סיים את הכנותיו ופנה לשער היציאה. הילדים ליוו את אביהם כדי לנעול את השער לאחר צאתו  את סף החצר. העגלון - אדם בריא בשר, גבוה - הביט נוכח  סוסיו, ישר  בלי להסיט את ראשו ימינה בכיוון האורחים הבלתי קרואים.
הדירה נשאה חן בעינינו. אמי, בעזרת מאה המילים שלה ברומנית, החליטה לנהל בתוקף את המשא ומתן, בלי להשאיר ל"שומרת השער" ברירה, והודיעה שלמחרת בבוקר נעביר את החפצים שלנו לדירה. במהלך השבוע הבא נעביר לה את האישור המבוקש. נגור בה  עד שובו של מר ברגר מן הגירוש. אמי הבהירה לה, שאנו נשא במלוא האחריות כלפי מר ברגר ואפילו ניתן לה מכתב ברוח זאת. הבטחנו שכנות ורעות טובה, הרי אנו מן המשפחה. באין ברירה הממונה הבטיחה שיתוף פעולה.
 הדירה גדולה ויפה, ארבעה חדרי שינה, חדר מגורים, מטבח גדול וחדר מזווה. דירה ריקה מכל רהיט. החלטנו פה אחד לעבור כבר במוצאי שבת לדירה. הגברים במשפחה יצאו למבצע איסוף רהיטים. בחצר המעון בו התגוררנו היה מחסן של רהיטים שנאספו מבתים יהודיים. קיבלנו משם מיטות ואספנו כמה רהיטים. נכנסנו לבתים נטושים. רק שולחן אוכל ושישה כסאות קנינו בכסף מלא. סוחר הרהיטים ציין: התשלומים - על סמך הרושם הטוב שאתם עושים כאנשים הגונים, תסתדרו ותשלמו את הכול. אכן שילמנו בעד הרהיטים תוך זמן קצר יותר מכפי שהתחייבנו ובמשך הזמן עוד קנינו אצלו רהיטים נוספים, בעיקר מיטות ומזרנים. היינו מאושרים בדירתנו החדשה. היחסים עם השכנים התפתחו לטובים ביותר ובמיוחד עם זוג הנשים, האם והבת.
המעבר ממעון היתומים לבית גדול, מרווח ונאה הציב אותנו כבר מן היום השלישי לשהותנו בעיר בשורה  "שניה" עם בעלי הבתים המכובדים בעיר. פסקנו להיחשב לפליטים. אומנם פנים הבית מבחינת רהיטים וחפצי נוי היה דל וצנוע אבל האווירה וההרגשה הכללית היו של שביעות רצון, שמחים בחלקנו, מפלסים דרך להתבססות כלכלית וחברתית עד בוא יום העלייה לארץ-ישראל.
כבר בערב הראשון לאחר שהסתדרנו בדירה – יצאנו סוניה ואני למרכז העיר. לבשנו את הבגדים היצוגיים שלנו, שלא יוכר עלינו, שאנו פליטים. טיילנו בקורסו ובמדרכות סביב הגן המרובע. בצלע הדרומית של הגן שכנו העירייה והכנסייה הקתולית. בסמוך לכנסייה שכן בניין ארוך ומכוער, שעשה רושם של פנימיית נזירים. בקומת הקרקע של בניין העירייה היו חלונות ראווה גדולים בהם הוצגו מפות ותמונות העיר. באחד החלונות הוצגה תמונת מחזור של בוגרי בית הספר התיכון בעיר ונושאי תעודות בגרות. התבוננתי בתמונות ובשמות. ביקשתי לראות אם היו ביניהם שמות יהודיים שחזרו מן המחנות וחזרו ללימודים. להפתעתי מצאתי תמונה של נער בשם 'מרצל דולברג'. התרגשתי, קראתי בקול: "מצאתי  חבר", סיפרתי לאחותי שאיתו ביליתי קיץ אחד לפני המלחמה בעיירת נופש Putna, שם התארחנו מרצל אצל בני משפחתו ואני אצל דודתי פפי. היה זה קיץ נפלא. יום-יום נפגשנו באתר רחצה בנהר בשעות הבוקר. אחר הצהרים ולפנות ערב התכנסה החבורה על גבעה שהתנשאה בקצה העיירה והשקיפה עליה. פסגתה טופחה כאתר היסטורי שמראהו כעין מערה חשופה, על פני הקרקע, חצובה בתוך סלע וידועה בהיסטוריה של העם הרומני .Chilia lui Daniel Silhastru  השטח סביב המערה היה מטופח והיווה מקום מפגש של נערים ונערות בשעות הפנאי. העובדה שמרצל סיים בסאטמר את לימודיו בבית הספר התיכון העידה על כך שהוא ומשפחתו גרים בעיר זאת לפחות שנה. שיערתי כי הם הגיעו לעיר צפונית זאת לפני שנה, עם המהגרים מצ'רנוביץ בשנת 1945.
למחרת פתחתי בחיפושים אחריו, בניסיון למצוא לפחות מכר אחד בעיר זרה. תוך החיפושים מצאנו עוד מכרים של הוריי, שגרים בעיר מזה שנה ויותר ומכירים את משפחת דולברג. המאמץ נשא פרי. פגשתי את אחיו של מרצל - ליאו, בוגר בשלוש שנים ממנו וממני. למרות שזאת הייתה פגישתנו הראשונה שמחתי מאוד כאילו היה זה קרוב משפחה, אותו פגשתי לאחר שנים של ניתוק. ליאו סיפר, שמרצל אחיו אכן התארח בחודשי הקיץ לפני המלחמה בפוטנה. הקשר החברתי עם ליאו התהדק. מרצל עזב את סאטמר ונסע לעיר Timisoara, ללמוד שם רפואה. ליאו ואני היינו לצמד, שנינו פנינו לתנועת "הנוער הציוני" ונתקבלנו בתנועה בסבר פנים יפות, למרות קשיי שפה , השיחה השלטת והמדוברת בקן היתה הונגרית , שנינו לא דיברנו בלשון זרת, כהוכחת רצון טוב לקלוט אותנו בתוכם , לאחר דיון פנימי שלא בנוכחותנו, הודיע לנו אימרה דויד, ראש הקן ששפת הדיבור הרשמית, מעתה והלאה, תהיה רומנית, שהיא משותפת, לא כשפת-אם, ליוצאי בוקובינה ולבני טרנסילבניה. בעקבותינו הצטרפו לתנועה עוד צעירים מעטים מבני בוקובינה.  ליאו היה לי כאח בוגר ורע נאמן. 
 
העיר סאטמר

סאטמר העיר היא בירת נפה ובה תיאטרון, בתי קולנוע, גנים ציבוריים, שהמרשים ביניהם הוא הפארק העירוני, לב ליבה של העיר. מסביב לפארק, בארבע צלעותיו - ארבעה רחובות מסחריים, בניינים בני שתים ושלוש קומות, מלון "פנוניה" המצועצע, מסעדות ובתי מסחר יצוגיים. משלושת הרחובות המסחריים סביב הגן הציבורי, בצד הצלע הרביעית של הגן, שכנו בניין העירייה, כנסייה גדולה וצמודה לה פנימייה של בית-ספר תיכון ומכללה תיאולוגית. מארבעת הרחובות השתרגו רחובות מסחריים- משניים ושווקים שאיכרים וסוחרים זעירים הציגו בהם את מרכולתם.
האוכלוסייה ההונגרית, שהיוותה כמחצית מכלל האוכלוסייה, השתייכה לכנסיה הקתולית ; הרומנים לכנסייה האורתודוכסית.  הרחוב הראשי רחב ידיים, ישר כסרגל ומוביל מתחנת הרכבת אל מרכז העיר. מדרכות רחבות מפרידות בין הרחוב הראשי לבין הבתים, רובם דו-קומתיים, בנויים זה לצד זה. רק הכניסות לחצרות הבתים מפרידות בין בניין לרעהו. בקצה הרחוב, ליד תחנת הרכבת, נמצאים  בתי מסחר עממיים, מסעדות זולות ובתי מרזח. ככל שעולים במעלה הרחוב לכיוון המרכז מספר הקומות בבתים הולך וגדל ומראה בתי המסחר הולך ומשתפר.
מן הרחוב הראשי מסתעפים רחובות ושכונות מגורים ובהם בתים צמודי קרקע,  המוקפים גינות וחצרות.
מראה העיר הרשים אותי, כך דמיינתי עיר במערב אירופה. עיר נקייה, מטופחת, עצי נוי מתנוססים לגבהים לצדי המדרכות. נתיבי הכניסה והיציאה מהעיר מובילים דרך שדרה נטועה בשיחים פרחוניים וריחניים. לבושם האלגנטי של התושבים העירוניים הולם את האווירה השוררת בעיר גנים. הטיילת (קורסו) דמתה בשבת וביום ראשון בצהרים לתצוגת אופנה של בני כל הגילים. הייתה זאת הנאה אסתטית לשבת בבית הקפה במלון "פנוניה "בימי סוף שבוע ולצפות ביופיים של האנשים, בלבושם הנאה לפי כללי האופנה החדישה, המוכתבת לעולם המערבי בפריז. אהבתי להתבונן בפניהם המאושרים של העוברים והשבים, בצהלת הצעירים ובהשתוללות הילדים. לא נותר לי אלא להיזכר במראה דומה של ערי בוקובינה עד יוני 1940, לעומת המראה האומלל והלבוש המרופט והעלוב של רוב תושבי ברית המועצות.
העיר נקייה, תושביה לבושים יפה, בתי מסחר שופעים סחורות למיניהן. המסעדות היהודיות, בהן מאכלים יהודיים אופייניים, פתוחות במשך היום חוץ משבת. מסעדות גריל רומניות ומסעדות פפריקה הונגריות פתוחות עד חצות. בערבים מוגשים בהן מאכלים ושתייה מיוחדים, לצלילי מוסיקה צוענית וריקודים סלוניים. אווירה של מערב אירופה חופשית ואופטימית שורה בכול. אוירה זאת נטעה בנו הפליטים תקווה, שתקופת המעבר בה ניאלץ לשהות בעיר הזאת עד בוא יום עלייתנו ארצה תעבור עלינו בנעימים לפני השתלטות הסובייטים וסדריהם על מדינה זאת.
למדנו להכיר את העיר וכן את תושביה, את האיכרים שבאו פעמיים בשבוע מכפריהם למכור את תוצרתם. כל מראה שנתגלה לעינינו הפתיענו לטובה. בשבועות הראשונים לשהותנו בעיר המשכנו כל הזמן להשוות עם המתרחש באותו תחום בברית המועצות. מכאן תובן ההפתעה כאשר בן תמותה רגיל עובר ממדינת שוק שחור למדינת שוק חופשי, שבה התחרות והאסתטיקה שולטות.
שוק המזון התקיים במרכז העיר פעמיים בשבוע ושימח לב אנוש שבא ממדינת העוני והקיצוב - ברית המועצות. השפע של תוצרת חקלאית ומוצרים אחרים שייצרו הכפריים והמחירים העממיים הרהיבו את עינו של המסייר בשוק והרחיבו את ליבו. איכרים וסוחרים זעירים פרשו לראווה על דוכנים מתקפלים את מרכולתם ושיבחו בקולי קולות את תוצרתם: מוצרים חקלאיים מכל הסוגים והמינים, מזון טרי מבושל, חפצי-בית מעץ ומחרס. פרטי-לבוש מפשתן ומצמר. דברי רקימה וסריגה, הכל מלאכות-ידיים . גם מאפי בית הוצעו לטעימה ולמכירה כולל לחם לבן ושחור. בפעם הראשונה ראיתי ככרות לחם בגודל של גלגל קטנוע במשקל של חמישה - שישה ק"ג.  כיכר לחם הספיקה למשפחה לשבוע ימים.
משפחות, שהעדיפו להכין את עיסת הלחם בביתם ולא לקנותו בשוק,  הכינו את העיסה, בדרך כלל בסלסלת קש קלועה, והביאו את הסלסלה למאפיה. בשעות הבוקר, בימים קבועים בשבוע, השתרכו גברים ונשים בכיוון המאפיה, כאשר סלסלות קש מלאות בצק בידיהם.
מגוון הפירות היה גדול, גם לפני המלחמה לא ראיתי מגוון כזה בשווקים בבוקובינה. האקלים ההררי בבוקובינה איפשר לגדל תפוחים, אגסים, שזיפים ודובדבנים, שעונתם נמשכה מספר שבועות בלבד. כל יתר הפירות, כולל אבטיחים ומלונים, ענבים ומישמש הובאו מדרום רומניה, ענבים מאודובשטי שבמולדובה.
התפעלנו מגודל כבד האווז, שהיה למאכל לאומי של ההונגרים ושל היהודים בטרנסילבניה. משקל כבד האווז הגיע עד לקילוגרם אחד. כבד אווז הונגרי ידוע כמעדן באירופה ובמיוחד מתענגים בו הצרפתים .
האוכלוסייה: סאטמר היא אחת הערים החשובות בצפון טרנסילבניה. לפני המלחמה היה הרכב האוכלוסייה של טרנסילבניה כ- 45% רומנים, מספר דומה של הונגרים ועוד כ- 10%  בני לאומים אחרים. הבולטים ביניהם היו יהודים וגרמנים במספרים דומים ועוד משפחות יחידות של ארמנים, פולנים, סרבים, קרואטים וצוענים.
רוב האוכלוסייה היהודית ישב בערים ובעיירות ואילו הגרמנים התנחלו באזורים חקלאיים, יסדו כפרים ובנו פרוורים במבואות הערים, ישוביהם היו על טהרת ה"גזע" הגרמני. ההתנחלות הגרמנית בטרנסילבניה ובוקובינה התחילה במאה ה-18, בשנות השלטון האוסטרו-הונגרי בחבלי ארץ אלה. המתנחלים הגרמנים הופנו לאזור ם בהם ניתן היה להקים ישובים חקלאיים. קהילות יהודיות ישבו באזורים אלה כקהילות סגורות, בחסות הנסיך או הבישוף האזורי. האמנציפציה במאה התשע-עשרה איפשרה ליהודים לצאת מן השכונה הצפופה והסגורה ולבנות את בתיהם ובתי המסחר שלהם בסמוך לאזורי השוק בהם גרו. שכונות חדשות אלה היו למרכזי מסחר ולמרכז-שיווק, שהתפתחו במשך השנים לערים ולעיירות. מכאן שרוב בתי המסחר של היהודים היו במרכזי הערים והעיירות. הם חיפשו מגורים לבני משפחותיהם ולבני קהילתם באותה שכונה, קרוב לבית הכנסת, למקווה טהרה ולתלמוד תורה. תופעה  זאת היתה ברוב היישובים העירוניים במזרח אירופה.
אחרי מלחמת העולם הראשונה, כאשר שטחים אלה עברו לשלטון רומני, בחרה הפקידות הרומנית הבכירה  לקבוע את מגוריה בערים הגדולות בדירות במרכזי הערים ובעיירות בשכונות יחודיות במבואות העיירה.
עובר אורח, שהיה מבקר באחת הערים או העיירות בטרנסילבניה, בוקובינה או גליציה, יכול היה להתרשם שזאת מדינת יהודים. רוב בתי המסחר, לשכות עורכי הדין, רופאים כלליים ומקצועיים, רופאי שיניים, בעלי מלאכה - היו יהודים. רושם מוטעה שזאת "מדינת יהודים" כיוון שרוב האוכלוסייה במדינות אלה הייתה כפרית, שגרו בכפרים, התפרנסו מחקלאות וממקצועות הקשורים בה. אחרי מלחמת העולם השנייה מעטים חזרו מהמחנות, שהתקבצו בערים הגדולות בעיקר וחידשו חיי קהילה.
ההונגרית שלטה בסטמאר ובישוב היהודי בטרנסילבניה בכלל - בתקשורת, במשפחה, ברחוב, בבית ובמסחר. לא כן במוסדות ציבור ממלכתיים. הרומנים היו קנאים לשפתם והקפידו שכל פנייה בעל-פה ובכתב תהיה ברומנית. היהודים אימצו את השפה והתרבות ההונגרית. אלה שנולדו בין שתי מלחמות העולם חויבו ללמוד במוסדות חינוך רומניים. הם הבינו ודיברו רומנית 'בעת הצורך בלבד'.
בבואנו לסאטמר הצטרפתי לתנועת נוער - הנוער הציוני. במפגשים הראשונים ישבתי כאילם וכחרש בשיחות השבועיות ובמפגשים החברתיים שקוימו בקן התנועה  מחוסר שליטה בשפה ההונגרית שהייתה השפה המדוברת בקרב יהודי טרנסילבניה בכלל ובסאטמר בפרט, כדוגמת השפה הגרמנית בבוקובינה. התקשורת כמעט היחידה הייתה לי עם ידידי אריה דולברג, יוצא צ'רנוביץ, שהיה במצב דומה לשלי. לזכותם של חלק מחברי הקן יאמר, שניסו לקרב אותנו וכדי להפיג את בדידותנו שוחחו עמנו ברומנית. הייתה זאת חבורה נעימה של צעירים, רובם משכילים, שניסו, ובמיוחד ראש הקן אימרה דוד - לקרב אותי ואת חברי אריה דולברג. אימרה דוד שוחח אישית עמנו, הסביר את העובדה ששפת הדיבור ביישוב היא הונגרית, אבל הוא יחפש פתרון לבעיה ועודד אותנו לא להתייאש.
שוחחנו ברומנית. אימרה הציע לנו להכין הרצאה על נושא ציוני. אריה התנדב להכין לקראת הדיון הרעיוני הקרוב את הרצאתו הראשונה ברומנית על מקס נורדוי. כעבור שבועיים הוטל עלי להכין שיחה על הרעיונות האידיאולוגיים של התנועות החלוציות שפעלו בעיר הזאת. מרבית הספרים מהם ניתן היה לשאוב מידע היו כתובים בהונגרית. רק בעזרת ידיד שעבד במשרדי "החלוץ" בעיר, שם, מצאתי חומר ברומנית ובעברית. בספרים אלה נעזרתי להכנת הרצאתי הפוליטית הראשונה. איני יודע אם הרצאתו של אריה והרצאתי הרשימו את חברי הקן. בהרצאתי נעזרתי בהרבה מושגים בעברית,  דבר שהרשים את חברי הקן. הרצאתו של ליאו והרצאתי פתחו במקצת את הלבבות. הם שיתפו אותנו בשיחות רעים ובנוכחותנו הם השתדלו לדבר רומנית. אני זוכר לטובה את זולי דבלינגר שעשה מאמצים לקרב אותנו ולהעניק לנו תחושת שייכות. זולי קרב אותנו לשיחות הרעים, גער בחברים שהמשיכו לדבר הונגרית בנוכחותנו ושוחח עמי ביידיש כששהינו ביחידות.
בקיץ 1947 יצאו אימרה, ראש הקן, וחברתו אגי להכשרה חלוצית כתנאי לזכות במקום בטוח לעלייה. עם צאתו של אימרה דוד להכשרה היה הכרח לבחור בראש קן חדש. התקיימו בחירות. להפתעתי הרבה בחרו בי כראש הקן. דווקא את "הזר" שאינו דובר הונגרית. לא הצגתי את מועמדותי, לא העליתי על הדעת שזר כמוני עשוי להיבחר. חששתי מאוד לקבל על עצמי להנהיג קבוצת נוער בלי לדבר את שפתם. שפת התקשורת שלנו היתה רומנית, שהיא שפה שנייה להם ולי. ביקשתי לשחרר אותי מן התפקיד. חברי הקן התנגדו לוותר על שירותיי והבטיחו לעמוד לימיני. בעקבות אימרה יצאו חברים נוספים להכשרה והקן התרוקן מן הבכירים בחבורה.
בסוף קיץ 1947 עברה ידיעה מפה לאוזן, כי ההגנה ותנועת החלוץ הכשירו אניית משא גדולה שתאפשר לחמשת אלפים צעירים לעלות ארצה בעלייה בלתי לגאלית. לקראת העלייה של חודש ספטמבר 1947 פנו צעירי הנוער הציוני מסטו-מרה אל ההנהגה הראשית של הנוער הציוני וביקשו להקצות מספר מקומות לפעילים בקן לעלייה. בקשתנו נדחתה, אך הובטח שיוקצו לנו מספר מקומות לעלייה שתצא את רומניה בסוף חודש נובמבר או תחילת דצמבר 1947. ידיעה זאת על עלייה קרובה נוספת והחמרת המצב הכלכלי ברומניה הניעו צעירים להצטרף לתנועות הציוניות במקום הבכירים שעזבו את הקן. כשיצאו להכשרות החלוציות החלו לנהור אל הקן צעירים בהמוניהם ולא כל כך צעירים. בין המצטרפים החדשים היו גם "מבוגרים" בני 22 עד 26, שניסו להשתלט על הקן. יעצנו להם להקים מחלקה תחת השם "תנועת צעירים" במקום תנועת נוער. העמדנו לרשותם את חדרי הקן בימים בהם חדרים אלה עמדו ללא שימוש.
הנהירה לתנועות הציוניות הלכה וגברה מדי יום ביומו." תנועת הצעירים" הייתה ל"תנועת בוגרים", שהצטרפה לתנועה בשם "עלייה חדשה". גם בוגרי הנוער הציוני, ראשי הקהילה ומכובדים אחרים, עסקנים מנוסים וידועי שם, הצטרפו לתנועה. כך החלה התארגנות לקראת עליית מחזור דצמבר 1947.
 צעירים בני 16 עד 22 הצטרפו מדי יום לתנועת הנוער הציוני. הכפלנו את הפעילות בקן והתרחבה בו גם פעילות חברתית בלתי מכוונת. אבל יחד עם פעילות זאת החלו גם חיכוכים עם הבוגרים. בני הנוער לא רצו לוותר על פעילותם. בעקיפין החל גם מאבק על מקומות עלייה בנובמבר-דצמבר 1947. הבוגרים מצאו מקום אחר מחוץ לקן להתכנסותם. הם יצרו קשר עם מרכז התנועה "עלייה חדשה". למרות אדישותם וחוסר מעורבותם בתנועות נוער ציוניות עד קיץ 1947 היו הם פתאום למנהיגים ציוניים ופעילי עלייה. הודות לפעילות זאת של הרגע האחרון הם זכו למקומות לעלייה במחזור דצמבר 1947 ואילו בני הנוער, שייסדו את הקן והנהיגו את הפעילות הציונית, יכלו לזכות במכסות עלייה רק דרך ההכשרות החלוציות. לאחר מאבק זכינו ברגע האחרון, אריה ואני, בשני מקומות, כמדריכים של בית יתומים יהודי בעיר קלוז', שכולו עלה דרך "עליית הנוער".
לפני העלייה צורפתי כראש קן להנהגת "החלוץ" בעיר. כשנודע הדבר שאני דובר עברית, נתבקשתי ללמד עברית את חברי ההנהגה בעיר. הנהגה זאת נתכנסה פעם בשבוע ובמקרים דחופים - כגון מבצע איסוף כספים, התארגנות לקראת מחזור חדש של עליית צעירים, פעילות משותפת של כל התנועות הציוניות עם הקרן הקיימת לישראל - פעמיים בשבוע. כל התכנסות נפתחה בשיעור עברית. לא היו ספרי לימוד והזמנו ספרים מארץ ישראל, שכנראה הגיעו לאחר שעזבתי את רומניה. היה בידי ספר קטן בידיעת הארץ. החלטתי לבנות את השיעורים סביב הנושא "גיאוגרפיה של ארץ ישראל", קראתי לשיעורים "פלשטינוגרפיה". הרעיון הצליח. החברים גילו עניין. הם חיפשו חומר, שרטטו מפות שהעתיקו מספרים לועזיים, אך את שמות היישובים והמקומות הקדושים כתבו בעברית. פעילות זאת העברתי גם לקן וכל התכנסות החלה בשיעור קצר בעברית והודות להימצאותה של מפת ארץ-ישראל גדולה בקן ניסיתי ללמד את באי הקן ידיעת הארץ. הפעילות בקן העסיקה אותי רוב שעות היום והלילה - בחיפוש חומר קריאה מתאים ובשפה אותה אני מבין, בהכנת נושאים לדיונים הקבוצתיים ובמאבקים עם הבוגרים שניסו להשתלט על התנועה.
 
קהילות יהודיות  בסאטמר

הקהילה היהודית בסאטמר הייתה שונה מזאת שהכרנו בבוקובינה. היישוב היהודי היה מפולג ומחולק לקהילות נפרדות, שחוץ מהמשותף "יהודי" כמעט לא היה כל קשר קהילתי ביניהם, למעט תנועות ה"מזרחי" ו"הפועל המזרחי", ששיתפו פעולה עם תנועת "החלוץ" - תנועה ציונית חלוצית בפרט ובתנועה הציונית בכלל.

הקהילה החסידית

 החסידים  גרו ברובע מבודד, סגור ומסוגר. "זר" לא יהין לגור בשכונת החסידים, או להתפלל באחד מבתי הכנסת שלהם. בראש הקהילה החסידית בעיר, עד גירוש יהודי הונגריה, עמד הרבי הידוע, רבי יואליש, ( ) יואל טייטלבוים, "הרבי מסאטמר", שהצליח להימלט ברכבת המפורסמת שארגן קסטנר, לשוויץ. רבי יואל טייטלבוים הנהיג את קהילת סאטמר  העולמית עד יום פטירתו. הוא עמד בראש תנועה יהודית אנטי-ציונית שנקראה "חסידות סאטמר". כל בני הקהילה החסידית בסאטמר לבשו בגדים מסורתיים, חיו בבדידותם "המאושרת", למעט קבוצה קטנה של סוחרים מצליחים, שכבשו מקום נכבד ברובע המסחרי בעיר. רוב החסידים לא התערבו ולא קיימו קשר עם פלגים אחרים בקהילה היהודית. המעטים, שיצאו מדי בוקר לנהל את עסקיהם בעיר, חזרו מלפנות ערב לשכונתם ה"מבוצרת" בהשגחת האלוקים. בשבתות ובחגים חבשו "שטריימל" וקפוטה מבד "אטלס" מבריק. בימי חול, בשעת עבודתם בבתי המסחר, הסירו את הקפוטה, בלט "טלית קטן" גדול ממדים על גופם, ארבע הכנפות התעופפו מעל למכנסיהם. הם בלטו בשטח בהופעתם ובהצלחתם במסחר, כל אחד בתחום עיסוקו והיה כמלך בנושאים בהם התמחה. הסוחרים החסידים נהנו מכבוד בגין הצטינותם במסחר, הרבה הודות לאמינות שהקרינו, אולי גם בעטיה של הופעתם יוצאת הדופן בקרב עמיתיהם הסוחרים.

הקהילה האורתודוכסית

הקהילה הייתה מאוגדת סביב בתי הכנסת האינטימיים שלה. היו מעורים בכל תחומי המסחר והתעשייה בעיר ובכפר. מנהיגיהם היו פעילים בתנועה הציונית ובניהם בתנועות נוער ציוניות. לבושם היה כעין פשרה בין הלבוש החסידי, הקפוטה והמגבעת השחורה. הם לבשו בגדים בצבע חום-כהה או אפור כהה, חליפות גזורות לפי אפנת האורתודוכסיה המתונה: ז'קט בינוני ארוך; חבשו מגבעת כהה ומתחתיה  כיפה שחורה; סיפרו את פאותיהם קצר מאד, הותירו "זכר לפיאות", רק מקרוב מאוד ניתן להבחין בקובץ שערות ברוחב הפאה; רובם גילחו את זקניהם במשחת משעי, שתער לא יעלה על זקנם; השתדלו למצוא מגורים סביב בית הכנסת, כדי לאפשר להם להתפלל בציבור. אם סיימו את עבודתם לפני שקיעת החמה מיהרו לבית הכנסת "לתפוס" מנחה - מעריב.
רבים מבני הפליטים מבוקובינה הרגישו בנוח בתוך קהילתם המצומצמת ובבתי הכנסת האינטימיים שלהם; דיברו אידיש, במהרה נוצרה שפה משותפת עימם; קיבלו את פליטי בוקובינה בסבר פנים מאירות בבתי הכנסת שלהם, בלי לחייב בתשלום בעבור חברותם בקהילה. בשבועות הראשונים לבואם של פליטי בוקובינה לסטמאר הוזמנו בשבתות ובחגים להתארח בבתי היהודים האורתודוכסים בסאטמר.

הקהילה המסורתית

 קהילה זאת הייתה דומה כשתי טיפות מים לקהילות היהודיות בבוקובינה. רוב יהודי סאטמר השתייכו לקהילה זאת. בית הכנסת 'הגדול' נוהל בידי עסקנים נבחרים . רב הקהילה היה גם ראש "כלי הקודש", ששכרם מומן על ידי פרנסי העיר ומתפללי בית הכנסת, בעיקר בימים הנוראים . ראש הקהילה וחבר הנבחרים נשאו בעול גיוס הכספים לתשלום משכורות  שכירי הקהילה ובתחזוקת מפעלי הקהילה ומוסדותיה. בית הכנסת הגדול, בניין מרשים ומפואר, נבנה בראשית המאה ה-20. ההתכנסויות הגדולות של הקהילה המסורתית, להוציא חסידי סאטמר, באירועים לאומיים מרכזיים התקיימו בדרך כלל בבית הכנסת הגדול.
בני בוקובינה ראו את עצמם קרובים לקהילה זאת, אך השתלבותם בה הייתה כרוכה בקשיים: תשלום דמי חבר, אמנם זעום, אבל כל תשלום הכביד על הפליטים. מתפללי בית הכנסת המסורתי דיברו בעיקר הונגרית, התקשורת עימם היתה בעייתית, על-פי רוב ברומנית, שהיתה כמעט שפה זרה לשני הצדדים. לא נוצרו בבית כנסת זה אותן פתיחות ולבביות כמו בבתי הכנסת האורתודוכסיים לקלוט בקרבם את יהודי בוקובינה. גם שפת התקשורת בלשון הרומנים מנעה התקרבות. מכאן שהמקומיים כינו את יוצאי בוקובינה רומנים, בכינוי זה הסתתרה נימה של "עליונות" לעומת יהודי בוקובינה.
הזמן והמפגשים ההדדיים קרבו בין יוצאי בוקובינה לבין "האליטות" המקומיות ונוצרו ידידויות קרובות בכל התחומים, נוצרו שיתוף בעסקים ובמפגשים פרטיים וגם חברויות וקשרים בינו לבינה . ההשתלבות הייתה כמעט מושלמת .

הקהילה הניאולוגית

 עד הגירוש למחנות ריכוז ראו בני קהילה זאת את עצמם כהונגרים לכל דבר מלבד השתייכותם לדת משה. הם אימצו את אורח החיים והתרבות של ההונגרים, לבושם ומאכליהם, התגוררו בשכונות מעורבות, רבים הסתירו את שייכותם לקהילה היהודית בהכריזם נאמנות לשפה ולתרבות ההונגרית. הצעירים נאלצו ללמוד רומנית אחרי מלחמת העולם הראשונה, כאשר טרנסילבניה סופחה לרומניה, אבל הרומנית הייתה להם כשפה זרה, שפה שנייה. החרדים והאורתודוכסים דיברו גם יידיש, אבל המסורתיים והניאולוגים דיברו ותקשרו רק הונגרית.
פלג זה הקים בראשית המאה ה-20 בית כנסת מפואר. בצורתו החיצונית היה דומה לבית תפילה יהודי, אבל הפנים - הארכיטקטורה, האורגן הגדול, הספסלים המיועדים לישיבה משותפת של גברים ונשים - כל אלה העניקו למבקר הרגשה של כנסיה. מתוך סקרנות ביקרתי  באחת השבתות בבית הכנסת הזה. חברי ואני השלמנו את המניין ואיפשרנו את תחילת התפילה. קיבלוני יפה, הכיפה הייתה בכיסי, אבל הגבאי אמר, "אין צורך לחבוש כיפה". בקערה גדולה ליד הכניסה היו כיפות מקרטון וכיפות בד. רק המעונינים חבשו כיפה. האווירה בבית הכנסת הייתה מדכאה. הגבאי הסביר ברומנית רצוצה, כי העליבות נובעת מכך שרוב חברי הקהילה נספו באושוויץ ורק מעטים חזרו מהתופת. גם מקרב הקהילות האחרות חזרו מעטים, רוב השבים היו יחידים שבני-בנות הזוג, הורים וילדים, נספו באושוויץ ובמחנות אחרים. בטרנסילבניה ובהונגריה על שטחי הכיבוש שלה שרדו את המלחמה גברים יהודים שגויסו למחנות חצי צבאיים לסיוע לצבא הלוחם. נשים יהודיות, שלא היו מטופלות בילדים וראו עצמן מסוגלות לבצע עבודה פיזית בחקלאות ובתעשייה, חלקן גויס ונשלח לעבודות כפייה. ילדיהן, הקהילות המתחדשות היו בלי הורים מבוגרים ובלי ילדים, רבים המתינו במשך שנים לשובם של יקיריהם. המעטים שחזרו ממחנות המוות ומעבודות הכפייה היו גילאי 17 – 50 והתרכזו רק בערים. בעלי משפחה לשעבר רצו לחדש ולשקם את חייהם ונוצרו זוגות, הוקמו משפחות חדשות. בתי הכנסת של החרדים והדתיים החלו להתמלא במתפללים, קהילות אלה שיקמו את עצמן, נוספו אליהן השורדים מהכפרים ומהעיירות, שלא שבו לבתיהם וביקשו "משענת" בקהילות המתחדשות בעיר. הייתי מלא התפעלות מהכוחות הנפשיים שלהם להתגבר על השכול, על אובדן הורים, ילדים, בני-זוג. הכורח לחזור לחיים נורמליים הניע את השורדים היחידים להשתדך ביניהם ולבנות בית משפחה חדש. הזיווגים החדשים נוצרו בדרך-כלל עם בני זוג ובנות זוג בתוך הקהילה אליה השתייכו לפני הגירוש או הצטרפו אל קהילה אחרת אחרי שובם. שרידי  הקהילה הניאולוגית לא הקפידו להקים משפחה חדשה עם בני דתם. רבים מקרב קהילה זאת הצטרפו למפלגה הקומוניסטית, התכחשו ליהדותם וטענו שהם מחוסרי דת, אחרים הצהירו על עצמם אנטי-דתיים. רק מעטים חידשו את חברותם בקהילה שלהם ובניין בית הכנסת המפואר עמד ריק כל השנה. בשבתות ובחגים בקושי התאסף מניין מתפללים, בימים  הנוראים התאספו בהיכל התפילה בעלי נוסטלגיה לפגוש מכרים, להציג את בני/בנות הזוג החדשים ולחדש ידידויות. כדי להוכיח את נאמנותם להשקפת עולמם החדשה גברים רבים  נשאו נשים נוכריות.
בראשית שנות החמישים התבסס השלטון הקומוניסטי ברומניה. "לפתע" גילו שיותר מדי משרות בכירות תפוסות בידי יהודים. המפלגה בה דגלו ואותה פארו - הזכירה את לאומיותם והרחיקה מעמדות מפתח: שואה למאמינים ב"אבי העמים" נוסח המפלגות הקומוניסטיות במזרח אירופה.

הקהילה היהודית בכללותה

שיקומה הכלכלי המהיר של הקהילה היהודית עורר את האנטישמים, ההונגרים והרומנים הסיתו נגד היהודים. הם לא הבדילו בין הפלגים הפנימיים. כל בני הקהילה, על פלגיה השונים, היו נושא לשנאה ולביקורת על התעשרותם על חשבון ה"עמלים הנוצרים". הם לא הבינו כי רק בעזרת כוח האילתור והיצירתיות של היהודים חודשה הפעילות בבתי החרושת, פועלים חזרו לעבודותיהם, חודש המסחר, נוצרו מקומות עבודה חדשים ונפתח שוק לתוצרת החקלאית של האיכרים: סאטמר חזרה להיות מרכז מסחרי לכל הנפה וכן מרכז ונקודת איסוף של תוצרת חקלאית שנשלחה להונגריה ולאוסטריה. אזור סאטמר הצטיין בייצוא אגוזי מלך מקולפים, כבד אוז ובשר חזיר. הסחורות הועברו לשתי המדינות במשאיות צבאיות רוסיות. רבים מיוצאי בוקובינה, שהתיישבו בעיר זאת, דיברו אוקראינית ורוסית ומצאו את פרנסתם בתיווך בין הקצינים הרוסיים לבין היצואנים ובליווי של סחורות הייצוא ליעדן, ללא פחת בדרך. כן דאגו לקבל את התמורה המוסכמת בין היצואן לבין רוכש הסחורה. נוצר אמון  בין יוצאי בוקובינה לבין יהודי סאטמר שסייע לשני הצדדים בהתבססותם הכלכלית והחברתית.

המשטר ברומניה

 המלך מיחאי (מיכאל) עדיין ישב איתן על כס המלוכה, נשא על חזהו בגאווה את אות "הניצחון" (פוביידה) שהעניק לו סטלין באוגוסט 1944, כאשר הורה לצבאו לפרוש מן הברית עם גרמניה הנאצית ולכוון את נשקו נגד הגרמנים. אכן הצבא הרומני הצטרף אל הצבא האדום במלחמתו נגד צבאות מדינות הציר, לחם לשחרור טרנסילבניה והמשיך וסייע לשחרר את סלובקיה. בככר המרכזית של העיר בנסקה ביסטריצה בסלובקיה הוקמה אנדרטה לזכר שחרור העיר בימי מלחמת העולם השניה  בידי הצבא הרומני. הוקמה ממשלה שבראשה עמד פטר גרוזה, ראש המפלגה האגררית. המפלגה הקומוניסטית הרומנית הצטרפה לקואליציה. מפלגה זאת - בפעם הראשונה בתולדות רומניה הותר לה להקים בגלוי סניפים בכל יישוב ברחבי המדינה וחיכתה לרמז ממוסקבה להעביר לידיה את השלטון במדינה בהינתן האות.
כשלב ביניים הם פעלו על "אש קטנה". תחילה השתלטו על האיגודים המקצועיים, דאגו שנציגיהם ייבחרו לוועדי עובדים, התאמנו בהוצאת המונים להפגנות באירועים הולמים, ובמיוחד באחד במאי - חג הפועלים הבינלאומי.
ראש הממשלה והשרים הליברליים עשו את מירב המאמצים לפתח כלכלה תחרותית וחופשית כמנוף נגד חדירת השיטה הקומוניסטית הנתמכת ונדחפת בידי מוסקבה. ההצלחה האירה לליבראלים פנים. הסוחרים, התעשיינים, בעלי המקצועות החופשיים היהודיים תרמו רבות לחידושו המהיר של המסחר, לחידוש פעילותה של התעשייה ולראשית התבססות הכלכלה הלאומית. בהגיענו בחודש מאי 1946 נראתה העיר כפורחת, כלכלה משגשגת, חנויות מלאות סחורות, תנועת קונים ערה. לבלוב העצים והפרחים הצבעוניים בגן הציבורי במרכז העיר הרחיבו את דעת המהגרים החדשים. אווירה חופשית זאת נטעה בנו אופטימיות שחזרנו לעולם שפוי. כל אימת שהעמקנו לחשוב זכרנו את המשטר ממנו באנו וידענו, שתחרות חופשית בכלכלה, במסחר, החנויות המלאות, ימי השוק השופעים כל טוב הם ערובה לשביעות רצון רוב העם. בהכירנו את ברית המועצות חששנו שזאת רק הכנה והרגעת ההמונים לקראת השינוי המשמעותי של השלטת השיטה הכלכלית הסובייטית, כעין מוסיקת ביניים בין המערכות, ההצגה חייבת להמשך לפי צלילי מוסקבה. ברגע שהשלטון יעבור לידי הקומוניסטים השפע ייהפך למחסור, הרווחה הכלכלית תהיה לעוני ושפע מצרכי המזון והתוצרת החקלאית יהפכו ללחם צר ולמים לחץ.
אחינו היהודים העבירו לנו בשיחות פרטיות, כי רומניה ידעה תמיד לצאת ממצב פוליטי קשה, השכילה להסתדר עם כובשיה מאז כיבוש העות'מאנים ועד התנערות מחיבוק הדוב של הגרמנים ולזכות בכל השטחים שנקרעו ממנה במערב ובדרום בימי מלחמת העולם השניה. הם שכחו או התעלמו מהעובדה, כי בוקובינה ובסרביה נותרו בידי הסובייטים.
 יוצאי בוקובינה ומקורבים להם מבין תושבי המקום ידעו שהמדינה יושבת על הר-געש. רובם ככולם הצטרפו לתנועות הציוניות שהחלו להתבסס בעיר. תחילה בני נוער ולאט לאט מבוגרים. בעיר פעלו רוב תנועות הנוער המוכרות בישראל. סאטמר הייתה גם למרכז בו הוקמו גרעיני הכשרה בהם הכשירו נוער לקראת עלייתם  לארץ ישראל. ליד ה"קן" לנוער הוקמו מרכזים ציוניים למבוגרים. המבוגרים הראשונים היו יוצאי בוקובינה וכאשר המצב הכלכלי הלך והחמיר - הצטרפו למרכזים של המבוגרים גם כל ה"מי ומי" מבין יהודי סאטמר.
בראשית שנת 1947 הורגשה הרעה במצב הכלכלי ברומניה. הופסק ייבוא סחורות מן המערב עבור  האוכלוסייה האזרחית , הודקו הקשרים הכלכליים עם ברית המועצות והורגש מחסור של מצרכי יסוד. החנויות נותרו פתוחות, אבל ניתן היה למצוא בהן סחורות מתוצרת מקומית בלבד. למשל: חלקי חילוף למכוניות נעלמו מן השוק. מוניות ומשאיות הועמדו במוסכים פרטיים וציבוריים. בתי מלאכה  אמנם ניסו לאלתר וליצור חלקי חילוף קטנים, אך בעיית החלפים העיקריים  כולל צמיגים הלכה והחמירה, עד כדי כך שהתנועה המוטורית הפרטית שותקה, משרתיה ועובדיה  היו מובטלים וחסרי מקורות מחייה. יש להדגיש, שרוב העוסקים במשק המוטורי היו יהודים. כרכרות רתומות לסוסים מילאו את מקום המוניות. הייתה פריחה לבעלי עגלות שהובילו סחורות למרחקים קטנים בתוך העיר ובסביבה הקרובה. נוצר ביקוש גדול לאופניים. בתי מסחר נעלו את עסקיהם, בתי-חרושת - בהעדר חומרי גלם וחלקי חילוף - נאלצו להפסיק את הייצור. העיסוק  במסחר ובתעשייה הולאם. התעניינותם של היהודים בעלייה לארץ ישראל הלכה וגברה מיום ליום.

[1]טיטלבוים יואל (יואליש), 1888-1979, האדמו"ר מסאטמר, בן למשפחת רבנים ושושלת אדמו"רים בהונגריה וגליציה. חולץ מברגן - בלזן ב"רכבת ההצלה" של קסטנר. מ-1947 חי בוויליאמסבורג  שבברוקלין, ניו יורק.
מתנגד קיצוני לציונות ולמדינת ישראל. טען שהשואה היתה עונש על חטאי הציונות.

 

 
 

 jbukowina@gmail.com דרך בן גוריון 24 רמת גן 5757345 טלפון: 5226619 – 03 פקס: 5226619 – 03
בניית האתר, העריכה ועיצוב התוכן על ידי  צביקה שורצמן relationet@gmail.com
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים